¹  

א. האוכלוסיה; השכבות הצבוריות    🔗

קשה מאוד לעמוד בדיוק על מספר היהודים שנמצאו בצרפת לפני מלחמת-העולם ב'. הדת והגזע לא היו נרשמים בשום תעודה אזרחית, ותושבי צרפת לא היו מחויבים להמנות עם קהילה מסויימת. גם שמות המשפחה אין בהם משום עדות למוצא נושאיהם. יש בצרפת כמה “לוי”, למשל, שאינם יהודים זה כמה דורות; וישנם שמות-משפחה משותפים ליהודים ולשאינם-יהודים ואי־אפשר להבחין ביניהם. המפקד הרשמי הראשון של יהודי צרפת נעשה על ידי הגרמנים לאחר כבוש צרפת, ועדיין לא נתפרסם החומר שנצבר בו. אין בידינו אלא הדין וחשבון של דאנקר, ראש המחלקה הגרמנית לענייני היהודים, ששלח למפקדיו ב-1 ליולי בשנת 1941: “שאלות היהודים בצרפת ופתרונן”. לפי דין-וחשבון זה היו בפאריס 105,424 יהודים. מהם: נתיני צרפת – 50.388 (47,79%), זרים – 55.036 (52,21%). בכל איזור הכיבוש (האיזור הצפוני) נרשמו רק 160,000 איש. בדין-וחשבון זה חסרות ידיעות על מספר היהודים שנרשמו באיזור ה"חפשי" (הדרומי). אי-אפשר לדעת גם כמה יהודים השתמטו ממפקד הגרמנים ושלטון-וישי וכמה ברחו בראשית המלחמה. רוב התעודות לדימוגראפיה מדוייקת של היהדות הצרפתית נמצאות כעת ב"אוסף התעודות על רדיפות היהודים בצרפת" מיסודו של יצחק שניאורסון שעדיין לא סודר כהוגן בנידון זה. ניתן להניח בדרך אומדנא שמספר היהודים בצרפת עלה לפני המלחמה ל-300.000 איש. לפי רשימות הגרמנים (באוסף התעודות הנ"ל) נאסרו בצרפת במשך 3 שנים, מחודש מאי 1941 עד סוף מאי 1944, ונשלחו ל"מזרח אירופה" כמאה אלף איש. לפי זה אפשר לאמוד את מספר היהודים שנשארו בחיים בצרפת ל- 180.000 איש, מלבד אלה שברחו לארצות הברית של אמריקה, לשווייצריה, לארץ ישראל ולארצות אחרות. רב היה ההבדל בין השכבות השונות ביהדות צרפת, בין התושבים ובין אלה שמקרוב באו לארץ, לפני המלחמה, והנהו ניכר גם כעת. לפני המלחמה התבדלו הרבה אזרחי-צרפת היהודיים מן המהגרים החדשים. במשך רדיפות-המלחמה שפגעו בכולם ללא-הבדל, נתקרבו קצת אל ה"הזרים" וגם התחילו להשתתף בפעולותיהם הציבוריות, אף על פי שהם שומרים על ה"מחיצה" שביניהם. השכבה העתיקה ביותר ביהדות צרפת עומדת על שרידי-הפליטה שנשתמרו בדרומה-מזרחה של צרפת ועל יוצאי ספרד ופורטוגאל (בהם גם אנוסים שחזרו ליהדות), שנתאחזו בדרומה-מערבה של צרפת (כגון בורדו). נוספו עליהם יוצאי אלזאס שלא רצו לקבל עליהם את נתינות-גרמניה אחרי מלחמת 1870. שכבה זו נתחזקה אחרי מלחמת-העולם א' עם חזירתם של יהודי-אלזאס לאזרחות-צרפת. השכבה השניה – היהודים שבאו מצפונה של אפריקה, שקלטו את התרבות הצרפתית תודות לפעולת חברת “כל ישראל חברים”. פרט לתגרים הזעירים, מיוצאי אפריקה הצפונית, שבאו מקרוב ושנתרכזו בצפונה של פאריס ובאחד מפרברי ליאון ובערים הגדולות בדרומה של צרפת – בני שכבה זו הנם אנשים אמידים ובעלי עמדה חברתית מסויימת. כאמור, מספר היהודים הזרים בצרפת עולה על מספרם של האזרחים; והוא מוסיף ועולה. שהרי בקרב אזרחי-צרפת מישראל ישנם רבים שהגיעו זה לא כבר לצרפת ושמרו על דרכי-היהדות משלהם. מעניין הוא שבשעה שהיהודים הצרפתיים חשבו שהרעה לא תגיע אליהם וששלטון וישי (לפי סימנים אחדים שנראו אותה שעה) יגן על יהודי-צרפת ה"אמיתיים", – הגישה הקונסיסטוריה תזכיר לאותו שלטון ובו מנתה רק 130.000 יהודים בצרפת. היהודים ממזרחה של אירופה וממרכזה התחילו לבוא לצרפת עוד באמצע המאה שעברה והם בני שכבות שונות לפי עמדתם, מוצאם וענפי כלכלתם. שכבות אלו לא נחקרו עדיין כהלכה, ובדרך כלל אפשר לסמנן בשירטוטים אלה: משנות השמונים של המאה שעברה עד ימי מלחמת-העולם א' רוב היהודים שהיגרו לצרפת באו מרומניה, מרוסיה ומליטא. רובם ברחו מפני הפוגרומים, קצתם כוונתם היתה ללכת לארצות הברית ובמקרה הכו שרשים בצרפת, קצתם נמנו עם הפליטים המדיניים וקצתם באו לשם לימוד בבתי-הספר שבצרפת. יהודי רוסיה, חוץ מן הפליטים המדיניים והמתלמדים, שהתרכזו ברובע הלאטיני, – ויש שלא עקרו מאותו רובע זה ארבעים שנה ויותר – נשתקעו בצפונה של פאריס, ברובע מונמארטר, והתחילו בתגרנות או בנגרות, והרבה בתי-תעשייה לרהיטים מהוללים נמצאו בידי היהודים. היהודים שעסקו בתעשיית-רהיטים נתרכזו גם בסביבת מגרש באסטיליה, בפרבר סאנט-אנטואן. יהודים רבים מרוסיה, בעיקר מבין העשירים והאינטליגנציה, באו לצרפת תיכף אחרי מלחמת-העולם א' ואחרי עליית הבולשביקים לשלטון. הגירת יהודי פולין התחילה בעיקר אחרי מלחמת-העולם א' והלכה וגדלה בין שתי המלחמות. הללו נתרכזו ברובעים הסובבים את מגרש הרפובליקה ועסקו ברובם בחייטות, בעשיית כובעים וחפצי-עורות. בין מגרש הריפובליקה ובין מגרש באסטיליה נמצא המרכז הידוע של היהודים הנקרא “פּלעצל”. מספר מסויים של יוצאי-פולין נשתקע בצפונה של צרפת, באיזור מכרות הפחם, בו גרו הרבה פולנים נוצרים. וגם באלזאס הסתדר מספר הגון של מהגרים אלה. משנות השלושים ואילך התחיל לבוא לצרפת מספר מסויים של יהודי גרמניה. רובם לא נשארו בצרפת אלא הלכו לא"י או מעבר לאוקיינוס. נקלטו בצרפת בעיקר יהודי רוסיה ופולין שגרו בגרמניה והוכרחו לצאת ממנה. במרומז, אי אפשר לקבוע תחומים מסויימים בין כל שכבות המהגרים שמנינו. ואין בשירטוטים כלליים אלה אלא משום רמזים לצביונם החברתי.

