למחרת השריפה הגדולה ביערות הכרמל שאירעה ב־1989 העיד איש שמורות הטבע, כי כל הלילה שמע את היחמורים בוכים. אפשר לראות בדברים אלה עדות ישירה ומשכנעת לקיומם של רגשות אצל בעלי חיים. אף על פי כן, יטענו אנשי המדע, ובצדק, שהיא אינה יכולה להתקבל כראיה לכך שהיחמורים מחוננים ברגשות אנושיים. לבכי של יחמורים, לזעקות האימה של חזירים, המובלים לבית המטבחיים ולנביחות השמחה של כלב, המקדם בהתלהבות את פני אדונו, אין ערך מדעי, לא משום שאיננו מבינים את משמעותם של קולות אלו, אלא משום שהיחמורים, הכלבים והחזירים אינם יצורי אנוש. ומאחר שרגשות פחד, עצב, צער, שמחה וגעגועים הם מושגים, השאולים מהחוויה האנושית, הרי שמעצם הגדרתם אי אפשר לייחסם אלא לבני אדם.

למען האמת, אין לנו כל דרך להוכיח שבני אדם חשים רגשות וחווים חוויות. אנו יכולים להעיד רק על עצמנו שאנו חושבים, מרגישים, נהנים, אוהבים, שונאים, מקנאים, פוחדים וכיוצא באלה, אבל אין לנו כל אפשרות לדעת בוודאות האם תכונות אלו מתקיימות גם בזולתנו. אלא מאי, מאחר שזולתנו בנוי בצלמנו, מגיב ופועל בדרכנו, מדבר בשפתנו ומבין את דברינו, אנו מניחים על דרך ההיקש כי הוא בעל תודעה כשלנו. את ההיקש הזה איננו יכולים להחיל על כלבים ועל יחמורים, ולפיכך מבחינתנו הם משוללי רגשות, מחשבות וכוונות.

כאותו שיילוק המונה בעצמו שורה שלמה של אפיונים אנושיים כדי להוכיח שגם יהודי הוא בן אדם, יכול היחמור להראות לנו בתגובותיו שחם לו בקיץ וקר לו בחורף, שהוא נתון להיסוסים, לפחדים, ללחצים ולחרדות כמונו. הכל לשווא. מהיות היחמורים שונים מאתנו, איננו יכולים להקיש מעצמנו עליהם ולהיפך. על פי אותך צורך נפשי עמוק שבו דחינו בשעתה את האפשרות שכדור הארץ איננו מרכז היקום ושהעמים מחוץ ליבשת אירופה אינם תת גזע אנושי, כך אנו שוללים רגשות, מחשבות וכוונות מכל מי שאינו עשוי בצלמנו. אנו שומעים את הקולות ורואים את המראות, אבל הם אינם קולותינו ולא מראותינו.

השאלה, כמובן, היא מהי נפש. הבעיה היא שאיננו משקיפים אובייקטיבים בכל הקשור למושג הזה, כיוון שאנו גוזרים מעצמנו את קריטריוני השיפוט. יש מי שאמרו, למשל, כי הנפש נבחנת על פי יכולתה להתענג ממוזיקה ומשירה. אבל אם נאשר או נשלול את קיומה של הנפש על פי הביטוי המפותח והמורכב ביותר שלה, כי אז ניאלץ לשלול אותה גם מבני אדם לא מעטים. לעומת זאת, אם אנחנו מניחים שהנפש (או התודעה) איננה מוטציה פתאומית שהופיעה אצל אבות האדם המודרני לפני 800 אלפי שנה ואולי עוד לפני כן עם הופעת הומו הביליס לפני כשני מיליון שנה או הומו ארקטוּס לפני 1.6 מיליון שנה. אלא תהליך מנטלי הדרגתי שהתפתח במשך מאות מיליוני שנים, אזי התודעה או הנפש או המנטליות הן מנגנונים אוניברסליים שהתפתחו באורגניזמים ביולוגיים ועברו שלבים אבולוציוניים, בכפוף לאותם חוקים של הברירה הטבעית הפועלים על כל מנגנון ביולוגי בטבע.

