“בצרפת היו ידידי-ישראל, הנוצרים, מאוכזבים, כמו שהייתי גם אני בצעירותי, קרוב לשנת 1914, בבואם לפרקים במגע ומשא עם היהודים. אנחנו חשבנו למצוא בהם את הרוח של בני-אברהם, את רוח הר סיני, את רוחם של דוד המלך ושל הנביאים, במקום זה פגשנו מאטריאליסטים טובים, חדורי המדע המודרני מעל למידה הדרושה, והמשיחיות לא היתה בעיניהם אלא כמושג סוציולוגי מופשט של אנושות. באותה תקופה התענינו מכירי הסטודנטים היהודים במהפכות העתידות לבוא יותר מאשר בדבר אלוהים”. כבר מגדיר את רשמיו אחד מהנוצרים המתקדמים והיה יכול להמשיך בדברים כאלה, גם אחרי התוודעותו אל כל היהדות הרשמית של התקופה ההיא ושל זו שקדמה לה או שבאה אחריה. ובאמת נעשתה דת ישראל אצל יהודי צרפת רק “מצות אנשים מלומדה”, ומכיון שכל יהדותם עמדה על בסיס רופף זה, נמצאו תלויים באויר של הפשטות, או שטופים בהבלי העולם הזה.
לפיכך אין להתפלא שהמאמין הגדול שקם ליהודי צרפת באותה תקופה היה נוצרי מבטן ומלידה, אמיי פּאַליאר, שנשבה על ידי המאור שביהדות, אחרי שביקר בימי עלומיו, במקרה, בבית-כנסת יהודי בשעת תפילת “נעילה”. האוטוביאוגרפיה הרוחנית שכתב, תורגמה גם לעברית בשם “המקדש הנעלם”, והיא מכניסה אותנו לפני ולפנים של לבטי אדם זה, שביקש דרך לאלוהים ועבר דרך נסיונות רבים ושונים עד שהגיע בסוף לאותה האמת עצמה שנגלתה לו באותו בין-השמשות, בו בא במגע הראשון עם היהדות, אמת זאת הוא מביע בדברים האלה:
“…פתאום נראה לי ישראל, כשהוא חי את חייו העצמיים, ואין שום דבר מגלה את ההתנוונות שהכריזו עליה (הנוצרים). יהדות זו של הגלות הופיעה לפני כקיבוץ חזק ומאורגן, שבמשך אלף ותשע מאות שנה המשיך את קיומו, על אף הרצון המלוכד להשמידו, למען תכלית סמויה מעיני, שלנצרות לא היה כנראה שום חלק בה. כל הפילוסופיה של דברי ימי הדתות נתערערה אצלי כולה. שלושת שנות חייו הציבוריים של ישו חדלו להוות את נקודת המרכז, הפכו אפיזודה בתהליך הכללי. מהמגע הראשון הזה נעשה לי ברור שהסירוב, בן-דורות, של היהדות להעלם מעל במת העולם יש לו על מה לסמוך. הרושם היה מטושטש עדיין, אבל לא חלף לעולם”.
הצעד הראשון שעשה הנוצרי הזה היה לקנות ספר דקדוק ישן של השפה העברית ולהתחיל בלימודה, עד כדי להגיע אחר כך לידי קריאה שוטפת בספרים עברים החל במקרא וכלה בספרות הרבנית. דבר זה אין לו דוגמה בין יהודי צרפת, אפילו בין אלה ש"חזרו" ליהדותם ועשו אותה קרדום לחפור בו. והנוצרי אמיי פאליאר זכה להיות בין המתרגמים לצרפתית של קטעים מ"ספר השבת". שיצא בארץ. וכבר בשנת 1913, בגליון הראשון של כתב-העת הצרפתי-היהודי “אמונה והתעוררות” שהוציא לאור יחד עם הרב בויאר, פרסם מאמר בשם “שפת עבר שפה חיה”.