ב. חייהם החברתיים של יהודי צרפת לפני המלחמה    🔗

המוסד הציבורי העתיק ביותר בצרפת הוא בלי ספק הקונסיסטוריה. מיום שהופרדה הכנסיה מן הממשלה, בשנת 1905, נעשתה גם הקונסיסטוריה מוסד פרטי. עם זאת, ועל אף העובדה שמספר חברי הקונסיסטוריה, כלומר היהודים שנמנו עם הקונסיסטוריה, לא הגיע אלא ל־6.500 בערך, – היתה הקונסיסטוריה נציגותה הרשמית של יהדות צרפת. נטייתם הכללית של יהודי צרפת הותיקים שלא להבליט את לאומיותם היהודית ואי-רצונם של מנהיגי הקונסיסטוריה לצאת מתחום העניינים הדתיים שתחם להם החוק, גרמו לטשטוש צורתו הלאומית של מוסד זה. לועד-העזרה שעל יד הקונסיסטוריה היה חוג פעולה מצומצם עד בוא הפליטים הראשונים מגרמניה. גם עבודתו של הועד לבתי-הספר היהודיים לא הסתעפה ביותר. לעומתה היו המוסדות הציבוריים שיסדו המהגרים פעילים יותר ובעלי אופי לאומי יותר. ביניהם תופסת את המקום הראשון ה"פדרציה של החברות היהודיות בצרפת" שנוסדה עוד בשנת 1923, ושאיחדה את רוב החברות של היהודים שהיגרו מרוסיה ומפולין (50 בערך מ-87 החברות שהתקיימו לפני המלחמה). תפקידן העיקרי של החברות הללו היתה קניית קרקע לבתי-הקברות לחבריהם ועזרה הדדית. על פי רוב התאחדו בחברות יוצאי עיר או איזור מסוים בפולין וברוסיה, והחברות נקראו על שמם; היו כמו כן חברות שאיחדו יושבי רובעים מסויימים, או אנשים בעלי נטיה מדינית אחת (למשל “עטרת ציון”) או שנתרכזו באיזה בית-כנסת מיוחד וכו'. עיקר פעולתן של החברות היתה העזרה ההדדית. כשהתפתחה עבודת ה"פדראציה", יסדה אוניברסיטה עממית וברשותה היתה הספריה היהודית (ובה מספר הגון של ספרים עבריים) השנייה בערכה לזו של “חברת כל ישראל חברים” המהוללה והיחידה במינה. ספרית ה"פדרציה" שהכילה יותר מששת אלפי כרכים וזו של חברת כי"ח נשדדו על ידי הגרמנים. בשנת 1938 נוסד ע"י הקומוניסטים היהודיים “איחוד של חברות יהודיות” (“פאַרבאַנד פון יידישע געזעלשאַפטן”) שנועד להתחרות ב"פדרציה". מלבד עבודתם הציבורית של החברות ואיחודיהן יש לציין גם את עבודת המפלגות המדיניות שצרפו עבודה תרבותית לעבודת צדקה, ואת פעולת האיחודים המקצועיים שמספרם לפני המלחמה עלה ל־38. מוסדות הצדקה המפורסמים ביותר היו על פי רוב מיסודה של משפחת רוטשילד: בית החולים של רוטשילד שעבר עוד לפני המלחמה במקצת לרשותה של העירייה הפאריסאית ועל פי רוב נמצאים בו יהודים, בית-היתומים ומושב-הזקנים של רוטשילד וכו'. בין מוסדות הצדקה שנוסדו על ידי המהגרים יש לציין את “מקלט היום והלילה” שנפתח על ידי יוצאי רומניה עוד בשנת 1900, ויש לו בנין משלו; “מעונות הקיץ לילדים” (Colonie Scolaire) שנוסדו בשנת 1926 ויש להם בית בבארק-פלאז' ((Berck-Plage על שפת האוקינוס האטלאנטי. אין אנו יכולים לפרוט את כל מוסדות הצדקה שהתקיימו לפני המלחמה שרובם חידשו כעת את פעולתם. ביניהם היו שנוסדו ע"י מפלגות מדיניות. כמעט לכל מפלגה יהודית בצרפת היתה מסעדה משלה למתן ארוחות זולות, ביחוד לפליטים שהחלו לזרום מגרמניה. אנו נתקלים באותה תופעה גם בשדה החינוך. מלבד האוניברסיטה העממית הנ"ל של ה"פדרציה", יצרה כל מפלגה “אוניברסיטה” משלה. והוא הדין בבתי-ספר הנוספים; יידיש שלטה בבתי-הספר של מפלגות השמאל ועברית בבתי-הספר הציוניים. מספר התלמידים בכל בתי-הספר הללו היה נמוך מאוד, בלי יחס כל שהוא למספר היהודים והילדים בגיל החינוך. מצב החינוך של יהודי צרפת בכלל לא היה מזהיר ביותר, רק שלושה בתי-ספר התקיימו מטעם הקונסיסטוריה בפאריס ואחד בליאון. בין המוסדות התרבותיים בעלי ערך יותר גדול יש להזכיר את בית-המדרש לרבנים, ובו מספר מצומצם מאוד של תלמידים, הסמינריון למורים של חברת כי"ח ובית-הספר על שם הרמב"ם שנוסד בשנת 1935 כדי לאפשר לנוער היהודי להתכונן לבחינות הבגרות בסביבה יהודית ולהקדיש כמה שעות בשבוע ללימוד השפה העברית. מספר התלמידים במוסד זה הגיע לפני המלחמה ל־140 בערך. ואשר לתנועות-הנוער: הנוער הציוני היה לפני המלחמה מפורד לפי מפלגותיו, וכמו כן היו קיימים איחודי הנוער הבונדאי והקומוניסטי. אצל היהודים הצרפתיים תפסה מקום ראשון תנועת “הצופים הישראליים בצרפת”, שיש לה אופי רשמי והיא מסונפת לאיגוד הכללי של הצופים בצרפת ובעולם. משנת 1933 ואילך, עם התגברות זרם הפליטים, התרחבה פעולתם של החברות ומוסדות הצדקה ונוצרו ארגונים חדשים כ"ועד לעזרת הפליטים" (Comité d’Assistance aux Réfugiés) שבראשו עמדו יהודים צרפתיים; לפני המלחמה עברו לצרפת מרכזיהם של כמה מפעלים יהודיים כלליים חשובים כגון ה"ג’וינט", “ארט”, “אוזה”, “היצם” ועוד. עבודת העזרה שנעשתה עד המלחמה הכינה את מוסדות היהודים, ביחוד אלה של היהודים הזרים, לעבודת ההצלה החשובה שפעלה גדולות בשעת החירום. היהודים הזרים היו יותר מנוסים בענינים אלה. זכרונות סבלם עשו אותם מוכנים לכל פורענויות, לפיכך התחילו לפתח תיכף עם הכיבוש הגרמני את מנגנון ההצלה ולשכללו לפי דרישות הזמן, בשעה שיהודי צרפת עמדו נדהמים והוזים באשליות ולא ידעו את אשר עליהם לעשות. למעלה משנה של רדיפות עבר עליהם עד שנמשכו – פעמים נגד רצונם – למעגל עבודת ההצלה שנעשתה על ידי היהודים הזרים.

