שמה היה עדה.

לכאורה – שם יפה, קצר, מצלצל וכמעט מתוק. אך לי הזכיר השם את העבר ואכזבה, יאוש, מרירות רבה ורצון לשכחה.

השתדלתי שלא להפגש בה, שלא להביט בפניה, אך מששמעתי אחרים מבטאים את השם, הייתי מוכרח כמכושף להסב את מבטי לצדה ולראותה.

גבוהת קומה, רזה, חזה נופל, עינים שקועות עמוק בחוריהן, ובאמצעיתן חריץ עמוק כחרוש בלהב מחרשה. לא צעירה – אך פניה היו ורדיים ופורחים כפני ילדה בת שתים עשרה. וגם מבט עיניה היה צנוע ותמים, כמעט ילדותי.

רבות נלחמתי בי, ולבסוף נוצחתי. לא מצאתי מנוחה עד אם פגשתיה, ומשפגשתיה – הרי מוכרח היה להיות גם “המשך”. ועל ההמשׁך הזה ברצוני לספר לכם כאן:

היא ישבה בודדה על ספסל האבן מתחת לתרזה אשר בחורשה היפה. עיניה היו משפלות, ומבטה מרוכז בקצה נעלה המבריק.

ישבתי לידה, ושנינו שתקנו. ולאמתו של דבר לא היה גם על מה לדבר ולאמר זה לזו. הלא זרים היינו עד לרגע זה. המקרה זימן אותנו לאכסניה אחת, והוא גם אשר יפריד בינינו לאחר ימים ספורים. משקמה ללכת לויתיה בשתיקה עד לדלת חדרה, הרכנתי לה את ראשי לשלום והלכתי לי.

למחרת ירד גשם שוטף במשך כל שעות היום. כל דרי הבית הצטופפו בערב באולם האורחים שדמה לאולם המתנה של תחנת־רכבת. באולם עמדה המולת קולות רבים ושונים, צחוק, שעיטת רגלים, שיחות לחש של זוגות ומנגינה צורחת של רדיו. אני ישבתי באחת מפנות האולם עצוב רוח, שותק ועגום, ופתאום הרגשתי נגיעה קלה בכתפי.

זו היתה עדה. היא בקשתני לצאת עמה לטיול קצר מסביב לבית. קמתי ממקומי וללא הוצאת הגה מפי יצאתי אחריה.

הגשם פסק לרדת אך השמים היו מעוננים, קודרים וכבדים, ובאויר הורגשה רטיבות רבה שחדרה מבעד ללבושנו הקל. שנינו רעדנו קלות מקור, אך את הטיול לא הפסקנו. שמי העופרת שמעל לראשנו התאימו יפה למצב רוחנו הנעכר. לאחר שתיקה קצרה נלחצה בגופה אלי, שלבה את ידה בזו שלי, ובקול ספוג ורווי געגועים ספרה לי על אהבתה הגדולה לבנה הפעוט בן השלש שנשאר עם אביו בבית, על מסירותה לו ועל התקוה לראותו בקרוב. סיימה את ספורה ושוב השתררה השׁתיקה. אך לאחר שעה קלה שאלה: ואתה, האם אין בפיך מה לאמר ולספר לי?

הרימותי את עיני אל על וראיתי באפלה את שתי עיניה השקועות שנוצצו והבריקו, ובלי אמר ודברים חבקתיה בידי הפנויה, הפשלתי את ראשה לאחור ונשקתיה ארוכות. היא לא התנגדה, ונלחצה עוד יותר אל גופי כשהיא רועדת מאד.

אחר כך שאלה: התרמה אותי כשם שרמוני אחרים? והוסיפה בקול ספוג בטחון: ודאי תרמני!

אני לחשתי על אזנה כשכור: עדה, נהיה ידידים! לא ארמך… אך עמוק בלבי שכנה ההרגשה הבטוחה: שלהבטחתי זו אין כל ערך ממשי. לא ל"עדה" זו אצלתי בנשיקה, כי אם לשניה, לזו – אשר רמתה אותי.

למחרת נסעתי מבלי להפרד ממנה. וכשמוסר כליותי יסרני על כך, עניתי לו בבטחון:

הלא את – עדה – “שלי” לא רמיתי…