היה היה יהודי.

ולאו דוקא “היה”, הוא חי גם עתה. יהודי מסוגו הוא אינו מת. הוא קובר את אשתו, את ילדיו, גם נכדיו מתים על פניו, אך הוא עצמו חי וקיים. מגפה כי תעבור בארץ – תפסח עליו. מלחמה כי תפרוץ – אף היא לא תגע בו לרעה. אין כנראה למלאך המות שליטה עליו.

ויהי היהודי דנן בעל הדרת פנים, בר אורין ומיוחס גדול. דבורו בלחש, הילוכו בשקט, מלבושו כמנהג יהודים כשרים ומהוגנים, כולו – טלית שכולה תכלת.

ויאהב היהודי דנן את עצמו ואת האלהים יותר מכל אשר על פני הארץ. הוא האמין באמונה שלמה: שחלקו בעולם הבא – ודוקא בגן העדן מוכן ומזומן לו. מאכלו ומשקהו מן המובחר, בגדיו ומנעליו מן המעולה. וטעם נתן למעשיו: יש לשמור על הבריאות, כדי שיהיה סיפק בידו לעבוד את האלהים מתוך אהבה ודעה צלולה.

וכל מעשיו היו מכוונים בעיקרם כדי להנות בהם את הקדוש ברוך הוא: אכל – כדי שיוכל לברך את ברכת המזון, שתה – כדי שיוכל לברך “שהכל”. לבש בגדים יפים ומהודרים – כדי שלא לפגום הלילה את הטעם האסתטי של יוצרו, יצא לטיל – כדי לראות במו עיניו את גבורת הבורא. וחי עם אשתו – כדי שלא להחריב את ישובו של עולם. בכל פסיעה משלו היתה טמונה כונה נסתרת או גלויה. וכל מחשבותיו היו מכוונות לשמים.

וכשמתה עליו אשתו הראשונה – נשא תיכף לאחר שלשים ימי האבל את אשתו השניה. וטעמו עמו: אסור ליהודי ירא שמים להיות שרוי בלא אשה, שמא יהרהר חלילה הרהורי חטא.

ותהי אשתו הצעירה חולנית. חולנית – לאו דוקא. לא חולה ממש. לא השתעלה, לא שכבה במטה, גם דם לא ירקה. היה לה מין “מיחוש” בלב. ומפעם לפעם היתה מתעלפת ומאבדת את הכרתה לרגעים ספורים.

וכי מה הרעש, המעטים הם האנשים המתעלפים וחוזרים אחר כך לחיים? והוא החליט: שאין לשים לב לשטויות מסוג זה ואין לדאוג לכך. מ"התעלפות" גרידא עוד לא מת אף אדם אחד.

אך פתאום ניטלה ממנו המנוחה. הרופא שבדק אותה בדיקה יסודית – אסר עליה את ההריון. כי בנפשה הוא הדבר.

אך גם כאן ניצחה הכונה לשם שמים את ההגיון הבריא: כעבור חדשים מספר ראיתיה במצב של גסיסה בבית החולים העירוני. הכרתה היתה כבר מעורפלת, רק בעיניה הפקוחות־התמימות התרכז עוד שביב אחרון של חיים שהלכו ודעכו לאט לאט.

בצאתי מזועזע מחדר הגוססת מצאתיו במסדרון. הוא ישב באחד מכסאות המרגוע ועשן להנאתו סיגריה ריחנית. לא יכלתי לעבור עליו – ושאלתיו: איך קרה הדבר?

פשוט מאד – ענני: הרופא אסר עליה את ההריון, והיה “בדעתה” לקיים את האסור. אך לא הספיקה. והאם אני אשם בכך?

רוצח! צעקתי. אתה רצחת אותה ומידך תבוקש!

שטויות! אמר בקור רוח. אדוני נתן, אדוני לקח, ויהי שם אדוני מבורך מעתה ועד עולם.

בצאתי את בית החולים חשבתי: לאחד בור קבר, לשני חיי שובע, לא כדאי להתעכב. כנראה שהכל אך שטויות…