ג. פרשת הרדיפות    🔗

הרדיפות לא החלו בבת אחת. הגרמנים עשו את עבודתם, כדרכם, בהדרגה ובסדר, מן הקל אל הכבד. גם התעמולה נעשתה באופן שדעת הקהל לא הרגישה ש"מעבדים" אותה בכוונה מסויימה. שלטון-וישי פינה את הדרך בפקודה קצרה, תיכף אחרי המפלה ושביתת-הנשק. ביום 27 באוגוסט לשנת 1940 חיסלה זו את החוקה מיום 21 באפריל שנת 1939 ולא הזכירה כלל את תוכן החוקה האחרונה שנועדה למלחמה בעלילות האנטישמיות שנתפשטו לפני המלחמה – ע"י גרמניה – בעתונות הצרפתית. התחילו עכשיו לספר בדותות על היהודים ועל רדיפות-היהודים בכל מקום (ולא בגרמניה) ולהכין לאט לאט את הצבור הצרפתי לגזרות שתגזרנה על יהודי צרפת, כדרגה הראשונה להשמדתם הגמורה. שלטון-וישי, שלא קבע עדיין את מדיניותו כלפי היהודים והתחיל מבדיל במחשבתו בין היהודים הצרפתיים מלידה או אלה שקנו להם זכות-אזרח בדמם ובין הזרים שמקרוב באו, התחיל לטפל בבקורת תעודות הנאטוראליזציה של הזרים (22 ביולי לשנת 1940) כדי להגדיל את מספר היהודים הזרים שיהיו מופקרים לרדיפות. ועד ששלטון-וישי עומד ומתווכח עם הגרמנים על תוכן ה"סטאטוט" החדש של היהודים, מפרסמת המפקדה הגרמנית באיזור הכיבוש את פקודתה הראשונה על היהודים (27 בספטמבר 1940) בה היא קובעת את תחומו של הסוג “יהודים” ודורשת שיירשמו במשטרה הצרפתית – ולא יותר. כשבוע לאחר כך (ב־3 באוקטובר 1940) מופיע החוק על ה"סטאטוט" החדש של היהודים החל על שני האזורים: הכבוש וה"חפשי". חוק זה מכיל הגבלות ליהודים בענייני משרות ממלכתיות וציבוריות, בהשתתפות בעתונים וביתר המשרדים העוסקים בעיבוד דעת הקהל; יוצאים מן הכלל הם היהודים שהצטיינו במלחמות, שניתנה להם רשות להשאר במשרות שאין בהן משום מרות ושלא פורטו בחוק כאסורות ליהודים. ב־18 באוקטובר ניתנה הפקודה הגרמנית השנייה, המכריחה את כל בתי־ המסחר ובתי-התעשייה היהודיים למסור הודעה מיוחדת למשטרה הצרפתית ולתלות במקום ניכר שלט על מוצא בעליהם. יחד עם זה מינו מנהלים אריים לעסקים היהודיים. תחילה עשתה זאת המפקדה הגרמנית בעצמה, אחר כך נעשתה זו מחובותיו של הקומיסריון לעניני היהודים שנוסד ב-29 למרץ 1941. בינתיים שלל שלטון-וישי את זכות הזרים – שאין הוריהם צרפתיים – לשמש כרופאים וכעורכי-דין. גזירה זו היתה מכוונת, כמובן, בעיקרה ליהודים, מכיוון שההכרעה בשאלה זו נמסרה לאיחודים המקצועיים של הרופאים ועורכי-הדין, שבראשם העמידו אנשים נאמנים לשלטון החדש. התחילו מחסלים גם את הזכויות המיוחדות לאזרחות צרפתית שהיו ליהודי אלג’יר לפי חוק 1870 שנוצר בשעתו לטובתם על ידי אדולף כרמיה. ב-28 למאי 1941 הוציאו הגרמנים פקודה האוסרת על היהודים היושבים באיזור-הכיבוש למלא איזה תפקיד שהוא בבתי־מסחר או תעשייה פרטיים, המביאם במגע ומשא ישר עם הצבור האריי או כופף פקידים אריים למרותם. לא ניתן להזכיר כאן את כל הפקודות של וישי ופאריס שכוונתן היתה לערער את מצבם הכלכלי של היהודים ולהקים מחיצה ביניהם ובין יתר התושבים. לא היו הללו אלא הכנות לדברים נוראים יותר שהיו צפויים להם. ביוני 1941 התחילה תקופת המאסרים, ציד היהודים, ואחר כך המשלוח “מזרחה”. פתחו ביהודים הזרים. באותו חודש קבלו כששת אלפים יהודים זרים (הגברים לבדם) פקודה לבוא אל המשטרות הצרפתיות של פרבריהם. אלה שבאו (5.000 בערך) נאסרו והועברו לפיטיביה,(Pithiviers) עיירה בקרבת אורליאן. זה היה מחנה-הריכוז היהודי הראשון באיזור-הכיבוש. בתחילה לא היו בו החיים קשים ביותר. רוב הנאסרים בהם היו מיוצאי פולין וצ’כו-סלובאקיה. כחודש לאחריו נאסרו בכל איזור-הכיבוש ילידי רוסיה והובאו לקומפיין. הרוסים האריים יצאו ברובם לחופש, נשארו היהודים לבדם. מאותו זמן נעשו הרדיפות והמאסרים תכופים יותר ובצורה אחרת לגמרי. שוב לא שלחו הזמנות, אלא היו באים בקרונות, סובבים בתים ורובעים שלמים ואוסרים את הגברים ומוליכים אותם לא לערי-השדה אלא לאחד מפרברי פאריס, – לדראנסי ,(Drancy) שיצאו לו מוניטין כמחנה הריכוז המרכזי ליהודים וכמקום המעבר לאושויץ ולבירקינוי – ככה נעשה ברובע האחד עשר בפאריס, שנמצא מסביב למגרשי הריפובליקה ובאסטיליה, ורבים מיהודי פולין גרו שמה. ביולי ובאוגוסט נאסרו שוב רק יהודים זרים. בספטמבר אסרו בפעם הראשונה כאלף יהודים צרפתיים ומן החשובים, עורכי-דין, רופאים, סופרים וכו'. מדראנסי הביאו גם כן ליריה את בני-התערובות כעונש להתקפות על החילים הגרמנים שהיו הולכות ומתרבות אז ע"י תנועות המרי שגדלו עם כניסת רוסיה למלחמה. באוגוסט פורסמה המודעה האדומה הראשונה של המפקדה הגרמנית על כתלי-הבתים של פאריס ובתחנות הרכבת התחתית, ובה שמותיהם של שנים-עשר ערבים שהוצאו להורג, ביניהם ששה