בדומה למוח, שהחל את מסלולו האבולוציוני עם כמה מאות תאים עצביים המרוכזים בגנגליונים פרימיטיביים, עד למוח האנושי בעל 100 מיליארד תאים, התודעה מופיעה ברמות התפתחות שונות אצל בעלי חיים שונים. כיוון שכך, תהיה זו טעות לזהות את התודעה עם יכולתם של בני האדם להיות מודעים להתנסויות שהתנסו על מנת להפיק מהן לקחים לגבי העתיד שכן תשובה זו מכילה כשל לוגי. לזכור דבר, להיות מודע לו ולהפיק ממנו לקח הם שלושה דברים שונים ונפרדים. הזכרון כשלעצמו, ללא חיבור עם מאפיינים נפשיים אחרים, הוא מרכיב אחד ממרכיבי ההוויה הנפשית, שהרי אי אפשר לגזור אותו במישרין מאיזושהי פעולה מכנית או ביוכימית של הגוף, כמו הוצאת קול או הפרשת שתן. המושג נפש במובן הראשוני והבסיסי ביותר שלו, מקבל אפוא תוקף ברגע שאחד ממרכיביו של מושג זה מתגלה ביצור חי.

כיוון שכך, אפשר לומר כי התודעה עשתה את הופעתה הראשונה בטבע יחד עם הגילוי הראשון של הזכרון. הווה אומר, יצור נחות כמו חלזון ימי, המסוגל להבחין בין גירויים סתמיים לבין גירויים חיוניים לו באמצעות מנגנון פרימיטיבי של זכרון ולמידה הוא בעל תודעה. אומנם תודעה דלה וחד ממדית, ואף על פי כן נפש. ניתן לשאול למה צריך לראות בזכרון את נקודת המוצא של הנפש ולא בתגובה הרפלקסיבית של צמח או של חיידק לגירוי מסביבתו. התשובה היא שהזכרון מהווה את נקודת החיבור הראשונה בין עולם התופעות החומריות, הניתן להסבר מלא על ידי חוקי הפיזיקה והכימיה לבין עולם התופעות המנטליות, הקשור אומנם בעולם החומרי, אבל לא ניתן לתיאור ולהסבר באמצעות הפיזיקה והכימיה. במלים אחרות, הבעיה הפסיכופיזית לא התחילה עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' אלא עם החלזון הימי ואולי אף לפניו.

הזכרון הוא התחנה הראשונה של התודעה, אבל כמובן לא האחרונה. בין מנגנון הזכרון של החלזון הימי. הפוטר אותו מהצורך לכווץ את הזים שלו לנוכח גירויים חוזרים מאותו סוג, לבין בכי היחמורים מצויות תחנות רבות, שכל אחת מהן מייצגת שלב גבוה יותר בסולם התודעה.

כדי לעלות במעלה הסולם עלינו לגבור על כשל לוגי ישן נושן, שאינו מאפשר לנו להכיר ברגשות אלא בהקשר האנושי. כשל זה טמון בקביעה שקבע דקארט, כי האדם הוא היצור היחיד בטבע המחונן בנפש, ואילו כל בעלי החיים האחרים אינם אלא אוטומטים. כיום איננו נוהגים אומנם לקשור אוטומטיוּת בבעלי חיים אלא במכונות, ואנו משתמשים תחתיו במושג תכנית גנטית או צווים גנטיים, אבל אנו מתכוונים בעצם לאותו דבר.

