“כל המאה התשע־עשרה היא תקופת משבר בשביל החיים היהודיים בצרפת. בכל מקום אנו רואים רק התפוררות, עזיבה וטמיעה. אלמלא היהודים שהיגרו מאלזאס אחרי שנת 1870 ואלמלא הרדיפות במזרח אירופה ובמרכזה שהביאו לצרפת מספר גדול של יהודים זרים, קרוב לודאי שבסוף המאה התשע־עשרה אי-אפשר היה כמעט למצוא יהודים בצרפת, רצוני לאמור, למצוא אנשים המרגישים עצמם, המכירים עצמם כיהודים והמאשרים את יהדותם”. אלה הם דברי המשורר היהודי-הצרפתי, אנדריי ספיר שנאמרו בשנת תרצ"ד בקובץ, מוקדש לבעית היהודים.

והצדק אתו. כל זיקתם של היהודים ליהדות בסוף המאה התשע-עשרה, עד כמה שנשתמרו בהם עדיין ניצוצות של יהדות, היתה תלויה אך בשכל ובמחשבה והיתה חסרה כל בסיס אמוציונלי, וגם גלי ההגירה הקטנים בתקופה זו לא היה בכוחם לשנות את פניה של יהדות קלושה ומתפוררת זו. בשנות השמונים התלכדו אלה המעטים שעסקו בחכמת היהדות לשמה ל"חברה לחקר מדעי-היהדות" והתחילו מוציאים לאור קובץ מוקדש לזה. הרמה המדעית שלו נתנה סיפוק לכל בעלי-המקצוע, אולם אי-אפשר לומר שריח של חיים אמתיים היה נודף ממנו. העורכים נתנו את כל תשומת לבם אך ורק לעבר ולמחקרו והרחיקו בכוונה כל הבעיות של ההווה וכל דבר שהיה רומז עליו. גם עכשיו, אחרי תקופת השואה והחרמות, ממשיכה המערכת במסורת זו ואיננה זזה ממנה.

יהודי צרפת היו מחביאים בעמקי נשמתם את הרגשותיהם היהודיות ולא היו נותנים להן להתפרץ החוצה, לראיית עין זרה. וכשהיו באים לדון על היהדות, היו ניגשים אליה בשכל הקר ובמחקר היבש. לא היה מקום ללב ולהשתפכות הנפש של יהודי, שלא רצה כלל להיות אלא צרפתי טהור ותו לא. ואם התחילו היהודים לתפוס מקום כיוצרים וכסופרים, כהוגי דעות ומנהיגי הדור, היו מפרסמים את דבריהם בלי שום זכר ליהדות, ולפעמים אפילו בשמות שאולים כדי להרחיק מעליהם כל חשש וכל חשד. גם התעמולה האנטי-שמית שנתגברה בסוף המאה על ידי דריומון וסיעתו לא השפיעה עליהם לשנות את עמדתם. לא ראו בזה אלא תופעה חולפת, שרק על ידי פוליטיקה של אי-התנגדות אפשר ליטול את עוקצה.

ראינו, שגם על ענין דרייפוס רצו לעבור בשתיקה. אולם אז יצא הדבר מגבולות היהדות ונעשה לאבן-בוחן של הזרמים הפוליטיים הכלליים שבצרפת. יהודי צרפת השאננים נסחבו נגד רצונם לתוך המערבולת של המלחמה – מלחמת האזרחים – שהתלקחה מסביב לענין. וסוף סוף נגע הדבר בלבם ונעשה למפנה חשוב בתולדות יהדות צרפת. אי-אפשר היה עוד להתעלם מהמציאות ולשגות בהזיות. הטובים ביהודי צרפת לא יכלו למצוא עוד מרגוע בתכסיסים הישנים. גם גאוותם היהודית נתעוררה בהם וגם מצפונם הניע אותם לבקש דרכים חדשות. הקול הקורא של הציונות המדינית, שנולדה גם היא בעקב העוול שנעשה ליהודי דרייפוס, – אם לא יצר בצרפת תנועה ציונית גדולה ולא יכול היה להתגבר על האדישות וההתנגדות של חוגים מסוימים ביהדות צרפת, – הנה עורר בכל זאת את אלה, שהיה להם לב רגיש ופתוח לקבלת רשמי החיים כהוויתם, בלי שהמסווה של המוסכמות יחביא מהם את המציאות. ועורר ביחוד את אלה, עזי-הרוח, שלא היו מפחדים לשחות נגד הזרם. את אלה שרוח השירה היתה מפעמת בקרבם, שיצרו ובראו להם עולם משלהם בלי להתחשב עם המקובל, שהיו מבקשים דרכים חדשות בשירה, בספרות, בביטוי ובחיים.

ככה נולדה בתחילת המאה העשרים השירה היהודית-הצרפתית, כלומר אותה השירה שגילתה את מוצאה ולא נתביישה לשאת בגלוי את השם היהודי לפני העולם הגדול. אין בדעתנו לגולל את כל הפרשה הזאת במלואה, לפיכך לא נתעכב על משוררים כמו גוסטב כהן, אחד מעמודי התווך של הסימבוליזם המאוחר, שהשתתף גם בעתונות הציונית, שהתחילה להופיע בצרפתית. וגם לא על הנרי פראנק, זה הצעיר הגאוני, שמת בימי עלומיו, כבן עשרים וארבע, והשאיר אחריו פואימה גדולה, היחידה שחיבר, “הרקוד לפני הארון”, שאם כי התחלתה נעוצה במסורת היהודית של בית-המקדש, אין היא אלא הסתכלות פילוסופית במצב הפוליטי הכללי של צרפת. רוצים אנו לייחד את הדיבור בעיקר על שני המשוררים הקשישים הנמצאים עדיין בחיים – אנדריי ספיר, שהגיע לגבורות זה כשנתיים, ואדמונד פלג, המתקרב אליהן. שני אלה מגלמים במידה מסויימת במפעלם הספרותי ובפעולותיהם החברתיות את מהלך הרוחות ביהדות צרפת ביובל השנים האחרון.

שונים הם במזגם ובתכונותיהם תכלית שינוי. אנדריי ספיר הוא איש המעשה, אדם תוסס ומתסיס, בעל תגובות מהירות, תוקפני, אדם ששמר על להט נעוריו גם בזקנותו. אדמונד פלג הוא איש מתון במידותיו, כולו ספוג רוחניות ואינו זז מד' האמות של הרוחני המוחלט שלו. והפכיהם בשירתם. שירתו של אדמונד פלג היא כולה בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”. ושירתו של אנדריי ספיר עומדת כולה על הרוח, על הרגש הטמיר, על הביטוי החזק העולה מעמקא דלבא ומפלס לו נתיב חדש בקצב השיר ובצורתו. לפיכך העיקר בהם הוא הנעלם והנסתר בחובו של המשורר, ולעדותו אנו צריכים, לפעמים, אם אנו רוצים לעמוד על כוונתו האמיתית. אנדריי ספיר מכיר בעצמו, שהוא חייב להסביר אותה לקורא, ובהקדמתו לקובץ של “שירים יהודיים” (היחידי אצלו, אגב) הוא אומר בפירוש:

"השירים האלה אינם יהודיים לפי תכנם, אלא לפי הרגש שבהם. הם מנסים להביע את התגובה כלפי העולם הגדול של אדם, שאין בקרבו אולי, שום אמונה יהודית. אולם אדם זה נולד להורים יהודים, צאצאי שושלת ארוכה של יהודי צרפת, ועבר את כל ימי ילדותו באחת מערי-השדה של צרפת המזרחית, בה נתקיימה עדיין סביבה יהודית, שלא נתפרקה, ומסורת יהודית חזקה למדי. פתאום צלל אדם זה בסביבה בלתי־יהודית של פאריס.

יכול להיות, שיכירו לי תודה על אשר העזתי להביע רגש מיוחד זה החל משנת 1905, זאת אומרת בשעה שרוב הסופרים היהודים ניסו לקבל סליחה על מוצאם בזה שהחניקו בהם את כל העמוק, ואולי את הטוב ביותר, שהיה בקרבם, והראו רק את הקרום החיצוני הצרפתי, שעלה עליהם אחרי שנים אחדות של לימודים קלאסיים ושל השתתפות בפטפוטי מלים פאריזאיות".