העובדה הקטנה הזאת מראה לנו עד כמה הגיעה רצינותו של אדם זה ועקביות מחשבתו. הוא היה מהאנשים, ההולכים ברעיונם עד הקצה ההגיוני של המסקנה, שהגיעו אליה. מכיון שהופתע מחיוניותו של עם ישראל בניגוד למה שלמד באסכולה הקתולית, שעל ברכיה נתחנך, לא חדל מהתעמק בתופעה החדשה שראה בעיניו ומלחדור לשרשיה. הוא רצה ללמוד את הכל מהמקורות ולשם זה התחיל בלימודיו העבריים. מורו הראשון היה יהודי-מומר, שלא ידע כלום על היהדות חוץ מזה שלמד אצל רבותיו הקתולים, וקל היה לאמיי פאליאר לראות, כבר על סמך הספרים הראשונים שבאו לידו, כמו ספרו של ליאון די מודינה על המנהגים היהודיים, שאת האמת על היהדות צריך לבקש רק אצל היהודים. לפיכך פנה אל הרבנים, אף על פי ששתה בצמא את דברי כל הרבנים שהכיר בצרפת בכלל ובליאון עיר מושבו בפרט, לא בא לידי סיפוק עד שלא נתקשר עם הרב מליבורנו, אליהו בן-המוזג, שגילה לפניו עולם חדש שבו מצא את מבוקשו.
תורתו של בן-המוזג על ה"קתוליות", כלומר האוניברסליות של הדת היהודית, האומרת שגם לאלה השומרים רק את שבע מצוות בני נח בלבד יש חלק לעולם הבא, ושתרי"ג המצוות אינן חובה אלא על בני-ישראל, כ"ממלכת כוהנים", ואינם חובה על “גר תושב”, הביאה את אמיי פאליאר לידי התפעלות והוא החזיק בה עד יום מותו. ועוד יותר שמח לדעת, שגם ה"שיתוף" של אל אחר אינו עבירה בשביל גר תושב1.
אם אמיי פאליאר עצמו, כמאמין טהור ועקבי, מצא בזה את דרכו בחיים, הנה הפתיעו אותו היהודים שבא אתם במגע באדישותם כלפי היהדות ובאי-הבנת היסודות הנשגבים שלה. ושליחות מיוחדת קיבל על עצמו מאז לשמש להם “עד”, לפי ביטויו, ולאמיתו של דבר, להיעשות להם למורה דרך בדת והוא נעשה למעשה מורה-דרך ליהודי צרפת בהסכמתה של נציגותם הרשמית, של הקונסיסטוריה, שקיבלה בשמחה רבה את עזרתו בהפצת הדת היהודית ובחיזוקה בין הנוער היהודי בצרפת, וזהו אחד מהפרדוקסים של חיי היהודים בצרפת, גם אם נניח שרצו לנצל בזה את הפרסטיז’ה המיוחדת במינה של נוצרי, כשהוא בא ל"העיד" על הדת היהודית לפני יהודים.
את פעולתו למען היהדות התחיל עוד לפני יובל שנים (הוא מת בן שבעים וחמש) במאמריו ב"עולם הישראלי", הבטאון של הקונסיסטוריה. והנוצרי הצעיר לימים שאך זה נכנס להיכל היהדות, התחיל להסביר ליהודים עצמם את תורותיה ואת משמעותן. באופן מצוין הוא מגדיר את הדרשות של הרבנים שהיה שומע בבתי-הכנסת ואת הרושם שהיו עושות עליו:
“היה זה זמן שכל הנואמים מעל הדוכן הישראלי ראו לחובתם להשמיע בכל נאום שלהם נימה פאטריוטית. הדרשות האלה מצאו, אולי, חן באזני שומעיהן, אולם לי נראו כלא במקומן. כל ההטפות ששמעתי בימי החגים הגדולים בבית הכנסת של ליאון היו בנויות היטב, אולם חסר היה להן איזה דבר. השיגרות של המוסר שהיו מביעות באופן אלגנטי היו מפחיתות בעיני את הדת היהודית. בשעה שהחזן (עברית בטאקסט) היה מסלסל בזמר העברי של התפילות, או היה קורא בתורה לפי טעמי-הנגינה העתיקים, הייתי מוצא את נשמתו של ישראל. אפילו אם לא הבינותי אותה, הייתי מתייחד אתה. אולם בשעה שדיבר הרב צרפתית צחה, היה הכל יורד לרמה של פולחן שטחי ובלתי מקורי”.
