יום של מאורע מסוים אפשר לציין לפי מנהג ישראל בשני אופנים: למנין ימי החודש או למנין ימי השבוע, ואת השבוע מציינים לפי ה"פרשה" שקוראין באותו שבוע. בכמה מאורעות אנו מוצאים שרושמי הזכרונות השתמשו בשני התאריכים יחד, רשמו באיזה יום בשבוע קרה הדבר וגם את המנין החדשי לשם קביעת יום המאורע בדיוק שלא ישתבש בהמשך הזמן, וביום המאורע שני התאריכים אינם סותרים זה את זה אלא משלימים.

אבל כשרצו לקבוע את יום המאורע ליום זכרון לדורות, אם לששון ולשמחה ואם לצום ולבכי, אי אפשר להרכיב שני התאריכים יחד, כי בהמשך הזמן הם סותרים זה את זה והכרח הוא לבחור באחד התאריכים. לרוב בחרו בתאריך החדשי מבלי להתחשב באיזה יום בשבוע יחול יום הזכרון.

בתור יוצא מכלל זה אנו מוצאים כמה מאורעות היסטוריים שהודגש בהם באופן מיוחד תאריך השבועי לפי הפרשה. ויש שגם יום הזכרון נקבע לפי הפרשה ולא לפי החודש. ומעניין שכל אלו המאורעות קרו בפרשת חוקת. והנני חושב שכדאי לרכז את המקורות שבענין זה:

א. בעל שבלי הלקט השלם, סי' רסג (=תניא רבתי, סוף סי' נח) כותב: “ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר מה שאירע בימינו על רוב עוונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלהינו בשנת חמשת אלפים וד' לבריאת עולם, ביום ששי פרשת וזאת חקת התורה. כעשרים וארבע קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו לשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: ודא גזירת אוריתא, ופירשו ביום ו' זאת חקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חקת התורה, ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה, עלינו לכפרה, כעולה על מוקדה, וערבה לה' מנחת יהודה, כמנחה הקריבה כהלכתה. כן תעלה אזכרתה, ויקיים עלינו קרא דכתיב וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, ויקיים עלינו ועל כל ישראל עמו את הטובות ואת הנחמות הכתובות על ידי נביאיו לקבץ גליותנו, כאמור ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו' וקרא דכתיב וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב”.

ובמגן אברהם (אורח חיים, סוף סי' תקף) הביא דברי התניא, ומבאר הטעם למה לא נקבע התענית לימי החודש “מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזירת אורייתא”.

מכל זה יוצא ברור שהשריפה היתה בחודש תמוז שאז קוראין פרשת חוקת לפי סדר הקריאה המקובל. אמנם נמצאו מערערים על שנת המאורע, וגרץ הקדיש לחקירה זו “ציון” מיוחד בספרו (בתרגום שפ"ר, חלק חמישי, ציון ה). על יסוד השואות מקורות לועזים נוטה גרץ להקדים אותה בשנתים, ולהגיה בשבלי הלקט “ה' אלפים וב'” במקום “ה' אלפים וד'”. וקבע בספרו (שם עמ' 104) את זמן המאורע לתמוז ה' אלפים ב' (יוני 1242) וחוקרים שונים הלכו בעקבותיו.

והנה נתעורר אחד החכמים, שהעלים שמו, להציל את השבלי הלקט מהגהת גרץ, והחליט¹ שהשריפה היתה בשנת ה' אלפים וד' כנוסח השבלי הלקט שלפנינו, וכדי לישב את הסתירות שהעיר גרץ מהמקורות הלועזיים, הוא משנה את התאריך היומי של המאורע, והוא מפרש שפרשת חוקת הנזכרת בכל המקומות אין הכוונה לפרשת חוקת שקוראין בתמוז, אלא לפרשת פרה שקוראין באדר, והקדים על ידי זה את המאורע בארבעה חדשים בערך.

עיקר חידושו מיוסד על קטע הנמצא בכת"י “סידור רומי” (המובא ע"י א' ברלינר): “ערב שבת פרשת פרה נהגו בימינו להתענות על התלמוד הנשרף בצרפת”, ותפס נוסח הכת"י לעיקר, ופירש כי הכונה לערב שבת בחודש אדר שבה קוראין פרשת פרה, ונדחק לפרש כן גם כונת השבילי הלקט.