אנדריי ספיר נולד בנאנסי, בשנת 1868, להורים אמידים, בעלי בית-חרושת, שהיו רחוקים כבר מכל מסורת יהודית. אביו התימר ב"וולטירינותו". הדבר היהודי היחידי שנתקבל בבית הוריו היה השתתפותם בכל עניני צדקה, אנדריי ספיר קיבל חינוך צרפתי טהור והצטיין ביחוד בהתעמלות ובאספורט. כבר על ספסל בית הספר התחיל לחבר שירים. באוניברסיטה, תחילה בנאנסי ואחר כך בפאריס, למד תורת המשפטים, ואף על פי שהמשיכה אל היצירה השירית היתה חזקה בקרבו, קיבל, אחרי עמדו בבחינות מיוחדות, משרה “במועצה הממשלתית”. והימים היו ימי תסיסה אנטישמית חזקה בצרפת, ערב משפטו של דרייפוס. העתון האנטישמי הידוע, “ליבר פארול”, התנפל על ה"מועצה הממשלתית" על אשר היא הולכת ו"מתיהדת". הפקיד היהודי הצעיר, הרגיש והנלהב, לא יכול היה לעצור ברוחו ופנה אל מחבר המאמר האנטישמי במכתב מלא זלזולים. ובגלל זה הוזמן על ידי העתונאי לדו-קרב. אנדריי ספיר קיבל את ההזמנה. דרייפוס נאסר בינתים, נאשם ונמצא בכלא. היהודי בספיר נתעורר והוא חש את הצורך לצאת בתגובה. דו-הקרב הזה היה בשבילו מוצא הכרחי, אולם מעניין לדעת את מצב רוחו אז. מוצאים אנו את ביטויו המלא בצוואה שהשאיר לפני צאתו לקרב, ושנכתבה במשרדו ועל ניר הנושא עליו את הכותרת של ה"מועצה הממשלתית". ואלה הם דברי הצוואה הזאת:

אין אני מאמין באלוהים. הנני פנתיאיסטן. כל האמונות משתייכות, באופן זה, אל אמונתי. אם אמות מחר (וזה יהיה לא מן היושר: הורגים עתונאי מה"ליבר פארול", אבל אין נהרגים על ידו), אני רוצה שכוהן, בא כוחה של כל דת, ישתתף בלוויתי, וילכו זה בצד זה, והרב באמצע. בשעה שילכו אחרי ארון-הקרבן של מריבת הדתות, יוכלו להרהר יחדיו על הרע שעשו ועל הטוב שהיו יכולים לעשות. הנני שולח את רגשי החיבה שלי לאבי, לאמי, לאחי, לסבתא ולכל הקרובים שלי; ואת כל ברכותי הלבביות לאותם הידידים שיבינו את התנהגותי. אין פרוטה בכיסי; ויש לי כמה חובות: שכר לימוד, לחיט, ו-18 פראנק לשני מנקי בגדים. זה הכל. ישלם אבי, אבי העלוב. זהו רצוני האחרון.

חתום: אנדריי ספיר.

נ. ב. אבי ואמי יזכרו בודאי שלפני צאתי מנאנסי למדוני להכיר את חובתי. אמי היתה אומרת ושונה: “עשה את חובתך ויקרה מה שיקרה”. והנה קרה דבר מה. לפיכך אין עלי לבקש את סליחתם על הצער שאני גורם להם".

אנדריי ספיר קיבל רק פצע קל בדו-הקרב הזה ונשאר בחיים. באותו הזמן לא היה מטפל עדיין בבעיות היהדות. כל לבו היה מסור להטבת המצב הכללי של העשוקים ושל האומללים. הוא משתתף בחברה להגשת עזרה לנצרכים, בחברה להפצת השכלה בין העם, באוניברסיטות עממיות וכו'. זכרונות ילדותו על הענין שהראו הוריו לדברים שבצדקה משפיעים עליו בכיוון זה. כמובן, הוא לוקח חלק גם במלחמה הנטושה מסביב לענין דרייפוס, אולם באופן בלתי פעיל, כאדם העומד מן הצד. אין יהדותו מתבטאת עדיין במלואה. בינתים הולך ובשל אצלו הצורך ביצירת שירה. הוא מדפיס את שיריו הראשונים שאין להם תוכן אף לא רגש יהודי בכתבי-העת ומוציא אותם גם במקובץ. הוא מתקרב לשארל פאגי, המוציא גם כן קובץ משיריו, בליווי הקדמתו, באחת מה"מחברות לשבועיים". ספיר מגלה דרכים חדשות בחרוזים ושמו מתחיל לעורר תשומת לבם של המבקרים ושל הקהל.

פתאום מתעורר בקרבו הרגש היהודי ומבקש גם הוא ביטוי בשירה. לבו שנפצע על ידי עלילת דרייפוס היה שותת דם כל הזמן, אף על פי שהמשורר ביקש דרכים לתיקון העולם הכללי, בתקווה בלתי ברורה שמזה יוושע גם ישראל. האכזבה לא איחרה לבוא, ושני מאורעות החישו את התהליך. בשנת 1903 נוסע ספיר ללונדון ורואה את העוני השורר אצל היהודים בווייטשפל. באותו זמן מתגברת התסיסה האנטישמית גם באנגליה. והממשלה האנגלית עומדת לשנות את חוקי ההגירה לרעתם של היהודים. כידוע, הוזמן גם הד"ר הרצל להשתתף בועידת-חקירה בענין זה. דבר שהביא להצעת אוגנדה. לספיר מתחוור שאין האנטישמיות מכה חולפת וארעית. חדשים אחדים אחרי שחזר ספיר לפאריס מופיע ב"מחברות לשבועיים" תרגום סיפורו של זנגביל “חד גדיא”, העושה רושם יוצא מן הכלל על משוררנו. ב"חד גדיא" מסופר על צעיר יהודי איטלקי שהתבולל לגמרי ורכש לו עמדה מסוימת בעולם הספרותי הכללי. רוב זמנו הוא מבלה בתענוגים בווינא. פתאום תקפו אותו געגועים והוא חוזר למקום מגורי-הוריו בויניציה בליל הפסח ונכנס, בלי להודיע לאיש, לבית בשעת הסדר, שאביו השומר עדיין על המסורת הכין בכל הדרו. האב מזמר את חד גדיא בשעה שנכנס בנו וישב אל השולחן כאורח. גל של דמויות ותמונות מציף את נשמתו הקרועה של הבן. עוברים לפניו דברי ימי ישראל בקיצור וכל הכשלונות שסבל מהם בחייו בגלל יהדותו. נפשו רצוצה ומלאה אכזבות. מקנא הוא בשלימותה של אמונת אביו ומרגיש שאין בכוחו לשוב אחרונית. אין לו אותה התמימות של האב. הוא יוצא בחשאי מן החדר ומפיל את עצמו אל הנחל. בשעה שנאבק עם הגלים, טרם יצלול, שפתיו כאילו לוחשות את “שמע ישראל” המסורתי.

אנדריי ספיר מודה שהסיפור הזה זעזע את נפשו. הוא ראה את עצמו, כבראי, בדמותו של הצעיר מוינציה. לבטיו היו מובנים לו והרגיש בדומים להם במעמקי נשמתו. אבל מזגו השופע חיים שמר עליו מפני היאוש והוא מתחיל לבקש דרך תשובה אל היהדות ורוצה להילחם עליה. בזנגביל הוא מוצא את מורה הדרך. הנה לפניו יהודי שאינו מתבייש ביהדותו וכותב עליה בגלוי, אנדריי ספיר עובר על כל ספריו ונעשה לאחד מחסידיו הנלהבים ביותר. הוא נספח אל הציונות ועוזב אותה יחד עם זנגביל. נעשה לטיריטוריאליסטן כמוהו. וחוזר אתו יחדיו אל הציונות אחרי הצהרת באלפור. בשעת ועידת השלום שבורסיל יהיה אנדריי ספיר אותו האיש שיבחרו בו להגיש את תביעותיהם של היהודים. מאז הוא נעשה לאחד מהפעילים בציונות שבצרפת. כאדם שאינו יודע פשרות ונוטה לקיצוניות יעשה אחרי מלחמת עולם ב' לתומך ב"אצל" ובפורשים.

אלה הם בקיצור דברי ימי חייו, שלא ידעו מנוחה. אין הוא אדם הנתפס בכבלי שיטה מסוימת ושאיננו מתרחק ממנה לעולם. החיים השוטפים והמשנים את צורתם ואת תביעותיהם מיום ליום הם הקובעים. ואנדריי ספיר מגיב עליהם בכל חום נפשו ובכל מרץ מזגו הסוער והנרעש. לפיכך איננו נמשך אחרי המקובל ואיננו הולך בשביל הזהב. בחייו, כמו בשירתו, הוא רודף אחרי ה"אבסלוט", אחרי המוחלט הנשגב, שאין למעלה ממנו. איש המעשה והפעולה בחיי יום יום הוא מתיחד עם נשמתו בשירתו ועולה אתה למרומים. לאמיתו של דבר כל נדנוד בנפשו, הרגישה לכל מאורעות החיים, מוצא לו ביטוי קודם כל בשירתו. וגם כשחזר ליהדות היתה שאיפתו הראשונה לתת ביטוי בשירה לשינוי שחל בנפשו. הוא רצה לפרסם את שירי היהדות שלו אצל פאגי ב"מחברות לשבועיים", והלה גם הבטיח לו. אולם חזר מדעתו בעקב הלחץ של חוגים מסוימים מבין היהודים שלא רצו לחלל את קדושת השירה הצרפתית על ידי צלילים יהודיים. פאגי מוכרח היה באותה שעה להיכנע ולא לקיים את הבטחתו. הדבר גרם לריב בין שני הידידים הללו, ואנדריי ספיר נפרד מפאגי בכעס ולא חזר אליו עד יום מותו. מוכרח היה ספיר לחכות עד שנת 1908 כדי למצוא גואל לשירתו היהודית.