יהודים, זקן אחד בן-שבעים ונער בן תשע-עשרה. המודעות האדומות האלה לא חדלו מאז להופיע תכופות, ובהן שמות של יהודים רבים. ב־12 לדצמבר 1941, לאחר הכרזת המלחמה על ארצות הברית, נאסרו בפאריס אלפי יהודים צרפתיים, בעיקר מבין האינטליגנציה. לאחר כך פסקו המאסרים ההמוניים ונמשכה שורה של מאסרים בודדים עד ליום השחור של יהודי צרפת ופאריס בעיקר, הוא 16 ביולי 1942, בו נאסרו יותר מעשרים אלף יהודים זרים: נשים, ילדים, זקנים וחולים. מני אז נעשו ההעברות ל"מזרח" תכופות ושיטתיות ולא נפסקו עד השחרור באוגוסט 1944. מצב העניינים היה אחר לגמרי באיזור הדרומי (ה"חפשי"). גזירות הגרמנים לא חלו על היהודים שנמצאו בו. הללו היו רשאים למלא תפקידים במוסדות פרטיים בלי הגבלות; ענפי המסחר, כסוכנות למשל, לא נאסרו באופן רשמי. לא חלו עליהם לא גזירת ה"טלאי הצהוב" שהיהודים בדרומה של צרפת לא נשאוהו מעולם ולא איסור הכניסה לבתי-קפה, לתיאטרונים, לקולנוע ולספריות, כבצפונה של צרפת. ואשר למחנות-ההסגר, נמצאו בהם יהודים עוד לפני המאסרים הראשונים באיזור-הכיבוש. האמת צריכה להיאמר, יהודים הובאו למחנות-ההסגר עוד לפני בוא הגרמנים. הראשונים היו יוצאי גרמניה ואוסטריה שנאסרו בין יתר נתיני הארצות האלה בראשית המלחמה, וכמו כן כמה יהודים מיוצאי רוסיה שעמדו לשוב אליה, אגודה של “חוזרים” לרוסיה התקיימה בצרפת לפני המלחמה; חבריה נאסרו בפרוץ המלחמה והובאו למחנות הריכוז בהם נמצאו הספרדים שנמלטו לצרפת אחרי מפלת הריפובליקנים באפריל 1939. מלבד זה, זמן-מה אחרי כיבוש צרפת גרשו הגרמנים את היהודים מבאדן ופאלץ, ואלה נשלחו (10,000 איש) למחנה הריכוז של גירס (Gurs) בצרפת. ב-4 לאוקטובר 1940 הודיע שלטון-וישי שניתנה הרשות לפרפקטים להביא את היהודים הזרים למחנות הריכוז. רבים מהיהודים הזרים שלא היה להם עסק קבוע, או שנמצא בהם איזה “עוון” קל-ערך, כגון שלא חידשו את תעודותיהם בזמנן, או אפילו אם רק עברו את הקו המבדיל בין איזור-הכיבוש לאיזור ה"חפשי", היו נשלחים שמה. משנתרבו הנאסרים התחילו לקבוע בשבילם מחנות מיוחדים. ככה נתקיים מחנה מיוחד בקרבת מארסיל לזרים שהיתה להם רשות-כניסה לארצות מעבר לאוקינוס. מספר רב של יהודים היו במחנות-העבודה לזרים, שהוקמו עוד בתחילת המלחמה לריכוזם של הבלתי-מוכשרים לגיוס; אחר כך הכניסו לתוכם את הספרדים ואת היהודים. יתר היהודים הזרים, שלא היתה להם ישיבת קבע באיזור הדרומי, הוכרחו להסתדר במקומות מסויימים, על פי רוב בכפרים, לפי הוראות המשטרה ובהשגחתה. תנאי החיים במחנות-ההסגר היו קשים מאוד הן מבחינה מוסרית, הן מבחינה חמרית (תזונה והיגיינה). מוסדות-הצדקה עשו הרבה לשיפור תנאי-החיים האלה. עד לקיץ 1942 לא חרדו היהודים הכלואים האלה לנפשם. כמובן, מצבם החמרי היה רע מאוד. חיו על התמיכה שניתנה להם מהמוסדות היהודיים. מספר הנתמכים הגיע ל־60,000 איש. בקיץ 1942 קבל שלטון-וישי דרישה מהגרמנים שימסרו להם עשרת אלפי יהודים זרים. התחיל אז ציד היהודים שזעזע קצת את דעת הקהל הצרפתי. מספר היהודים שנאסרו בחדשי אוגוסט ספטמבר 1942 עלה על עשרת האלפים שדרשו. מאז התחילו היהודים הזרים לחיות במחבואים. בתחילה לא נאסרו אלא היהודים שבאו לצרפת אחרי שנת 1936 (ימי ממשלת בלום) ורובם היו יהודי גרמניה או יוצאי בלגיה והולנד שנמלטו לצרפת. כשפלשו הגרמנים בנובמבר 1942 לאיזור הדרומי, נמצאו כל היהודים בחזקת סכנה והתחילו לבקש להם מקלט, זה נמצא להם באופן בלתי-צפוי: עם הגרמנים פלשו לצרפת גם בני בריתם האיטלקים והתחילו שולטים במחוזות צרפתיים שנמצאו על גבולם. יחס האיטלקים ליהודים היה נוח אפילו מזה של הצרפתים: לא רדפו את היהודים כלל, ולא עוד אלא שגם הרשו להם לעסוק באומנותם ודרשו מהשלטונות הצרפתיים תעודות-זהות ליהודים שברחו לאיזור האיטלקי בלי תעודות. גרנובל, העיר שנמצאה במרכז האיזור האיטלקי, נעשתה למרכז עבודת ההצלה היהודית – בהיתר ובפומבי. אולם “אושר” זה נמשך רק חדשים אחדים. אחרי מפלת איטליה (בספטמבר 1943) יצא צבא איטליה מצרפת ואתו מספר מצומצם של יהודים. אבל רוב היהודים נשארו בצרפת ונפלו בפח הגרמנים שבאו במקומם של האיטלקים והתחילו להתנקם ביהודים על ההנחות שקיבלו מהאיטלקים. עשרות אלפי יהודים נאסרו אז ונשלחו לדראנסי ומשם “מזרחה”. בעיר ניצה בעצמה אסרו במשך ימים אחדים יותר משמונת אלפי איש. מכיון שלרוב היהודים היו אז תעודות-זהות מזוייפות, פשתה המלשינות מצד החוגים שרצו למצוא חן בעיני הגרמנים, ששלמו למלשינים; הצטינו בציד זה הרוסים ה"לבנים" שסידרו כנופיות של “פיזיונומיסטים”, שהיו מכירים את היהודים על פי פרצופיהם ומוסרים אותם לבולשת הגרמנית. וכך נעשה