היה ערב.

השעה לאחר חצות הלילה, ברחובות הצדדיים של הכרך הגדול דלקו פנסים מועטים, והאירו באורם הדל את החשכה הסמיכה. הדממה היתה כבדה ומעיקה, ואף אדם לא נראה מסביב.

עיף ורפה כח מהרתי לביתי לאחר עבודת ערב קשה. גם מצב רוחי לא היה מהמשופרים ביותר, קור הלילה חדר לעצמותי, הרוח הצליפה ללא רחם על פני, וכל מחשבתי היתה נתונה למטה החמה המחכה לי בחדר הרוקים שלי. ודומני שלו הציע לי אדם משהו מיוחד תמורת קורת הגג היפה אשר לי – לא הייתי מקבל.

בהתקרבי לביתי הבחנתי פתאום בדמות אדם – יושב על ספסל האבן אשר עם הכניסה, וגדולה עד מאד היתה הפתעתי במצאי על הספסל אשה צעירה מנמנמת בישיבה.

לא חדש היה בשבילי המקרה לראות אנשים ישנים תחת כפת הרקיע באין להם בית. אך האשה נראתה משום מה חשודה בעיני. לבושה היתה במעיל פרוה יקר מדי – שיתאים לשינה על ספסל ברחוב. לרגע קט עברתני המחשבה: ואולי יצאנית היא? אך פניה לא התאימו לחשד זה.

הושטתי את ידי ונגעתי קלות בכתפה. למגע היד התעוררה, ורעדה קלה עברה בגופה עם היקיצה. במהירות הרימה את ראשה ותקעה בי את מבטה שחדר עד לעמק נשמתי.

שנינו שתקנו. רגש מוזר שלא ידעתי במה להגדירו אפפני, ונדמה היה לי שעיניה שאלוני: מה לי ולך כי תפריע לי?

כמבויש מלמלתי: קר הלילה… הגשם ירטיבך… גם השעה מאוחרת, אולי תלכי הביתה?…

שוב הסתכלה בי ארוכות, אחר כך חייכה אלי, פיהקה במלוא הפה וגלתה אגב כך שני טורים של שינים לבנות ומבריקות, ואמרה: שב כאן לצדי… משעמם לי.

ישבתי על הספסל במרחק מה ממנה, ומבטי התאמץ כאילו לחדור לתעלומה שלפני, אך לשאלה לא העזתי.

בתנועה מיכנית הוציאה מנרתיק העור שבידה סיגריות, אחת לה ואחת לי, בלי אמר קבלתי את הסיגריה ואחר כך גם אש, עשננו ושתקנו. ופתאום פנתה אלי ואמרה בפשטות: התקרב אלי! והוסיפה: אל פחד, לא אוכל אותך.

התקרבתי אליה וכתפי נגעה בכתפה היא והמשכתי לשתוק.

מה שמך? שאלה.

אוריאל, עניתי לה.

כשקועה במחשבות חזרה על השם באופנים שונים: אורי, אוֹרי, אוריה, אוריק, ארי… טוב! אמרה, המסכים אתה שאקרא לך בשם ארי?

טוב! עניתי, יהיה ארי אם רצונך בכך.

ומה שמך כי אדע? שאלתיה.

וכי למה לך לדעת זאת? אמרה. קרא לי אלמונית, פלמונית. קרא לי בכל שם המוצא חן בעיניך.

ולמה את ישנה ברחוב על ספסל? העזתי לבסוף לשאול, האם אין לך מקום לינה יותר נוח? והוספתי: הריני מוכן להציע לפניך את חדרי… הבית לא רחוק מכאן… ואם תרצי בזאת, אני מוכן לשכב בחדר האמבטי, או לשכור לעצמי חדר בבית מלון. טוב יהיה לך אצלי… החדר מוסק יפה…

חששתי שהיא תתנגד להצעתי, אך לא הופתעתי ביותר כשהשיבה לי: טוב, נלך לחדרך. ואינך צריך לחפש מקום לינה לעצמך, נסתדר איך שהוא בשנים.

הבאתיה לחדרי והצעתי את מטתי. היא חלצה את נעליה הרטובות, פשטה את מעילה, שכבה במטה כשהיא לבושה שׂמלה הדורה. הפנתה את פניה אל הקיר, התכרבלה יפה בשמיכתי החמה ונרדמה כמעט תיכף ומיד. אני נשארתי יושב בכסא ליד השלחן, לבוש במעילי הרטוב ועדיין לא ידעתי כל סדור ללינת לילה גם בשבילי.

לילה שלם לא עצמתי עין. קר היה לי ולא נוח לנמנם במצב ישיבה. רבות חשבתי אודותה, וגדולה מאד היתה מדת הסקרנות שבי לדעת פרטים כל שהם על חייה עד כה ובהווה.

עם שחר הקיצה משנתה, הביטה סביבה במבט מרוכז – כרוצה לחדור לתעלומה קשה, אחר העבירה את מבטה עלי וחייכה במבוכה. וכאילו נזכרה משהו – קפצה מהמטה והתחילה לסרק במהירות רבה את שערותיה.

את הולכת כבר?… שאלתי.

ודאי! מאוחר מדי, בעלי ידאג לי.

בעלך?

כן, בעלי… ומה הפלא? אתמול רבנו, הוא העליבני וברחתי מהבית.

ואם ברחת… איך זה את אומרת לחזור אליו מבלי שיבוא לפחות ויפיסך? שאלתי.

היא נדה לי בראשה כאילו התפלאה לקוצר כח התפיסה שבי, וענתה במרירות:

הלא לא אוכל לנוד על פתחי זרים. וגם בחוצות העיר אי אפשר לבלות בלילות. קר עתה ואפשר להצטנן ולחלות, ושם… הלא יש לי בית! והיודע אתה לפחות – מהו ערכו של בית לאדם?

אמרה שלום חטוף ומהרה ללכת. אני נשארתי יושב ומחשבתי היתה מופנית לשם, אל הבית, אשר זה עתה פתח את דלתו וקבל בזרועות פתוחות את זו שחזרה אליו – לאחר שבגדה בו לשעה קלה.

חלש הוא האדם… ובאין בית קשה להתקיים. בית… בית נחוץ לאדם – ובכל מחיר! בית… ואף אם בית זה – מארה בו!…