לפי הקדמת המשורר עצמו, שציטטנו לעיל, אין השירים שלו “יהודיים לפי תכנם, אלא לפי הרגש שבהם”. וגם אלה שהמשורר מגדיר אותם כיהודיים אין מספרם רב בכל מפעלו השירתי. רובם נכתבו בשנים 1908–1905. רק מעטים נתווספו בשנים 1918–1908. הקובץ המלא של שיריו היהודיים יצא בשנת

1. מני אז נשתתקה שירתו היהודית. הוא כתב עוד בפרוזה או חזר על מה שכתב קודם, “על כמה יהודים ויהודים למחצה”: מסות מוקדשות לסופרים, משוררים או הוגי-דיעות יהודים, או שמוצאם מישראל, כגון זנגביל, פראנק, וויינינגר, פרוסט וכו'. אחר כך הקדיש את עצמו לעבודה ציונית, לפעמים גם לפובליציסטיקה יהודית לעת מצוא¹, יהדותו של ספיר ירדה מעולם השירה לעולם המעשה. כאילו לא הרגיש עוד צורך בנפשו להתיחד אתה בעולם האצילות. מכיון שנעשתה אצלו הרגל וטבע שני, שוב לא היה עוד מקום אצלו להעלותה בשיר.

באותן השנים שהתחיל לבטא בשירה את הרגש היהודי שנתעורר בקרבו, נמחה כבר כמעט בעולם היהודי, וגם, כנראה, אצל משוררנו, הזכר על משפטו של דרייפוס. גל הפוגרומים שעבר אז על עיירות רוסיה נעשה לדבר אקטואלי יותר וגרם להתמרמרות גדולה יותר. לפיכך אין פלא שאנו פוגשים בקובץ הנזכר שיר בשם “פוגרומים” והשיר הנקרא “שמע ישראל” נגמר בקריאה: “שמע ישראל, פנה אל הנשק”! לא רבים הם בכלל השירים שתכנם היהודי בולט ונראה לעין, כמו אותו השיר הציוני שבו פונה המשורר “אל האומה היהודית”, שנכתב בשנת 1918, ושבו מסיים המשורר את הקובץ היהודי היחיד שלו. רובם צריכים עיון ופירושים כדי לגלות את הרגש היהודי הצפון בהם. לא כאן המקום לתרגמם ולפרשם. נסתפק בתרגום השירה בפרוזה שבה פותח הקובץ הנ"ל ושנכתבה בפסח 1905 בשטרסבורג:

 

הברית הישנה    🔗

"אותו לילה הופיעה היא לפני, המנוצחת, וראשה מורד ושערותיה פרועות;

אותו לילה הופיעה היא לפני, כמו שראיתיה על עמוד הקטדרלה שלה, כשידה מחרסית וורודה תומכת במוט דגלה הרצוץ, הופיעה היא, המקוללת, וגם ספרה ההפוך וירכיה הצעירות, והקמטים הישרים של כותנתה הצנועה:

אותו לילה הופיעה היא לפני, השדודה.

לחינם תתאמץ, אמרה לי, לא תאהב באמת לעולם את התיאטראות שלהם, את מוזיאוניהם, את ארמונותיהם, את בתי השעשועים שלהם.

הרכנת את ראשך בנערותך לפני העצבות ולפני הצער.

היופי יראה בעיניך למותרות, המותרות לתועבה, שמחותיך לגניבה.

תאמין שאתה אוהב את שכניך, את ידידיך.

אולם, עשה את חשבון נפשך. מה גורם לך דפיקות הלב? וזה כשאתה שומע קול גרון ניחר, כשאתה רואה ידים רועדות מקדחת, עינים עצומות למחצה.

כשהפה, הדורש עזרתך, קורא אליך: אתה חייב לי זאת.

כי אחיך הוא רק זה, שיש בו מנשמתך, המכריז על עצמו כשווה לך.

היית רוצה לשיר שיר לכוח, לאומץ רוח;

לא תאהב אלא את ההוזים, הבלתי מזוינים כלפי החיים.

תנסה להאזין לשירה העליזה של האיכרים, לשירי המצעד של החילים, לזמרי-הריקוד של הבחורים.

אולם אזנך לא תהיה קשבת אלא לקינות העולות מארבע כנפות הארץ".

הפתיחה הזאת מכניסה אותנו מיד לתוך הלך רוחו של המשורר ומראה לנו בעליל את ה"קרע שבלב" שבו מתלבט המחבר. בעיטת-החמור של ענין דרייפוס ניפצה לרסיסים את המגדלים הפורחים באויר שבנו להם יהודי צרפת במשך מאת השנה שחשבו עצמם לבני-חורין, לשווים ולאחים לשאר האזרחים בארץ-מולדתם. נתעוררו מחלומם והתחילו מרגישים את אי-יכלתם להתבולל בהם. ראו שתפיסתם שונה ושגישתם אחרת מאלה המקובלות בסביבתם הנכרית. יש בקטדרלה המהוללת של שטרסבורג פסל של אשה ואפר על עיניה, שכוונתו לסמל את בית המדרש היהודי המוכה סנוורים ושאינו מסוגל לראות את המאור ואת האמת שהכנסיה הנוצרית מגלמת אותם. על הפסל הזה מדבר המשורר בפתיחתו ובפיו הוא שם אותם הדברים הדוקרים והמערערים את כל עמדתה המקובלת של יהדות צרפת. מכאן ההרגשות שכל השירים של אנדריי ספיר חדורים בהן בגלוי או בסמוי. דומות הן לאלה שתקפו את הגיבור בסיפורו של זנגביל “חד-גדיא”, שהשפיע כל כך על אנדריי ספיר. אלה הן המסקנות שאליהן הגיע. אולם אי-אפשר לאמור שמסקנות אלה נעשו לעקרונות אצל יהודי צרפת והראו להם את הדרך הנכונה. גם אם נתפסו לציונות לא גרמה זו למהפכה יסודית בנפשם. נשארו עומדים באמצע הדרך, אפילו אלה שעשו את חשבון נפשם ולא חזרו לשאננותם הקודמת, כמו שקרה לרוב האוכלוסיה היהודית. התחילו מבקשים דרכים חדשות ובהן השאיפה לפלם נתיב ל"ידידות יהודית נוצרית" שעוד נעמוד עליה להלן.

אותה נטיה למצוא דרך לידידות בין היהודים ובין הנוצרים, לבוא לידי מקח השווה אתם, וליצור ככה מצב של שלום, עוברת כחוט השני בכל יצירותיו של המשורר השני של הדור, של אדמונד פלג. אין כל ספק, אם אדמונד פלג הוא השני בזמן, הוא הראשון במעלה. רואים בו, ובצדק, את האדם הנושא את דבר הדור היהודי, המכיר ביהדותו. ויש הרואים בו את מנהיגם הרוחני. ולא לחינם נעשה לראש לתנועת “הצופים הישראליים”, תנועת הנוער הגדולה ביותר, המביעה את התסיסה היהודית שבו.

בעוד שאצל אנדריי ספיר אין השירה היהודית תופסת אלא מקום קטן וארעי ביצירתו, המוקדשת בעיקר לשירה הצרפתית הכללית, ובה באמת רכש לו עמדה מיוחדת, הקובעת לו מקום מסוים בתולדות הספרות הצרפתית, הנה רוב עבודתו הספרותית של אדמונד פלג קשורה ביהדות ובביטוי שנתן לה. רק כמה דראמות בעלות תוכן כללי, כתב, תרגם והציג אדמונד פלג, ולא עליהן תפארתו. כל ימי חייו כתב ופעל כסופר למען היהודים ועל היהודים, וגם שאינם בני ברית רואים בו את המומחה ליהדות בצרפת ואת נציגה הרוחני, שממנו מחכים הם למלה היהודית האוטנטית ובעלת הסמכות.

פלג שמוצאו מאלזס נולד בגנף בשנת 1874, אולם קיבל את השכלתו הכללית בצרפת, באותה המכללה המהוללה, “בית הספר הנורמאלי הגבוה”, שרבים מאנשי המעלה בצרפת, כגון זשורס וברגסון, יצאו מתוך כתליה. בבית אביו היתה לו הזדמנות לספוג את המסורת היהודית. בספריתו מצא את יצירותיהם של חכמי ישראל בגרמניה, צונץ, קרפלס, גייגר וקייזרלינג, ובהן מצא, כשנצטרך לו, את המקור לידיעות היהדות באותו יום, אחרי ענין דרייפוס, בו החליט למצוא חיזוק והצדקה ליהדותו. ככל בני דורו נוכח פתאום לדעת שה"הצהרה על זכויות האדם" לא נתנה פתרון לבעית היהודים, אולם כאדם, שהרוחני קודם אצלו במעלה, העדיף לבקש פתרון לבעית היהדות. צריך קודם למצוא הצדקה להמשכת היהדות וממילא תמצא תשובה לשאלת היהודים, כך היה מהלך מחשבתו. לפיכך קיבל עליו לחובה להרחיב את ידיעותיו המצומצמות, ובהיות השפה הגרמנית שגורה בפיו, בחר לו את הדרך הקלה ביותר לבקש בחכמת היהדות שנצטברה בה את החסר לו. ותרגום המדרשים לגרמנית של וינטר ווינשה נעשה לספר השימוש העיקרי שלו ועליו ביסס את כל גישתו ליהדות.