חוסר-הבטחון של היהודים באיזור הדרומי (בו לא נשאו היהודים את הטלאי הצהוב) פעמים גדול מאשר בפאריס. במשך החדשים האחרונים לפני השחרור הורע המצב עוד יותר על ידי פעולת הנוער של מפלגת הפאשיסטים וע"י התעללות המיליציה שרצחה יהודים רבים בזדון לב. אבל האמת צריכה להיאמר, העובדות הללו יצאו מן הכלל; הצבור הצרפתי ברובו הגדול, וביחוד מן השכבות הנמוכות של הפועלים והאכרים, עזר ליהודים לפי יכלתו, ולא השגיח בסכנה שנשקפה לעצמו. חייבים אנו לזכור לטובה את כל האנשים האלה שעזרו להציל שני שלישיה של היהדות הצרפתית. תעודות-הזהות המזוייפות שהיו בכיסם של כמעט כל היהודים לא היו תמיד מזוייפות ממש; הן באו לפעמים ממקומות רשמיים, מעיריות שפקידיהן נמנו עם תנועת המרי, ופרקים שלמו בעד זיופים אלה בחייהם. גם מוסדות הכנסיה עמדו לימינם של היהודים והחביאום, וביחוד את הילדים. עם כל אלה אי-אפשר היה ליהודי-המחתרת לחיות בבטחון גמור. לא נשארה אלא דרך אחת להצלה והיא לעבור את הגבול הספרדי או השווייצרי. עבירת הגבול הספרדי היתה קשה מאוד לרגל השמירה המעולה וקשי הדרך בהרים; רק הצעירים שהעפילו בדרך זה לארץ, וגם ילדים במספר מצומצם, עברו לספרד. בקצב גדול יותר ברחו היהודים לשווייצריה, ביחוד במשך הקיץ והסתיו לשנת 1942. אחר כך התחילו השווייצרים לעכב את מבריחי הגבול ולהחזירם לצרפת, ועי"כ נפלו בידי הגרמנים. לבסוף הרשו השווייצרים להכנס לארצם, כמובן באופן בלתי-רשמי, רק לילדים ולמלוויהם. הברחת הילדים לשווייצריה הלכה וגברה ביחוד אחרי חסול האיזור האיטלקי. כמעט כל העברות-הילדים ובעזרתם החשאית של הצרפתים הצליחו. רק פעם אחת או פעמים נתפשו שיירות הילדים, ויש להדגיש את סיועו הרב של הנוער הנוצרי להברחת הילדים – רבים מהמסייעים נתפסו, נידונו למאסר וגם הגלו לגרמניה.

ד. עבודת ההצלה של המוסדות היהודים    🔗

בשעה שנתקרבו הגרמנים אל פאריס (1940), עזבוה יהודים רבים: ביניהם מהעומדים בראש המוסדות היהודיים שהעבירו ברובם את משרדיהם לדרומה של צרפת, ואחרי נדודים שונים הסתדרו במרסיל ובליאון, שנעשו למרכז היהדות הנרדפת. אולם מספר מסויים של יהודים נשאר בפאריס, מפני שלא הספיקו או שלא היה ביכלתם לברוח. קשה היתה היציאה ליהודים זרים, מפני שמתחילת המלחמה הוגבלה רשות תנועתם של הזרים. אפילו כשהתחילו להוציא מפאריס את תושביה (מחשש ההפצצות) ובכל יום היה השלטון פונה בראדיו בבקשה ובעצה לעזוב את העיר, לא בטלה אותה הגבלה לזרים עד הימים האחרונים לפני כיבוש העיר. היהודים הזרים הללו, שברובם חיו על התמיכות, נמצאו במצב נורא, וביחוד שכל האוכלוסיה הפאריסאית נשארה בלי תזונה מסודרת. לפיכך ראו להם לחובה עסקנים יהודיים אחדים שנשארו בפאריס להתאסף יומיים אחרי כיבוש העיר ולבקש אמצעים כדי לבוא לעזר למחוסרי-כל ע"י פתיחת המסעדות; ביניהם היו מן הפעילים ב"פדרציה", בחברת “מעונות הקיץ לילדים”, “אוזה” ועוד. משרד חברת “מעונות הקיץ” ברחוב Amelot בו התקיים גם מכון לרפואה, נעשה למרכז פעולת ההצלה בפאריס ושמו יצא לתהילה. כשנכנסו הגרמנים לפאריס והתחילו לטפל ביהודים, בקשו למצוא מוסד מקביל לקהלה היהודית שבגרמניה (“געמיינדע”). פנו אל הקונסיסטוריה וראו שרק 7,000 יהודים בערך רשומים אצלה. החליטו ליצור מוסד מרכזי (“צענטראַלעס יודנאַמט”). דאנקר הנ"ל אסף את באי-כחם של המוסדות היהודיים שנשארו בפאריס והכריחם ליסד ועד לשתוף פעולה בין כל מוסדות הצדקה. היהודים נענו לדרישתו בלי כל התלהבות. כשראה שאין העניינים מתקדמים כרצונו, הביא שני יהודים מוינה (ישראלוביץ וביברשטיין) שילמדו את יהודי צרפת לרכז את המוסדות היהודיים. שני אלה היו המתווכים בין הועד ובין הגרמנים ומלאו את חובתם, – או את התפקיד שהוטל עליהם – על כרחם, ואי-אפשר להאשימם שעשו כל זאת לרצונם. ישראלוביץ הגלה לבסוף ומת. הגרמנים הקימו סוף-סוף מוסד מרכזי שכוונתו היתה לשעבד את היהודים ע"י היהודים עצמם. המוסד קבל צורה רשמית ב-29 לנובמבר 1941 ושמו “אוג’יף” – (.Union Générale des Israélites de France » (U.G.I.F » . עכשיו הרבה מרננים אחרי מוסד זה; אומרים שעזר לגרמנים בהשמדת היהודים ובהעברת ילדים יהודיים לאושויץ. אפילו המצדיקים את המוסד דרך כלל אינם יכולים לסלוח לאחדים מחבריו את מורך לבם. כמובן: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו; נקל הוא להגיד כעת: ככה צריכים הייתם לפעול בניגוד לדרישותיהם של הגרמנים. עובדה היא שששים אחוז מפקידי “אוג’יף” הגלו ע"י הגרמנים ושהעבודה בו לא היתה בלי סכנה. יש לזכור כמו כך שתחת חסות “אוג’יף” המשיכו את עבודתם החשאית כמעט כל מוסדות ההצלה של היהודים. לא ניתן לנו כעת להוציא פסק-דין