יש תולעים העושות דרכן במעבי האדמה תוך כדי בליעת אדמה בפתח הקדמי של גופן והוצאתה מהפתח האחורי. מערכת העיכול של התולעת מפרקת את האורגניזמים הקטנים שבתוך האדמה ואלה נספגים במערכת הדם שלה כמזון עשיר בפחמימות, בשומנים ובחומצות אמיניות. כאשר התולעת מניעה לאדמה קשה או דלה במזרן. היא פועלת על פי תכנית גנטית בעלת שתי פקודות: אם האדמה מזינה, המשיכי באותו כיוון! אם לא, שַני כיוון! לתולעת שלנו די בשתי פקודות אלו על מנת לשרוד, אך אין היא יכולה לחרוג מהן כהוא זה. אם, למשל, יכניסו אותה לקופסת מתכת מלאה בנסורת ברזל, היא תנהג על פי הפקודה השנייה ותוסיף להסתובב עד אפיסת כוחות.

כך גם הדבורים, למרות שעולמך מורכב לאין ערוך מזה של התולעים. המבנה הארכיטקטוני המופלא של הכוורות, חלוקת התפקידים בין קבוצות הפרטים והתקשורת המתוחכמת המתקיימת ביניהן, שבאמצעותה הן מסוגלות להעביר מידע על מקומו ועל מרחקו של מקור צרף חדש מהכוורת, מעוררים השתאות. אבל כל המבנה התקשורתי והחברתי המורכב הזה מתנהל מראשיתו ועד סופו על פי תכנית גנטית קשיחה. דבורה היוצאת להגן על כוורתהּ מפני גורמים עוינים אינה יכולה להפעיל שיקול דעת אם לעקוץ את אויבהּ ובכך לגזור גם על עצמה גזר דין מוות, או להסתפק באיום ובכך להינצל. התנהגותה ההירואית מוכתבת לה על ידי צו גנטי קשיח: עִקצי כל חיה המתקרבת לכוורת! במובן זה הדבורה היא אוטומט לכל דבר. הוא הדין בשארת בשרהּ ממשפחת הצרעות.

יש צרעה שרכשה במהלך האבולוציה תכנית גאונית כיצד לגדל את צאצאיה. היא משתקת זחל בארס שלה. מכניסה אותו למחילתה, מטילה בגופו את ביציה ונוטשת את המקום לבלי שוב. הרימה הבוקעת מהביצים ניזונה מבשרו החי של הזחל המשותק עד שהיא מגיעה לפרקהּ. תכנית ההטלה הגנטית של הצרעה מורכבת מחמש פקודות:

I. מִצאי מחילה מתאימה להכנסת הזחל.

2. הניחי את הזחל בכניסה למחילה.

3. היכנסי למחילה ובדקי שהיא פנויה.

4. הכניסי פנימה את הזחל.

5. הטילי את ביצייך בזחל.

החוקרים החליטו להתחכם לצרעה. בעת שהיא נכנסה לבדוק את המחילה, הם הזיזו את הזחל 10 סנטימטר לאחור. כאשר יצאה הצרעה ולא מצאה את הזחל במקום שהניחה אותו, היא חיפשה מסביב ולאחר שגילתה אותו, היא לא המשיכה בפקודה מס' 4, אלא חזרה על פקודות 2 ו־3. החוקרים שבו והזיזו את הזחל ממקומו בעת שהצרעה בדקה את המחילה, ובכל פעם שיצאה ממנה היא חזרה שוב ושוב על פקודות 2 ו־3.

חשוב להדגיש כאן, שאין לזהות תכנית גנטית עם פשטנות וטיפשות. תכניות גנטיות יכולות לפתח במהלך האבולוציה לא רק דפוסי התנהגות מתוחכמים ומעוררי השתאות דוגמת הדבורים והעכבישים, אלא גם שימוש בכלים כבר ברמת האבולוציה של חרקים. ידוע על כמה מינים של נמלים המביאות נוזלים למושבותיהן באמצעות חלקיקי פירות עסיסיים או מיצים שנמצצו מבעלי חיים שהן הרגו. כדי להעביר את הנוזלים למושבותיהן, הן מספיגות פיסת עלה בנוזל ונושאות אותו הביתה. השימוש בעלה ספוגי מאפשר להן להעביר במסע אחד כמות נוזלים גדולה פי עשרה מאשר בקיבותיהן.

