כבת עשרים ושמונה שנים היתה כשהכרתיה. פניה היו לא יפים ביותר, גם עיניה לא הצטיינו במאומה, אך מהן נשקף טוב לב והשתתפות בצערם של כל הסובלים והנרדפים, וזה משך את לבי ביותר.

היה זה תיכף לאחר שקבלה את התואר “מילדת מדופלמת”, ומאושרת היתה שעלה בידה להגיע אל המטרה הנכספת. רבות מדי סבלה עד שסיימה את למודיה. אף אדם לא עזר לה, ועליה מוטל היה להרויח לקיומה במשך כל שנות הלמודים.

לראשונה, החליטה לא להנשא כלל ולהשאר חפשית לכל ימי חייה. אך במרוצת הימים שנתה את דעתה. הוריה מתו עליה, אחיה ואחיותיה נתפזרו לכל רוח, והיא נשארה גלמודה ובודדה בין ארבעת הקירות של חדרה הגדול אשר בכרך.

ימים ולילות רבים בלתה בחדרי הלידה אשר לבתי החולים השונים ליד יולדות מכל הסוגים והשדרות. לא אחת הזילה דמעות על סבלן של בנות מינה, אך עם הצריחה הראשונה של הרך הנולד היו עיניה מתמלאות דמעות גיל ושמחה, ועם כל ילד חדש שנולד לאחרות – גדלו געגועיה גם לילד משלה, ותוך כדי פרק זמן קצר נהפכו הגעגועים הכמוסים האלה למטרת חיים נעלה וסופית. מחה לא היה מסוגל לתפוס שום דבר אחר, היא התהלכה כסהרורית, כמכושפה, תאבונה ניטל ממנה ושנתה נדדה.

לבסוף החליטה להינשא לאיש. קופצים נמצאו למכביר, והחתונה הוחגה בחוג מצומצם של ידידים קרובים ביותר. בלינו שעות מספר בדירת הזוג הצעיר. אחלנו להם כל טוב והתפזרנו כל אחד לביתו ולדרכו. בהפרדי ממנה לחשה לי על אזני בקשה: ברכני נא שיולד “בן”, כי יותר מדי אומללות הן הנשים בתקופתנו זו. הבינותי ללבה, ומעומק לבי התפללתי לאלוהי החסד והרחמים שבקשתה תקבל את הספוק המלא והשלם.

ימים רבים לא ראיתיה, הדים ושמועות הגיעו אלי למרחקים באמצעות ידידים משותפים. ופתאום הגיעתני הידיעה שהיא נפרדה מבעלה. היא דרשה ממנו גט, והוכרח לגרשה למרות אשר אהבה מאד.

המקרה ענין ביותר, והחלטתי עם שובי לחקור לסבת הגרושין המוזרים האלה.

בשובי למולדת הלכתי לבקרה. מצאתיה בחדרה, שוכבת על הספה הנמוכה, הסודר העתיק על כתפיה ובידה ספר, ממש כמו בשנות הרוקות ההם. דבר לא נשתנה. אך פניה נראו כמושים וזקנה קפצה עליה.

לא יכלתי להתאפק והצגתי בפניה את השאלה שהטרידה לא אחת את מחי:

מה קרה?

איני זקוקה לבעל! ענתה לי. פשוט כפשוטו – איני זקוקה לו…

והסבה?

מפני שלא אלד לא בן ולא בת. עקרה אנכי… קולה רעד בדברה, וידה שהורמה צנחה מיואשת על ברכה הלבנה.

לעג הגורל…