היסטורי על טיבו של המוסד הזה. כשנוסד, מחו יהודים רבים מנציגי הקונסיסטוריה על עצם הקמתו. הרבה מהעסקנים היהודיים שהוזמנו להשתתף בו נשתמטו מ"כבוד" זה באמתלות שונות. אבל סוף-סוף היתה יד הגרמנים על העליונה והוא הוקם, ולו שני משרדים: לאיזור הצפוני ולאיזור הדרומי. המשרד הצפוני שנמצא בפאריס קיבל עליו זמן קצר אחר הווסדו תפקיד קשה מאוד והוא: לשלם את הקונטריבוציה בת מיליארד פראנקים שהוטלה על היהודים היושבים באיזור הכיבוש, קנס על ההתקפות שנעשו נגד הצבא הגרמני. ולא ע"י היהודים בלבד, כמובן. הפקודה יצאה ב-17 לדצמבר 1941 – לאסוף אותו סכום במשך שבוע אחד. צריך היה לקחתו מחשבונות היהודים ה"קפואים" בבאנקים ומהכסף שנתקבל ממכירת עסקי היהודים. גזל היהודים התחיל זה לא כבר ולא הספיק לסכום הנדרש. פנו אל הבאנקים הצרפתיים והם הלוו את הסכום, בריבית גדולה ובערבות הקומיסאריון לענייני היהודים. נפשם של מנהלי “אוג’יף” היתה כמובן סולדת ליהנות מפרי הגזל כדי לסלק את הוצאות המוסד, שהיו הולכות ורבות עם החמרת המצב. ואי-אפשר היה, מאידך גיסא, להכניס לחשבונות הרשמיים את ההכנסות החשאיות שבאו מעבר לגבולין. לא ניתן לנו לעמוד על עבודת “אוג’יף” בפרוטרוט, אבל אי-אפשר לעבור בשתיקה על חלקו הרב בעבודת ההצלה הכללית של מוסדות היהודים כמרומז. כמובן, עבודת המשרד הדרומי היתה ענפה יותר ובעלת ערך גדול יותר. בו נעשה כל שניתן לעשותו באופן רשמי – ע"י “אוג’יף”; העבודה החשאית נעשתה ע"י המוסדות המיוחדים, ואחדים מענפי פעולתם נזכיר כאן: תחילה, העבודה, שנעשתה גם בפומבי, בהגשת עזר לכלואים במחנות-ההסגר: עזר חמרי ע"י חבילות מזון, עזר רוחני ע"י ייסוד תאי-עבודה וגם בתי-ספר מקצועים וע"י ביקור של רבנים. כשרבתה העבודה וגדל קשי החדירה למחנות, הגיעו לידי שיתוף פעולה עם מוסדות נוצרים. כך נוצר, למשל, בדרומה של צרפת, בעיר Nimes וועד מיוחד (Comité de Nîmes). משרבו הרדיפות, וגדל מספר היהודים שנמצאו במחבואים, התעוררה שאלת חלוקת התמיכות, שנעשתה על פי רוב ע"י שליחים, מפני שאי-אפשר היה לשלוח ע"י הדואר. הנסיעה במסילת הברזל היתה כרוכה בסכנות נפשות. עבודה פוריה נעשתה כאמור, בזיוף תעודות-הזהות ומניות המזון – בשיתוף פעולה עם המוסד הנוצרי Amities Chrétiennes שעזר הרבה גם בהצלת הילדים ובהעברתם לשווייצריה. אם נוסיף לכך שגם העבודה התרבותית לא חדלה: הוציאו לאור עתונים, אף בדפוס כ"אף על פי כך" (« Quand meme ») של ה"פדרציה", שהופעתו נמשכה גם בשנים הראשונות לאחר השחרור, “המאבק שלנו”(« Notre Combat ») של “ועד ההגנה” ועתונים של פועלי-ציון ושל הקומוניסטים היהודים, גם ביידיש, וכן נעשתה עבודה רבה לחנוך הנוער בפרסום הרצאות בהיסטוריה ובספרות העברית, בייסוד קורסים לעברית ונקודות הכשרה חקלאית, – נקבל תמונה שלמה של תגובת היהדות הצרפתית לנחשול הרדיפות שהתחולל עליה. כמובן, פרקה המזהיר ביותר של תגובה זו היתה השתתפות היהודים בתנועת-המרי ויצירת תנועת-מרי משלהם (עיין להלן). ואשר לעבודת ההצלה, זו דרשה סכומים גדולים שברובם באו ע"י הג’וינט, שהוציא במשך המלחמה 450 מיליוני פראנקים בערך. נוסף לזה אספו סכום הגון בצרפת עצמה; וועד ההצלה מארץ־ישראל המציא גם הוא סכום מסויים. מלבד המוסדות הגדולים שעסקו בחלוקת התמיכות, נוצרו בערים רבות וועדי-הצלה מקומיים; פזור הכחות והחיכוכים הלכו ורבו. ביחוד משעה שחדרה הפוליטיקה לעבודת ההצלה. בסוף שנת 1942 נוצר ע"י הקומוניסטים “האיחוד למרי ולעזרה הדדית” – “אוניון” – שהוציא בשעתו עתונים חשאיים ביידיש ובצרפתית (“דרכנו”, ו"חוק וחרות") וזה האחרון מתקיים גם בשעה זו. עוד לפני המלחמה, כשהוקמה ה"חזית העממית" בצרפת, נתבלטה אצל הקומוניסטים היהודים הנטיה לשיתוף הכוחות עם יתר המפלגות השמאליות, נוצר “ועד לתאום” שבו נכנסו גם הבונדאים ופועלי-ציון שמאל. כשנעשתה בימי המחתרת הדרישה לקבוץ הפזורים דחופה יותר, נתרחב האיחוד ונכנסו לתוכו גם פועלי ציון-התאחדות, ה"פדרציה" וכו'. באוגוסט 1943 הוקם באופן זה מוסד משותף: “ועד כללי להגנה” (Comité Général de Defense). זמן-מה לאחר כך הוקמה גם נציגות מדינית ליהדות הצרפתית שקבלה בסוף שנת 1943 את הכינוי “קרי”ף": (Crif) – (« Comité Representatif des Juifs de France » בה משתתפות מלבד הנ"ל גם הקונסיסטוריה, חברת כל ישראל חברים, וההסתדרות הציונית המאוחדת. כפי שהדגישה הקונסיסטוריה באחת מהצהרותיה, זו היא הפעם הראשונה שהיא משתפת פעולה עם מוסדות שאין להם אופי דתי – והוא צעד קדימה בחייה של יהדות צרפת. “קרי”ף" עיבד תכנית משותפת לעבודה וקיבל על עצמו בשעתו לתמוך בדרישות הסוכנות היהודית בשאלת ארץ-ישראל.