אף על פי שאין אמיי פאליאן אומר זאת במפורש, אולם, נראה, שמהמגע הראשון שלו עם היהודים בצרפת, אפילו עם אלה שאמונתם היתה אומנותם, בא לידי מסקנה שכאן “עדותו” נחוצה יותר מאשר לעולם החיצוני הגדול. לפיכך הקדיש את כל חייו ואת כל מרצו לעם ישראל. הוא ראה לפניו אנשים, שזכות גדולה נתגלגלה להם ושקיבלו בירושה דבר גדול, דת טהורה ואוניברסלית, ואין הם יודעים להעריכה כראוי וגם לא להבין את יסודותיה האמיתיים. האמונה היתה בשבילו, מימי ילדותו, הדבר החשוב ביותר בחיי האדם, שלשם כך נוצר. והוא רואה לפניו אנשים שבידיהם נמצאת סגולה נפלאה, אמונה צרופה, מתת אלוהים והם מתיחסים אליה באיזה נימוס קר ויבש. רק כדי לצאת ידי חובתם, בלי שום חיבה, בלי שום התרוממות הרוח. והוא מקבל על עצמו להפיץ את תורת ישראל בין עם ישראל, ולהחדירה בלבו. ואין לנו לזה עד גדול מהרב הראשי של פאריס, המנוח ז’וליאן ווייל, הכותב לזכרו של פאליאר את הדברים האלה:
"פאליאר היה משוכנע, לפי החוויות הדתיות שלו, שהשכינה שורה עליו, שההשגחה הטילה עליו את השליחות להביא את עדותו ואת בשורתו לעם ישראל. ואין בהכרה הזאת, שפאליאר עצמו הביע אותה לפעמים קרובות, משום תמימות או משום גאווה. היתה זאת ודאות עמוקה, הדורשת יחס של כבוד אליה לפי כנותה. והיא הנותנת לענווה שתהיה גם עזת פנים. ככה יכול היה אמיי פאליאר, עבד עניו זה של עבדי אלוהים, למצוא דברי חיבה בשביל ישראל הנאמן למסורתו, ומצד שני דברי תוכחה חריפים מופנים לאלה האדישים, הפוחזים, שאינם מכירים את האוצר הרוחני המופקד בידיהם.
לא היתה זאת יהדות מעורפלת וקרה, זו שפאליאו נתן לה פירושים במחקריו, במאמריו, בדרשותיו ובנאומיו. יהדותו היתה חיה. הוא חי אותה בכל רגע. מי העריך יותר ממנו את הגודל של תפילת יום הכפורים, את היופי של תורת היהדות על הסליחה והמחילה, שחדרו עמוק לתוך נשמתו?"
