הכרתיו בעודנו נער. קטן קומה, ראש כמעט קרח, רגלים עקומות, כרסו מעוגלת וכולו רכרוכי, חלש ורופף. למראהו נדמה – שכל רוח קלה תזיזו בנקל ממקומו.

ביתו עמד במורד ההר עם השביל אל באר המים היחידה אשר לעיר. ובימות הקיץ בלכתי אל הבאר ובשובי משם – ראיתיו יושב על שרפרף נמוך עם פתח הבית, רגלו האחת – השמאלית רכובה על השניה – הימנית, עיניו משפלות וידיו הקצרות מתנועעות בזריזות ובמהירות יוצאת מן הכלל, והמחט ממש רוקד. עולה ויורד, נתקע בתוך גזר הבד אשר בידו, טובע בו וצץ פתאום ויוצא שוב לראות בזיו השמש. עיניו העכורות במקצת עוקבות במהירות אחרי תנועות המחט, וראשו מתנועע בקצב.

אדיש היה לכל אשר מסביב. אף פעם לא הסתכל בעוברים ושבים הרבים שהלכו ושבו בשביל המוליך אל הבאר. דומה שלא ראם כלל, שלא הבחין בהם, אך למעשה לא כן היה הדבר: הוא ידע והכיר כל אדם על פי הלם הצעדים. ולכל אדם תולדות מיוחדות משלו: מהלך חיים שונה ומשונה, שמחות וצער, נחת רוח או דאבון לב, ואת הכל ידע, את הכל הכיר. אין שכחה מלפניו. הנה למשל מתקרבים הצעדים הכבדים של יוסף המוזג שירד מגדולתו, וכל צעד משלו מביע את עצמת הטרגדיה של האדם המיואש עד לתכלית. והנה הם הצעדים הקלילים והמרחפים של שרה התופרת – גם גורלה היא אינו מזהיר ביותר, וצמתה הארוכה שהיתה לפנים שחורה התחילה להלבין, גם הקמטים שבמצחה ובזויות עיניה השחורות התרבו בזמן האחרון. לא מתוקים הם חייה של עלובת נפש זו, קודרים הם החיים אך מצעדה לא נשתנה במאומה: אותה הקלות, אותו הרפרוף הקל, אותה הטפיפה החיננית והנהדרה. והרי עוד צעד מוכר וידוע של אסתר החבתנית הזקנה הגוררת בקושי את רגליה שצבו כתוצאה של מחלת לב אנושה. גוררת הזקנה את רגליה הכבדות, ונשימתה הקטועה ושעולה היבש נשמעים וחוזרים עם כל צעד. אין כל צורך להרים את העינים כדי לראות ולהכיר בהולכים. במשך שנים למד להבחין על פי הלם הצעדים את בני העיר הקטנה. הכל מוכר וידוע, אין כל חדש, ולא כדאי גם להרים את העינים, אין מה לראות.

אך פתאום משתנים שרטוטי פניו. הוא מחויר ומאדים חליפות, נחירי אפו מתרחבים, אזניו מזדקרות כאזני כלב ציד מנוסה, גופו מזדעזע קלות כבשעת התקפת קדחת. וידיו הזריזות מאיטות את קצב התפירה, אצבעות ידיו אינן נשמעות לו יותר ונתקעות כאחוזות עוית לתוך גזר הבד שבידו, עוד רגעים ספורים נמשכת המלחמה בין הרגש וההגיון, ולבסוף הוא מרים את ראשו כמנוצח, ותוקע את מבטו בפני ההולכת. ומבטו מביע את היאוש הקודר, את החדלון של החיים מחוסרי התוחלת. את כאב הלב האכול אכזבה.

וזו, הבאה והולכת: עיניה משפלות, בידיה דליים ריקים המתנועעים לקצב מצעדה הקל, מרושלת, מכנית, כאילו לא היתה זו נפש חיה. כאילו היתה מכונה. פניה מרוכזות ורציניות, ועליהן נסוכה העצבות, עצבות ללא גבול ויאוש ללא מדה. ועיניה אף הן עצומות למחצה – כבויות וללא כל ברק, זוהי עטיה בתו של השוחט, היפפיה לשעבר. גאות ההורים הזקנים שלמזלם לא ראוה בשפלותה. את זו, את עטיה אהב גבורנו בכל נפשו. למענה מוכן היה לבוא באש ובמים, למענה בנה ארמונות תפארה פורחים באויר, ולמענה גם החריב אותם…

עודנו נער את נערי החדר ראה אותה ונכוה בגחלתה. ביתה עמד סמוך לביתו של הרבי, ובכל יום בבואו ללמוד ובשובו לביתו ראה אותה, התאהב בה ושמר לה אמונים עד שבגר, היה לאיש, לחיט עומד ברשות עצמו. אך על אף מצבו הירוד של אביה, למרות העני והדחקות בביתו של השוחט, לא יכול היה להשיגה. אביה התגאה עד מאד ביחוס אבות – וזה, חיט בנו של חיט.

בכל זאת חכה לנס מן השמים. הוא לא נשא אשה אף לאחר שעטיה היתה לאיש – לאברהם בנו של הטוחן. הוא חכה לה. התפלל לאלהי השמים והארץ שאברהם בעלה ימות והיא תשאר אלמנה ומותרת לו. אך פתאום קרה האסון: בעלה ברח והשאירה עגונה, ובזה כלתה תקותו כליל.

מאז קנן היאוש בלבו. גזה השמחה, ולבו המיותם נשבר בקרבו. לשוא התחננה לפניו אמו הזקנה, הוא לא נשא אשה. את הסבה האמיתית לסרובו לא גלה לאיש, וכל חייו מאז הצטמצמו באותם הרגעים – בהם ראה אותה יום יום בלכתה ובשובה מן הבאר.

והיא?

וכי מנין לה לדעת זאת?…