ה. תנועת המרי היהודית    🔗

מבחינה מסויימת היתה כל עבודת-ההצלה של היהודים תנועת-מרי. אפייה האמתי היה זה של התנגדות פאסיבית לגרמנים, החלשת השפעתן של הגזירות וביטול כוונותיהם להשמדת היהדות הצרפתית. מלחמת המוסדות היהודיים היתה מלחמת הגנה ולא מלחמת תנופה. אולם היהודים נטלו חלק רב גם בהתקפות הישרות על הגרמנים ומוסדותיהם (ההתקפה הראשונה על הגרמנים משנכנסו לצרפת נעשתה עוד באוגוסט 1940 ע"י יהודי אחד מבורדו). ואם רבים היו קרבנותיהם של היהודים, הרי עלה בידם לנקום דם אחיהם השפוך. רובם הגדול של היהודים שהשתתפו בתנועת המרי הצרפתית, לא פעלו בה, לדאבוננו, כיהודים, לא גילו אפילו את שמם היהודי, ועד היום אין אנו יודעים בדיוק את מספר היהודים שנפלו במערכת המורדים. היו יהודים שהקריבו נפשם על מזבח המרד, ושמם נודע לתהילה, אבל מוצאם היהודי לא יתגלה לעולם. יהודים מורדים היו במחנות הקומוניסטים ובכל ארגוני המרד הצרפתיים, שנמנו עם מפלגות מדיניות שונות וגם עם איחודים-למרי בלתי-מפלגתיים. רובם של היהודים האלמונים הללו הם מן היהודים הצרפתיים. אבל הנוער היהודי שהיה קרוב ברוחו ליהדות, הביא לידי הגשמה תנועת-מרי משלו ונשא את הדגל היהודי בפרהסיה. נוער זה נמנה עם התנועה המאוחדת של הנוער הציוני שהוקמה בסוף שנת 1942 ועם תנועת הצופים הישראליים שהיו פעילים עוד לפני המלחמה, שעלה בידם לכנס את כוחתיהם הפזורים מפאת המלחמה ולהוסיף למערכותיהם כוחות חדשים שנתקרבו אליהם בשעת הכיבוש. בסוף המלחמה נעשו שתי התנועות הללו גוש אחד. אלמלא התמסרותם של הצעירים והצעירות, חברי התנועות הללו, לא היו המוסדות היהודים יכולים להגשים את עבודת ההצלה. הברחת הילדים, חלוקת התמיכות, זיוף התעודות וכל אותן הפעולות שמנינו נעשו ע"י הצעירים האלה. אבל עוד בשנת 1942 נוסד בטולוז ארגון צבאי מטעם הנוער הציוני – (« Armée Juive ») – “צבא יהודי” שנקרא אח"כ “ארגון יהודי למאבק” – (« Organisation Juive de Combat » (O.J.C.) שאליו נצטרפו, כאמור, גם הצופים. ארגון זה סידר מקומות מחבוא (“מאקי” בלע"ז) משלו, ערך אימונים צבאיים לחבריו, ואפילו הצעירים שעברו על ידו לספרד (והתחייבו להתגייס בא"י) צריכים היו להתאמן שבועיים, לכל הפחות, קודם להעברתם. ארגון-למאבק זה בא ביחסים עם המחתרת הכללית, הוכנס לרשתה, קיבל ממנה נשק ותמיכה ושיתף אתה את פעולתו. פעמים נכנסו צעירים נוצריים לאגודות-המרד היהודיות. הרבה מהאגודות הללו יצא שמן לתהילה בשל פעולות-גבורתן. נזכיר כאן רק זו: בשנת 1944, כשתבוסת הגרמנים בצרפת הלכה וקרבה, נלקחה בשבי ע"י אגודה יהודית רכבת מלאה נשק גרמני על כל הפלוגה שליוותה אותה, אחרי מאבק של לילה שלם. רבים מחברי הארגון-היהודי-למאבק קיבלו אחרי השחרור אותות-הצטיינות גדולים מהמפקדה הצרפתית. לרבים מהם לא הגיעו אלה, לדאבוננו, אלא לאחר מותם, כי מספר קרבנותיו של הארגון גדול מאוד.

ו. אחרי השחרור    🔗

בסוף ספטמבר 1944 שוחררה צרפת, פרט למחוזות אחדים במזרחה של הארץ ועל שפת הים. היהודים שנשארו בחיים התחילו שבים אל מקומות מגוריהם הישנים ובונים את הריסותיהם. הבעיה הראשונה בה נתקלו היתה זו של השיכון. רוב דירות היהודים נתרוקנו מרהיטיהן ועברו לרשות דיירים אחרים. הממשלה הזמנית שחיסלה מיד את כל חוקי ההפלייה הגזעית שיצאו בימי הכיבוש, הוציאה פקודה המרשה לנשדדים לדרוש את החזרת רכושם. לא הזכירו בפקודה זו ובכיוצאות בה את היהודים במיוחד, דברו סתם על “אזרחים שדודים”, מכיוון שהיו גם שאינם-בני-ברית שנשדדו ע"י האויב. ניסוח זה נעשה בכוונה טובה כדי שלא לעורר אנטישמיות, אבל שכרה יצא פעמים בהפסדה, שעי"כ חסרה היתה הדגשת סבלם ומצבם המיוחדים של היהודים. לפיכך היו הללו מוכרחים לדרוש את הכרת זכויותיהם ע"י בתי-הדין שהתיחסו, ביחוד בתחילה, באהדה גדולה ליהודים. אבל כשנצטרכו היהודים לגרש את הדיירים החדשים בכוח המשטרה, הביא גירוש זה פעמים אפילו לידי הפגנות אנטישמיות ברובעים היהודיים. פקודה ראשונה זו, כרבות הבאות אחריה, נוסחה בחוסר דיוק שגרם לסכסוכים רבים. הדוחק בדירות היה גדול מאד מחמת צרכי הצבא האמריקאי וכתוצאה מהפצצות. הממשלה נאלצה להגביל את זכויות היהודים, לא בעצם פסק-הדין, כמובן, אלא בהוצאתו לפועל, כדי לתת את הבכורה לדיירים שדירותיהם הקודמות נהרסו, לאלה שהם או בני משפחתם עובדים בצבא. לפי חוקה חדשה אין הזרים רשאים לגרש אזרחים צרפתיים מדירותיהם. אשר להחזרת העסקים היהודיים שנקנו על ידי אריים באיזו דרך שהיא, הכירה הממשלה הזמנית בזכותם של היהודים להחזירם לרשותם. ולמעשה, נתעוררו כאן סכסוכים רבים. בראשית השחרור הוקם בצרפת “ארגון של קוני רכוש היהודים בעלי כוונה טהורה” שנהל תעמולה נגד החזרת הרכוש והשתדל להגן על “זכויות” חבריו, עד שהממשלה חיסלתו