את שמו לא ידעתי. וכי מה נפקא מינה? ולמה לו בכלל שם לחלבן?

זקן היה האיש, כבן ששים שנה. לבוש היה גלימה ארוכה וחמה גם בימות הקיץ, על ראשו חבש כפה משונה – משהו שבין שביס לילה לבין מצנפת טורקית, שער ראשו היה לבן כשלג, אך זקנו ושפמו היו ממין צבע עכור שבין הלבן והאדום והיו סבוכות ומסולסלות, ונוסף לכל אלה היה חגר ברגלו האחת. בשעת הילוכו המהיר היה מרכין את גופו לצד שמאל, והכד שנשא בידו השמאלית היה מנקש על אבני המרצפת עם כל צעד. וכשנעמד – הרי הרים את הרגל הקצרה, והצניעה מתחת לכנף גלימתו הארוכה ונשאר עומד על הרגל האחת.

ולחלבן אשה. גם את שמה לא ידעתי. אך אף היא זקנה היתה. שמונה בנים ילדה לו, וכולם בריאים, חסונים, מוצקים כאבני חומה וגבוהים כמגדלות, וגם הם פרנסתם על החלב.

נשאו הבנים נשים צעירות ומהן גם יפות, הולידו בנים ובנות. גדלה המשפחה, התרחבה והתפשטה – והרי גם נחת רוח להורים הזקנים לעת זקנה.

ותמת הזקנה. מתה כמות כל האדם. היא לא חלתה, וכי הספיק זמנה גם לחלות? שטיפת הכלים והכנת אכל לזקן קדמה לכל דבר. בכו הבנים, הכלות והנכדים הרבים, בכה גם הזקן, בכו לה גם שכנותיה בסמטא הצרה, סדרו לה לוויה גדולה וכרו לה קבר בין גאונים וצדיקים, סתמו עליה את הגולל, קרעו קריעה, אמרו קדיש לעלית נשמתה הטהורה והזכה וישבו שבעה. הכל כנהוג. וכי מי דורש יותר מזאת? וכשהנשים השכנות היו שומעות את שמונת הבנים פוצחים במקהלה – “קדיש”, היו עיניהן מתמלאות דמעות קנאה ממש. הן היו בטוחות: שנשמת הזקנה – האם מצאה בודאי את תקונה המלא והשלם על אחת מכורסאות הזהב שבגן העדן, לימינם של הצדיקים הגדולים.

מלאו שלשים ימי האבל. הבנים גלחו את שער זקנם והחיים שבו למסלולם הרגיל כאילו לא קרה ולא כלום. נשתנה רק החלבן הזקן. בבת אחת נעלמו הגלימה הארוכה וכפת הראש המיוחדת, ובמקומם לבש את מעיל השבת וכובע מודרני למחצה חבש על ראשו, לרגלו הקצרה נעל נעל על עקב גבוה, סרק את שערות זקנו ושפמו, גם קומתו כאילו גבהה. הוא נעשה מיושב ומתון בהלוכו, ומכובד בעיני עצמו. גם עתה לא הפסיק לחלק חלב בין לקוחותיו הקבועים, אך דבורו עמהם היה מלא הכרת ערך עצמו. ונדמה היה שכל ישותו אומרת: ראו נא! כמה יפה וצעיר אני עדיין.

כעבור זמן מה נתפשטה שמועה: שהזקן נושא לאשה בת טובים שלא מלאו לה עדיין עשרים שנה, רבים דרשו את הדבר לגנאי, אחרים מצאו צד לזכות הזקן שנשאר לאחר מות אשתו גלמוד ובודד בעולם. אך כל שמונת הבנים התנגדו במרץ רב לנשואי אביהם. הם טענו: שמעשה זה ממיט חרפה על שמה של אמם המנוחה. אך האמת היא: הם חששו לחלקם בירושה. והצדק עמהם. חלבנים הם וחששו להתחרות.

הזקן נלחם כארי. לא חס לא על עצמו ולא עליהם, וכשכעסו גבר עליו גלה סוד ברבים: שהמנוחה – אשתו מנוחתה עדן, היתה אשת מדנים, שכל ימי חייו סבל ולא ידע את האשר, והרי הוא תבע לעצמו את הזכות לההנות מהחיים – כבניו הצעירים.

מובן מאליו שהנצחון היה לצדו. אין החוק אוסר על זקן לשאת אשה צעירה, אף אם זקן זה חלבן הוא. החופה סודרה ברב פאר והדר, הכלה ישבה לימינו – כתפה נוגעת בכתפו והוא מאושר. הנשים ברכוהו בבן זכר, הקרואים שתו משקה, ומכל עבר הושטו אליו ידים לברכה: לחיים! לחיים!

כעבור ימים מספר מת האיש. שכב לישון ולא קם עוד. פתאום מת…