כדי לעמוד על גודל המבצע הזה כדאי לזכור את התדהמה שעוררה לפני 25 שנה החוקרת ג’ין גודול כאשר גילתה שימפנזים המשתמשים בעיסה של עלה לעוס כדי לספוג מים שנקוו בתחתיתו של נקב בגזע עץ. והנה גם נמלים עושות זאת. אולם קיים הבדל מהותי ועמוק בין שני המקרים: הספוג של הנמלים הוא מבצע גנטי מרשים, ואילו הספוג של השימפנזים הוא הישג לימודי מדהים. הישג דומה נצפה לפני שנים אחדות אצל קופי מקוק החיים באחד האיים בדרום יפן. בעקבות עונה שחונה במיוחד נחלצו השלטונות היפניים לעזרת הקופים הרעבים והביאו להם חיטה. כעבור כמה ימים התפזרו גרעיני החיטה בחול והקופים נאלצו לעמול קשה כדי ללקט אותם אחד לאחד. ואז, אחת הקופות, שהיתה מוּכּרת לחוקרים בשם אימו, השליכה למים מלוא חופניים חול מעורב בגרעינים. החול שקע מיד במים ואימו אספה בנחת את גרעיני החיטה הצפים אל פיה. גם אם נניח שאימו עשתה מה שעשתה במקרה ולא במתכוון, העובדה שהיא חזרה פעם אחר פעם על מעשיה, מלמדת על יכולתה ללמוד ולגזור הכללות. מבחינה זאת אימו היא הארכימדס של קופי המקוק.

אבל לפני שנגיע לקופים וליונקים מפותחים אחרים, כדאי להתעכב אצל כמה מינים נחותים מהם מבחינת הכישורים השכליים, ואף על פי כן אינטליגנטיים דיים כדי לחרוג מהקבעון הגנטי. מין מסוים של אנפות אימץ לעצמו מנהג להשליך קרום לחם למים, וכאשר דג מתקרב לפתיון האנפה צדה אותו במקורה. מפתיע אולי יותר הוא השימוש שעושים בעלי חיים שונים באבנים כדי לצוד את טרפם. ושוב, מתברר שהקופים של גודול אינם בלעדיים בעניין הזה. דובי הקוטב נוהגים לעתים מזומנות ליידות גושי קרח בכלבי ים כחלק מטכניקת הציד שלהם. אבל לא רק דובים, גם ציפורים נעזרות בטכניקה דומה למטרותיהן. קבוצת חוקרים שהתקרבה לקנים של עורבים הותקפה במטר אבנים שהשליכו עליה העורבים.

מינים מסוימים של נשרים ממזרח אפריקה נעזרים באבנים שהם מחזיקים במקור כדי לפצח במהלומות חוזרות ונשנות את קליפתן העבה והקשה של ביצי יענים. גם ציפורים קטנות, דוגמת הפרושים החיים באיי הגלאפגוס, עושים שימוש מתוחכם מאוד בכלים. הם צדים חרקים באמצעות זרד דק בעל קצה מחודד, שאותו הם מחדירים לסדקים צרים ונועצים אותו בבשרם של חרקים המסתתרים שם.

האם הפרושים מוציאים לפועל תכנית גנטית קשיחה או מממשים תכנית נלמדת גמישה? סביר להניח שנעיצת חניתות בחרקים אינה רשומה בגנים של הפרושים, אבל אם קיים ספק לגבי הפרושים, התנהגותו של הירגזי המצוי היא מעל לכל ספק. בשנות ה־30 של המאה שלנו נהגו החלבנים באנגליה להניח בשעות הבוקר המוקדמות את בקבוקי החלב על מפתן הבתים. מנהג זה לא נעלם מעיני הירגזים. באיזשהו שלב הם גילו שהמחלבות הבריטיות לא מייצרות את החלב בתהליך הבחשה, המפזר את חלקיקי השומן באופן שווה בחלב, ולפיכך מצטברת שכבה עבה של שומן עשיר מתחת למכסה. אך מה שחשוב יותר, נודע לירגזים בדרך כלשהי, שהתעשייה הבריטית עושה שימוש במכסים מתכתיים דקים לבקבוקי החלב, וכי אפשר ללא קושי לנקב בנקירת מקור חורים במכסים אלה וליהנות מארוחת בוקר חינם. מאחר שאבות אבותיו של הירגזי המצוי לא נולדו עם בקבוק חלב בפיהם, יש להניח שנקירת מכסי המתכת לא היתה רשומה בתכנית הגנטית של הירגזים הבריטיים.