בשמחה רבה מקבל על עצמו פאליאר להדריך ביהדות את הנוער היהודי לפי בקשתה של הקונסיסטוריה. דבר זה נותן לו את האפשרות לבוא במגע אישי עם הנוער היהודי ולהשמיע את לקחו לא רק בכתב אלא גם בעל פה. לא היה בטוח שדבריו הכתובים מגיעים ללבותיהם של אלה שרצה לעורר ולהפיח בהם את רגש הדת והאמונה. כאן, באולם הגדול, בין כתלי הקונסיסטוריה, ראה את העולם שלו פנים אל פנים והיתה לו תקווה, שבשורתו תגיע לכל הפחות אל אלה, הדורשים אותה והמסוגלים להבינה. מטעם זה קיבל על עצמו גם לשמש מטיף בבית הכנסת של הריפורמים. בין היהודים “המתקדמים” האלה מצא לו אוזן קשבת גם לתורת רבו על בני-נח. והם, מצדם, ראו בזה את הרקע שיוכלו לבנות עליו את יסודות הידידות הנוצרית-היהודית שאליה השתוקקו כל כך. מענין לדעת, שפאליאר הוא שתיקן את סידור התפילה החדש של הריפורמים בצרפת. ויכולים אנו להיות בטוחים, שהוא שמר בו על הרבה יסודות מסורתיים, שהריפורמים היו מוותרים עליהם, אילו נעשה הדבר, כמו בארצות אחרות, לא בידי נוצרי, אלא בידיהם.
הדרשות שלו בין הנוער היהודי הביאו לידי זה, שאליו פנתה הקונסיסטוריה (האורטודוקסית, כביכול), כשרצתה להכין בשביל הנוער ספר על יסודות האמונה היהודית, “קאטכיזיס”, בלע"ז. הספר יצא בשם: “הלל, או היהדות”. ושוב דבר משונה ויוצא מן הכלל: נוצרי כותב בצרפת ספר על היהדות המכוון לנוער, לפי בקשתם של מנהיגיו הרוחניים. ולא זו בלבד, הנוצרי הזה נעשה לאחר זמן מה למנהיגה ולנשיאה של הסתדרות עולמית של נוער יהודי, והנה מה שהוא מספר בעצמו על זה:
“פעם אחת, במועדון של יוצאי סלוניקי, הציג לפני נשיאו הד”ר מודיאנו2 שני צעירים יהודים זרים שהיתה להם אמביציה גדולה יותר: הם חלמו לאחד בפדרציה רחבה את הנוער היהודי מכל הארצות. האחד מהם, שארל נחמה, שנתפס מילדותו לרעיון זה, הוציא לאור עוד בסלוניקי, בהיותו כבן חמש־עשרה, כתב־עת בשם “אינטרזשואיב” (לפי המשקל – אינטרנאציונאל). מצאתי ענין בצעירים האלה. ויצאה מזה הסתדרות עולמית של הנוער היהודי, שהיתה לה הצלחוה גדולה, ביחוד בחוץ לארץ. וסניפים הוקמו בארצות שונות: באפריקה הצפונית, בסוריה ואפילו בארגנטינה. היה לה בטאון משלה בשם “שלום” שהתקיים כמה שנים"…
אמיי פאליאו מספר, שכשהתקיים הכינוס העולמי של הנוער הזה, בגנף, התפלא אחד מהמשתתפים על כך שנשיא הכינוס הוא נוצרי, ענה לו חברו: “אם מותר היה להם לבחור את אחד מאתנו לאל, למה לא נבחור אחד מהם לנשיא”.
מה שמעניין ביותר בכל הדבר הזה היא התכנית לחינוך שאמיי פאליאר עיבד בשביל הנוער הזה:
“פרסמתי למען ההסתדרות העולמית של הנוער היהודי תכנית לחינוך שהיתה לא פחות מקיפה ממטרותיה של ההסתדרות עצמה… בפעם הראשונה בצרפת לא העמידה התכנית הזאת את ההסתדרות על הרקע הדתי בלבד, אלא הכירה בקיומה של האומה היהודית, שדתה, אמת, היא התופעה הנשגבה ביותר והנחוצה ביותר, אולם לא היחידה. לפיכך התרחבה התכנית וכללה את כל שטחי התרבות. היתה בזה גישה חדשה לגמרי מצד אלה שהטיפו להתבוללות כללית בסביבה, פרט למה שנוגע לדת”.