בשנת 1913, כשנה לפני מלחמת עולם א', פירסם בהוצאת “מחברות לשבועיים” של פאגי קובץ שירי-עלילה יהודיים, “שמע ישראל”, ושמו נתקדש מיד בעולם כמשורר היהודי הצרפתי בהא הידיעה. ספר זה נתקבל בסבר פנים יפות בחוגים הרשמיים של יהדות צרפת. נושאים ביבליים כאלה היו מקובלים מכבר בספרות צרפת, ברם עד עתה רק משוררים וסופרים נוצרים טיפלו בהם. אף על פי שהיו מבססים את חזיונותיהם על התנ"ך, בעל כרחם היה ריח של נצרות נודף מיצירותיהם. והנה בא יהודי והתחיל לעשות כמתכונתם. ולא זה בלבד אלא גם הוסיף נופך מיוחד, לקוח מהמדרשים ומהאגדות. הנוצרים בעצמם התפעלו מהדבר הזה. כמובן אלה שביקשו בכנות ובידידות לדעת איך מפרשים היהודים עצמם את כתבי-הקודש שלהם. וחסד נעורים זה הזכיר, אגב, אחד מחסידי אומות העולם הצרפתי ביום שחגגו את שנת השבעים וחמש להולדתו של פלג.

התכנית שהתווה לעצמו פלג היתה גדולה מאוד. הוא רצה לכתוב את “אגדת הדורות” היהודית, בה שבעה חלקים, הנושאים שמות שבעת החגים הגדולים בישראל: ספר חג הפסח, ספר חג השבועות וכו', ולהעביר לפנינו את כל דברי ימי ישראל, מאברהם עד משה, מיהושע עד נבוכדנצר, וכן הלאה עד מלחמת עולם א'. רק שני החלקים הראשונים הופיעו בין שתי המלחמות, שאר החלקים ראו אור בדפוס רק אחרי מלחמת עולם ב'. כשנה לפני המלחמה הזאת יצא בחרוזים ספר מיוחד בשם “אפוקליפסה” המוקדש ל"שלומו של עולם". הנפש הפועלת הראשית שבו הוא הנודד הנצחי, הרודף אחרי השלום. דמות זו נתאהבה הרבה על המשורר, וכמו שנראה להלן, הוא חוזר אליה בכמה מיצירותיו. “אפוקליפסה” זו פותחת בשירה שפורסמה עוד בשנת 1919, כלומר תיכף אחרי שנגמרה מלחמת עולם א', והנושאת את השם “כותל הבכייה” – ככה קוראים בצרפתית לכותל המערבי.

אחרי ענין דרייפוס היתה מלחמת עולם א', שפלג השתתף בה כמתנדב, אחת מהחוויות הגדולות שעיצבה את תכונתו ומהלך רוחו של המשורר ושהשפיעה על יצירותיו. החורבן וההרס של המלחמה מתגלמים אצל המשורר בחורבן הבית, והיהודים הבאים לבכות על יד הכותל המערבי, מבטאים עם זה את השאיפה אל השלום הנצחי. שני רעיונות אלה של תיקון העולם על ידי השלטת השלום מצד אחד ועל ידי התגשמותו של החזון הנבואי על “אחרית הימים” מצד שני באים לידי מזיגה אצל המשורר ומהווים אצלו שני פנים של מטבע אחד, של ביאת המשיח. ובזה הוא מוצא גם הצדקה ליהדות שהביאה לעולם את הרעיונות האלה וגם יעוד לעם ישראל, המחכה למשיח והמתקיים כדי להפיץ בשורה זו בין כל הגוים.

בחוברת הקטנה שלו “מדוע הנני יהודי?”, משנת 1927 מסביר פלג את מצב רוחו באותו זמן:

היו אומרים לנו: זו תהא המלחמה האחרונה. ואנחנו האמנו ואנחנו קווינו שזו תהא המלחמה האחרונה. הגיתי בזה פעמים בחפירות, בהסתכלי באותו השטח הקטן שאפשר היה לראותו דרך החרכים, ושהיה כולו מכוסה עשן-התותחים, והייתי מעלה בדמיוני את כל הארצות ואת כל היבשות, ובכל מקום את האנשים המלאים דאגה, את כל האנשים, המצפים, המקווים, המחכים לסופה של המלחמה האחרונה, לשלומו של העולם כולו, לאחדותו של האדם.

והייתי פונה לעצמי ואומר: – אם כן קולם של הנביאים לא היה, איפוא, קול קורא במדבר? חלומם של חולמים אחדים מיהודה נעשה לחלומה של האנושות? כל בני אדם מחכים, איפוא, לבואו של משיח ישראל? איך אפשר הדבר? באיזו דרך של נס הגיעה אליהם הבשורה? האם, באמת, דרך תעודת ישראל?

ובמחשבתי הייתי כותב כבר את השיר האחרון של האיפופיאה היהודית, את “כותל הבכייה”. הנודד הנצחי מתעכב על יד הכותל העתיק לפני היהודים המקוננים על חורבן הבית. אולם לא על חורבן בית המקדש היו מקוננים, אלא על בית מקדשו של “אדם-אחד” שלא נבנה עדיין. הנודד הנצחי נרדם… הנודד הנצחי מתעורר. והיהודים מוסיפים להתאבל: עוד לא הגענו ל"אחרית הימים". יש להמשיך את הנדודים".

פלג מחדש את רעיון תעודת ישראל, שהיה ידוע זה כמאה שנה, ומעמיק אותו. הוא מוצא בזה גם דרך להשלים עם הנוצרים. אנו מחכים לביאת המשיח והם מחכים להתגלותו השנייה. אם כן נחכה בצוותא: הם ואנחנו נמצאים באותו מצב של המתנה לעתיד שיבוא. את הדרך הזאת מציע אחד מגיבוריו, מולכו, לאפיפיור בדראמה, “היהודי של האפיפיור”, שיצאה לאור בשנת 1925.

אותה שנה מפרסם פלג את הרומן היהודי שלו, “הילד-הנביא”, ובו אנו מוצאים יחד עם תיאור חינוכו של ילד יהודי בימים ההם, גם ביטוי לדיעות החביבות על המחבר. אין ילד יהודי בצרפת, בסביבות מסוימות, יודע כלום על יהדותו. אין הוא רואה זכר לה בבית הוריו. רק כשהוא יוצא החוצה הוא נתקל ב"פסול" זה שיש במשפחתו. וגם “הילד-הנביא” לא ידע כלום עד שפגש פעם בטיוליו כומר אחד שהתענין בו כל כך, שאומנתו מצאה לנכון להגיד: “אולם הוא יהודי”, והכומר ענה: “חבל”. מובן מאליו שתגלית כזו עלולה לחבל נפשו של ילד ולגרום לתסביכים בנשמתו. הוריו של הילד-הנביא רצו לדחות אותו בקש ולהתחמק מתשובה ברורה. אולם הילד לא הסתפק בזה, שמר בחובו את הדבר, העמיק בו ונשא אותו בלבו כל דרך התבגרותו, עד שמצא את הפתרון “הנבואי”: תעודתו כיהודי היא להביא לעולם את בשורת המשיח ואת בשורת השלום הנצחי.

באותו הרומן מעביר פלג את גיבורו דרך חיי ה"צופים", כלומר אותו הנוער, המקבל על עצמו לעבוד לטובת האנושות ושבתוכם ביקש ה"ילד-הנביא" לשוא אגב, להרגיע את רוחו ולמצוא סיפוק לנפשו. הרושם שעשה הרומן הזה בשעתו והפרסום שזכה לו פלג, הביאו לזה שהוא נבחר, כנזכר, לנשיא הכבוד של תנועת ה"צופים הישראליים", שנוסדה באותה תקופה. ומני אז הוא עומד אתה בקשרים הדוקים מאוד ומשמש לה מורה דרך ומנהיג רוחני.

פרסומו של פלג הלך וגדל גם בין הנוצרים, וכשרצה מוציא לאור צרפתי לשאול את מי שהוא למה הוא עומד ביהדותו, פנה אל פלג. וזה ענה לו בחוברת שהזכרנו. ואלה הם הנימוקים שהוא הולך ומונה בסופה:

"יהודי אני, יען כי נולדתי בקרב עם ישראל, ואחרי שאיבדתי אותו, חשתי שהוא קם בתוכי לתחיה ויש בו חיות גדולה יותר משיש בקרבי.