אפשר להביא דוגמאות נוספות למכביר מתוך הרפרטואר העשיר של בעלי החיים, אבל הסיבה שאנחנו עוצרים כאן היא שיש הנוטים לקשור את התודעה עם כושר הלמידה. ככלות הכל למידה היא יותר מאשר יכולת מנטלית כמו זכרון, שכן היא כרוכה בתהליכים מורכבים למדי וביצירת מודלים על העולם. לא פלא, אם כן, שאנשים לא מעטים טוענים כי רק בעלי חיים המסוגלים ללמוד ולהיעזר בלמידה כדי להתאים את התנהגותם לתנאים המשתנים של הסביבה רשאים לראות עצמם כבעלי מטען תודעתי.

זה נשמע כמובן מוזר, שכן המלה תודעה טעונה במטענים אנושיים מורכבים, לפחות כך על פי הגדרתו של פרופ' יוסף נוימן מאוניברסיטת תל אביב. נוימן מגדיר את התודעה כמכלול התחושות, הרגשות, הרצונות והמחשבות, לרבות מאפיינים של האישיות כגון נדיבות, אומץ, שאפתנות וכיוצא באלה. מאליו מובן שעל פי הגדרה זו אי אפשר לייחס תודעה לירגזי שלנו. אבל מי אמר שעלינו לתפור את מושג התודעה על פי המידות האנושיות? האין זאת הטיה תרבותית משוועת מצדנו לזהות את התודעה עם הביטוי המלא והשלם המצוי בבני האדם? אני מניח כי תייר מזדמן מהחלל החיצון יראה בהגדרה זו ביטוי לא נעים של גזענות גסה. ואם הוא מפותח מאתנו ב־50 אלף שנה, קרוב לוודאי שיתמה על כי אנו מעזים לכנות את המנטליות הנחשלת שלנו בתואר תודעה. אפשר להניח עוד, כי אותו תייר נבון ייטיב להבין מאתנו כי הגישה האנתרופוצנטרית שלנו ביחס לירגזי תעמרר לנו לרועץ כאשר נצא בעתיד לגלות עקבות של חיים על פני כוכבים אחרים. נאמנים לגישה זו, חזקה עלינו שנחפש שם מאפיינים של מה שמוּכּר לנו כחיים, ונתעלם מצורות חיים אחרות ושונות שהתפתחו אולי באופן שונה באותו כוכב.

אם נסתלק לרגע מהמשפטים הקדומים שלנו. נוכל לראות את התודעה שלנו ושל הירגזי כמונחות על אותו קו. למרות המרחק הגדול ביניהן, כפי שהמוח שלנו והמוח של הירגזי מצויים במרחק רב זה מזה על אותו קו אבולוציוני. מאחר שכך, איננו צריכים לחפש מונח יומרני פחות מתודעה כדי לתאר את המנטליות של הירגזי. אם נגדיר את התודעה כתופעה אוניברסלית ואחידה המופיעה בדרגות וברמות שונות, אנו עשויים למצוא כי מה שמפריד את התודעה של הירגזי מהתודעה שלנו הוא בראש ובראשונה ההתכוונות לעשות מעשה והמודעות לעשיית המעשה. והשאלה המרתקת היא האם בין הירגזי לאדם יש חיות בטבע העושות את מעשיהן מתוך התכוונות ומודעות עצמית? כדי לנסות להשיב על שאלה זאת צריך להתחקות אחר התנהגותם של הלווייתנים, האריות והשימפנזים. על כך במאמר הבא.