לאחר שנמצאו ראיות על כוונותיו “הבלתי-טהורות” של הארגון. רוב היהודים שנשארו בחיים ושיכלו להגן על זכויותיהם קיבלו כל מה שניתן להם לקבל בחזרה. מה שאין כן הרכוש היהודי שאין לו תובעים. לפי המשפט הצרפתי עובר רכוש מסוג זה לרשות הממשלה. וכך – לדוגמה – כשפנו חדשים אחדים אחרי השחרור אל המוסד הממשלתי המטפל ברכוש היהודי השדוד שנשאר בצרפת ובקשו ממנו שימסור לבתי-היתומים של היהודים עשרות פסנתרים ממאות פסנתריהם של היהודים הנמצאים במחסני הממשלה והולכים ונפסדים בהם – לא הסכים ראש המוסד, איש בעל כוונות טובות, לעבור על החוק אפילו בענין קל כזה. בכלל, – רבה המבוכה המשפטית בשאלת הרכוש שנשדד ע"י הגרמנים. החפצים שלא ניתן לזהותם, הממשלה משלמת בעדם סכום מסויים בלי כל יחס לשוויים. תשלומים אלה עולים בחשבון השיקום הכללי של הניזוקים במלחמה, ואין הזרים זוכים בהם. החפצים שניתן לזהותם ושהוצאו ע"י הגרמנים מצרפת, החזרתם לבעליהם היא מענייניו של ועד-הפיצויים המיוחד שעל יד המיניסטריון לענייני החוץ. גם כאן זכות הזרים לפיצוי מוטלת בספק. עד כאן מצבם המשפטי של היהודים בחומר. בבחינה מוסרית, מצבם של יהודי צרפת – כאמור – כזה שלפני המלחמה; כלומר בלי כל הפליות והגבלות, על אף הנטיות האנטישמיות ההולכות ומתגברות לפי הרוחות החדשות המנשבות בעולם. מן הבעיות הפנימיות בחיי היהודים אחרי השחרור היתה ראשונה במעלה זו של הילדים העזובים שהוריהם הגלו או מתו, שפוזרו לשם הצלתם בין הנוצרים ונתחנכו שנים אחדות בסביבה נכריה, תוך העלמת מוצאם היהודי. חברות שונות שעסקו בהצלת הילדים כ"אוזה", ה"חברה להברחת הילדים ולסידורם" (.Service d’Evacuation et de Regroupement d’Enfants » (S.E.R.E ») מיסודן של ה"ארגון למאבק" הנקראת כעת “מוסד להגנה על ילדים יהודיים” – “אופז'” (O.P.E.J. – « Euvre de Protection des Enfants Juifs) ה"איגוד למרי ולעזרה הדדית", ה"אוניון" הנ"ל של הקומוניסטים, ה"אַרבעטער־רינג" של הבונדאים, ה"אַרבעטער היים" של פועלי-ציון שמאל, ה"צופים הישראליים" והסתדרות “ויצו”, – כולם השתדלו למצוא את הילדים שהחביאום בשעתם ולהביאם תחת חסותם. נוסדו בתי-יתומים שונים, ומחוסר מקום עוד נשארו יתומים בבתי הנוצרים. השתדלו להוציאם משם ולא תמיד בהצלחה. כשנגשו להוציא את הילדים ממקומות-מחבואיהם גרם הדבר לחיכוכים שונים. יש שהמשפחות הנוצריות לא רצו להפרד מהילדים שנתאהבו עליהן; ופעמים גם הילדים עצמם התרגלו אל הסביבה, וצער-הפרידה דכא את רוחם זמן רב בשבתם בבתי-היתומים היהודיים. מן הצורך היה לנהל מלחמה רבה במוסדות נוצריים רשמיים שלא רצו לוותר על הילדים הללו וקבלו על עצמם להמשיך בחינוכם. בזמן הכיבוש הכניסו במקומות אחדים את הילדים היהודיים תחת כנפי הנצרות שלא בידיעתם. התמיכה לנצרכים היתה הבעיה השניה בה נתקלה היהדות הצרפתית. במחנות-הסגר ובמוסדות נוצריים נמצאו מאות זקנים מחוסרי קרובים שהיו זקוקים לטיפול. ה"פדרציה" היתה הראשונה שייסדה מושב זקנים בלורד והכניסה לתוכו כמאתיים איש; היא קיבלה תמיכה גם ממוסדות נוצרים כלליים כ"צלב האדום". נוסף לכך: כמה משפחות יהודיות נמצאו במצב חמרי נורא, והיו זקוקות לתמיכה. הג’וינט סיפק את הכסף לכל הצרכים הללו: בהשתדלותו נוסד מרכז לתמיכה אישית: “קוז’אסור” (« Comité Juif d’Assistance et de Reconstruction ») בו משתתפים באי-כוח כל מוסדות הצדקה; תפקידו לחלק תמיכה פרטית וארוחות-מזון בזול או חינם במסעדות שונות. עבודתו הלכה וגדלה עם התרבות זרם היהודים לצרפת מפולין וממחנות ההסגר בגרמניה. עזרת השיקום ניתנת ע"י “קרן חידוש הפעולה” (Fonds de Démarrage) של ה"פדרציה" ו"קופת המלוה" המרכזית על יד הג’וינט. אין אנו יכולים לעמוד כאן על כל הפרטים ועל כל הצורות של השיקום. בדרך כלל יצאה יהדות צרפת מן המבחן הרוסה ושבורה, אולם שמרה בקרבה כוח כדי לרפא את פצעיה בחומר, אם לא בנפש. היה זמן שאפשר היה לחשוב שחישלה אפילו את רוחה בתלאות שעברו על ראשה. גלי-חיים תוססים ועשירים ביזמות שונות התחילו מפכים ביהדות זו בכל שכבותיה. הערנים ביחוד היו המהגרים, אולם גם היהודים הותיקים הראו אותות של התעוררות ותחיה. עכשיו שבו החיים למסלולם. הג’וינט מסיים את פרשת עזרתו רבת-ההיקף וכל המפעלים שהתקיימו על ידו תלויים ברצונם וביכלתם של אנשי המקום לכל סוגיהם וזרמיהם. לא כל הבעיות הסוציאליות שהביאה אתה השואה מצאו כבר את פתרונן ויש הדורשות עוד טיפול רחב-הממדים במשך זמן רב. הסערה שעברה השאירה אחריה רושם גם ברוח. אין פתרון אחיד לכל השאלות שהעמדו לפני יהודי צרפת. כל אחד ואחד בוחר לו דרך משלו. יש הממהרים לברוח מהיהדות או לשוב לשאננותם המתעלמת מכל בעיות היהדות. ויש המבקשים דרך תשובה אליה, הרוצים לחדור למהותה ולמצוא בה את פתרונם.