יהודי אני, יען כי נולדתי בקרב עם ישראל, ואחרי שמצאתיו מחדש, רוצה

אני שיוסיף ויחיה אחרי ביתר חיות משיש בקרבי.

יהודי אני, יען כי אין אמונת ישראל דורשת ממני שום ויתורים.

יהודי אני, יען כי אמונת ישראל דורשת ממני כל מיני מסירות-נפש.

יהודי אני, יען כי בכל מקום שיסורים גורמים לאנחות, היהודי מתאנח שם.

יהודי אני, יען כי בכל תקופה המביאה לידי יאוש, היהודי ממשיך בתקוותו.

יהודי אני, יען כי בשורת ישראל היא העתיקה והחדשה ביותר בעולם.

יהודי אני, יען כי ההבטחה שניתנה לישראל ניתנה לעולם כולו.

יהודי אני, יען כי בעיני עם ישראל לא הגיע העולם לתיקונו: בני-האדם מתקנים אותו.

יהודי אני, יען כי בעיני עם ישראל, האדם בהא הידיעה לא נברא עדיין: בני-האדם בוראים אותו.

יהודי אני, יען כי עם ישראל מעלה על ישראל ועל האומות את האדם ואת אחדותו.

יהודי אני, יען כי מעל לאדם הנברא בצלם אלוהים-אחד, עם ישראל מעמיד את אחדות הבורא ואת אלוהותו"

פלג נמשך גם אחרי הקבלה והמסתורין שבישראל, העמיק בלימודי הזוהר לפי התרגום שיצא בצרפתית, והמקום שניתן לאדם, לפי תורת הקבלה, בתיקון העולם לקח את לבו. הרעיון הזה מרחיב בעיניו את אופק תעודתו של עם ישראל ומחזק את הצדקת קיומו. התורות הרוחניות שעליהן העמיד פלג את השקפת עולמו לא מנעו ממנו, בכל זאת, מלהכיר ביעילותן של דרכים אחרות בחיים. איננו מרחף תמיד בעולם האצילות. הוא לוקח חלק גם בפעולות של יום יום. וככה הוא נתפס לציונות ונעשה לאחד מתומכיה בצרפת. בשנת 1929 הוא נוסע לביקור לארץ ישראל וכתוצאה מנסיעתו זו הוא מפרסם שני ספרים. הראשון בשם “פלסטינה שלי”. “פלסטינה שלו” איננה, כמובן, זו של כל היהודים והוא בא לבקש שם דברים שיהודים, ברגיל, אינם מבקשים. הספר הזה, כמו הספר שקדם לו ושענה על השאלה, “מדוע הנני יהודי”, מוקדש לנכדו “שלא נולד עדיין”. ובהקדמה-שיחה עם הילד הדמיוני הזה מסביר פלג שהוא נוסע לארץ ישראל כדי לבקש את עקבותיו של ישו הנוצרי. והוא גם מודה בזה, שלמרות העובדה, שהוא כותב על ישראל זה כעשרים שנה וחושב עליו יותר משלושים, לא העז לבקר בארץ-ישראל מפחד שמא ירגיש את עצמו כזר, או אולי, כבן-בית. להלן, בגוף הספר, יש מעין הסברה לדברים הסתומים האלה. כל מה שהוא רואה בארץ מעורר בו השתוממות, כבאדם זר, אף על פי שקרא הרבה על הנעשה שם. אולם הוא מרגיש עצמו כבן-בית, בשעה שהוא מקשיב ומבין לרוח המפעמת בלבם של אלה המקריבים עצמם על תחית הארץ. אין הוא מוצא, אמנם, את עקבותיו של ישו במקומות שהאגדה הנוצרית מחייבת את קיומם בהם. נדמה לו רק שאת תמצית תורותיו הוא לומד על גדות הירדן וים הכנרת, בין החלוצים הבונים את המולדת.

הספר השני שהביא מן הארץ מוקדש לחיי ישו. בנוי הוא על הכתוב בברית החדשה. אולם מכיון שפלג בחר לו למורה דרך את מיודענו מכבר, את הנודד הנצחי, המשמש עד ראיה, מכניס הוא תיקונים בסיפור המקובל, ומתרץ את הסתירות שיש בו, כדי להסיר מעל היהודים את חרפת צליבתו של ישו. זוהי אחת מכוונותיו העיקריות של פלג. בזה הוא מקדים את זשול איסאק, ההיסטוריון היהודי-הצרפתי, שהוציא לאור אחרי מלחמת עולם ב' ספר על “ישראל וישו”. בו הוא מראה על סמך הידיעות המובאות בברית החדשה עצמה, שאין כל יסוד להאשים את היהודים בצליבת ישו². אולם פלג לא הסתפק בזה. הנודד הנצחי היה בין אלה שלא זכו לראות את ישו אחרי אשר קם לתחיה ולא שמעו דבר מפיו. ואלה שראו ושמעו והפיצו את תורתו בעולם, האם קירבו הם את מלכות השמים? הנודד הנצחי מסופק בזה ומוסיף:

“והייתי אומר: – איפה היא מלכותך? בעולם הבא? האם מספיק להאמין שאתה לא מת, כדי שלא למות אחרי המוות? כל אחד לא יחשוב אלא על יום מיתתו כדי לברוח מפני המוות אחרי מותו? ובחיים נניח להורגים שיהרגו? והעולם הזה, החי, נניח לו למות? האם את זה שמעו אלה שראו?… אז, טוב שלא אראה. יראו האחרים! יעשו אותך לאל שלהם! יעשו בן תמותה לאל! אם בשעה שאין ישראל רואה, הוא נותן להם אל כזה, מהו האל שיתן להם, כשיראה!…”

והנודד הנצחי מסיים את סיפורו במין דרשה חדשה שמעל ההר:

"אוי לעושי חרבות, כי בחרב יפלו!

אוי למברכים על החרב, כי בחרב יהרגו:

אוי לקוראים לחרב, כי בחרב ישמדו!

אולם, אשרי אלה שיסרבו לקחת חרב בידם, כי הם יבנו את הארץ!

אשרי אלה שישליכו את חרבותיהם, כי הם יולידו את המשיח!

אשרי אלה שימותו למען השלום: כי הם יזכו לראות את אלוהים!…"

אם כן, הדבר במקומו עומד. השאיפה אל השלום, הדרישה “לכתות את החרבות לאתים”, היא היא הכמיהה למלכות השמים. וזהו מובנה האמיתי. כל זמן שלא התקיים החזון הזה אין לדבר על ביאת המשיח. יש רק לחכות לה ולהתכונן אליה. לפיכך יש תעודה לישראל והצדקה לקיומו, כל כמה שהוא מחכה למשיח, אף על פי שהוא מתמהמה, ונשאר נאמן לרוחו.

אולם פלג פונה באיומים, על ידי הנודד הנצחי, ליהודים וגם לנוצרים, ואומר להם:

“שובו, שובו מדרכיכם, אתם הנוצרים והיהודים! אם לאו, ואתן עוד פעם את מלכותי לאחרים! לעובדי אלילים אחרים! לעובדי אלילים חדשים! לאלה החושבים שהם עוזבים אותי מכיון שהם עוזבים אתכם, והמבקשים שלא מדעת את השלום שלי, את הצדק שלי, את האהבה שלי. והם בהתקוממותם, ברציחותיהם, בעוורונם הנם קרובים אלי יותר מרבניכם, מכומריכם ומהאפיפיורים שלכם, אפילו בשעה שהם מתפללים ומשתחווים לפני”!

נטל על עצמו אדמונד פלג להביא לעולם את בשורת ישראל, כפי שהוא מבין אותה, ונתן לה צורות שונות בפרוזה ובשירה. כשם שאין מחזותיו וסיפוריו, אלא דרשות בעלות כוונה מסוימת, הבאות ללמד את העולם היהודי והבלתי יהודי את האמיתות הנצחיות שעם ישראל נושא בקרבו, כך אין בשירתו שום השתפכות-נפש לירית, ואין היא אלא יצירה אפית המאירה לנו את תולדות עם ישראל באור המדרשים והאגדות. בדרך זו הלך פלג עוד קדימה ונתן לנו ביוגרפיות, בפרוזה, של משה ושל שלמה המלך, בנויות על המדרשים, ובמקומות שחסרו לו מדרשים, כדי לתת תמונה שלמה, הלך וחידש והוסיף מדרשים משלו.

