קשה לתאר ניגוד יותר גדול מזה שבין שתי התופרות. האחת צעירה כבת עשרים שנה, קטנה וצנומה, שחורת עור ושחורת שער. והשניה מבוגרת כבת שלשים ושׁמונה, שׁמנה וגדולה, אדומת שׂער ואדומת העור. האחת הקטנה בעלת העינים השחורות – מתונה ומיושבת, שקטה וגחכנית, והשניה הגדולה – בעלת העינים הכחולות־העכורות – אש לוהטת, צעקנית וזעומת פנים. כורכת את כל העולם כולו בקללה אחת משותפת ומבטלת את הכל כעפרא דארעה. הצעירה מיואשת עד לתכלית ומתיחסת לכל דבר ומקרה בחייה בשויון רוח לא מעושה. אינה מצפה, אינה מקוה, אינה רוצה דבר. והבכירה תובעת את עלבון בתוליה מאת העולם כולו, מצפה ומחכה בכליון עינים לנס כי יתרחש. ובטוחה שאשרה עתיד לבוא – ואף אם יאחר. הניגוד ביניהן בולט וניכר לכל מסתכל, ובכל זאת לא יכלו השתים להתקיים, האחת מחוץ למחיצתה של חברתה.

היה משהו מוזר ולא מובן בחברותא זו. ובעיני אדם שבלה בחברתן שעה קלה, היתה זרות זו הולכת וגדולה, הולכת ומתבלטת. וחדת שתי הנשמות התועות האלה היתה נשארת ללא פתרון מתאים.

סדר היום שלהן היה קבוע ומוצק כשמש וכירח ברקיע השמים שמעל לראשנו. כל יום דומה היה לחברו מתמול כשתי טפות מים שאובות ממעין אחד. והשמש העולה היתה מוצאת אותן שוכבות במטה, זו ליד זו, מכוסות בשמיכת מוך צבעונית עד לסנטרן, ומתוך קצה השמיכה בלטו שני ראשים: האחד – זהוב אדום, גדול ומסולסל. והשני – קטן ושחור בעל שערות שחורות ומדובללות. פיה של האחת – הגדולה פתוח ונושף, ושפתיה מביעות עזות גדולה. והפה הקטן והצר אשר לחברתה מחייך בחיוכו של ילד תמים, ומגלה אגב חיוך שני טורים של שינים זעירות ולבנות, המבריקות מול השמש העולה כמתגרות.

עם הופעת קרני השמש הראשונות התעוררו השתים משׁנתן כלמגע יד. הבכירה קופצת ויוצאת מתחת לשמיכה ופותחת תיכף לכך בטענות על האחור. וחברתה מתמתחת קלות, תומכת את ראשה הקט בשתי ידיה הקטנות ועוצמת שוב את עיניה היפות – אחוזת תנומה ושעמום. ובשעה שחברתה הבכירה עסוקה כבר ליד הכירה בהכנת ארוחת הבקר אגב פטפוט בלתי פוסק, היא יושבת עדיין ערומה. פשוטת כתנת. על גב המטה, רגלה האחת רכובה על חברתה. גבה הילדותי כפוף קדימה וידיה מתעסקות באיטיות מיוחדת בנעילת הסנדלים ובקשירת השרוכים. ולמראה ערום הגוף הקט נדמה שעדיין לא בגרה כלל, שהיא עדיין ילדה קטנה וצעירה הזקוקה לטפול של ידי אם נאמנות ואוהבות.

משסיימו בארוחת הבקר, מסדרת הבכירה את המטה, מכבדת במטאטא את רצפת החדר ושתיהן מתחילות בעבודת היום. הן תופרות שמלות ומעילים לאכרות מהכפרים הסמוכים והעבודה רבה ומפרנסתן בכבוד.

הפסקת הצהרים אינה ארוכה ביותר, ומספיקה רק כדי אכילה חטופה. ותיכף לגמירא הן חוזרות לעבודה. וגם בעבודה שונות הן זו מזו. הקטנה – תופרת בתנועות קצובות מתונות ושקטות, ושפתיה אינן פוסקות לרגע מלחייך אל האריג, אל המחט, אל החוּט, אל שתי ידיה הזעירות והיפות, והבכירה – אינה פוסקת מלדבר ולעוות את פניה. ואגב דבור היא מקללת את האכרות הדשנות, את גורלה המר שהפקירה לבדידות, את אמה חורגתה שהתעללה בה לפנים, ואת השדכנים אשר ידם קצרה להמציא לה בעל ואשר.

עם חשכה נפסקת העבודה, ותיכף לאחר ארוחת הערב הן יוצאות לשאוף אויר צח, ולטיולן המסורתי והקבוע אל הנהר שליד טחנת הקמח. שם הן יושבות על ערמת העצים הצבורים ליד הטחנה, כשהאחת – הקטנה שותקת ומחייכת בחיוכה הטוב והמסתורי. והשניה – הגדולה מלהגת ללא הרף בלשונה, שואלת ומשיבה לעצמה, מתודה על חטאים שלא חטאה ושנוצרו רק בדמיונה החולני־הער, מזילה דמעה אגב גריפת חטמה האדום בקול רעש, ולאחר שעה קלה הן חוזרות לביתן למנוחת הליל כביום אתמול וכביום שלשום.

מנורת הנפט התלויה על מסמר שבקיר כמעט שאינה נדלקת בערבי הקיץ, מחוץ לערבי שבת ומועד. והשעון הגדול שעל הקיר מקולקל מזה זמן רב, וארגזו משמש קפה לכסף המשותף של שתי התופרות. דומה – שבשבילן אין הזמן קיים כלל וכלל. אין כל צורך לדעת את שעת היום. בשבילן גם היום אינו קיים. קיימים רק חיים. חיים שחולקו לקטעים קטעים מרוסקים, ללא תכלית וללא צורך. הכל ידוע, הכל מדוד, יום דומה ליום, לילה ללילה והבדידות והאסון עומדים לעולם.

הנפש השלישית המתגוררת בחדרן היא החתולה. אף היא דומה להן בכל דבר. מהבקר ועד לבקר היא רובצת על המטה המוצעת, כבדת תנועה, צנועה ובישנית. גם בשבילה אין העולם קיים, אף היא גמרה כנראה את חשבונותיה עם החיים.

וחיות להן השלש: חיים שיש בהם מן הפרישות, חיי צניעות ושלום. אך חיים של ממש אין בהן.

והלא יכול היה להיות גם אחרת מזו!