אך החכם הנזכר טעה בשתים:

א) לא שם לב להמסורת החיה במשך דורות שקשרה את תאריך המאורע ואת התענית שתקנו לזכרו לערב שבת פרשת חוקת החל בחודש תמוז;

ב) על יסוד המקורות הלועזיים הקדים גרץ את המאורע בשנתים, והקדמה של ארבעה חדשים אינה מישבת את כל הסתירות שהעיר גרץ. העברת המאורע מחודש תמוז לחודש אדר שלפניו, אינה מישבת אלא הסתירה הראשונה שהזכיר גרץ, היינו הסתירה ממכתב האפיפיור מיום 11 במאי 1244 שבו הוא מזכיר את שריפת התלמוד כעובדה שכבר התקימה, ויום 11/5/1244 הוא לפני פרשת חוקת של שנת ד' לאלף הששי, ואם מקדימים את המאורע לחודש אדר שלפניו, הענין בסדר, והחכם הנזכר הציע הדברים כאילו זאת היא הסתירה היחידה שהעיר גרץ, אבל באמת העיר גרץ על עוד כמה סתירות, והוכרח להקדים המאורע בשנתים.

הננו מוכרחים איפוא לאשר הגהת גרץ בשבלי הלקט ולקבוע את המאורע לשנת שתים לאלף הששי (טעות בין ב' לד' הוא רגיל בכת"י). כן עלינו לפרש כונת הכותב בסידור רומי באמרו “פרשת פרה” שגם כן כונתו לפרשת חוקת, והדגיש פרשת פרה כי רק לענין פרה יש קשר לשריפת התלמוד, ולא לכל פרשת חוקת.

ב. בקינת ר' משה בירגל על הקהלות שנחרבו בשנת ת"ג, שפרסם דוד קויפמן במאמרו, “שוד השוידים בקהלות מעהרן בשנת ת”ג" (ממזרח וממערב חוב' ג, ווין תרנ"ו), כשמגיע המקונן לחורבן קהילת קרעמזיר, הוא כותב (עמ' 83): “והשליך אל תוך השריפה”, באותו פרטה(?) טרף הטריפה, ונדונו בשחיטה ועריפה, כשבע בן־בכרי". קויפמן העמיד סימן השאלה אחרי המלה “פרטה”, כי לא הבין פירושה, ובעיני ברור, שבמקום “פרטה” צ"ל “פרשה”, והכוונה לפרשת חוקת, ששם נמצא הפסוק “והשליך אל תוך שרפת” (במדבר יט, ו). וזה סימן מובהק, כי פסוק כזה אין במקום אחר. לשם החרוז כתב “השריפה” במקום “שרפת”. באופן יותר מפורש אנו מוצאים ב"קינה על חרבן ק"ק קרעמזיר", שנתפרסמה בכוכבי יצחק (יד, עמ' 82), וקויפמן הדפיסה שנית במאמרו הנזכר (עמ' 93): “חוק יום זה לזה שמורה, בששי לזאת חקת התורה, זכרון קדושים אלה כשריפת הפרה, זכותם לנו לנצח תהא זכורה”. ומקינה זו אנו למדים שהדבר קרה ביום הששי.

ג. בעל הש"ך בקינתו על גזירת ת"ח ות"ט ב"מגילת עיפה" מספר, כי ביום ו' ד תמוז נחרבו שתי קהלות רחוקות אחת מהשניה כשבעים פרסאות, והוא מדגיש שזה היה ב"פרשת ‘וישכו את העם וימת עם רב מישראל’" (במדבר כא, ו), היינו פרשת חוקת.

אנו רואים שבכל מאורע מצאו רמזים בפרשת חוקת למעין המאורע. וכפי הנראה קרו עוד מאורעות כאלה ביום הששי של פרשת חוקת² אלא שלא הגיעו לנו זכרונות כתובים אודותם. וכל זה גרם שבמשך הזמן הביטו על יום הששי של פרשת חוקת כיום מוכן לפורענות ח"ו.

והד לרושם זה מספר לנו ר' חיים פאלאג’י בספרו “מועד לכל חי” (ג, א): ובעירנו אזמיר יע"א נהירנא מכד הוינא טליא שהיו כמה אנשים סוחרים שהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת, ומה שהיה להם לעשות בערב שבת היו עושים ומתקנים ביום החמישי, והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה³.