העבודה הרבה שנעשתה על ידו יצרה לו, כמובן, עמדה מכובדת ביהדות צרפת ורחישת כבוד מצד הנוצרים, ביחוד מבין הקתולים האדוקים והפרוגרסיביים, הרואים בו את האדם המקדש את שם ישראל ואת אלוהיו ברבים. מצטערים הם הנוצרים האלה רק על אשר הוא מוסיף לכחש באלוהותו של ישו ומסרב להכיר בשליחותו. הם מתווכחים אתו לפעמים קרובות ומבקשים אתו יחדיו את הדרכים להתקרבות בין הנצרות ובין היהדות, כדי ליצור אותה ה"ידידות בין הנוצרים ובין היהודים" שגם פלג עצמו חולם עליה תמיד ורוצה למצוא לה ניסוח מתאים העשוי לקרב את הלבבות ולברוא אוירה של שלום.

פלג סבל הרבה בימי הכיבוש הנאצי. שני בניו נהרגו במלחמה. גיסו, אחד ממנהיגי הציונות הצרפתית, הגלה על ידי הגרמנים עם כל משפחתו ולא חזר. פלג נשאר בודד ושכול. אולם מצא די אומץ רוח ועוז בנפשו להמשיך את השליחות הרוחנית שקיבל על עצמו. בימי המחתרת הפיץ בין הנוער היהודי, ביחוד מה"צופים", שורה שלמה של שיחות על היהדות, תולדותיה ומהותה, בכוונה לעודד את רוחם של הצעירים. אחרי המלחמה יצאו השיחות האלה בדפוס בשם “שירה חדשה”. לאמיתו של דבר אין הדברים של פלג אלא מסקנה מכל מה שאמר ושנה בארבעים שנות עבודתו הספרותית, אולם הסקירה על היהדות שהוא נותן בנויה על הרעיון שאין עם ישראל קופא לעולם על שמריו. תמיד מוכנה אצלו “שירה חדשה”, שהוא משמיע לעת מצוא, בין שהוא בונה במה חדשה לעצמו ובין שהוא בא בין הגוים ומביא להם תורות חדשות. והוא מסכם את דבריו ככה:

“החוק שאלוהים נתן לישראל אין הוא נתון אחת לעולמים. מוטל על עם ישראל לחדשו ולברוא אותו מחדש, כשהוא מפרשו ומקיימו, ולגלות בו ארצות חדשות ושמים חדשים. בשעה שהמסורת עומדת מהתפתח, קופאת, וכאילו מוותרת על הכוח היוצר שבה, היא ממשיכה את דרכה ביצירות אחרות, שונות בעצם זו מזו, אולם המבשרות את תחייתה ההכרחית. ככה אין היהדות הליברלית והציונות אלא שלבי יצירה בדרכה של ההתחדשות הנצחית”.

יש להעיר שפלג, אף על פי שהוא נשאר נאמן ל"אורטודוקסיות" של הקונסיסטוריה, רוחש אהדה גדולה לבית הכנסת הריפורמי היהודי שבפאריס, והאמת צריכה להיאמר, שקבוצה קטנה זו של היהודים ה"ליברלים" בצרפת שלא קיצצה בנטיעות, כאחיותיה בארצות אחרות, עוררה בין חבריה זיקה לדת ורגש דתי חזק יותר מזה השורר בחוגים ה"אורטודוקסיים", כביכול, של הקונסיסטוריה. כמובן, נתפסה הקבוצה הליברלית, בעיקר, לאותה הדתיות האינטלקטואלית של הקתולים הפרוגריסיביים, המשפיעים עליה הרבה ברוחניותם המופשטת.

כפי שראינו, מוצא פלג גם בציונות “שירה חדשה” של היהדות. כבר הזכרנו את גישתו החיובית אליה, שהביאה לידי ביקורו בארץ ולידי השתתפותו בפעולות ציוניות שונות, לטובת הקרן הקימת, למשל, ועוד. אחרי המלחמה נעשתה “ציונותו” עוד יותר תוססת. הוא היה בין אלה שהשפיעו על חברת כל ישראל חברים לשנות את עמדתה לציונות והוא היה המנסח את הצהרתה הידועה משנת 1945. המאבק שהתלקח בארץ עם האנגלים לא יכול היה שלא לנגוע בלבו של פלג. והוא, הזהיר במעשיו, והמסתייג מכל מפלגתיות, נלכד בפח של ה"עברים" מבית מדרשו של פיטר ברגסון וחתם על הצהרתם. אחר כך הצטער על זה הרבה. אולם בשעה שבא לשיר על “עשר מכות של האנגלים” הוא מדבר על “אל קנא ונוקם שבימינו ההגנה ובשמאלו ה’אצל'”. גם כאן הוא מבקש לעשות שלום בין הצדדים וכוללם יחד.

כשקמה מדינת ישראל לא יכול פלג שלא להגיב על זה באיזה אופן שהוא והיה בין הראשונים שביקש בצרפת לברר מה שנתחדש עם זה ביהדות בכלל וביהדות צרפת בפרט. את השקפותיו הביע בדברו לפני אסיפת רבנים ובאי-כוחן של הקהילות הצרפתיות, על “בעית היום”.

לאמיתו של דבר היו בהשקפותיו אלה ראשי פרקים של כמה בעיות. ראשית כל חושב פלג שעם הקמת המדינה בא הקץ לערבוב התחומים בין לאומיות ובין דת יהודית. ההפרדה ביניהן שנעשתה על ידי האמנסיפציה בנוגע לארצות שנתברכו בה, לא נגעה, או נגעה רק במקצת, ביהודים של ארצות אחרות, שהרגישו את לאומיותם היהודית, למרות התמורות שנתהוו בחיי הסביבה. אולם עכשיו, כשנולדה לאומיות ישראלית, באותו המובן הפוליטי, המקובל בצרפת, שאין בלשונה הבדל בין אומה ללאום, כאותו שהיה קיים במזרח אירופה, בגלל ריבוי הגזעים שהיו משתייכים ל"לאום" אחד, למדינה אחת, אין עוד שום אפשרות לדבר על לאומיות יהודית בכלל, אם אין היא מתמזגת עם הלאומיות הישראלית.

אבל, הלאומיות הישראלית היא חילונית בעיקרה ואין היא חלה רק על אלה המשתייכים אל הדת היהודית. והיהודים מחוץ לארץ נשארים בכל זאת יהודים לפי דתם, שהיא ביסודה דת אוניברסלית, שאינה מכירה בגבולות פוליטיים. יחד עם זה אי-אפשר שלא יתקיים קשר חזק בין יהדות חוץ לארץ ובין יהדות ישראל, שהתחילה כבר להגשים בחיים, בקיבוצים, למשל, אידאלים של חיים חברתיים, המבוססים על יסודות שראשם נעוץ ברעיונות הכלולים בכתבי-הקודש. אולם אין זה מספיק. יהדות חוץ לארץ בכלל וזו של צרפת בפרט יש לה ערך דתי משלה, שאורה לא הועם כלל וכלל על ידי האמונות האוניברסליות האחרות. וכאן חוזר פלג על דברים שהביע כבר בנוגע ליחס שבין האמונה הנוצרית ובין היהודית ואומר:

“הם מעריצים משיח שבא כבר ומת למען גאולה שלא התקיימה. זה ברור. אמת, הוא הבטיח להם לשוב. המסורת שלהם לא שמה לב במשך זמן רב להבטחה זו. כנראה רוצים הם להחיות עכשיו את המסורת הזאת, והדבר הזה יקרב אותם קצת אלינו על ידי תקווה שהיא דומה, ובעת ובעונה אחת אינה דומה לזו שלנו. רק עם ישראל סבל ועמל והתפלל למשיח שלא בא, שמחכים לו תמיד. והוא לא יבוא כל זמן שלא תעבור המלחמה לשלום, אי-הצדק לצדק, והשנאה לאהבה, – כל זמן שהאדם לא יהפוך אדם אחר והעולם הזה עולם אחר, כדי שתקום סוף סוף על הארץ מלכות השמים”.

והוא מסכם את דבריו:

“מוטל עלינו, אחרי שהגדרנו בכל הבהירות הדרושה כל מה שאנו חייבים למולדתנו ולארץ ישראל, לעשות בעזרתה של מדינת ישראל את הכל כדי שתחיה בקרבנו, בישראל ובכל מקום, אותה הדת היהודית השומרת אמונים לשאיפות ההווה והעתיד”.

באותם הימים שמדינת ישראל עמדה בקרבות ונלחמה קשה על קיומה, היה הולך פלג ומסביר לעצמו ו"לנכדו שלא נולד ושלא ייוולד עוד", ובעיקר לנכדיו הרוחניים שהקים, למה הוא ממשיך “להיות יהודי”. את הגיונותיו אלה פרסם בספר שקרא בשם “אנחנו, אנשי התקווה”. מתחיל הוא בהזכרת נשמות יקרות לו שהלכו לעולמן בלא עתן, בעטיו של הצר האויב, ונותן סקירה, לפי דרכו על היהדות ואמיתותיה הדתיות וגומר בהלל לגבורה העברית המסורתית, שקמה לתחיה בגיטו ורשה ובשדות מלחמת ישראל.

