פגישתנו לא היתה מקרית. היא קראה לי כדי להתיעץ עמי. ופגישה זו לא הביאה בכנפיה כל נחת רוח, ולהיפך – היא נסכה עלי עצב רב. ולא משום החדוש שבה, טפוסים מסוגה היא יש לפגוש למאות ואלפים רבים. אך משום מה לא יכלתי להשתחרר מהרושם המיוחד והכבד אשר השאירה בי למשך ימים רבים.

בפניה היה משהו מקור המות ומבלהות החדלון. ראשה מגודל בינוני, מצחה רחב וללא זויות, עיניה בעלות גוון בלתי ברור המשנות את צבען לפי תקופת היום ומצב הרוח, אפה כמעט שרוע בעל נחירים רחבים ולחים במקצת, שפתיה עסיסיות, והן קוראות, מבקשות, מתחננות ותובעות, ובין השפתים נפתח חלל לא נעים לעין. משהו מפחיד היה בחלל הפה הלזה, ויותר מכך הפחידני חיוכה המיוחד. לא היה בו בחיוך הזה – לא משל השתקפות הזוך אשר לנשמה ואף לא משל ההבעה של הרוך והחסד אשר לאשה המבקשת. לעתים נדמה היה לי שעם פתיחת שפתיה לחיוך – עדיין אינה בטוחה אם עליה לחייך ואם לבכות. משהו שבספק היה נסוך בפניה, אותו הספק האוכל, המכלה והמשמיד את לשד הלב והמוח.

מבלי משים נזדקרה כרגע המחשבה במוחי: אשה זו סובלת. וגדול הוא סבלה, גדול לאין שיעור וגבול, גדול מנשוא. והמבט חשדני משום – שאינה מאמינה. אבד ממנה האמון לא רק באנשים המקיפים אותה – כי אם גם בה עצמה. חוסר הבטחון הוא הוא שציין את כל תנועותיה וכנראה גם את מעשיה בחיים.

שום הבעה אחרת לא תפסתי בשרטוטי פניה החיורים, וכמעט בבטחה אוכל לאמור: שההבעה בפניה קפאה ותהי לאבן לפתע פתאום, ללא מעברים, ללא הכנה, ללא בחינה. משהו נשבר בה. לפתע דלל המקור ויהי לאפס. החיים הפכו לשלילה, התקוה לאכזבה, והשאיפה החיונית לצל עובר.

הילוכה היה בשקט ובשלוה. רגליה נגעו באדמה ברפרוף קל – כאילו לא היתה זכאית שרגלים קדושות אלו תגענה בה. אך לא קשה היה כלל לתפוס את המעושה שבתנועת הרגלים. גם שאר תנועותיה היו לא טבעיות וזה השפיע עלי לרעה. ידעתי, שהשקט המעושה הלזה עולה לה בהתאמצות מרובה, וידעתי גם זאת: שבתוך לבה המו ורגשו הארס, הכעס, הקנאה באשרם של אחרים, והכמיהה הגדולה למעט אושר משלה.

לא אוכל גם עתה לקבוע – מה סבה היתה לכך שאתקרב אליה. יתכן שהתקרבות זו היתה מכוונת כדי לספק את רגש הסקרנות שבי, אך יתכן גם אחרת מזו. לא אחת סבלתי בעקב רצוני המיוחד לחדור לצפונותיהן של נשמות תועות המחפשות תקון. ולא קטן היה סבלי בעת שרציתי לעזור לסובלים האלה והדבר לא עלה בידי.

והיו ימים אשר לא רצתה אף להביט לצדי. יתכן שכללה אותי בין אלה שאינם ראויים למעט תשומת לב מצדה, ואולי היתה תנועת ביטול זו מעושה ומזויפת מעיקרה ככל שאר תנועותיה, אך עובדא היא שלא פעם תפסתיה כשמבטה מכוון ופוזל אלי – סימן לשעת רצון ולמעט תשומת לב.

במרוצת הימים נתרככה במקצת ביחסה אלי, אך גם אז היה מבטה דוחה אותי. ידעתי – שדחיה זו אינה טבעית, שבכל לבה היתה רוצה לדבר אלי, לשוחח עמי, לשפוך את לבה, לבקש עצה וסעד בצר לה, ולא עשתה זאת במכוון. כי, אסור לגלות את הטמיר בלב – שמא ישיאני יצרי לזלזל אחרי זאת בכבודה.

חכיתי בסבלנות, בשקט נפשי. וידעתי – שבוא יבוא היום והיא תדבר, תספר, תגלה את הלוט מעל פני הדברים הנסתרים, וכך היה.

והיה זה באחד מימי הקיץ הלוהטים. במקרה נזדמננו לפנה אחת. שנינו היינו שקועים כל אחד במחשבותיו הוא, הנוגעות רק בו. מבטי היה מופנה לציור הרבועים היפה שברצפת החדר, וכלל לא הרגשתי בנוכחותו של עוד אדם הנמצא במחיצתי. אך פתאום שמעתי קול – הרימותי את עיני, ואז ראיתיה.

היא ישבה על כסא כשרגליה מכופלות תחתיה, ראשה נשען אל הקיר ותמוך בשתי ידיה, וכל גופה הזדעזע מבכי עצור וחנוק.

הבטתי בה אך לא דברתי עמה. גם היא לא אמרה ולא כלום והמשיכה לבכות, ומאד יתכן שלא היתה גם אז משתפת אותי בצערה. אך פתאום הופנתה תשומת לבה לזוג צעיר שעברו שלובי יד כשהם מחייכים איש לרעותו באהבה וחבה, ואז הורידה פתאום את ידיה אל ברכיה בתנועת יאוש, שפתיה נפתחו – ספק בוכות וספק מחייכות, ובקול תובע ומתחנן קראה בהפסקות: גם אני רוצה לדעת אושר… למה מר גורלי… למה… למה…?

והשאלות נזדקרו בתוך פיה כרשפים. במהירות, בתביעה, בתוקף, והן היו מכוונות אלי, כאילו אני הוא האשם באסונה זה הגדול.

לא השיבותי ולא כלום. לא היה ביכלתי לנחמה ביגונה. כמעט וסבלה לא נגע אל לבי. לא מצאתי לאפשרי להקל מעליה את סבלה. כי, אין החיים סובלים את אלה המסוגלים להקפיא את הלב ולהפכו לשימורים. גם העצים אינם מתלקחים באש אם חסרו את השרף הבוער.

מאז נמנעתי מלפגשה. לא יכולתי. לא מצאתי צורך בכך.