אם כן אפילו בענין זה התרומם הנוצרי אמיי פאליאר מעל לסביבה היהודית שפעל בתוכה. והיתה לו הכרה ברורה, שגם בזה איננו הולך בדרך המקובלת. את הכינוס העולמי הראשון של הנוער היהודי הוא פותח בנאום עברי. ועוד הפעם יש בזה מהחידוש. לא רבים היו אז, וגם עכשיו, היהודים, ילידי צרפת, שהשפה העברית החיה תהא שגורה בפיהם. אמיי פאליאר התקרב אל היהדות מתוך רגש של אמונה וחרדה דתית, אולם ידע להבחין ולהוקיר את כל ערכיה והשתתף בלב שלם ובכל חום מזגו בכל תנועות החיים שביהדות. ובהבנה כזאת ובכל נפשו השתתף גם בתנועה הציונית בצרפת ופעל למענה. גם כאן היתה לו הכרה ברורה שיחסו אל הדבר שונה מזה של רוב היהודים הצרפתיים, והוא לא היה מרוצה מהם. ואלה הם דבריו:
"בעיה חשובה עמדה לפני היהדות העולמית מיום הצהרת באלפור: העזרה שצריך היה להביא, כדי להקים בית-לאומי יהודי בארץ ישראל. פרט לקבוצה הקטנה של “אוהבי ציון”, היו יהודי צרפת מסתייגים בעקשנות בשטח הדתי, בו קיוו למצוא אכסניה בטוחה לעולמים, והיו מתיחסים בשנאה אל התנועה הציונית, כאילו כרת הקדוש ברוך הוא את ברית-אברהם עם כנסיה דתית בלבד ולא עם אומה המקבלת בירושה לא רק את הבטחותיו הרוחניות אלא גם הגשמיות. לדידי, חזון היהדות, שהנחילו לי לימודי המקרא, ספרו הקטן של ליאון די מודינה, הקשר המתמיד עם מחשבתו של בן-המוזג, הכריחו אותי לתמוך ברעיון של הציונות מתוך נאמנות לעם ישראל זה, שלו הקדשתי את כל ימי חיי. ככה נמצאתי שותף לעבודת הציונים בפאריס… אולם אני הכנסתי לתוכה מחשבה מיסטית שהיתה זרה להם לגמרי; ראיתי בציונות הזדמנות גדולה לקרבנות ולמסירות-נפש, שניתנה ליהודים בזמן הזה.
היתה זאת, בעיקר, העבודה למען הקרן הקימת לישראל שבחרתי בה, כי מצאתי לה סמוכין בתורה עצמה וראיתי אותה מקודשת על ידי המסורה הבלתי פוסקת של ישראל"…
אין לשכוח שכל פעולתו של פאליאו היתה חדורה באותה רוח של אמונה חזקה שהיתה מפעמת בלבו והיתה מכוונת את כל צעדיו בחיים. בכל דבר שהיה נוגע בו היה מבקש את הצד הדתי. אולם צריך להגיד לשבחו, שבהיות אמונתו כנה, לא שמשה לו מסוה להסתתר מאחוריו מכל ההתחיבויות ש"התיהדותו" החפשית הטילה עליו. לפיכך היו מעשיו, לפעמים קרובות, עומדים בניגוד למעשי היהודים בשם ולא ברוח. את השקפתו על הדת היהודית הוא מגדיר בווידויו הגדול, “המקדש הנעלם”, בדברים האלה:
"פעולתה המתמדת של רוח אלוהים בקרב עם ישראל הגיעה אחרי קשיים ומכשולים שונים לאותה התופעה ההיסטורית, היחידה בתולדות האמונה האנושית, הנבואה, המהווה עם סיומה בברית החדשה את הפלא הגדול של דברי ימי ישראל, את הפרח הנהדר של רוחו הלאומית.