"ראינו מחדש את עבד ד' הסובל והוא אישר לך את אמיתותיו. אולם הפעם ליווה אותו עבד ד' הלוחם, כדי להזכיר לך גם את האמיתות שלו…

אני ראיתי חלום, וגם אתה, נכדי הבלתי ידוע, היית כאן. שמעתי בלבי את דפיקות לבך. גם אתה ראית יחד עמדי אותו החלום, שאלוהים צווה לישראל: מלכות השמים יורדת על הארץ. לפיכך תהיה יהודי, אתה בני. תהא יהודי יותר ממני וראוי לשאת את שמו".

אין כל ספק שפלג נתן ביטוי לכמה שאיפות כמוסות ובלתי ברורות של דורו ונגע בכמה נימין עמוקות בלבו. על כל פנים רבים מיהודי צרפת הותיקים הכירו לו תודה על אשר מצא הגדרה של יהדות, היכולה להתקבל אפילו על דעתה של הסביבה הנכרית, ויצא בקומה זקופה להגן על כבודה. לפיכך אין מההפרזה באותן התהלות והתשבחות המפוזרות בתעודת “חבר” שהוגשה לו לחג יובלו במסיבה שסודרה בבית מדרש לרבנים והאומרת, בנוסח מליצה “איטלקית”, כפי שנאמר בתרגום התעודה לצרפתית:

"….והנה קם בדורנו, דור תהפוכות, אחד מבני הנביאים, ותחל רוח ממרום לפעמו בעיר מולדתו, היא העיר העתיקה גינובה, היושבת על נהר רודנו. והוא

בא בכחו זה אל עיר הבירה, פריש, בארץ צרפת וילמד שם חכמה ודעת. וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד בכל החכמות אשר חנן את בני האדם החונן לאדם דעת. וירא כחו בשיר ובמליצה, הן בקדש והן בחול.

ואולם הוא בכר את תורת ישראל על חכמת יון וגרמניא המהוללה. ומאהבתו אותה ואת עמה הואיל ללמד את בני ישראל קשת. ויפץ חוצה את מעינות התורה, תורה שבכתב ושע"פ. גם הקריא את אחיו שמע ישראל וכו', כדי לשאוב במקורות האמונה והאהבה את תקות ישראל הנצחית"…

אם הדור הראשון של המשוררים היהודים בצרפת בא רק מבין יהודי צרפת הותיקים, רואים אנו בדור השני כבר נציגים רבים מבין המהגרים או מבין בני המהגרים. כמובן, אנשים אלה שנולדו ונתחנכו בסביבה אחרת וחיו בתקופה אחרת, גם גישתם לחיים ולבעיות היהדות שונה תכלית שינוי. נוסף לזה הם בני תקופה שבה נתערערו כל יסודות היציבות, שבה נשתחררו או חשבו להשתחרר מכל סבל של מסורת, מכל רעיון מקובל בירושה. הן החיים החברתיים, הן הספרות, הן השירה, הן המחשבה כולם עומדים בסימן של המהפכות שהצליחו, או שלא הצליחו, בסימן של מהפכות הממשמשות ובאות, אין הדור הצעיר מקבל עליו את מרותו של הדור הקודם. הוא בא להפוך את הקערה על פיה. אם בשירה הצרפתית הכללית כך, בשירה היהודית על אחת כמה וכמה. אפשר עוד להגיד שאנדריי ספיר, מכיון שפינה דרך, במובן מסוים, לשירה הצרפתית החדשה, השפיע ממילא גם על צורתה של השירה היהודית הצעירה. אולם קשה לגמרי למצוא יורש רוחני לפלג. אם ישנו אולי בין מבקשי אלוהים הנדירים בנוער היהודי הצרפתי שלאחר שתי המלחמות, הנה לא בא לידי ביטוי בשירה³.

החרוז נעשה “חפשי” בצרפת ולא רק בצורתו, אלא גם בביטויו, שאינם משמשים עוד עלה-תאנה כדי לכסות על האמת הערומה והגסה, על הרגש ועל החושנות הפורצים את הגדר. המשורר אינו כבול עוד בשום חוקים, לא במה שנוגע לתוכן, ולא במה שנוגע לצורה. הוא נשמע רק לקול, העולה ממעמקי נשימתו ומושך בעטו על כרחו. גם המשורר היהודי מוכרח ללכת בדרכים החדשות. לפעמים הוא עצמו נמצא בין אלה המכניסים יין חדש לתוך נאדות חדשים. אולם אין צורך עוד בשום עזות פנים, בשום אומץ רוח מיוחד במינו, כדי לדבר בשירה על נושאים יהודים, כמו שמותר כבר ואין בזה משום חידוש לטפל ביהודי באשר הוא יהודי ברומנים, כמו שעושים זאת אלה של הדור הבינוני, זשאן רישרד בלוך וארמאן לונל. הכל תלוי באותו “המגיד הפנימי” שכל יוצר בשירה ובפרוזה נשמע לקולו. אם הוא תובע, אז עולים הניבים היהודיים מאליהם. גם זה סימן של חירות ושל זמנים חדשים.

כאמור, בין הסופרים הצעירים לוקחים חלק בראש מהגרים ובני מהגרים. תיכף אחרי המלחמה הראשונה מגיע לפרסום הספרדי, יליד איי יוון, אלברט כהן, מחבר הרומנים, מלאי הומר ופנטסיה, “סולאל” והמשכו “מאנזשקלו” (“אוכל מסמרות”), המוציא לאור קובץ של שירה בשם “ניבים יהודיים”. הפרוזה והשירה שלו מלאות עוקץ ומרירות והוא משמיע מלים דוקרות וחודרות אל הלב.

“שמע, עמי, שמע דברי המתלהמים… שמע דברי העצובים, דברי הפזיזים, דברי הרועפים מרוץ ורוח”…

"נתון אתן לך יסורים אמיתיים,

אתה, ישראל, שעשית מהאל את בחיר לבך"

אולם לפעמים נשמעים אצלו גם צלילים משיחיים:

"כולם יבואו ליום שיגיד עמי,

כולם יקחו מהפירות היפים של ישראל,

וכולם ישמחו למיץ הענבים.

כולם ישירו

וכולם יבכו לאהבתך כי רבה,

ישראל".

ובאותה שעה אנו מוצאים בשירתו של יוסף מילבואר שנולד בורשה (עכשיו בירושלים) את הדו של הפולקלור היהודי העממי ממזרח אירופה. וספק הוא, אם אבות השירה היהודית-הצרפתית הרגישו בזה, כאשר סמכו את ידיהם על המשורר הזה, שבה אליהם מסביבה אחרת לגמרי.

התקופה שבין שתי המלחמות שינתה את צורתה של יהדות צרפת על ידי זרם ההגירה שהלך וגבר, תחילה מפולין, אחר כך מגרמניה ומאוסטריה. הצל שהיטלר התחיל להטיל על יהדות אירופה, גלות גרמניה ואוסטריה, שהתחילה לעורר דאגות בלב יהודי צרפת הותיקים, מוכרחים היו למצוא את ביטוייהם גם בשירה. מענין הוא, במובן זה, קובץ שירים קטן של משורר צרפתי מן המתקדמים ביותר, איבן גול, שלמרות שמו הוא יהודי מאלזס, אך רחוק לגמרי מהיהדות. השם שנתן לקובץ זה הוא “זשאן מחוסר האדמה”, לרמז על אותו מלך אנגליה שנקרא כך, אך לאמיתו של דבר בא ללמד על העם, הנודד הנצחי. ככה פירשו את השירים הללו גם המבקרים שאינם בני-ברית, שנזכרו במוצאו של המשורר. ואלה הם השירים שנכנסו לקובץ הזה: “זהותו של זשאן, מחוסר האדמה”, “זשאן, מחוסר האדמה, סובל ממחלת האדמה”, “זשאן, מחוסר האדמה, בראש האורחה”. “זשאן, מחוסר האדמה, וצלו”, “זשאן מבעיר האש”, “זשאן, מחוסר האדמה, מכורסם על ידי החלל הריק”, “זשאן, מחוסר האדמה, מקיף שבעתיים את כדור הארץ”, “זשאן, מחוסר האדמה, – בן שיצא לתרבות רעה”, “המרוץ של זשאן, מחוסר האדמה”, “זשאן, מחוסר האדמה, למראשותיה של מתה”, “זשאן, מחוסר האדמה, עובר את האוקינוס”, “זשאן, מחוסר האדמה, קונה את מנהטן”, “זשאן, מחוסר האדמה, מגיע לחוף האחרון”, “זשאן, מחוסר האדמה, מגלה את המלאך”, “פה נקבר זשאן, מחוסר האדמה”. בכל השירים הללו אין עם ישראל נזכר במפורש. אולם אפשר לאמור עליהם מה שאמר אנדריי ספיר על שיריו הוא: “השירים האלה אינם יהודיים לפי תכנם, אלא לפי הרגש שבהם”.

יחד עם זה אפשר היה לפגוש באותם הימים בצרפת צעירים המבקשים להם דרך בחיים ובספרות הכללית, מאותו הסוג של “קוסמופוליטים” שאי-אפשר להגדיר לא את מוצאם ולא עמדתם. הביטוי הבולט ביותר לחוויותיהם ניתן זה לא כבר ברומן של הסופר היהודי, בעל הכשרונות, ארנולד מאנדל, בן דור שני למהגרים, שיצא בשם “ימים בלתי ברורים”. ואלה הם הדברים שהוא שם בפיו של גיבורו:

"הייתי אדם מחוסר מעמד, מין מחוסר מולדת “פאר אקסלאנס”. השיחות ביני לבין עצמי, הדו-שיחים הבלתי פוסקים לא הביעו שום תכונה מיוחדת מנטלית של איזה גזע שהוא. הפטפוטים שלי היו צרפתיים לפי צורתם, מכיון שזוהי לשון אוניברסלית, אולם לא הבעתי שום רוח לאומית מיוחדת, שום דבר שיכול היה להעיד על מוצאי. באופן זה, מחוסר טעמי-נגינה של לשון ומחוסר מולדת, ובלי להכיר במום הזה שלי, התהלכתי כאירופאי על המדרכות של פאריס, עיר אירופית זו. ראיתי את עצמי כאירופאי ביחוד בהשוואה אל הסינים. ברור שלא הייתי סיני, אי אפשר היה גם לחשוב זאת.

אם נולדנו במרטיניקה (אי בקיסרות צרפת), במזמט (עיר בדרומה של צרפת), בדניפרופטרובסק או באיזה מקום שהוא, לא היה לנו שום מוצא מסוים. נמצאנו כאן כנחיצות, בלתי מובנת, אולם ודאית. שליחותנו היתה להגיע לידי הבנת מצבנו".

יהודים, ילידי רומניה, נכנסו, בעשרות השנים האחרונות, בדרך המלך להיכל השירה הצרפתית ותפסו בה עמדה, הראויה להתכבד. די להזכיר את שמו של טריסטאן צארה, מחולל ה"דאדאיזם", אחר כך אחד מעמודי התווך של ה"סירריאליזם" ועכשיו של השירה הצרפתית הפרוגרסיבית. רובם התכחשו לעמם ואינם מעלים את שמו על פיהם. הגדול שבהם אולי, בנימין פונדאן (אין זה שמו האמיתי), יוצא מן הכלל. משורר בחסד עלין, מבקר ופילוסוף, תלמידו של האקזיסטנציאליסטן היהודי-הרוסי, שסטוב. אין הוא מעלים את יהדותו. וכשהוא כותב על אוליסס הוא אומר: “יהודי, אם כי אוליסס”. יהדותו בוקעת ועולה ביחוד בקובץ שירים שחיבר טרם נלקח על ידי הגרמנים לאושביץ, ללא חזרה, והנושאים את השם הלאטיני, תרגום המלים: “על נהרות בבל”.

"יבוא יום. לבטח, כשנרווה את צמאת נפשנו

ונהיה מעבר לזכרון, והמוות,

יסיים את פעולות השנאה,

אז אהיה כזר של חוחים תחת רגליכם.

– אז, דעו, שפנים היו לי

כמו לכם, פה מתפלל כמוכם.

וכשנכנס אל העין גרגר של חול, או איזה חלום,

היתה העין בוכה ודומעת דמעות-מלח,

וכשדקר קוץ בעורי,

היה דם שותת, אדום כדמכם.

ודאי, הייתי אכזרי כמוכם,

כמוכם שאפתי לחיבה ולכוח,

לזהב, לתענוגים ולצער.

בדיוק כמוכם הייתי מלא פחד ורשעות,

יציב בשלום, ושיכור בנצחון,

והייתי מתנועע ותוהה בשעה של כשלון…

יבוא יום, לבטח, והשיר הזה

יהיה לפני עיניכם.

אין הוא מבקש כלום.

שכחוהו! שכחוהו!

אין זה אלא קריאה של צער

שאי-אפשר להכניסה לתוך שיר טוב.

האם היה לי זמן לגמור אותו?

אולם כשתדרכו על זר החוחים הזה,

גלגול שלי במאה אחרת,

בסיפור שאבד עליו כלח בשבילכם,

העלו בזכרון, שחף הייתי מפשע,

ובדיוק כמותכם אדם בן תמותה.

היו לי פנים גם לי, פנים, ועליהם רשמי כעס,

רשמי רחמים, רשמי שמחה,

פשוט, פנים של בן אדם".

השואה שעברה על יהדות אירופה והמאבק היהודי בארץ-ישראל מצאו להם את ביטויים אצל המשורר היהודי מבלגיה שנתחנך על ברכי הספרות הצרפתית, דוד שיינרט, עתונאי בעל כשרונות, נלהב וקיצוני, הוא משתתף אחרי המלחמה האחרונה בעתונות הציונית, ובעיקר בזו של ה"פורשים". האוטוביאוגרפיה שלו נתונה ברומן שהוציא בשם “ימי-שוליא שעברו ללא תועלת”. מעשה בבחור, בן מהגרים, שמקבל כבר חינוך צרפתי, בבית הורים ההולכים ו"מתאקלמים" בסביבה החדשה. פורצת המלחמה ואתה בא הכיבוש. הבחור עובד באחד מועדי ההצלה והעזרה שהתקיימו, עד שלא התחילו המאסרים והציד של היהודים. הוא עצמו ניצל על ידי אהובתו הנוצרית. אופן כתיבתו של שיינרט לוקח הרבה מהשיגרה שנתקבלה בצרפת אחרי המלחמה להפתיע ולהדהים את הקורא בביטויים גסים ללא צורך. גם שירתו של שיינרט טבועה באותו החותם. אולם מלאה היא רגש, עוז והתמרמרות בלי כחל ובלי שרק. קובץ השירים שהופיע נושא את השם “דבלת התאנה על השחין” ובא לרמז על זה שאין התרופה הזאת, לדעתו של המשורר, אלא סימן של חוסר יכולת להגיב בדרך אחרת על הצער העמוק שאין לו מרפא. הקובץ פותח ב"תפלת העוורים" המתקוממים על אלוהים והדורשים ממנו שיחריב את העולם, מכיון שאינם נהנים ממנו, והוא עונש אותם בזה שהוא פותח את עיניהם. שירו השני מוקדש לאחיו, אחד מקרבנות הנאצים, שמלאו לו “עשרים וארבע שנים חינם”. “אין אני מבקש ממך סליחה, אחי, אלא על אשר נשארתי בחיים בלעדיך”. “שלושת הקדישים” נאמרים אצלו “לאלה מאושביץ”, “לאלה מורשה” ו"לאלה מעכו". המשורר מתמרמר על זה שהחיים מחללים את זכרם של המתים והוא פונה אליהם ואומר:

"…למה לא תשובו כדי לקלל את החיים?

הם אומרים, שגיבורים אתם, ראשוני הלוחמים לכבוד ישראל.

הם אומרים, לא בפניכם, שבלעדיכם, למענכם, אתכם, לעולם ועד, עד סוף הימים, בים, הידד וכולהו.

הם מדברים עליכם, כאילו הייתם חזירים מדיר שלהם.

הם שרים לכם שירה, אחרי אשר למדו את כל טעמי נגינתם.

הם מחקים אתכם לפני הראי, ומעבירים לשון, שבעת רצון, על שפתותיהם"…

יש בקובץ הזה שיר, “אסותא”, ובו קטע כזה:

"…המעשה הוא פשוט בתכלית הפשטות.

ששת מיליונים של “ישו”, שנלושו לעיסה של סבון.

ומיליוני-מיליונים של פונטיוס-פילטוס רוחצים את ידיהם בסבון יהודי זה ובבורית.

וכתם נשאר תמיד על כף ידם של כל מיני פונטיוס-פילטוס

הדבר הוא פשוט; פותחים את החומש:

ויקח אלוהים סבון וייצר ממנו את היהודי".

הקובץ הקטן מלא על גדותיו כעס וצער וגם גידופים כלפי השמים, וכלפי הנוצרי.

כל הדוגמאות האלה של השירה הצעירה שהבאנו מראות לנו על נטיות חדשות בשירה היהודית הצרפתית, הבולטות גם כן אצל משוררים מבין יהודי צרפת הותיקים, כמו אייזינגר, פיאר מורהאנזש, מישל סלומון ורפאל ולנסי, שלא עמדנו עליהם. אולם ספק הוא, אם זעזועי הנפש היהודית, כפי שהובעו אצל דוד שיינרט, הם קנין של רבים. הרצון להתכנס לתוך שריון הצב של השאננות, לברוח מכל דבר היכול לעורר זכרונות מעציבים, הדורש מסקנות מהפכניות, גובר אצל הרוב. ואלה שהרגש היהודי פועם בלבם מעדיפים להשקיטו במשיחיות מופשטת ולדבר על “משיח משנת 1950”, כמו שעשה פלג זה עתה בקובץ המוקדש ל"אספקטים אחדים של רוח ישראל".