המשורר אלעזר בן יעקב הבבלי חי בתקופת המעבר מאלף החמישי לאלף הששי, בעיר בגדד. חלק הגון משיריו מוקדשים לחכמי עירו ועוד חכמים שונים אשר כמה מהם בלתי ידועים ממקורות אחרים, וזה נתן ערך מיוחד לדיואן שלו. מאז שהובא לאירופא על־ידי אדלר, ואחר כך כשנתגלה בספריות אחרות (אוקספורד ולנינגרד), הרבו חכמים שונים לטפל בו. פוזננסקי יסד רוב ספרו “גאונים בבליים שלאחר תקופת הגאונים” על דיואן זה. וזה מזמן שרבים השתוקקו לראות את כל הדיואן מופיע בדפוס. כעת הודות להתחדשות חברת “מקיצי נרדמים” בארץ ישראל, זכינו לכך, ולפנינו מונח הדיואן בעבודו של המומחה לאותו דבר, ח' ברודי¹.

אף שתפקידה העקרי של “מקיצי נרדמים” הוא הצלת כתבי־יד מתהום הנשיה, ואין מקום בהוצאותיה לחקירות ובאורים מפורטים, נהג ברודי טובת עין והעיר כמה הערות חשובות שלפעמים הן מאירות עינים.

אבל יש להצטער שהמהדיר הקדיש לעבודה זו מעט זמן, כי עקר זמנו הוא מקדיש לעבודות גדולות וחשובות ב"מכון לחקר השירה העברית", ועבודה זו עשה רק דרך אגב, ולכן לא רק שהשאיר כמה מקומות קשי־הבנה בלא פירוש והערה, אלא שגם במקומות שטפל בהם לא תמיד קלע אל המטרה. ונעיר כאן על איזה מקומות מסוג זה, לדוגמא:

א. "ושב אלי בנחומי הבלים ודברי ריק ולא חס על כבודו.

השיבותיו ומי הוא זה הלא בן ירובעל יהי וזבל פקידו" (סי' קסא).

ברודי מציין שופטים ט, כח, ומוסיף: “ואינני יודע את הענין אשר רמז עליו המשורר”. הענין שעליו רמז הוא דברי זבל לגעל: “את צל ההרים אתה רואה כאנשים” (שם לו). וזה “נחומי הבלים”, והשווה “תנחומים של הבל” (כתובות י, ב).

ב. “יציק יסודם כאפיק לו חום ושלום קמטו” (סי' קסד, שורה 8).

המהדיר מציין איוב כב, טז, ומוסיף: “אבל כונתו במלות חום ושלום נעלמה ממני”. בעיני ברור שצ"ל “חס ושלום”, מליצה ידועה (השווה המקורות בחז"ל בערוך השלם, ערך חס) והכתיב “חוס” נמצא בספרות הגאונים, לדוגמא: גאוניקא, עמ' 220; אוצר הגאונים, שבת עמ' 141. גם במלון בן־יהודה נזכר הכתיב “חוס ושלום”.

ג. “ומה קלשון זהב ומחתה לא חתה לעולם בתוכה אש ועון מכפרת” (סי, רלב).

ברודי מפרש בדוחק, והוא בעצמו כותב: “וכנראה נפלה בזה איזו טעות או חסר בית אחד”. באמת לא חסר כלום, והפירוש הנכון הוא: קלשון לפי הפירוש המקובל הוא בן שלש שנים, ולכן ראו בו רמז לאות ש (גם ר' אברהם אבן עזרא משתמש ברמז זה (ראב"ע לכהנא, סי' סז, שורה 54), אלא שהוא לשם המשקל משתמש במליצה (שמואל־א יג, כא) שלש קלשון). במליצה “מחתה ולא חתה” כבר הכיר המהדיר, שרמז לאות מ. ואם נסיף לש' ומ' אותיות “עון” יוצא הם “שמעון” כרשום בראש החידה.

ד. “ואותיות שמו היו כחברון אבל נוסף בסימן הנקבה” (סי' רמא).

ברודי הסתבך בפירוש הדברים והוכרח להגיה “בחברון”. ולא שם לב, שחברון נקראת גם בשם “קרית ארבע” ובזה רמז שלשם “אברם” יש ארבע אותיות כחברון, ורק א"כ נוסף לו ה' = סימן הנקבה.

גם ר' אברהם אבן עזרא בחידה שהזכרנו (שורה 39) משתמש בחברון במובן זה. הוא כותב “חברון בחלקו” ומרמז בזה לאות ד שב"דטלנת". ראה פירושי לחידה זו של הראב"ע לעיל, ושם פירשתי שהאותית ד' וט' מרומזים ב"ערש גביר הנפילים". וכעת נראה לי יותר, כי רק אות ט מרומז במדת ארכה של ערש עוג מלך הבשן. אבל האות ד מרומז ב"חברון בחלקו"; עיי"ש.

ה. “התדע שם אשר ראשו בחברון ורגליו ירדו עמקי נהרים” (סי' רמה). אף שבראש החידה רשום בשם “דן”, והבית השני מרמז בלי ספק על דן, בכל זאת מצא המהדיר שיש כאן רמז לשם “חם”. והוכרח להגיה דיבון תחת חברון. וגם בהגהה זו לא העלה ארוכה להסוגר “ורגליו ירדו עמקי נהרים” שאין לו כל פירוש. אך כבר הכרנו שבחברון על יסוד הכנוי קרית ארבע יש רמז לאות ד, ורגליו של “דן”, כלומר ה"נון" פירושו דג. והדגים “ירדו עמקי נהרים”. וגם ברמז זה השתמש ר' אברהם אבן עזרא בחידה הנ"ל.

למרות הלקויים הנזכרים וכדומה להם שאפשר למצוא בספר, עלינו להודות לד"ר ברודי ולחברת מקיצי נרדמים על המתנה היפה שהביאו לספרות ישראל. כי ערכו של הדיואן גדול גם כחומר לתולדות חכמי ישראל וגם כספר שירה, כי אין ספק שר' אלעזר בן יעקב הבבלי היה משורר גדול בזמנו, גם אם לא נסכים לדעתו של מאן המשתדל להגדיל את ערכו עד כדי השואה למשוררי ספרד המפורסמים.