התפתחות הרעיון הדתי הגיעה אל שיאה אצל הנביאים. אלוהי ישראל, המשחרר את עמו והמחוקק לו חוקים, נתגלה כאל אחד, אב כל בני האדם. והאנושות נראית אז כמשפחה גדולה אחת. האמונה היהודית ניתצה את כל המסגרות הלאומיות, או, נכון יותר, נתעלתה עליהן ועברה את גבולותיהן; אין היא מכירה בתחומים לא בזמן ולא בשטח, והיא מסכמת בתקווה המשיחית את שאיפותיה האוניברסליות והנשגבות ביותר.
ולא רק בהיקפה קונה לה האמונה הזאת מקום בראש כל האמונות של האנושות, אלא גם במהותה ובתכנה. אלוהיה מתגלה כאל קדוש, והאמונה מקבלת מני אז את ביטויה הטהור והשלם ביחודה עם ההכרה. כל היסודות של המוסר הנמצא בעולם מתאחדים לקבוצה אחת באותו הצווי, שהוא בשביל היהודים בעת ובעונה אחת אורח חיים ודרך אמונה: קדושים תהיו, כי קדוש אני ד' אלוהיכם"
ובחוברת קטנה המוקדשת ל"נשמה היהודית והאלוהים" הוא מסיים את דבריו:
"אין אולי דברים נעלים יותר, יפים יותר, עמוקים יותר, אפייניים יותר בשביל האמונה השוכנת בנפשו של ישראל מדברי יהודה הלוי: “ברחקי ממך – מותי בחיי, ואדבק בך – חיי במותי”.
זוהי הבשורה שאמיי פּאַליאר רצה להביא ליהודי צרפת. לפי מה שאמרנו עד עתה אפשר היה לראות מראש שדרכו לא תהיה סוגה בשושנים, שצריך יהיה להתקל במכשולים גדולים ולמצוא אזנים אטומות. לפי עדותו של הרב הראשי, שציטטנו, היתה לו בכל זאת הצלחה במפעלו. כי הרב אומר:
“פאליאר השפיע הרבה, ולטובתנו, על רבים מאנשי שלומנו. אם כי היו אחדים שפחדו פן תניע שארית נאמנותו לנצרות בלי דוגמות חוגים מסוימים לעשות אותה הדרך שעשה הוא אך בכיוון הפוך, יש לקבוע בהחלט שהוא החזיר ליהדות, ליהדות חיה, רבים מהאדישים ומהבורים”.
כפי שראינו למעלה, עברה פעולתו של אמיי פּאליאר בקרב היהודים על התחום המצומצם של האמונה והדת. “היהדות החיה” היתה בעיניו מלאה קנינים רבים גדולי הערך. יהדות צרפת ואתה חוגים ידועים מהיהדות העולמית – סטיפן ווייז הזמין אותו להרצות בערים רבות באמריקה – קיבלו אותו בזרועות פתוחות וקיוו להבנות ממנו ולחזק ב"עדותו" את עמודי היהדות שהתמוטטו בגלל אדישותנו. והנה הוא בא וכלל בבשורתו ובעדותו כל דבר חי שביהדות, אף על פי שזה היה למורת רוחם של כמה מנציגי היהדות הרשמיים. הנוצרי הזה, שלא פחד להתקומם נגד המקובל בכנסיה שבתוכה נולד ועל ידה נתחנך, בשעה שהגיע לכלל דיעה שרבות מתורותיה מתנגדות ליסודות המקור שממנו היא נובעת, לא חשש למה שיאמרו הבריות, גם כשבא להשמיע שהיהודים מהווים אומה, שיש להם זכות ורשות וגם חובה לעסוק ביישוב הארץ.
האדם הזה שבא מן החוץ התיר ליהודי צרפת הרבה איסורים, אולם חוששני שהם לא הסיקו מזה את כל המסקנות הדרושות, כשם שלא קיבלו את רוב תורותיו בדת. אבל איך שיהיה, חשיבותה של “עדותו” ושל בשורתו במקומה עומדת. ואין כל ספק שאמיי פּאַליאר היה אחד מאנשי העלייה, שהם מועטים בעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות