למחרת השריפה הגדולה ביערות הכרמל שאירעה ב־1989 העיד איש שמורות הטבע, כי כל הלילה שמע את היחמורים בוכים. אפשר לראות בדברים אלה עדות ישירה ומשכנעת לקיומם של רגשות אצל בעלי חיים. אף על פי כן, יטענו אנשי המדע, ובצדק, שהיא אינה יכולה להתקבל כראיה לכך שהיחמורים מחוננים ברגשות אנושיים. לבכי של יחמורים, לזעקות האימה של חזירים, המובלים לבית המטבחיים ולנביחות השמחה של כלב, המקדם בהתלהבות את פני אדונו, אין ערך מדעי, לא משום שאיננו מבינים את משמעותם של קולות אלו, אלא משום שהיחמורים, הכלבים והחזירים אינם יצורי אנוש. ומאחר שרגשות פחד, עצב, צער, שמחה וגעגועים הם מושגים, השאולים מהחוויה האנושית, הרי שמעצם הגדרתם אי אפשר לייחסם אלא לבני אדם.

למען האמת, אין לנו כל דרך להוכיח שבני אדם חשים רגשות וחווים חוויות. אנו יכולים להעיד רק על עצמנו שאנו חושבים, מרגישים, נהנים, אוהבים, שונאים, מקנאים, פוחדים וכיוצא באלה, אבל אין לנו כל אפשרות לדעת בוודאות האם תכונות אלו מתקיימות גם בזולתנו. אלא מאי, מאחר שזולתנו בנוי בצלמנו, מגיב ופועל בדרכנו, מדבר בשפתנו ומבין את דברינו, אנו מניחים על דרך ההיקש כי הוא בעל תודעה כשלנו. את ההיקש הזה איננו יכולים להחיל על כלבים ועל יחמורים, ולפיכך מבחינתנו הם משוללי רגשות, מחשבות וכוונות.

כאותו שיילוק המונה בעצמו שורה שלמה של אפיונים אנושיים כדי להוכיח שגם יהודי הוא בן אדם, יכול היחמור להראות לנו בתגובותיו שחם לו בקיץ וקר לו בחורף, שהוא נתון להיסוסים, לפחדים, ללחצים ולחרדות כמונו. הכל לשווא. מהיות היחמורים שונים מאתנו, איננו יכולים להקיש מעצמנו עליהם ולהיפך. על פי אותך צורך נפשי עמוק שבו דחינו בשעתה את האפשרות שכדור הארץ איננו מרכז היקום ושהעמים מחוץ ליבשת אירופה אינם תת גזע אנושי, כך אנו שוללים רגשות, מחשבות וכוונות מכל מי שאינו עשוי בצלמנו. אנו שומעים את הקולות ורואים את המראות, אבל הם אינם קולותינו ולא מראותינו.

השאלה, כמובן, היא מהי נפש. הבעיה היא שאיננו משקיפים אובייקטיבים בכל הקשור למושג הזה, כיוון שאנו גוזרים מעצמנו את קריטריוני השיפוט. יש מי שאמרו, למשל, כי הנפש נבחנת על פי יכולתה להתענג ממוזיקה ומשירה. אבל אם נאשר או נשלול את קיומה של הנפש על פי הביטוי המפותח והמורכב ביותר שלה, כי אז ניאלץ לשלול אותה גם מבני אדם לא מעטים. לעומת זאת, אם אנחנו מניחים שהנפש (או התודעה) איננה מוטציה פתאומית שהופיעה אצל אבות האדם המודרני לפני 800 אלפי שנה ואולי עוד לפני כן עם הופעת הומו הביליס לפני כשני מיליון שנה או הומו ארקטוּס לפני 1.6 מיליון שנה. אלא תהליך מנטלי הדרגתי שהתפתח במשך מאות מיליוני שנים, אזי התודעה או הנפש או המנטליות הן מנגנונים אוניברסליים שהתפתחו באורגניזמים ביולוגיים ועברו שלבים אבולוציוניים, בכפוף לאותם חוקים של הברירה הטבעית הפועלים על כל מנגנון ביולוגי בטבע.

בדומה למוח, שהחל את מסלולו האבולוציוני עם כמה מאות תאים עצביים המרוכזים בגנגליונים פרימיטיביים, עד למוח האנושי בעל 100 מיליארד תאים, התודעה מופיעה ברמות התפתחות שונות אצל בעלי חיים שונים. כיוון שכך, תהיה זו טעות לזהות את התודעה עם יכולתם של בני האדם להיות מודעים להתנסויות שהתנסו על מנת להפיק מהן לקחים לגבי העתיד שכן תשובה זו מכילה כשל לוגי. לזכור דבר, להיות מודע לו ולהפיק ממנו לקח הם שלושה דברים שונים ונפרדים. הזכרון כשלעצמו, ללא חיבור עם מאפיינים נפשיים אחרים, הוא מרכיב אחד ממרכיבי ההוויה הנפשית, שהרי אי אפשר לגזור אותו במישרין מאיזושהי פעולה מכנית או ביוכימית של הגוף, כמו הוצאת קול או הפרשת שתן. המושג נפש במובן הראשוני והבסיסי ביותר שלו, מקבל אפוא תוקף ברגע שאחד ממרכיביו של מושג זה מתגלה ביצור חי.

כיוון שכך, אפשר לומר כי התודעה עשתה את הופעתה הראשונה בטבע יחד עם הגילוי הראשון של הזכרון. הווה אומר, יצור נחות כמו חלזון ימי, המסוגל להבחין בין גירויים סתמיים לבין גירויים חיוניים לו באמצעות מנגנון פרימיטיבי של זכרון ולמידה הוא בעל תודעה. אומנם תודעה דלה וחד ממדית, ואף על פי כן נפש. ניתן לשאול למה צריך לראות בזכרון את נקודת המוצא של הנפש ולא בתגובה הרפלקסיבית של צמח או של חיידק לגירוי מסביבתו. התשובה היא שהזכרון מהווה את נקודת החיבור הראשונה בין עולם התופעות החומריות, הניתן להסבר מלא על ידי חוקי הפיזיקה והכימיה לבין עולם התופעות המנטליות, הקשור אומנם בעולם החומרי, אבל לא ניתן לתיאור ולהסבר באמצעות הפיזיקה והכימיה. במלים אחרות, הבעיה הפסיכופיזית לא התחילה עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' אלא עם החלזון הימי ואולי אף לפניו.

הזכרון הוא התחנה הראשונה של התודעה, אבל כמובן לא האחרונה. בין מנגנון הזכרון של החלזון הימי. הפוטר אותו מהצורך לכווץ את הזים שלו לנוכח גירויים חוזרים מאותו סוג, לבין בכי היחמורים מצויות תחנות רבות, שכל אחת מהן מייצגת שלב גבוה יותר בסולם התודעה.

כדי לעלות במעלה הסולם עלינו לגבור על כשל לוגי ישן נושן, שאינו מאפשר לנו להכיר ברגשות אלא בהקשר האנושי. כשל זה טמון בקביעה שקבע דקארט, כי האדם הוא היצור היחיד בטבע המחונן בנפש, ואילו כל בעלי החיים האחרים אינם אלא אוטומטים. כיום איננו נוהגים אומנם לקשור אוטומטיוּת בבעלי חיים אלא במכונות, ואנו משתמשים תחתיו במושג תכנית גנטית או צווים גנטיים, אבל אנו מתכוונים בעצם לאותו דבר.

יש תולעים העושות דרכן במעבי האדמה תוך כדי בליעת אדמה בפתח הקדמי של גופן והוצאתה מהפתח האחורי. מערכת העיכול של התולעת מפרקת את האורגניזמים הקטנים שבתוך האדמה ואלה נספגים במערכת הדם שלה כמזון עשיר בפחמימות, בשומנים ובחומצות אמיניות. כאשר התולעת מניעה לאדמה קשה או דלה במזרן. היא פועלת על פי תכנית גנטית בעלת שתי פקודות: אם האדמה מזינה, המשיכי באותו כיוון! אם לא, שַני כיוון! לתולעת שלנו די בשתי פקודות אלו על מנת לשרוד, אך אין היא יכולה לחרוג מהן כהוא זה. אם, למשל, יכניסו אותה לקופסת מתכת מלאה בנסורת ברזל, היא תנהג על פי הפקודה השנייה ותוסיף להסתובב עד אפיסת כוחות.

כך גם הדבורים, למרות שעולמך מורכב לאין ערוך מזה של התולעים. המבנה הארכיטקטוני המופלא של הכוורות, חלוקת התפקידים בין קבוצות הפרטים והתקשורת המתוחכמת המתקיימת ביניהן, שבאמצעותה הן מסוגלות להעביר מידע על מקומו ועל מרחקו של מקור צרף חדש מהכוורת, מעוררים השתאות. אבל כל המבנה התקשורתי והחברתי המורכב הזה מתנהל מראשיתו ועד סופו על פי תכנית גנטית קשיחה. דבורה היוצאת להגן על כוורתהּ מפני גורמים עוינים אינה יכולה להפעיל שיקול דעת אם לעקוץ את אויבהּ ובכך לגזור גם על עצמה גזר דין מוות, או להסתפק באיום ובכך להינצל. התנהגותה ההירואית מוכתבת לה על ידי צו גנטי קשיח: עִקצי כל חיה המתקרבת לכוורת! במובן זה הדבורה היא אוטומט לכל דבר. הוא הדין בשארת בשרהּ ממשפחת הצרעות.

יש צרעה שרכשה במהלך האבולוציה תכנית גאונית כיצד לגדל את צאצאיה. היא משתקת זחל בארס שלה. מכניסה אותו למחילתה, מטילה בגופו את ביציה ונוטשת את המקום לבלי שוב. הרימה הבוקעת מהביצים ניזונה מבשרו החי של הזחל המשותק עד שהיא מגיעה לפרקהּ. תכנית ההטלה הגנטית של הצרעה מורכבת מחמש פקודות:

I. מִצאי מחילה מתאימה להכנסת הזחל.

2. הניחי את הזחל בכניסה למחילה.

3. היכנסי למחילה ובדקי שהיא פנויה.

4. הכניסי פנימה את הזחל.

5. הטילי את ביצייך בזחל.

החוקרים החליטו להתחכם לצרעה. בעת שהיא נכנסה לבדוק את המחילה, הם הזיזו את הזחל 10 סנטימטר לאחור. כאשר יצאה הצרעה ולא מצאה את הזחל במקום שהניחה אותו, היא חיפשה מסביב ולאחר שגילתה אותו, היא לא המשיכה בפקודה מס' 4, אלא חזרה על פקודות 2 ו־3. החוקרים שבו והזיזו את הזחל ממקומו בעת שהצרעה בדקה את המחילה, ובכל פעם שיצאה ממנה היא חזרה שוב ושוב על פקודות 2 ו־3.

חשוב להדגיש כאן, שאין לזהות תכנית גנטית עם פשטנות וטיפשות. תכניות גנטיות יכולות לפתח במהלך האבולוציה לא רק דפוסי התנהגות מתוחכמים ומעוררי השתאות דוגמת הדבורים והעכבישים, אלא גם שימוש בכלים כבר ברמת האבולוציה של חרקים. ידוע על כמה מינים של נמלים המביאות נוזלים למושבותיהן באמצעות חלקיקי פירות עסיסיים או מיצים שנמצצו מבעלי חיים שהן הרגו. כדי להעביר את הנוזלים למושבותיהן, הן מספיגות פיסת עלה בנוזל ונושאות אותו הביתה. השימוש בעלה ספוגי מאפשר להן להעביר במסע אחד כמות נוזלים גדולה פי עשרה מאשר בקיבותיהן.

כדי לעמוד על גודל המבצע הזה כדאי לזכור את התדהמה שעוררה לפני 25 שנה החוקרת ג’ין גודול כאשר גילתה שימפנזים המשתמשים בעיסה של עלה לעוס כדי לספוג מים שנקוו בתחתיתו של נקב בגזע עץ. והנה גם נמלים עושות זאת. אולם קיים הבדל מהותי ועמוק בין שני המקרים: הספוג של הנמלים הוא מבצע גנטי מרשים, ואילו הספוג של השימפנזים הוא הישג לימודי מדהים. הישג דומה נצפה לפני שנים אחדות אצל קופי מקוק החיים באחד האיים בדרום יפן. בעקבות עונה שחונה במיוחד נחלצו השלטונות היפניים לעזרת הקופים הרעבים והביאו להם חיטה. כעבור כמה ימים התפזרו גרעיני החיטה בחול והקופים נאלצו לעמול קשה כדי ללקט אותם אחד לאחד. ואז, אחת הקופות, שהיתה מוּכּרת לחוקרים בשם אימו, השליכה למים מלוא חופניים חול מעורב בגרעינים. החול שקע מיד במים ואימו אספה בנחת את גרעיני החיטה הצפים אל פיה. גם אם נניח שאימו עשתה מה שעשתה במקרה ולא במתכוון, העובדה שהיא חזרה פעם אחר פעם על מעשיה, מלמדת על יכולתה ללמוד ולגזור הכללות. מבחינה זאת אימו היא הארכימדס של קופי המקוק.

אבל לפני שנגיע לקופים וליונקים מפותחים אחרים, כדאי להתעכב אצל כמה מינים נחותים מהם מבחינת הכישורים השכליים, ואף על פי כן אינטליגנטיים דיים כדי לחרוג מהקבעון הגנטי. מין מסוים של אנפות אימץ לעצמו מנהג להשליך קרום לחם למים, וכאשר דג מתקרב לפתיון האנפה צדה אותו במקורה. מפתיע אולי יותר הוא השימוש שעושים בעלי חיים שונים באבנים כדי לצוד את טרפם. ושוב, מתברר שהקופים של גודול אינם בלעדיים בעניין הזה. דובי הקוטב נוהגים לעתים מזומנות ליידות גושי קרח בכלבי ים כחלק מטכניקת הציד שלהם. אבל לא רק דובים, גם ציפורים נעזרות בטכניקה דומה למטרותיהן. קבוצת חוקרים שהתקרבה לקנים של עורבים הותקפה במטר אבנים שהשליכו עליה העורבים.

מינים מסוימים של נשרים ממזרח אפריקה נעזרים באבנים שהם מחזיקים במקור כדי לפצח במהלומות חוזרות ונשנות את קליפתן העבה והקשה של ביצי יענים. גם ציפורים קטנות, דוגמת הפרושים החיים באיי הגלאפגוס, עושים שימוש מתוחכם מאוד בכלים. הם צדים חרקים באמצעות זרד דק בעל קצה מחודד, שאותו הם מחדירים לסדקים צרים ונועצים אותו בבשרם של חרקים המסתתרים שם.

האם הפרושים מוציאים לפועל תכנית גנטית קשיחה או מממשים תכנית נלמדת גמישה? סביר להניח שנעיצת חניתות בחרקים אינה רשומה בגנים של הפרושים, אבל אם קיים ספק לגבי הפרושים, התנהגותו של הירגזי המצוי היא מעל לכל ספק. בשנות ה־30 של המאה שלנו נהגו החלבנים באנגליה להניח בשעות הבוקר המוקדמות את בקבוקי החלב על מפתן הבתים. מנהג זה לא נעלם מעיני הירגזים. באיזשהו שלב הם גילו שהמחלבות הבריטיות לא מייצרות את החלב בתהליך הבחשה, המפזר את חלקיקי השומן באופן שווה בחלב, ולפיכך מצטברת שכבה עבה של שומן עשיר מתחת למכסה. אך מה שחשוב יותר, נודע לירגזים בדרך כלשהי, שהתעשייה הבריטית עושה שימוש במכסים מתכתיים דקים לבקבוקי החלב, וכי אפשר ללא קושי לנקב בנקירת מקור חורים במכסים אלה וליהנות מארוחת בוקר חינם. מאחר שאבות אבותיו של הירגזי המצוי לא נולדו עם בקבוק חלב בפיהם, יש להניח שנקירת מכסי המתכת לא היתה רשומה בתכנית הגנטית של הירגזים הבריטיים.

אפשר להביא דוגמאות נוספות למכביר מתוך הרפרטואר העשיר של בעלי החיים, אבל הסיבה שאנחנו עוצרים כאן היא שיש הנוטים לקשור את התודעה עם כושר הלמידה. ככלות הכל למידה היא יותר מאשר יכולת מנטלית כמו זכרון, שכן היא כרוכה בתהליכים מורכבים למדי וביצירת מודלים על העולם. לא פלא, אם כן, שאנשים לא מעטים טוענים כי רק בעלי חיים המסוגלים ללמוד ולהיעזר בלמידה כדי להתאים את התנהגותם לתנאים המשתנים של הסביבה רשאים לראות עצמם כבעלי מטען תודעתי.

זה נשמע כמובן מוזר, שכן המלה תודעה טעונה במטענים אנושיים מורכבים, לפחות כך על פי הגדרתו של פרופ' יוסף נוימן מאוניברסיטת תל אביב. נוימן מגדיר את התודעה כמכלול התחושות, הרגשות, הרצונות והמחשבות, לרבות מאפיינים של האישיות כגון נדיבות, אומץ, שאפתנות וכיוצא באלה. מאליו מובן שעל פי הגדרה זו אי אפשר לייחס תודעה לירגזי שלנו. אבל מי אמר שעלינו לתפור את מושג התודעה על פי המידות האנושיות? האין זאת הטיה תרבותית משוועת מצדנו לזהות את התודעה עם הביטוי המלא והשלם המצוי בבני האדם? אני מניח כי תייר מזדמן מהחלל החיצון יראה בהגדרה זו ביטוי לא נעים של גזענות גסה. ואם הוא מפותח מאתנו ב־50 אלף שנה, קרוב לוודאי שיתמה על כי אנו מעזים לכנות את המנטליות הנחשלת שלנו בתואר תודעה. אפשר להניח עוד, כי אותו תייר נבון ייטיב להבין מאתנו כי הגישה האנתרופוצנטרית שלנו ביחס לירגזי תעמרר לנו לרועץ כאשר נצא בעתיד לגלות עקבות של חיים על פני כוכבים אחרים. נאמנים לגישה זו, חזקה עלינו שנחפש שם מאפיינים של מה שמוּכּר לנו כחיים, ונתעלם מצורות חיים אחרות ושונות שהתפתחו אולי באופן שונה באותו כוכב.

אם נסתלק לרגע מהמשפטים הקדומים שלנו. נוכל לראות את התודעה שלנו ושל הירגזי כמונחות על אותו קו. למרות המרחק הגדול ביניהן, כפי שהמוח שלנו והמוח של הירגזי מצויים במרחק רב זה מזה על אותו קו אבולוציוני. מאחר שכך, איננו צריכים לחפש מונח יומרני פחות מתודעה כדי לתאר את המנטליות של הירגזי. אם נגדיר את התודעה כתופעה אוניברסלית ואחידה המופיעה בדרגות וברמות שונות, אנו עשויים למצוא כי מה שמפריד את התודעה של הירגזי מהתודעה שלנו הוא בראש ובראשונה ההתכוונות לעשות מעשה והמודעות לעשיית המעשה. והשאלה המרתקת היא האם בין הירגזי לאדם יש חיות בטבע העושות את מעשיהן מתוך התכוונות ומודעות עצמית? כדי לנסות להשיב על שאלה זאת צריך להתחקות אחר התנהגותם של הלווייתנים, האריות והשימפנזים. על כך במאמר הבא.

במאמר הקודם הבטחתי לעקוב אחרי אריות, לווייתנים וקופים, בנסיון למצוא בהתנהגותם עדויות להתכוונות ולמודעות עצמית שהן המאפיינים המובהקים ביותר לקיומה של תודעה. שכן ההבדל המרכזי בין חיות לבני אדם הוא לא כל כך באופי ובמורכבות המעשים, אלא במודעות להם. בני אדם לא רק יודעים לעשות דברים, הם גם יודעים שהם עושים, ולפעמים אפילו מבינים מה הם עושים.

הבעיה היא שאיננו יכולים לשאול חיות אם הן מתכוונות למה שהן עושות. כל שבידינו לעשות הוא לנתח את התנהגותן ולנסות ולהבחין, אם עומדת מאחוריהן תכנית פעולה מולדת וקשיחה, המודרכת על ידי צווים גנטיים, ועל כן חוזרת על עצמה כל אימת שהסביבה לוחצת על הדק ההפעלה, או שהיא תכנית פעולה נרכשת, גמישה ונתונה לשינויים, הנבנית מתוך המפגש הדינמי של בעל החיים עם סביבתו, והמסתייעת לצורך זה בזכרון, בנסיון ובלמידה. תכנית מסוג זה היא רשת הבועות של הלווייתנים.

סדרת הלווייתניים כוללת 90 מינים של יונקים שיצאו לפני 50 מיליון שנה מקבוצה של מפריסי פרסה יבשתיים (אנטילופות וצבאים) ופיתחו את חייהם במים. חברי הסדרה הזאת הילכו עלינו מאז ומתמיד קסם רב, לא רק משום שאנו מוצאים בקרבם את בעל החיים הגדול ביותר עלי אדמות (הלווייתן הכחול), את בעל השיא בצלילה (הלווייתן הראשתן צולל לעומק של 1.8 ק"מ) ואת אחד היצורים החביבים ביותר (הדולפין), אלא גם בשל מוחם הגדול שהוליד אגדות רבות על חכמתם ועל תבונתם של יונקים ימיים אלה. חיזוק לאגדות אלו באה משירת הלווייתנים. מה שמדהים בשירה זו הוא לא רק אורכה העשוי להגיע ל־22 שעות ברציפות, אלא גם השתנותה הקיצונית מעונה לעונה. השאלה היא איך מצליחים הלווייתנים לרכוש מדי שנה פרטיטורה חדשה וללמוד אותה בתקופה הקצרה היחסית של עונת החיזור. החוקרים מעריכים כי הדבר מתאפשר הודות לכך שהמשפטים המוזיקליים הארוכים מורכבים מחרוזים, עובדה המקילה על פעולת הזכירה.

איש שפיתח אמונה קיצונית באינטליגנציה היתרה של הלווייתנים הוא ג’ון קאנינגם לילי, שבספריו (“האדם והדולפין” ו“נפשו של הדולפין”) ניסה ללא הצלחה יתרה להוכיח כי תבונתם עולה כמה מונים על זו שלנו. מוחו של הראשתן כה גדול בהשוואה לאדם (פי שישה), טוען לילי, עד כי הוא לא נזקק אלא לחלק השישי שלו לצורך תפקודיו היומיומיים. מה הוא עושה ביתרת המוח שלו? ייתכן, אומר לילי, שמוחו הענק משמש אותו לחישובים ולמחשבות שהם מעבר להבנתנו, כמו למשל, לחוות מחדש תחושות וחוויות מעברו. ואם מביאים בחשבון שהתקשורת הקולית שלו מתנהלת על תדר הרבה יותר גבוה משלנו. הריהו מסוגל לקלוט 40 אלף יחידות מידע בשנייה, פי 20 מכמות המידע הקולי שאנחנו מסוגלים לקלוט.

אבל, אפשר לשאול, אם הם כל כך אינטליגנטיים, מדוע אלפי דולפינים מתים מיתה מטופשת כל כך ברשתותיהם של דייגים? מדוע מתקשים הלווייתנים למצוא פתרון למחלה המסתורית הפוקדת אותם זה אלפי שנים (התופעה מוזכרת כבר אצל אריסטו) והמביאה אותם לעלות על היבשה ולמצוא שם את מותם? גם נטייה מפורסמת אחרת של הדולפינים להיחלץ לעזרת פרט פצוע ולהעלותו בעדינות אל פני המים כדי לאפשר לו נשימה חופשית, מעלה תמיהה. שכן יותר מפעם נצפו דולפינים שהמשיכו לסייע לפרטים מתים. למרות שהללו כבר היו במצב של רקבון מתקדם. אם הם כל כך נבונים, הכיצד אינם עומדים על חוסר הטעם שבמעשיהם? לילי לא מתייחס משום מה למגבלותיהם של בני טיפוחיו, אלא למעלותיהם. הוא מאמין שהדולפינים והלווייתנים היו יכולים להשתלט על טכנולוגיות הרבה יותר מפותחות משלנו אילו רק היו מעוניינים בכך.

אבל אם נניח לתזות אזוטריות אלו, נמצא שבניה של סדרת הלווייתניים אכן מחוננים באינטליגנציה רבה, הבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכישוריהם התקשורתיים ובשירתם המלודית, שעליהם נעמוד במאמר הבא. בשלב זה נצביע רק על טכניקת ציד מאוד מעניינת של הלווייתנים גדולי הסנפיר, שקשה להניח שהיא מודרכת על ידי צווים גנטיים. לאחר שהם מאתרים להקות של דגים קטנים, נוהגים לווייתנים אלה לחוג סביבם בתנועה מעגלית רחבה מלמטה למעלה, תוך כדי פליטת זרם בועות אוויר הסוגרות על הדגים במעין רשת דייגים צפופה. הדגים הקטנים, הנרתעים מחציית קו בועות האוויר, מצטופפים במרכז וכך מאפשרים ללווייתן לבלוע אותם בקלות.

קיים פיתוי רב לראות בטכניקה זו תכנון והתכוונות, אבל מידת הזהירות דורשת התאפקות, שכן התנהגות כזאת היתה עשויה להתפתח בשלבים, כאשר כל שלב מתחזק מהתוצאות החיוביות של השלבים שקדמו לו, ומונחל לדורות הבאים. עם זאת, גם אם אכן כך קרו הדברים, עצם העובדה שהתנהגות זו אומצה על ידי כל אוכלוסיית הלווייתנים מעידה לא רק על כושר למידה, כי אם גם על קיומה של אינטליגנציה מספיק גבוהה, כדי להבין את הקשר בין צפיפות הבועות בטבעת הסוגרת על הדגים לבין כמות השלל הנופלת בחלקם. לצערנו, טכניקת הציד של הלווייתנים גדולי הסנפיר לא נחקרה דייה. על כן, כדי לקבל אינדיקציות חד משמעיות יותר לקיום תכנון וכוונה אצל בעלי חיים, אין מנוס מחזרה ליבשה, אל אזורי הטריפה של האריות.

לא בכדי מכוּנה האריה מלך החיות. מבין 37 המינים הנמנים עם קבוצת החתולים, האריה הוא המין היחיד המנהל אורח חיים חברתי (למעט הצ’יטות הזכרים החיים פרקי זמן מסוימים בחבורות קטנות). מדוע “בחר” האריה בחיי חברה, הוא סיפור בפני עצמו, כמו גם יחסו האדנותי ללביאות והתנהגותו הקטלנית כלפי גוריהם של אריות אחרים. לענייננו נתרכז בטכניקת הציד המתוחכמת שלו.

לכאורה, הציד לא צריך להוות בעיה לאריה, שהרי הטרף מצוי לו בשפע. הבעיה היא שהטרף קל רגליים, ואילו רגליו של האריה כבדות ונשימתו קצרה. כיוון שכך, עליו להשיג את טרפו המהיר ממנו ללא השהיות מיותרות, והדרך לעשות זאת היא על ידי ציר קבוצתי. בדרך כלל מתקדמים האריות והלביאות בתנועה מתואמת לעבר טרפם, כשהם סוגרים עליו מכיוונים שונים, עד שהם יוצרים חצי מעגל סביבו. ואז, כשכל חברי הקבוצה ממוקמים היטב במקומותיהם, הם מסתערים על טרפם.

התנועה האטית והמתואמת לעבר הטרף מעידה לכאורה על רמה גבוהה של שיתוף פעולה. השאלה היא, אם ניתן לראות בתנועה המתואמת של הפרטים עדות לשיתוף פעולה קבוצתי מכוּוָן ומתוכנן מראש, שכן אפשר שכל פרט בקבוצה נע לעבר הטרף באופן אינדיווידואלי, כשהוא מודרך על ידי אינסטינקט ציד משוכלל, וכי מצירוף האינסטינקטים האינדיווידואליים מתקבלת תנועה קולקטיבית מתואמת.

קשה להכריע, אך נדמה שהתמונה נעשתה ברורה הרבה יותר במקרה אחד, שתיעדה קבוצה של חוקרי טבע. הם ראו קבוצה של חמש לביאות המתקרבות לעדר של גנו. כאשר הגיעו לטווח של 200 מטר, נפרדו שתי לביאות מהקבוצה והתיישבו על שני תלים מקבילים, גבוהים מספיק כדי שהן יהיו גלויות לעיני עדר הגנר. במקביל נעה לביאה שלישית בהסתר והתמקמה בתוך תעלה רדודה. בשלב מסוים נעלמו שתי הלביאות האחרונות מאחורי חורש. ואז, לאחר דקות אחדות של דומייה מוחלטת, הסתערה אחת הלביאות מכיוון החורש. עדר הגנו החל לנוס על נפשו בבהלה, כשהוא בוחר בנתיב בריחה רחוק דיו ממקום מושבן של שתי הלביאות על התלים. אך למזלו הרע היישר לפיה של הלביאה שהסתתרה מבעוד מועד בתעלה.

אם כן, שלא כבמקרה הקודם, אי אפשר להסביר את התנהגותן המתואמת והמתוזמנת של ארבע הלביאות כתוצאה משולבת של ארבע תכניות ציד אינדיווידואליות. תפיסת התלים, מצד אחד, והמארב של הלביאה השלישית, מצד שני, נראים בעליל כתכנית פעולה קבוצתית מתוכננת היטב, המכוּוֶנת לתעל את הגנו המבוהל לכיוון המארב. מה שמונע לקבל מסקנה זו, הוא העובדה המצערת שלא נרשם אלא מקרה אחד ויחיד כזה. כדי לקבל הוכחה משכנעת יותר עלינו להרחיק את עדותנו עד הקופים.

יש סיבה טובה מדוע כלובי השימפנזים בגני החיות זוכים למספר הגדול ביותר של מבקרים. מבלי דעת אולי, הם באים לצפות ביצור היותר קרוב להם בטבע, הזהה להם מבחינה גנטית עד כדי 99 אחוז, ולפיכך, קרוב אליהם אף יותר מקִרבת השימפנזה לגורילה. קשה להאמין, אבל ככה זה. ההבדלים העצומים למראה בינינו לבין השימפנזים מסתכמים באחוז עד שני אחוז מכלל הגנים שלנו.

לתשומת לב דומה, אם לא רבה יותר, זכו השימפנזים שחיים על נהר הגומבה בטנזניה, בעקבות מחקריה השקדניים של ג’ן גודול על אורחות חייהם. כל מי שהכירו את הקופים מהתנהגותם הרדומה בגני החיות ומלהטוטיהם בקרקס, הופתעו לגלות שהם יצורים עירניים, מלאי תושייה, המשתמשים במקלות ובפחים כדי לקדם את מעמדם במדרג החברתי, המוליכים שולל זה את זה כדי להשיג לעצמם יתרונות. והמסוגלים לעשות שימוש בכלים לצורכי אוכל ושתייה. גודול הדהימה בזמנו את העולם בגילוי ששימפנזים נעזרים בזרדים ארוכים כדי לשלות באמצעותם טרמיטים מקנים חבויים בגזעי עצים מתים. ביוני 1990 הראו שני חוקרים (ברואר ומק־גרו) כי השימפנזים בגאמביה יודעים לעשות שימוש מתוחכם במערכת של ארבעה זרדים שונים כדי לרדות מזון מחלת דבש החבויה בגזעו של עץ חלול. הקופה קאטי נעזרה תחילה בזרד מחודד כדי לפצוע את קרום השעווה הקשה של החלה, אחר כך החליפה אותו בזרד קצר ומחודד יותר להרחבת החור; בשלב שלישי קטפה ענף ירוק וקיצרה אותו לאורך של 30 ס"מ כדי לפרוץ את המעטפת האחרונה; לבסוף נטלה זרד גמיש ועבה וטבלה אותו בחור כדי לרדות באמצעותו דבש. בטבע החופשי אין מתחרה לשימפנזים בכושר המצאתם, ולמרבה הפלא גם באכזריותם.

ככל שהתרבו התצפיות על השימפנזים התברר שהם רחוקים מהדימוי החביב שרכשו לעצמם בעשרות שנות השתתפותם בסרטי טרזן. לא זו בלבד שהתגלו כטורפים לא קטנים, האוכלים לתיאבון את בשרם של בבונים צעירים, הם גם מסוגלים לקרוע באכזריות רבה את איבריה של שימפנזה זרה החוצה במקרה את תחום הטריטוריה שלהם. במקרה אחד צפו החוקרים בשני שימפנזים הגוררים אחד מבני מינם על פני הקרקע הסלעית עד שריסקו את גולגלתו. יש שאלימותם מגיעה עד כדי השמדה. החוקרים צפו בקבוצה של 15 שימפנזים שחיסלה בשיטתיות ולאורך כמה שנים את כל פרטיה של קבוצה שכנה.

גם גורילות ההרים במדינת רואנדה, שזכו לפרסום עולמי בזכות מחקריה של דיאן פוסי, שתועדו בספר ובסרט “גורילות בערפל”, אינן מופת של חביבוּת. היה זה פיטר ויאט, סטודנט המחקר ששלטונות רואנדה האשימוהו ברציחתה של פוסי, אשר תיעד במצלמתו כיצד רוצח זכר שליט נקבה קשישה בעדתו שאיבדה את פוריותה. במשך 24 שעות תמימות חבט הזכר באגרופיו בנקבה האומללה והוסיף להטיח את גווייתה בקרקע שעות רבות אחרי מותה. אם כך, ייתכן שקונרד לורנץ היה ראוי לפרס נובל על תצפיותיו בבעלי חיים, אבל לבטח לא בזכות התזה שלו על תום לִבן של החיות ההורגות אך ורק כדי להשׂביע כביכול את רעבונן.

אני מניח שאפשר להסביר את התיפוף על הפח של השימפנזה בהתנהגות לא קוגניטיבית, היכולה להופיע גם ללא תכנון, התכוונות ומודעות, אבל ההסבר נעשה יותר ויותר קשה, והוא מתחיל להישמע יותר כהגנה על דוגמה מאשר הסבר של תופעה. דומה כי קו מז’ינו זה, השומר מכל משמר על ייחודה האנושי של התודעה, נעשה קשה במיוחד להגנה נוכח סדרת התצפיות של ריצ’רד ביירן ואנדריו ויטן על אוכלוסייה של בבונים, שפורסמה ב־1987.

ביירן וּויטן היו מודעים ליכולתו של הביהוויוריזם לפרש התנהגויות, הנראות בעינינו מכוונות ומודעות, באמצעות מנגנונים של גירוי וחיזוק. למשל, הם ראו נקבה מתקרבת לזכר שסעד באותה שעה את לבו בבשרה של אנטילופה, מתחככת אִתו ומגרדת את גבו עד שמרוב תענוג הרפה לרגע מטרפו. ליותר מכך לא הזדקקה אותה נקבה. היא חטפה את הבשר והסתלקה במהירות, כשהיא מותירה את הזכר המום מכדי להגיב. לכאורה אי אפשר להסביר את התנהגותה של הנקבה אלא כנסיון מכוון של הולכת שולל. אבל ביהוויוריסט אדוק יוכל לטעון כי בתהליך הדרגתי של נסיון מצטבר, שזכה בשלביו השונים לחיזוקים מידיים, למדה הנקבה להשיג לעצמה מזון טרי מזכרים שליטים באמצעות שירותי עיסוי.

במקרה אחר צפו השניים בזכר צעיר העוקב דקות ארוכות אחרי נקבה בוגרת שהיתה עסוקה בהוצאת שורש עסיסי מהאדמה הקשה. לפתע הוא פצח בקריאות שבר שהזעיקו לעברו את אמו. זו הסתערה בחמת זעם על הנקבה המופתעת, האחראית כביכול לזעקות בנה, ובעוד היא רודפת אחרי הנקבה המסכנה, התיישב הבן יקיר לה ליד השורש העסיסי ואכל אותו להנאתו.

העניין הוא שגם להתנהגות זו ניתן להציע הסבר ביהוויוריסטי. אומנם, העובדה שאותו בבון צעיר חזר פעמים אחדות על אותה טקטיקה מעידה שהיא לא היתה מקרה חד פעמי, אבל אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהוא רכש דפוס התנהגותי זה באמצעות תהליך התנסותי רגיל, שאינו כרוך במחשבה מתוכננת. ייתכן כי בפעם הראשונה זעקותיו היו זעקות אמת והוא זכר את תועלתך ראימץ אותן כטקטיקה קבועה.

במקרה אחר, נִטפל בבון מתבגר לבבון צעיר. לשמע צרחותיו של זה נזעקו למקום אמו ועדת מקורביה. אולם, במקום לנוס על נפשר או לגלות סימני כניעות, כמקובל במקרים כאלה, הזדקף המתבגר על רגליו האחוריות וסרק במבטו את הגבעות שמאחורי הרודפים, כמנהגם של ככונים המגלים טורף בקִרבת העדר. למראה מבטו של המתבגר קפאו הרודפים על מקומם והחלו סורקים את הגבעות במאמץ לגלות את הטור המדומה. אחרי כמה דקות הם שכחו לשם מה נזעקו למקום.

ביירן וּויטן ביקשו מ־115 מדענים העוסקים בחקר התנהגותם של קופים לדווח להם על מקרים מובהקים של הולכת שולל. אחד המרתקים והמאלפים שבהם היה של חוקר שוויצרי בשם הנס קומר. אבל לפני כן. כמה מלים על מנהג ידוע של בבונים, הקרוי “גרד לי ואגרד לך”. עדה טיפוסית של בבונים מורכבת משמונה עד 12 נקבות, שבראשה עומד זכר שליט. העדה כוללת גם צאצאים וכמה זכרים נחותים, שאינם מורשים לקיים יחסים עם הנקבות.

אבל יצר הוא יצר גם אצל בבונים. כיוון שכך, מפעם לפעם מנצלות הנקבות את העובדה שהשליט עסוק בגירוש זכרים מתחרים, או סתם מנמנם לו, כדי לקיים יחסים אסורים עם זכרים אחרים. והנה, בכמה מקרים משתפים פעולה שני זכרים נחותים כדי להערים על השליט. בעוד אחד מהם דואג להציק לשליט ולהעסיקך ברדיפה אחריו, מזדווג חברו כחפזה עם אחת הנקבות. כשהוא משלים את מלאכתו, מתחלפים השניים בתפקידים. טוב, זה לא בדיוק גירוד, אך הנאה ודאי יש כאן.

ובחזרה להנס קומר. הוא דיווח לביירן ולויטן על טכניקת הונאה מסוג חדש, מדהימה בתעוזתה ומפתיעה בכושר דמיונה. הוא ראה כיצד אחת הנקבות בקבוצה זזה לאטה לעבר אחד הזכרים הנחותים, שסלע ניצב בינו לבין השליט. במשך 20 דקות עשתה הנקבה מרחק של שני מטר בלבד. אבל בסופו של מסע זהיר זה היא ניצבה עם אחוריה מול פרצופו של הזכר הנחות. הלה לא נזקק לרמז נוסף, והשניים החלו להזדווג כשרק פלג גופם העליון גלוי לעיניו של השליט המנומנם בצדו השני של הסלע. ואכן, קשה להאשימו בטמטום, שהרי כל מה שראה היה זוג ראשים המתנועע מסיבה כלשהי בתנועה קצובה.

אם נתעלם ממוסריותה המפוקפקת של הנקבה, אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתה, ועוד יותר מכך, מכישוריה המנטליים. שכן אפשר להניח כי עשתה מה שעשתה רק לאחר שהעמידה את עצמה במקומו של הזכר השליט וצפתה כי התמונה שתיראה מעברו השני של הסלע לא תעורר את חשדו.

תהיה הפרשנות אשר תהיה למעשייה מתירנית זו, המפתיע בה שהיא התרחשה אצל בבונים. הללו מצטיינים אומנם בכושר הסתגלותם המפותח, אבל לאו דווקא באינטליגנציה שלהם. בתחום זה שמור מקום ראשון לשימפנזים, אשר חיי החברה המפותחים והמגוונים שלהם משמשים קרקע פורייה להונאות. ואומנם, ג’ן גודול מביאה לכך כמה דוגמאות מאלפות. באחד המקרים החביאו עוזריה בננה על אחד הענפים של עץ, עם שהם דואגים לעשות זאת לעיני אחד הקופים הצעירים. אבל למרגלותיו של העץ ישב זכר גדול ממדים, ולקוף הצעיר היה ברור כנראה, כי אם ינסה לקחת את הבננה. היא תוחרם על ידי הקוף הגדול. כיוון שכך, הוא התרחק כמה צעדים מהמקום והמתין בסבלנות עד שהזכר הגדול הסתלק. או אז הוא ניגש לעץ ולקח את הבננה. העובדה שידע לגבור על יצרו ולהמתין לשעת כושר, מעידה לא רק על אורך רוח, אלא גם על מורכבות מנטלית לא קטנה.

אילו היה מדובר בילד ולא בקוף, לא היינו מהססים לרגע לקבוע כי:

1. הילד מודע לכך שכל נסיון מצדו לספק לאלתר את תאורתן יותיר אותו עם בטן ריקה.

2. הזכר הגדול לא יֵשב עד סוף ימיו מתחת לעץ.

3. הבננה לא תתנדף מאליה בעת ההמתנה.

4. לנגד עיניו עמדה תמונה ברורה כיצד הוא חוזר לעץ ונוטל לעצמו את הבננה הנכספת.

אולם, מאחר שמדובר בקוף, אנחנו מנועים מלהניח את ההנחות הללו, כיוון שקו המחשבה שלנו אינו מרשה לנו לייחס תכונות של דמיון, מחשבה, תכנון והתכוונות מודעת ליצורים שאינם בני אדם.

וכל כך למה? בראש ובראשונה מפני שתכונות אלו נגזרות מעולמם הרוחני של בני אדם. שנית, מפני שאנו יכולים להעיד על קיומן באמצעות הלשון. כדי להוכיח את קיומה של התודעה לא די בתחושה “אני חושב, לכן אני קיים”. אילו היינו חדורים רק בתחושה זו, מבלי יכולת לתת לה ביטוי לשוני, היא לא היתה מתקבלת בעיני משקיף זר כנתון ראשוני של הקיום האנושי. לא מקרה הוא שהשפה האנגלית משתמשת במלה HE כדי לתאר בגוף שלישי בני אדם, ובמלה IT כדי לתאר בעלי חיים, חפצים ועצמים דוממים. על מנת לזכות בהכרה הבלתי מסויגת שלנו בתודעתן ובמודעותן העצמית, על החיות להיות מסוגלות להעיד על עצמן שהן חושבות, מדמיינות, מתכוונות, רוצות ומתכננות את מעשיהן במחשבה תחילה. לצורך זה לא די בכישורים התקשורתיים שהן מפגינות במגעיהן אִתנו ועם בני מינן. קרוב לוודאי שלא נסתפק בפחות משפה, במובן האנושי של המלה.

ניסוי מרתק שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה הראה לכאורה על הבנה לשונית, והצביע בוודאות רבה למדי על יכולתם של השימפנזים לשקר. החוקרים החביאו פרי מתחת לאחד משני מיכלים. לאחר שהראו לשימפנזה היכן הוטמן הפרי, נעלו אותה בתוך כלוב שהיה מוצב בחדר. אחר כך הכניסו לחדר את הראשון מבין שני המטפלים הקבועים שלה וביקשו ממנו לנחש באיזה מיכל מוחבא הפרי. לצורך הניסוי הטילו החוקרים על מטפל אחד להיות נחמד ועל השני להיות מגעיל. כאשר הנחמד ניחש היכן טמון הפרי הוא נתן אותו לקוף, ואילו כאשר המגעיל הצליח בניחושו הוא נטל אותו לעצמו. אם לא ניחש נכונה, השימפנזה זכתה בפרי. בשלב שני התבקשו המטפלים לפנות לשימפנזה בשפת הסימנים ולשאול אותה באיזה מיכל טמון הפרי. והנה התברר שהשימפנזה התנהגה על פי שיקול אגואיסטי מובהק. היא שיתפה פעולה עם המטפל הנחמד והצביעה בדרך כלל על המיכל הנכון, ואילו את המטפל המגעיל היא נטתה להטעות והצביעה בדרך כלל על המיכל הריק. דהיינו, היא הכשילה אותו על מנת לזכות בעצמה בפרי.

השאלה היא אם השימפנזה הבינה את השאלה שהפנו אליה המטפלים בשפת הסימנים, או שהיא רכשה במהלך התרגולים הבנה של נסיבות הניסוי. כלומר, השאלה המרכזית היא אם הקופים יכולים לעשות שימוש במושגים מופשטים, להבחין בין שם עצם פרטי לשם עצם כללי, ולזהות תכונות כלליות של עצמים בשמות תואר. על כך ועל יכולתם התקשורתית ןהלשונית של דולפינים וקופים. במאמר הבא.

עולמם התקשורתי של בעלי החיים עשיר ומגוּוָן לאין ערוך משלנו. הם מעבירים זה לזה מידע לא רק באמצעות צבעים, קולות, ריחות ותנועות המשמשים גם אותנו, כי אם גם על ידי גלי אור וקול שאינם נתפסים בעינינו ובאוזנינו, ובאמצעות ריחות דקים הנסתרים מאפנו. עטלפים מתבייתים על טרפם באמצעות סונר משוכלל, דולפינים מזהים ממרחק לא רק את מקומם וגודלם של עצמים במים, אלא גם את הרכב חומריהם.

ובמקום שיש תקשורת, שם תמצא גם נסיונות הונאה ותרמית. פרפרים רגילים מאמצים את צבעי ההתראה של פרפרים רעילים כדי להרתיע את טורפיהם; חרקים תאבי מזון מחקים את איתותי האור של גחליליות “מיוחמות” כדי למשוך לעברם זכרים תאבי מין; צבאים מזהירים את חבריהם מפני התקרבותו של טורף באמצעות ניתורים על ארבע רגליהם.

שלל הסימנים והאותות של בעלי החיים הוכיחו עצמם כצורות תקשורת יעילות ביותר, אבל אין הם לשון אינדיווידואלית המאפשרת לכל פרט לצרף ולחבר את מלות הסימנים על פי בחירתו. זוהי שפה קיבוצית של המין, המונחלת לפרטיו באריזות גנטיות קשיחות שלא ניתנות לשינוי. יתרה מזאת, תקשורת קיבוצית זו נטולה, בדרך כלל, מבנה פנימי. הצבאים לא מבחינים בין אריה לצ’יטה ובין צבוע לאדם. במילונם, כל הטורפים מסוּוָגים תחת השם סכנה, שם המפעיל אצלם את מנגנון הניתורים.

תקשורת המתקרבת להיות שפה היא זו המשמשת את קופי הוורווט (Vervets) בקניה. היה זה טום סטרוסאקר שגילה, כי הם משתמשים בקריאות שונות כדי להתריע על נוכחותם של שלושת אויביהם העיקריים: ליאופרדים, נחשים ונשרים. כשאחד הוורווטים מגלה ליאופרד, כל חברי הלהקה מגיבים לקריאתו בטיפוס מהיר אל צמרות העצים. כשהוא קורא את קריאת הנחש, כולם מזדקפים על רגליהם האחוריות וכולשים בעיניהם את הקרקע סביבם, ואילו לקריאת נשר, הם רצים לעבר השיחים ומתחבאים תחתם. אגב, בשנות ה־80 המשיכו סייפרט, צ’ני ומרלר את מחקרו של סטרוסאקר, ומצאו שהוורווטים מצוידים בשלוש קריאות זיהוי נוספות, בעבור תנים, בבונים ובני אדם. עוד נמצא כי הקופים מגיבים לקריאות שונות בהתאם למשמעויות השונות שלהן, ולא על פי הצלילים סתם.

אם כן, העובדה שהקופים הצעירים בלהקה משתמשים בקריאה זהה לטורפים השונים, ורק בהתבגרם הם רוכשים את הקריאות הייחודיות לכל אחד מהם בנפרד, הופכת קריאות אלו לשפה, שמִלותיה נלמדות בהתאם לנסיבות המשתנות של הסביבה. אבל, כמובן, אין זו עדין שפה במובן המקובל של המלה, שפה בעלת מבנה תחבירי המאפשרת, בין השאר, להביע כוונות ורציות ולאשר הבנות. ובהעדר שפה, אנחנו יכולים להקיש על קיומן של כוונות, רציות והבנות אלו בעקיפין.

אפשר, למשל, ללמד כלב להביא למיטתנו את עיתון “הארץ”, או לחילופין את “גלובס”. לכאורה, מעיד הדבר שהכלב הבין את בקשתנו, אבל ייתכן גם שהוא אוּלף להבחין בין צליל הפקודה “הארץ” לבין הצליל “גלובס”, בין צבעו הלבן של הראשון לבין צבעו הוורוד של השני. הדרך היחידה לדעת האם עשה מה שעשה מתוך אילוף או הבנה היא לשאול את פי הכלב. אם נשאל אותו, הוא יהנהן בראשו. לך תדע למה הוא התכוון. זוהי הסיבה מדוע התודעה היא ביד הלשון, ומדוע נטוש פולמוס עז כל כך על שאלת הכושר הלשוני של החיות. מה שמקשה במיוד על בירורה של שאלה זו הוא צִלם הגדול של בלשן מהולל ושל סוס מפורסם: נועם חוסמקי והנס החכם. נתחיל בשני.

הנס החכם היה כינויו של סוס שחי בסוף המאה הקודמת ושהתפרסם ברבים ביכולתו החשבונית. בעליו של הנס, וילהלם פון אוסטן, לימד אותו לחבר מספרים ולספור חפצים, ולהשיב באמצעות רקיעות פרסה. הנס עורר התעניינות עצומה בקרב הקהל הרחב, אבל גם קנה את הערכתה של הקהילה המדעית לאחר שעמד במבחנים המדוקדקים שערכו לו. תהילתו הגיעה לקִצה כאשר עלה בדעתו של פסיכולוג צעיר להציג לו שאלות על ידי אדם שבעצמו לא ידע את תשובותיהן. התוצאות היו הרות אסון להנס. הוא נכשל בתשע מבין 10 תשובות. או אז התברר שהנס ידע מתי הגיע לתשובה הנכונה על פי תנועות גוף קלות (עד חמישה מילימטרים) שעשה פון אוסטן בלי להיות מודע להן. למן אותו זמן מרחפת רוחו של הנס החכם על כל הניסויים האמורים לבחון את ההבנה הלשונית של בעלי החיים, לרבות המובהקים והנחרצים ביותר, כפי שנראה בהמשך.

הדמות השנייה החוסמת את דרכה של תקשורת החיות למועדון האקסקלוסיבי של השפות האנושיות, היא של הבלשן והוגה הדעות האמריקני, נועם חומסקי, הרואה ביכולת הלשונית שלנו כושר אנושי ייחודי ובלבדי. ב־1953 יצא לאור ספרו הנודע של חומסקי, שחולל מהפכה מחשבתית בכל הקשור למבנה הפנימי של השפות הטבעיות. חומסקי גורס שהכושר הלשוני, המאפשר לנו ללמוד את שפת אמנו, טבוע בנו מלידה, באותו מובן שמבנה הלב, הכליות והריאות טבוע כבר בביצית המופרית. וכמו איברים אלה, גם המנגנון הלשוני צומח ומתפתח ביצור האנושי לפני לידתו ואחריה.

אבל, וזהו אבל חשוב מאוד, מנגנון לשוני זה מאפשר לנו ללמוד אך ורק שפות המבוססות על מספר מוגבל של מבנים לוגיים והמצויות בתחום של מה שחומסקי קורא “הדקדוק האוניברסלי”, דהיינו, כשם שהעין שלנו מסוגלת לראות מתוך הספקטרום הרחב של הגלים האלקטרומגנטיים אך ורק את התחום הצר של גלי האור, כך גם ניתן להעלות על הדעת אפשרותן של שפות המבוססות על תחביר לא אוניברסלי, שאותן לא נוכל להבין ולא ללמוד. אפשר לומר שהכושר הלשוני טבוע בנו מלידה באותה מידה שבעכברים טבוע כושר מולד לקשור ריח עם מזון ורעש עם סכנה.

אם כן, היכן אנו עומדים? מסתבר, שצִלם הגדול של חומסקי ושל הנס החכם הוא בעל השפעה מסרסת על הנסיונות להקנות שפה לחיות. שכן קביעתו הנחרצת של חומסקי כי השפה היא כושר אנושי בלעדי, מביאה רבים וטובים לחפש בשיח החיות סממני אילוף נסתרים נוסח הנס החכם.

תוכי הוא שם נרדף לחקיינות זולה, שאין לה קשר כלשהו עם יכולת לשונית והבנת שפה. אבל לפחות תוכי אחד ושמו אלכס מתמודד בהצלחה בסטיגמה הזאת. אלכס למד לזהות שבעה צבעים וחמש צורות, וכן לספור עד שישה פריטים. כשמניחים לפניו שני משולשים בצבעים שונים ושואלים אותו “מה שונה?” הוא משיב “צבע!” ואילו כשמניחים לפניו עיגול ומרובע וחוזרים על אותה שאלה, הוא משיב “צורה!” איך לפרש את תשוכתו של אלכס, הבנה או אילוף?

ניסויים שיטתיים עם דולפינים הראו שאפשר לאמן אותם לחבר שמות וסמלים עם עצמים ופעולות, להקנות להם אוצר של 50 מלים. ללמד אותם לשלוט באלפי פקודות שונות, ולהבחין בין שמאל לימין. אך גם על ניסויים אלה מרחף צִלו של הנס החכם. כדי לנטרל את איומו, מניחים שני מצופים בבריכה, האחד מציין “כן” והשני “לא”. מפזרים עצמים שונים בקרקעית הבריכה, ושואלים את הדולפין (בשפת הסימנים), אם חפץ מסוים נמצא בבריכה. הדולפין סורק את הקרקעית ומשיב באמצעות נגיעה באחד המצופים. תוצאותיו החיוביות של ניסוי זה היו בעלות משמעות לא מבוטלת, שכן כאשר נוגע הדולפין במצוף ה“חיובי” פירוש הדבר:

1. שהוא מבין את השאלה.

2. שהוא יוצר בראשו מודל מנטלי של הבריכה ומקיש מסריקתו שהחפץ הספציפי אכן נמצא בתוכה.

3. שהוא יודע את המשמעויות השונות של כן ולא.

ניסויים לא פחות מעניינים ערך רון שוסטרמן מאוניברסיטת קליפורניה עם אריות ים. הוא הניח על קרקעית הבריכה ארבע קוביות בגדלים שונים, ואימן אותם להביאן אליו על פי פקודה. כדי לחמוק מהפח של הנס החכם, ועל מנת שהמידע יימסר לאריות הים אך ורק באמצעות שפת הסימנים, קשרו לפוקד את עיניו במטפחת. הפקודה “כדור צלחת הבֵא”, פירושה קח את הצלחת לכדור. ואילו “צלחת כדור הבֵא”, פירושה הבא את הכדור לצלחת. על מנת להבטיח שאריה הים עושה שימוש בכללי התחביר ולא ממלא פקודות ששיננו לו במהלך האימון, שינה שוסטרמן לעתים מזומנות את תוכן הפקודות. אחרי שהורה לו להביא את הצלחת לכדור, הוא פקר עליך להביא את הכדור לטבעת הלבנה, לקחת את הקובייה השחורה לבקבוק וכדומה. מאחר שמספר המשפטים הוא גדול ומגוון כמספר הצירופים האפשריים בין החפצים השונים בבריכה, מעיד לכאורה הניסוי שאריות הים אכן מבינים את תוכן הפקודות ופועלים על פי כללי המבנה שלהן. אך האם כללים אלה הם שווי ערך לתחביר? במלים אחרות, האומנם אפשר לומר על פקודות אלו שהן שפה?

העובדה שהקוף והאדם נמנים עם משפחת הפרימאטים, ושקווים רבים בצורתו ובהתנהגותו של הקוף מזכירים יצור אנושי, הביאה חוקרים כבר בשנות ה־40 לנסות ללמד קופים לדבר, אך נסיונם העלה חרס. לאחר כמה שנות עבודה הצליחו הקופים שהשתתפו בניסוי לבטא שלוש־ארבע מלים בסך הכל. התברר שהמבנה האנטומי של חלל הפה שלהם לא מאפשר להם להגות מלים.

הנושא ננטש ל־20 שנה, עד שעלתה בדעתם של בני הזוג גארדנר המחשבה שאולי הכשלון היה בשיטה ולא בקופים. אם הקופים אינם מסוגלים מבחינה אנטומית לדבר, הם אמרו לעצמם, הבה ננסה לשוחח אתם בשפתם הטבעית, הלא היא שפת התנועות. יתרה מזאת, כיוון שתינוקות לא רוכשים את שפתם במעבדה, אלא בסביבה הטבעית של משפחה ובית, החליטו אלן וביאטריס גארדנר לגדל בביתם קופה צעירה כתינוקת לכל דבר.

כך החל סיפורה של ואשו, שימפנזה בת שנה, העומדת מאז סוף שנות ה־70 במרכזו של פולמוס חריף. הגארדנרים הסבו ליד השולחן עם ואשו, חיתלו אותה והשכיבו אותה לישון במיטה עם סדינים. ומה שחשוב יותר, הם עצמם שוחחו בנוכחותה אך ורק בשפת הסימנים (האמריקנית) של החירשים. התוצאות לא איחרו לבוא. תוך ארבע שנים רכשה ואשו שליטה מלאה ב־130 סימנים, שבאמצעותם השיבה על שאלות, ביטאה את רצונותיה והביעה את משאלותיה.

לדעת הגארדנרים, ואשו בת החמש עמדה ברמת התפתחות חשיבתית ולשונית של ילד בן שלוש. אומנם, הגארדנרים הודו שאין בידם לדעת מה ואשו חושבת כאשר היא משתמשת בסימן זה או אחר. אבל, הם טענו, ניתן לעמוד ממבנה תשובותיה על טיב שליטתה בשפת הסימנים, ועל יכולתה לבטא באמצעותה משאלות חדשות ולתאר עצמים חדשים בסביבתה.

ואכן, ואשו ידעה לומר “עוד דגדג” או “דגדג עוד” כאשר רצתה שידגדגו אותה, “ואשו עוד אוכל” כאשר ביקשה לאכול, “עוד מים” כאשר רצתה לשתות, ועוד כהנה צירופי סימנים כמו “תודה לך”, “כמה זמן עכשיו” ו“זמן אוכל”. אבל את פרסומה הגדול קנתה ואשו בזכות שני משפטים היסטוריים: “ציפור מים” ו“תינוק במשקה שלי”. את המשפט הראשון אמרה כשראתה לראשונה בחייה ברבור שט במים. את המשפט השני ביטאה כשהמדריכה שלה הצביעה על בובה קטנה בתוך ספל. לאחר חילופי דברים בין השתיים אמרה ואשו: “תינוק במשקה שלי”.

חשיבותן של שתי התבטאויות אלו נובעת מכך שהן מורכבות מצירוף חדש של מלים אשר ואשו לא שמעה אותן לפני כן ממדריכיה, ולפיכך אין כאן מעשה חקיינות, כפי שניתן לטעון כלפי הצירופים הלשוניים שהובאו לעיל. יתרה מזו, בניגוד למלים, שיש להן משמעות קבועה ואשר ניתן ללמוד אותן בנפרד, המשפט הוא צירוף דינמי שתוכנו משתנה בהתאם לסדר המלים המופיעות בו. כך, למשל, המשפט “אבא מרביץ לאמא” הוא בעל משמעות שונה לחלוטין מהמשפט “אמא הרביצה לאבא” (לפחות לגבי האמא). למרות ששני המשפטים מורכבים מאותן מלים.

ניהול שיחה המבוססת על משפטים מחייב הבנה מצד שני המשוחחים, שאם לא כן נוצר שיח חירשים, כמו בשיחה חופשית עם המחשב. לדוגמה, מחשב אינו יודע שהצירוף “הספל בתינוק שלי” הוא משפט הפוך, כיוון שמבחינה תחבירית המשפט תקף לחלוטין. העובדה שוואשו צירפה את המלים בסדר משמעותי, מעידה לכאורה על שליטה תחבירית ועל הבנה סמנטית המשפט הראשון מעניין אף יותר, שכן בצירוף “ציפור מים” חיברה ואשו שני מושגים שונים לחלוטין, אשר רק קשר אסוציאטיבי מחבר אותם.

כדי להעריך נכונה את הישגה של ואשו, כדאי לעשות השוואה עם צורות הדיבור הראשוניות של תינוקות. מרבית הילדים מסיימים את תהליך רכישת השפה עד גיל חמש. מחקרים שנעשו בקרב עמים שונים הראו שכל הילדים בונים משפטים בני מלה אחת לפני שהם מתחילים להרכיב משפטים בני שתי מלים. בשלב של שתי המלים, המשפטים דומים מאוד לאלה של ואשו והם מורכבים בעיקר משמות עצם ופעלים. רק בשלב מאוחר יותר מיתוֹספים שמות תואר למשפטים. כך או כך, בשלב מתקדם של בניית המשפטים בני שתי המלים, האוצר הלשוני של הילד כולל כבר מאות מלים, וכאן גם נפתח הפער העצום בין בעלי החיים לבני האדם. די לציין כי בלשנים מומחים זקוקים ל־100 שנות אדם כדי להגדיר באופן שיטתי רפורמלי את היכולת הלשונית של ילדים בני חמש עד 10.

ואשו לא היתה יחידה. בעקבותיה הלכו שימפנזים וגורילות שהפליאו לעשות כמוה. השימפנזה נים רכש אוצר סימנים השווה ל־125 מלים. אחד מחידושיו היה השימוש בסימן “לכלוך” כאשר רצה לקבל סיר לילה. קוקו, גורילה בת חמש וחצי שנים, הצליחה לשלוט ב־400 סימנים. כמו ואשו, גם קוקו הצטרפה לאקדמיה ללשון הקופים בזכות חידוש לשוני מבריק שחידשה. היה זה כאשר הגדירה זברה כ“נמר לבן”. שלושה ימים אחרי שנשכה את אצבעהּ של מדריכתה, התקיימה שיחה זאת בין השתיים:

פני: מה עשית לפני?

קוקו: נשיכה.

פני: את מודה בזה?

קוקו: מצטערת נשיכה שריטה.

פני: למה נשכת?

קוקו: בגלל משוגע.

פני: למה משוגע?

קוקו: לא יודעת.

פני מאמינה שקוקו מסוגלת להבין גם רגשות. כאשר נשאלה על רגשותיה, השיבה קוקו בשפת הסימנים, “כן, הייתי עצובה ובכיתי הבוקר”.

סדנת תקשורת מעניינת במיוחד קיימו בני הזוג ראמסו לשלושה שימפנזים צעירים: אוסטין, שרמן ולנה. שלושת הקופים אומנו לשוחח באמצעות מערכת לקסיגרמים, העושה שימוש בסמלים גיאומטריים (ריבועים, משולשים, עיגולים וכו') כדי לייצג מלים. הלקסיגרמים צוירו על מקלדת של מחשב, דבר שאִפשר לקופים לשוחח ביניהם ועם מדריכיהם בלחיצת קלידים. בשלב ראשון לימדו את הקופים לזהות סוגים שונים של מזון ולבקש את האוכל הרצוי להם באמצעות לחיצה על הלקסיגרם המתאים. בשלב שני לימדו אותם להבחין בין כלי עבודה לסוגי מזון ממשיים וגם מצולמים.

אוסטין ושרמן עמדו בהצלחה בכל המבחנים האפשריים שנועדו לבדוק האם הם יכולים לזהות נכונה את כל סוגי הכלים ומצרכי המזון ששותפו בניסוי. במבחן הסופי בדקו את יכולתם של אוסטין ושרמז לנהל שיחה ספונטנית בשפת הלקסיגרמים. לצורך זה שיכנו אותם בשני חדרים נפרדים, שחלון זכוכית שקוף משמש להם קיר משותף. מאחר שרק בחדרו של אוסטין היה מזון, האפשרות היחידה של שרמן ליהנות מהפירות היתה לפנות לאוסטין דרך מערכת הלקסיגרמים ולבקש ממנו בננה, תפוח, אגס או כל פרי אחר שצד את עינו. אם אכן יבין אוסטין את הבקשה ויסכים להיענות לה. הוא יוכל להעביר לשרמן את הפרי המבוקש דרך פתח שבקיר המשותף.

ואומנם, לשמחתם של החוקרים, גילו אוסטין ושרמן שיתוף פעולה מושלם ביניהם. מה שעורר התפעלות בניסוי זה היה העובדה שהמבקש הפעיל את מערכת הלקסיגרמים באופן ספונטני, ללא עזרת המדריך. פירוש הדבר, שאוסטין ושרמן הטמיעו בתוכם את כלי התחביר והמשמעות של שפת הלקסיגרמים במידה מספקת, כדי להבין לא רק את הקשר בין סמליה המופשטים לבין הפירות, אלא גם כדי לעשות בה שימוש תקשורתי מלא. ומה שהעיד במיוחד על רמת הבנתם היתה העובדה שהם התעלמו זה מפנייתו של זה כאשר התבקשו להעביר פרי נחשק במיוחד. באותם מקרים התעלם בעל המזון מהבקשה או העמיד פנים שאינך מבין אותה.

הבה נעצור כאן כדי להזכיר לעצמנו את המטרה שלשמה הובאו הדוגמאות הללו. הנחנו שהמבחן הקריטי להוכחת התודעה אצל חיות מותנה בקיום התכוונות מאחורי מעשיהן ובמודעות להם. דומני ששאלת ההתכוונות מקבלת תשובה מניחה את הדעת בדוגמאות שהוצגו בשני המאמרים האחרונים. יכולתם של קופים, אריות ויונקים ימיים לממש תכניות פעולה, שבדיעבד נראות כמתוכננות מראש, וכן לרמות זה את זה, להעמיד פנים ולשתף פעולה כדי להשיג טובת הנאה על חשבון צד שלישי, מעידה לכאורה על התכוונות ותכנון.

נותרה שאלת המודעות, שהיא קשה בהרבה להוכחה. עד כמה פעולות התכנון וההתכוונות נעשות במודע? כאשר אוסטין מתעלם בעליל מבקשתו של שרמן לפרי מסוים, האם הוא עושה זאת ביודעין? דומה כי ניתן להשיב על כך רק באמצעות הודאה מילולית מפורשת מבעל הדבר עצמו. האם כאשר קוקו מעידה על עצמה שהיתה עצובה ובכתה בבוקר, אנו רשאים לראות בדבריה עדות מילולית על מצבה הרגשי? עד כמה הצירוף הלשוני של ואשו, “תינוק במשקה שלי”, מייצג שפה במובן המקובל של המושג? האם בדיקה יסודית יותר עשויה לגלות מאחורי משפטים אלה את הנס החכם? לשאלות אלו חשיבות רבה ביותר. כי אם שיח הקופים הוא אכן שפה, אזי טועה חומסקי בקביעתו הנחרצת שהכישורים הלשוניים הם בלעדיים לבני האדם. על כך, על הבדיקה החוזרת שנערכה לוואשו ולנים, ואולי גם על שאלת ההנאה ממין אצל קופים, שאף היא נחשבת לנחלתם הבלעדית והייחודית של בני האדם, במאמר הבא.

דומה כי לא היה בתולדות המדע אדם שזעזע את תפיסת המציאות של בני דורו יותר מאלברט אינשטיין. הקרע שהתגלע בימיו של גליליאו בין התפיסה האינטואיטיבית של התנועה לבין חוקיה התיאורטיים, התאחה במשך הזמן באמצעות ניסויים מאלפים, שהוכיחו פעם אחר פעם כי חושינו נוטים לא אחת להטעותנו, במטרה לאפשר לנו לתפוס במהירות את היבטי המציאות הרלוונטיים להישרדות. כך, למשל, העין לא קולטת את המרכיבים הצבעוניים באור הלבן וגם לא את מלוא הספקטרום של הקרינה האלקטרו־מגנטית, אלא רק את התחום הצר, הנראה, של ספקטרום גלי האור. הוא הדין בחוש השמיעה, הקולט תחום צר ביותר של תדירויות קוליות.

ההתפתחות המדעית חזרה והראתה לנו שהמציאות בכללותה היא הרבה יותר מקיפה ועשירה מכפי שקולטים החושים. אבל, וזהו אבל חשוב ביותר, גם כאשר נראה היה שקיימת סתירה בין נסיון החושים לבין המציאות שתוארה על ידי המדע, כמו במקרה של הרכב גלי האור או חוקי התנועה, אפשר היה להמחיש בנקל, על ידי סיבוב גלגל צבעוני או הפלת חפצים מרכב נוסע, כי אור לבן אכן כולל בתוכו את כל צבעי הקשת וכי גופים נוטים להתמיד בתנועתם. כתוצאה מכך, נוצר במרוצת הזמן יחס של כבדהו וחשדהו בין התודעה לחושים, אבל בשום פנים לא משבר אמון. העובדה שבמשך יותר מ־250 שנה נשמר תיאום מלא בין השניים בכל הקשור למרחב ולזמן הבטיחה את האמון הבסיסי ביניהם. והנה, ב־1905 פרסם אינשטיין מאמר שקעקע אמון זה מן היסוד. היה זה המאמר על תורת היחסות המצומצמת. כדי לתפוס את ממדי הזעזוע, כדאי להמחיש מעט את הדברים.

עולמו של ניוטון חפף לחלוטין את תחושתנו הפנימית בכל הקשור לזמן. אצל ניוטון הזמן היה אחד ואחיד בכל רחבי היקום. אם חמישה אסטרונאוטים ניוטונים היו יוצאים בחמש חלליות למקומות שונים ביקום, הם היו יכולים לתאם ביניהם מראש נקודת מפגש אי שם בחלל בשעה שש בדיוק כעבור שנה, בבטחון גמור שהזמן בשעוניהם יתנהל במשך שנה זו באופן זהה, בלי תלות במהירות נסיעתם. שהרי הנסיעה מתקיימת בזמן, והזמן, כאמור, הוא אחד ואחיד, קבוע ויציב. דהיינו, אי אפשר להאט אותו או להאיצו.

בעולמו של ניוטון תיתכן מחלוקת בין אנשים שונים על המרחק שעברו או על המהירות שבה נסעו, אבל לא על משך הזמן שעבר. לדוגמה, אם רכבת שאורכה 100 מטר נוסעת במהירות של 100 קילומטר לשעה, ובעת נסיעתה קם אחד הנוסעים בקרון האחרון ורץ בכיוון הקטר במהירות של 20 קמ"ש, הרי שגם הוא וגם אדם שצופה ברכבת מבחוץ יסכימו ביניהם שהוא הגיע לקטר ב־18.2 שניות. המחלוקת ביניהם תהיה על המרחק ועל המהירות. הנוסע יצהיר שהוא עבר 100 בלבד. הצופה יטען כנגדו שהוא עבר מרחק של 605 מטר (505 מטרים שעברה הרכבת ב־18.2 שניות ועוד 100 מטר שהנוסע עבר בריצה).

גם בשאלת המהירות לא תהיה ביניהם הסכמה. הנוסע יאמר שהוא רץ במהירות של 20 קמ“ש, ואילו הצופה יבשר לו שמהירותו היתה 120 קמ”ש. שניהם, כמובן, צודקים, וכל אחד מהם יכול להוכיח את צִדקתו, בתנאי שהבדיקה נעשית מתוך המערכת שלו. שכן ברגע שהנוסע יֵרד מהרכבת הוא ייווכח לדעת שאומנם עבר מרחק של 605 מטר ומהירותו היתה אכן 120 קמ"ש ביחס לצופה שמחוץ לרכבת, באשר מהירות ריצתו והמרחק שעבר מתחברים למהירות הרכבת ולמרחק שהיא עברה. הדבר היחיד שאינו מתחבר ואינו נגרע הוא הזמן. שהרי הזמן הוא מעל המערכות, הוא אבסולוטי, ועל כן לא תלוי במצב המערכת שבה הוא נמדד.

תפיסת הזמן של ניוטון, העולה בקנה אחד עם תחושתנו העמוקה והבסיסית ביותר, נופצה לרסיסים על ידי אינשטיין. לדידו, הזמן אינו פנומן לעצמו, אלא מימד אחד מארבעת ממדי המרחב־זמן. במלים אחרות, אינשטיין הדיח את הזמן ממושבו האבסולוטי והפך אותו לגודל יחסי כמו ממדי האורך, הרוחב והגובה. בכתר האבסולוטיות הוכתרה מהירות האור. אינשטיין קבע שמהירות האור העובר 300 אלף קילומטר בשנייה, היא המהירות העליונה בטבע. דהיינו, שום גוף חומרי אינו יכול לנוע מהר יותר מהאור ואפילו לא להגיע אליו. יתרה מזאת, אם האור נע בדייקנות, אי אפשר לדבר על תנועה ביחס למשהו, ועל כן מהירות האור צריכה להיות שווה בכל כיוון בלא תלות במהירות תנועתו של מקור האור. הווי אומר, אם טיל טס במהירות של 200 אלף קילומטר בשנייה, והוא משגר קרן אור בכיוון טיסתו וקרן אור שנייה בכיוון הנגדי, מהירותה של הקרן האחת לא תהיה 500 אלף קילומטר ומהירות הקרן השנייה לא תהיה 100 אלף קילומטר. שתי הקרניים ינועו במהירות הקבועה של האור: 300 אלף קילומטר בשנייה.

תוצאותיה של קביעה זו היו כה מדהימות, עד כי אנשים כמוני וכמוך מתקשים עד היום להשלים עם השלכותיה. לפי אינשטיין, חמישה אסטרונאוטים שיֵצאו עם חלליות מהירות למסע בחלל, יגלו עם שובם לכדור הארץ, כי מי שהיו בני גילם כשיצאו לדרך, מבוגרים מהם עתה בעשרות שנים. התייחסות מוזרה זו לזמן, משל היה גומי שניתן למתוח ולכווץ אותו, מציינת קרע מוחלט בין החושים לבין אותה תודעה היוצרת מושגים משונים כמו יחסות הזמן.

הואיל וכך, כדאי לבדוק כיצד ייתכן הדבר. אפשר, כמובן, לדלג על הסבר זה ולעבור למאמר הבא. אבל מי שיקראו עשויים לצאת נשכרים. מכל מקום, מחבר מאמר זה יצא נשכר, כי במהלך נסיונו הנוכחי לתאר את פרדוקס התאומים, עלה בידו לנסח הסבר שהוא עצמו הבין אותו.

מאחר שחוקי אינשטיין באים לידי ביטוי מוחשי בעולם של מהירויות גבוהות, עלינו לנטוש את רכבת ישראל, המתנהלת במהירות ניוטונית של 100 קמ"ש, ולעבור לרכבת ארוכה, שנעה במהירות של 100 אלף קילומטר לשנייה. כושרו הגופני של הנוסע שלנו אינו מתאים לריצות ארוכות, על כן הוא מחליט לשגר קרן אור מהקרון האחרון לקטר, על מנת לבדוק את אורכה של הרכבת. קרן האור חוזרת אליו כעבור שתי שניות, ומכך הוא מסיק שקרן האור עשתה את הדרך לקטר בשנייה אחת, וכי אורך הרכבת הוא 300 אלף קילומטר. שיגור הקרן מראה לו גם שמהירות הנסיעה של הרכבת לא שינתה דבר לגביו, שכן הוא היה מקבל אותה תוצאה גם אם הרכבת היתה עומדת.

הבה נעזוב לרגע את הנוסע ברכבת ונערוך ביקור אצל הצופה מחוצה לה. התמונה שהוא ראה היתה שונה לחלוטין. מנקודת תצפיתו, קרן האור עברה יותר מ־300 אלף קילומטר, שכן במשך השנייה שהיא נעה לעבר הקטר, התקדמה הרכבת בעוד 100 אלף קילומטר. לתוספת זו של מרחק משמעות עצומה לגבי מבנה הזמן. כדי להבין למה, עלינו להיזכר בנוסחה שלמדנו בבית הספר העממי – מרחק חלקֵי מהירות = זמן. אם המרחק שהצופה מדד היה 400 אלף קילומטר,¹ ואם האור הוא בעל מהירות קבועה של 300 אלף קילומטר בשנייה, משמע שעל כל שנייה ברכבת עוברות 1.3 שניות בחוץ (400 חלקֵי 300).

במלים אחרות, לצופה אין מנוס מהמסקנה שהזמן בתוך הרכבת אטי ב־25 אחוז מאשר בחוץ. מכאן, אם היא תוסיף לנסוע באותה מהירות במשך 10 שנים, יתבגר הנוסע ברכבת רק בשבע וחצי שנים. פער הזמן יגדל, כמובן, ככל שמהירות הרכבת גבוהה יותר. נוסחה פשוטה זו עומדת ביסוד פרדוקס התאומים המפורסם של אינשטיין. האח בחללית הטסה כמעט במהירות האור חוזר כעבור עשר שנים לכדור הארץ ומוצא שבינתיים חלפו כאן 100 אלף שנה וכי אחיו התאום כבר איננו בין החיים.

אם זהו כל הסיפור, למה הוא לא מספק? כי הוא לא עונה על השאלה הכי מטרידה? מדוע המדידה שמודד הצופה את הזמן שעוברת רכבת צריכה להשפיע על הנוסע? אם אמרנו שכל אחד צודק באשר לזמן שהוא מודד במערכת שלו, אזי כאשר תיעצר הרכבת והנוסע יֵרד ממנה, צריך להתברר לצופה שמדידתו אכן לא חייבה את הזמן בתוך הרכבת ולא השפיעה עליו, וכי הבדלי הזמן ביניהם נבעו מכך שהוא מדד נתונים שונים מאלה שמדד הנוסע ברכבת. למה המשל דומה? לרחצת בוקר מול המראה באמבטיה. אם השעה היא 7.10, מחוגי השעון המשתקף במראה יצביעו על השעה 5.50. לרגע אנו נבוכים, אבל די במבט על השעון על אמת היד כדי לגלות מהי השעה הנכונה, שכן יש הכרעה אובייקטיבית בין שני השעונים: המציאות האמיתית היא לא זו המשתקפת במראה. זהו בדיוק הדבר שלא ניתן לומר על הזמן.

כי לומר כך, משמעו לקבוע שרירותית שמערכת הזמן ברכבת אמיתית ונכונה יותר ממערכת הזמן אצל הצופה. כל כך למה? התשובה טמונה ברכבת הניוטונית. גם שם אמרנו כי בכל הקשור למהירות ולמרחק, כל אחד צודק במערכתו הוא, כל עוד הוא נשאר בתחומי המערכת שלו. על כן, כאשר ירד הנוסע מהרכבת לרגע, ובכך נכנס למערכת של הצופה, התברר לו שהוא אכן עבר מרחק של 605 מטר ולא 100 כפי שהוא חשב. ההבדל בין הרכבת של ניוטון לרכבת של אינשטיין הוא בכך שאצל אינשטיין מהירות האור קבועה ולא הזמן. ואם היא קבועה, משמע שהזמן אינו אבסולוטי והוא לא אחד ואחיד בעבור כל הצופים, כשם שהמהירות והמרחק אינם אחידים וקבועים בעבור כל הצופים בעולם הניוטוני. כיוון שכך, ברגע שהנוסע יורד מהרכבת, חלה עליו מערכת הזמן של הצופה, דהיינו, מתברר לו שהזמן התנהל אצלו לאט יותר.

שלילת האבסולוטיות מהזמן היתה ועודנה הזעזוע העמוק ביותר שחולל המדע באינטואיציות שלנו. שכן חושינו התפתחו בעולם ניוטוני, שבו הגופים והעצמים הגלויים לעין נעים במהירויות נמוכות, ועל כן הזמן נתפס על ידנו כאילו היה אבסולוטי. משום שכל חוויותיו והתנסויותיו של האדם מתקיימות בעולם ניוטוני, הוא אינו מסוגל לחוות את הזמן בתור מימד רביעי. קשירת מהלך הזמן במהירות קבועה של האור הביאה, אפוא, לקרע סופי ובלתי ניתן לאיחוי בין החושים לבין התיאוריות שמפיקה התודעה.

אך לא היה זה הקרע היחיד. מה שעשה אינשטיין לזמן בתורת היחסות המצומצמת הוא עשה כעבור 10 שנים למרחק באמצעות תורת היחסות הכללית שלו. אבל לכך לא ניכנס, וגם לא למהומה שהוא חולל במושג הממשות של החומר, כאשר הכריז על עקרון השוויון בין מסה לאנרגיה, דבר שהפך את השאלה מי מורכב ממה לחסרת משמעות. אני מזכיר זאת כיוון שאותו אינשטיין, אשר ניתץ בסיטונות את המושגים האינטואיטיביים העמוקים והבסיסיים ביותר שלנו, סירב, חמש שנים בלבד אחרי פרסום תורת היחסות הכללית שלו, להשלים עם ניפוץ מושגים אינטואיטיביים כמו ודאות, דטרמיניזם ואובייקטיביות, על ידי הפיזיקה הקוואנטית.

למן ראשית המאה הקודמת קיבלו הכל שהאור הוא בעל מבנה גלי. והנה, ב־1905 טען אינשטיין שלאור מבנה חלקיקי, דהיינו מנתי (קוואנטי) ומקוטע. טענתו היתה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, עד כי הממסד המדעי התייחס אליה שנים רבות בלגלוג. שהרי, כשמדליקים פנס מול חור המנעול, האור מתפשט בחדר באותו האופן שגלי ים הפורצים דרך פתח בשובר גלים מתפשטים בכל המפרץ. אם האור היה חלקיקי, היינו מקבלים על הקיר הנגדי של החדר תמונת אור בצורת חור המנעול.

ברור, אפוא, כי שתי התכונות לא מתיישבות זו עם זו. מבנה גלי הוא רציף והמשכי ואילו מבנה חלקיקי הוא מקוטע ונקודתי. אף על פי כן, המבנה הקוואנטי של האור אוּשר כעבור שנים מעל לכל ספק, והשאלה היא, איך בכל זאת מיישבים את הזהות הכפולה של האור, וכפי שעתיד להתברר במרוצת הזמן גם של כל חלקיקי החומר? ובכן, באותו האופן שבו אנו מקבלים את העובדה שהמים מורכבים ממולקולות בודדות, אך כאשר הן מצטרפות יחד הן מציגות התנהגות סטטיסטית של גל.

לדעת אינשטיין, האור מציג תכונה גלית כאשר אלומתו מרוכזת, ותכונה חלקיקית כאשר היא דלילה, קרי, כאשר היא מורכבת מפוטונים בודדים. אולם אמירה זו שחררה מתיבת פנדורה את השדים של הפיזיקה הקוואנטית, אשר הוסיפו לרדוף אחרי אינשטיין עד יום מותו. שכן לטענת אנשי הקוואנטים, לא רק אלומה מרוכזת של פוטונים מתנהגת כגל, כי אם גם אלומה דלילה, ובעצם גם פוטון בודד. וכאן באה שורת המחץ: מה שקובע בסופו של דבר אם הפוטון או כל חלקיק אחר יגלה לעינינו את ההיבט הגלי או את ההיבט החלקיקי שלו הוא לא המצב האובייקטיבי שלו, אלא החלטתנו אנו איזו תכונה למדוד ובאיזה מכשיר מדידה להשתמש. אם נשתמש במכשיר שנועד למדוד את התכונה החלקיקית, נמצא שהוא חלקיק. ולהיפך, אם נשתמש במכשיר למדידת התכונה הגלית, נגלה שהוא גל.

אם אמירה זו איננה משונה, שום דבר איננו משונה. ככלות הכל, מה הקשר בין ההחלטה שלי מה למדוד לבין המציאות האובייקטיבית של מה שאני מודד? אם אחליט למדוד היקף של מעגל בסרגל במקום במחוגה, האם יעלה על הדעת שהמעגל יהפוך משום כך למרובע? שאלות אלו ודומותיהן לא עשו רושם על הקוואנטיקנים. מסתבר שהם חושבים באופן שונה. לטענתם, החלקיקיות והגליות הן שני היבטים משלימים של כל עצם קוואנטי. אפשר למדוד כל אחת משתי התכונות בנפרד, אבל לעולם לא בעת ובעונה אחת. החלטת החוקר איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה יגלה. אם ישתמש במכשיר למדידת הגליות, הוא ימצא שהעצם שאותו הוא מודד הוא בעל מבנה גלי. ולהיפך, אם ישתמש במכשיר למדידת התכונה החלקיקית, ימצא שהעצם הוא חלקיקי. במלים אחרות, הגליות והחלקיקיות אינן תכונות אובייקטיביות הקיימות בזכות עצמן, באותו המובן שהמעגליות והמרובעות הן תכונות אובייקטיביות של גופים גיאומטריים, הנשארות כאלה בין אם נמדוד אותן ובין אם לאו. פירוש הדבר, שהצופה חדל להיות משקיף ניטרלי של הטבע. הפיזיקה הקוואנטית הפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית ולשותף מלא ביצירתה.

הנסיון להוציא את האובייקטיביות מהטבע היא האיום הכבד ביותר שידעה האינטואיציה מאז המהפכה המדעית. שיתוף המשקיף בקביעת טיבה של המציאות כמו החזיר בדלת האחורית את הסובייקטיביות לתוך תמונת העולם הדטרמיניסטית והרציונלית של הטבע. לא פלא שאינשטיין, נציגה המהולל של הפיזיקה הקלסית, ניהל מלחמת חורמה במסקנה זו של התורה הקוואנטית, אבל נסיונו להחזיר את האובייקטיביות לטבע נחל כשלון חרוץ.

כאמור, הקוואנטיקנים טענו שגם חלקיק בודד, כמו הפוטון, נושא זהות כפולה, של גל ושל חלקיק. טענה זו נשמעת מופרכת על פניה, שכן אם האור הוא גלי, אזי אם נעביר אלומה שלו דרך שני חריצים דקים סמוכים, נקבל על הקיר ממול מבנה אופייני של גלים. הסיבה היא, שגלי האור העוברים דרך החריץ הימני מתמזגים עם גלי האור שעוברים בחריץ השמאלי. על הקיר נראה, זו לצד זו, שורה של פסים שחורים ולבנים האופייניים לתמונת ההתאבכות של גלים (שיאי הגלים מהחריץ הימני המתמזגים עם שפלי הגלים מהחריץ השמאלי מבטלים זה את זה ויוצרים פס שחור, ואילו שיאים הנפגשים עם שיאים – מעצימים אלה את אלה ויוצרים פס לבן). עכשיו, אם האור הוא בעל מבנה חלקיקי, איננו אמורים לקבל אותה התוצאה, שכן הפוטון הוא חלקיק יסודי שאינו נחלק לשניים.

על כן, אם נירה אלומת פוטונים לעבר שני החריצים הסמוכים, הם חייבים לעבור או בחריץ האחד או בחריץ השני, וכתוצאה מכך אנו צפויים לראות על הקיר שני כתמי אור מול שני החריצים, בדומה לכתם האור הבודד שמקבלים כאשר מכסים את אחד החריצים. אלא שהטבע לא נוהג על פי האינטואיציה שלנו. ברגע שאנו מסירים את הכיסוי מהחריץ השני, אנו מקבלים על הקיר שורה של פסים בהירים וכהים לסירוגין, המעידה על פעולת התאבכות.

לכאורה העניין תמוה, שהרי הפגיעות הנקודתיות על הקיר מהוות הוכחה נחרצת לכך שהפוטונים הם חלקיקים, ועל כן איך קורה שהם עושים את דרכם לעבר הקיר כאילו היו גלים? אבל אם נאמץ את הסברו של אינשטיין על הפוטונים, כי בבואם באלומה מרוכזת הם מגלים התנהגות גלית, נוכל לפנות לתעלומה האמיתית, הטמונה בחלקה השני של אמירתו, לאמור: התכונה החלקיקית תתגלה כאשר אלומת האור דלילה. ובכן, אנו מדללים את האלומה לפוטונים בודדים, הנורים זה אחרי זה, ומתחילים את הניסוי כאשר חריץ אחד בלבד פתוח. התוצאה אינה מפתיעה. הפוטונים עוברים בחריץ, פוגעים בלוח הצילום שתלינו על הקיר, ומתקבל מה שציפינו לקבל: כתם אור מול החריץ.

ועכשיו נחוד חידה: איזו תמונה נקבל כאשר נסיר את הכיסוי מהחריץ השני? אם ההגיון לא בגד בנו ואם השכל הישר לא נטש אותנו, אנו אמורים לקבל שני כתמי אור מול שני החריצים, שכן מסלול הפוטונים אינו מדויק, ועל כן הם יעברו פעם דרך החריץ האחד ופעם דרך החריץ השני. לא מני ולא מקצתי. לוח הצילום יראה לנו תמונה של פסים כהים ובהירים המעידה על התאבכות של גלים. ברגע ששני החריצים פתוחים, כל אחד מהפוטונים שעבר באחד משני החריצים או מתבטל או פוגע בלוח הצילום. התוצאה: שורה של פסים כהים (אין פגיעה) ולבנים (יש פגיעה) לסירוגין.

הכיצד? איך ייתכן כדבר הזה? כיצד יודע הפוטון הבודד העובר באחד החריצים מתי החריץ השני פתוח ומתי הוא סגור? הרי אי אפשר להעלות על הדעת שיש לו עיניים או שהוא מקבל דיווח מהחריץ השני על מצבו. ובכל זאת, העובדות מדברות בעד עצמן: כשחריץ אחד פתוח, כל הפוטונים העוברים זה אחר זה דרכו, פוגעים בלוח הצילום ויוצרים כתם אור אחד. ואילו כאשר שני החריצים פתוחים, כל פוטון בודד מתנהג כאילו היה גל, כלומר נחלק לשניים ושני חצאיו יצרו ביניהם התאבכות. מישהו כאן צוחק עלינו. הלא נאמר לנו כי הפוטון הוא עצם יסודי שאינו נחלק לשניים. כיצד, אם כן, נוצרה תמונת ההתאבכות? הייתכן שהפוטון התאבך עם רוח הרפאים שלו?

השאלה היא שאלה, אבל תשובה אַין. אין שום אפשרות לבדוק אם הפוטון אכן עבר מעשה הוקוס פוקוס בשני החריצים. שכן ברגע שנציב גלאים ליד החריצים, על מנת לגלות באיזה חריץ עבר הפוטון, נקבל על לוח הצילום כתם אור אחד, כמו במקרה שחריץ אחד בלבד פתוח. מצב עניינים זה מצביע על דבר אחד ברור – כאשר עוברים אל עולמם של חלקיקֵי החומר, המציאות אינה מתנהגת על פי ההגיון האינטואיטיבי הנהוג בעולם הגלוי לעין.

הסבר אפשרי לממצאים תמוהים אלה הוא, שסביבה של שני חריצים פתוחים מאפשרת לפוטון לגלות את תכונתו הגלית, ואילו סביבה של חריץ אחד פתוח או של גלאים ליד החריצים כופה על הפוטון לגלות את תכונתו החלקיקית. הצופה, שהוא החוקר במקרה זה, קובע, בהחלטתו לכסות את אחד החריצים או להציב גלאי לידם, אם הפוטון יהיה גל או חלקיק. במלים אחרות, הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית. הוא מעורב בטבע ושותף ביצירתו. אבל אם הגליות והחלקיקיות של החומר אינן תכונות אובייקטיביות של החומר, הקיימות מכוח עצמן, כפי שאינשטיין רצה להאמין, אזי גם ההבחנה העקרונית בין עולם החומר האובייקטיבי לבין עולם הרוח הסובייקטיבי מאבדת משהו מתוקפה ומחדותה.

מאז ומתמיד השלמנו עם כך שלעולם לא נוכל להבין באופן מלא וסופי את עצמנו, כיוון שהתודעה אינה עומדת מחוץ לעצמה. היא חלק בלתי נפרד מהדבר שאותו היא רוצה לחקור ולהבין. אבל אם התודעה שלנו היא גם חלק בלתי נפרד מהמציאות הפיזיקלית, משמע שעולם החומר אף הוא איננו ישות אובייקטיבית. אם החלטתנו מה למדוד ובאיזה מכשיר להשתמש קובעת איזו תכונה תהיה לפוטון, פירוש הדבר שתודעתנו לא ניצבת מחוץ לחלקיקים המרכיבים את החומר, אשר היא מעורבת בקביעת אופיים וטבעם. מכך נובעת המסקנה, שגם את המציאות הפיזיקלית לעולם לא נוכל לדעת ולהבין באורח מלא וסופי.

על גבולות יכולתנו לדעת את המציאות ועל נסיונו של הטבע להסתיר מעינינו את הנקודה הסופית והמוחלטת של העדר חוק וסדר, במאמר הבא.

במאמר הקודם איבד אינשטיין את האובייקטיביות, אבל שמר בידו את הוודאות ואת הסיבתיות. בעזרתן, יכול היה לדעת את תכונותיו ואת מצבו המדויק של כל גוף במרחב, ועל יסוד ידיעה זו, לנבא את עתידו ולשחזר את עברו. ואם ניתן לדעת את מקומו ואת מסלול תנועתו של כל עצם במרחב, משמע שאנו חיים, ככלות הכל, בעולם דטרמיניסטי, שמאפשר לשחזר את עברו ולחשב את עתידו. כלומר, אבדן האובייקטיביות, כואב ככל שהיה, לא פגע ביכולתה של התודעה להבין את העולם.

מצב זה של ידיעה סופית ומלאה לא מצא חן בעיני הפיזיקאים הקוואנטיים. הם לטשו עיניים חמדניות בוודאות ובדטרמיניזם, ביודעם ששני אלה מהווים את אבן הראשה של ידיעת העולם. הוודאות נבחרה כיעד הראשון למתקפתם. השנה היתה 1927, והאיש שהוביל את ההתקפה היה ורנר הייזנברג, שהכריז כי הטבע מושתת ביסודו על אי ודאות.

הכרזתו של הייזנברג היתה אחת ההודעות המהפכניות והמדהימות ביותר בתולדות המדע, באשר היא שמה קץ לתקוותנו לדעת אי פעם את כל מה שאפשר לדעת על מצבם של גופים בהווה, בעבר ובעתיד. כל כך למה? כי כדי לדעת מנין בא גוף כלשהו ולאן הוא הולך, צריך קודם כל לאתר את מקומו, לזהות את כיוונו ולמדוד את מהירותו. בפיזיקה הקלסית לא היתה שום מניעה עקרונית להשיג ידיעה כזאת, ועל כן לא היתה כל בעיה לנבא את העתיד ולשחזר את העבר של כל גוף חומרי בעולם. והנה בא הייזנברג וקבע, באמצעות עקרון האי־ודאות שלו, כי מה שנכון לגופים הגדולים הגלויים לעין אינו חל על עולמם הזעיר של החלקיקים התת־אטומיים, קרי העצמים הקוואנטיים. בעולם של אלה אפשר לדעת היכן נמצא חלקיק כלשהו או מהי מהירותו, אבל אף פעם לא את שניהם ביחד.

למגבלה זו של הידיעה שני הסברים. ההסבר הפשוט יותר הוא, שעצם הנסיון למדוד את מהירותו של החלקיק משנה את מקומו. ולהיפך, אם ננסה למדוד את מקומו המדויק, נשנה את מהירותו. ההסבר היותר עמוק קובע, שהסיבה לחוסר יכולתנו לדעת בו בזמן את מצב המהירות ואת מצב המקום, נובעת מהדואליות של החומר התת־אטומי, קרי מהעובדה שניתן לתארו גם כגל וגם כחלקיק. מאחר שגל אינו ישות נקודתית, אלא קטע מסוים במרחב, יוצא שהחלקיק יכול להימצא במקומות שונים בתחום הקטע המרחבי של הגל, ועל כן איננו יכולים לקבוע במדויק היכן הוא נמצא. מצד שני, ברגע שננסה לאתרו בנקודה ספציפית במרחב, אנו גורמים לבידודה של נקודה זו משאר המרחב המייצג של הגל. במלים אחרות, נסיון כזה מסרס את המרכיב הגלי בתיאור המלא של החלקיק. משמע, המהירות והמקום הם שני היבטים משלימים של החומר, הנובעים מהתיאור הגלי־חלקיקי שלו. מטעם זה איננו יכולים לדעת את ערכי המקום והמהירות בעת ובעונה אחת, ועל כן, החלטתנו איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה נגלה. במלים אחרות, לא זו בלבד שלתכונות החומר אין מעמד אובייקטיבי, כי אם גם הטבע לא מרשה לנו לדעת באופן מלא את כל ההיבטים המרכיבים את המציאות השלמה. הידיעה שלנו, קבע הייזנברג, מגעת רק עד הגבול הדק של עקרון האי־ודאות, אי ודאות המגבילה את יכולתנו לשחזר את העבר ולנבא את העתיד. שכן אם איננו יכולים לדעת במדויק את מקומו ואת מהירותו של חלקיק, ממילא אין בידינו לקבוע מנין הוא בא ולאן מועדות פניו. כל שביכולתנו לעשות הוא לחשב את ההסתברות שהוא בא ממקום אחד ויגיע למקום שני.

בעולם הקוואנטי, אשר ירש את מקומו של העולם הקלסי, הידיעה הסטטיסטית מחליפה את הידיעה הפרטנית. אם היינו מיישמים את עקרון האי־ודאות על קווי התחבורה הציבורית של אגד בין חיפה לתל אביב, היינו מקבלים מראשי הקואופרטיב תשובה מעין זאת: איננו יכולים לומר על אוטובוס מסוים מתי יגיע לחיפה, כי אם נמדוד את מהירותו, לא נוכל לדעת אם הוא נוסע בכביש החוף המהיר או בכביש בנימינה, הארוך והאטי יותר. ולהיפך, אם ננסה לוודא באיזה כביש הוא נוסע, לא נוכל למדוד את מהירותו. הנהלת אגד לא יכולה גם לומר בוודאות האם האוטובוס המסוים שעליו שאלנו יגיע לתחנת אגד או לתחנת המוניות הסמוכה. כל שהיא יכולה לומר הוא כי יש הסתברות גבוהה שהאוטובוס יגיע לתחנת אגד.

אם כן, כל נסיון להחיל את ההגיון השורר בעולם המאקרוסקופי על העולם המיקרוסקופי מותיר אותנו מתוסכלים. עקרון האי־ודאות חיסל את הדטרמיניזם הקלסי, אבל בדרך לחיסולו הפיל את העמודים האחרונים שעליהם ניצבה הפיזיקה הקלסית: ההדירות והסיבתיות. המדע עמד מאז ומתמיד על עקרון ההדירות, דהיינו על כך שגופים זהים יתנהגו בתנאים זהים באופן זהה. עקרון זה הוא שהבדיל את הפיזיקה מהפסיכולוגיה, שכן אם עקרון ההדירות לא שורר בעולם החומר, משמע אין הבדל עקרוני בינו לבין עולם התודעה, שבו כל אירוע שאנו חווים הוא חד־פעמי וייחודי. מעקרון האי־ודאות בפיזיקה הקוואנטית נובע שאין שני אירועים זהים לחלוטין ולפיכך אין גם הדירות מלאה. לדוגמה, מועד התפרקותם של שני אטומים רדיואקטיביים זהים לחלוטין אינו זהה. האחד יכול להתפרק כעבור שנייה, ואילו השני עשוי להתפרק כעבור דקה או שעה. למה? ככה. התפרקותם של אטומים בלתי יציבים אלה היא אומנם בלתי נמנעת, אבל מועד ההתפרקות הוא אקראי ושרירותי לחלוטין.

ואם כך נוהגים האטומים, אזי שוב אי אפשר לדבר על עולמנו כעל עולם דטרמיניסטי, שהרי על יסוד התנהגות שרירותית כל כך אי אפשר לנבא גם מתי יתרחשו התופעות השונות הנובעות מאירועי ההתפרקות.

מסקנה: מושגי החוק והסדר, שאִתם התחלנו סדרת מאמרים זאת, צריכים לעבור שינוי מהותי. לדוגמה, אם מוסד הדו קרב במאה ה־18 היה מסתמך על תיאום מוקדם בין שעונים אטומיים לסימון התחלת הירי, מושג הג’נטלמניות לא היה בא לאוויר העולם. שכן מטבע הדברים, אחד היריבים היה מקדים לירות ברעהו. עולם שנוהג באקראיות, בשרירותיות ובקפריזיות מתאים אולי לקלפנים, למהמרים ולנוכלים, אבל ודאי לא לג’נטלמנים. על רקע זה צריך להבין את אִמרתו המפורסמת של אינשטיין, שאלוהים אינו משחק בקוביות. מות הוודאות הותיר את אינשטיין, כמו בסיפור על 10 כושים קטנים, עם הסיבתיות בלבד. לא פלא שהיא נבחרה כבאה בתור לחיסול.

האמונה שיש קשר סיבתי בין אירועים, ושהסיבה לעולם קודמת לתוצאה, עומדת ביסוד כל תפיסה רציונלית של העולם. אינשטיין חידד עקרון רציונלי זה כאשר קבע, שמעבר המידע בין הסיבה לתוצאה לא יכול להיות מהיר יותר ממהירות האור, שהיא 300 אלף קילומטר לשנייה. כלומר, פער הזמן בין הסיבה לתוצאה אינו יכול להיות קצר ממשך הזמן הנדרש לאור כדי להגיע מהסיבה לתוצאה. זהו הטעם השני (מלבד ההדירות, שהזכרנו במאמר הקודם) מדוע המדע אינו יכול להכיר בתופעת הטלפתיה. שכן המצדדים בתופעה זו טוענים שאדם אחד חש באירוע אצל אדם שני ברגע התרחשותו, בין שאותו אדם נמצא בקִרבתו ובין שהוא נמצא בקצה השני של היקום.

הגבלת הסיבתיות בתחום מהירותו הסופית של האור הביאה את אינשטיין להציע ניסוי מחשבתי גאוני. מטרתו של הניסוי היתה להפריך את טענת הפיזיקאים הקוואנטיים, כי עקרון האי־ודאות מונע אותנו מלדעת את תכונותיהם של חלקיקים קוואנטיים לפני שהן נמדדות בפועל. שהרי, אם פעולת המדידה משנה את תכונתו של החלקיק, ממילא לא ניתן לדעת מה היא היתה לפני המדידה. מטעם זה, למשל, איננו יכולים לדעת מהי מהירותו של הפוטון אם החלטנו למדוד את מקומו, או לצפות בתכונתו החלקיקית אם החלטנו למדוד את תכונתו הגלית.

הניסוי המחשבתי של אינשטיין התבסס על חלקיקים, אבל כדי לפשט את ההסבר ניעזר בהמחשה מהכדורגל האמריקני, העושה שימוש בכדור דמוי ביצה. לאחר שנמצא כוכב־על המסוגל לזרוק כדור במהירות האור, נביא אותו למרכז המגרש, ניתן לו שני כדורים ונבקש ממנו להטיל אותם בעת ובעונה אחת ובכיוונים מנוגדים לעבר השערים שמשני צִדי המגרש. לפני השערים ניצבות רשתות גבוהות, שגודל חוריהן מאפשר לכדור האליפטי לעבור בעדן כאשר צירו פחות או יותר ניצב לרשת, ואילו כאשר צירו פחות או יותר מקביל לה – מעופו ייחסם על ידה. על פי גרסתו של אינשטיין, די לנו לדעת מה היתה זווית הכדור שחדר לשער המזרחי כדי ללמוד ממנו על זוויתו של הכדור המערבי, שהרי הכדורים זהים, והזווית שקיבלו בעת ההטלה גם היא זהה. מסקנה, זווית התנועה של הכדורים היא תכונה אובייקטיבית שנקבעת להם מראש. בכך רצה אינשטיין להוכיח, שניתן לקבל את כל המידע על אחד הכדורים בלי למדוד אותו, רק על סמך הידיעה שיש לנו על הכדור האחר. כיוון שכך, אם נציב שני שחקנים גב אל גב במרכז המגרש, ונבקש מכל אחד מהם להטיל כדור לעבר השער ממולו, בזווית אקראית ובלי שהאחד יֵדע באיזו זווית מטיל חברו את הכדור, המִתאם בין מספר הכדורים שיעברו בשתי הרשתות יעמוד על 50 אחוז.

הפיזיקאים הקוואנטיים דחו בתוקף את מסקנותיו של אינשטיין. כל כדור יכול להיות בעל זווית ניצבת או מקבילה לרשת, אמרו, אבל אין לדבר על זוויות אלו כעל תכונות אובייקטיביות וקבועות מראש של הכדור, כיוון שאיננו יכולים לדעת באיזו זווית יוצא הכדור מידו של השחקן. כל נסיון למדוד את זווית התנועה של הכדורים בעת מעופם גורם בהכרח לשינוי הזווית, לכן כל שניתן לומר הוא, שיש סיכוי של 50 אחוז שהם יעברו ברשת או ייחסמו על ידה. יתרה מזו, נוכל לדעת מה היתה זווית מעופו של הכדור רק בדיעבד: אם עבר את הרשת – סימן שהוא נע בניצב לה, ואם נחסם – סימן שהוא נע במקביל לה. מסקנה, איננו רשאים להתייחס לתנועה המקבילה או הניצבת כאל תכונה אובייקטיבית של הכדור, כיוון שאפשר לעמוד עליה רק אחרי שהכדור עבר או נחסם ברשת. למען הדיוק, איננו יכולים בדיעבד לדעת אפילו אם זווית הכדור ביחד לרשת היתה בדיוק ניצבת או מקבילה לה, או כמעט ניצבת או כמעט מקבילה לה, שכן בעת המעבר של הכדור בחור הרשת, או בעת שנחסמת דרכו על ידה, מתוקנת זוויתו לבדיוק ניצב או לבדיוק מקביל עקב החיכוך בחוטי הרשת. יתר על כן, אמרו הקוואנטיקונים, אם נציב שני שחקנים גב אל גב במרכז המגרש, המִתאם בין מספר הכדורים שיעברו בשתי הרשתות יהיה גבוה באופן משמעותי מ־50 אחוז.

לא צריך להיות אינשטיין כדי להרים גבה נוכח הסבר תמוה זה. אם לכל כדור סיכוי שווה לקנות לעצמו זווית מקבילה או ניצבת, הדרך היחידה לקבלת מִתאם גבוה יותר מ־50 אחוז ביניהם היא ששני הכדורים יתאמו ביניהם זוויות בעת שהם עושים דרכם לעבר הרשתות. הכיצד? הלא אמרנו שהם מתרחקים זה מזה במהירות האור, ולפיכך לא ייתכן מעבר מידע ביניהם, שכן על פי עקרון הסיבתיות אירוע אחד לא יכול להשפיע על משנהו בפרק זמן הקצר יותר מזה הנדרש לאור לעבור ביניהם. משמע, אפילו נייחס לכדורים אינטליגנציה, כוונה ויכולת לשנות את זווית תנועתם, אין בכוחם להעביר זה לזה מידע. כיצד אם כן מסבירים הקוואנטיקונים את התוצאות המתואמות בין שני הכדורים? הסברם הוא כה מוזר, עד כי עלינו לצבוט את עצמנו כדי להאמין למשמע אוזנינו. שני הכדורים, טוענים הקוואנטיקונים, מהווים אחדות קוואנטית, משל היו כדור אחד, גם אם הם רחוקים זה מזה אלפי שנות אור. לפיכך, כאשר כדור אחד עובר ברשת, חייב גם בן זוגו לעבור, ולהיפך. הסבר משונה, משונה מאוד אפילו, ואף על פי כן כל הניסויים שנערכו עד כה אישרו את המִתאם המוזר הזה בין הכדורים. אבל מה פירושה של אחדות קוואנטית זו, ישאל הקורא. איך היא פועלת? באמצעות איזה כוח היא מתממשת? מוטב לו לא לשאול, שכן האחדות הקוואנטית היא החלק המסתורי ביותר בתיאוריה הקוואנטית. אפשר לנסות ולהסביר, שהכדור מקבל את זוויתו הסופית מהרשת שהוא עובר בעדה או נחסם על ידה, ועל כן הזווית אינה תכונה אובייקטיבית של הכדור, אלא של המערכת כולה, הכוללת את הרשת ואת הכדור גם יחד. אבל ספק אם הסבר זה יניח את דעתו של הקורא הנרעש באשר למסתורין הגדול של האחדות הקוואנטית, שהרי יכולתו של עצם אחד להשפיע על עצם שני ללא סיבה פיזיקלית מוגדרת ומאופיינת מזעזעת את אחת האושיות הבסיסיות של החשיבה הפילוסופית והמדעית שלנו, והיא שלכל דבר בעולם הפיזיקלי יש סיבה. לא מקרה הוא, שנילס בוהר, מהוגיה הבכירים של תורת הקוואנטים, אמר עליה כי מי שאינו מזדעזע ממנה סימן שהוא לא ירד לעומקה.

מסתורין זה, הנובע מעקרון האי־ודאות של הייזנברג, מסיים את המסע בעקבות התודעה, שהחל במאמר הראשון בסדרה זאת. פתחנו בשאלה, למה אנו מגלים חוק וסדר במציאות הגלויה לחושינו, ואנו חותמים בשאלה, למה יש אי ודאות בטבע הנסתר מחושינו. שאלה כפולה זו מאירה את המסע באור אירוני. הצבענו על האבולוציה כעל מי שפיתחה מנגנונים גנטיים, התנייתיים ותודעתיים, הבנויים במקורם לתפיסת החוקיות והסדירות במציאות הסובבת אותם ובתופעות הטבע, כדי לאפשר לבעלי החיים לתכנן את צעדיהם ולהגיב במהירות לאירועים המתחוללים סביבם. והנה תודעה זו, אשר הודות ליכולתה להתעלם מהאקראיות ומהמקריות שירתה ביעילות כה רבה את האבולוציה, הגיעה למסקנה כי לא החוק והסדר מאפיינים את תמונת הטבע, אלא דווקא האקראיות והאי־ודאות. ועוד היא מגלה, כי עקרון האי־ודאות מתח גבול עליון ליכולתה להגיע להבנה מלאה ושלמה של הטבע, וכי ידיעתה את המציאות לעולם תהיה חלקית ומוגבלת.

אבל אם החוק והסדר הם כה חיוניים והכרחיים להתפתחות החיים ולהישרדותם, עד כי הטבע נאלץ להסתיר את האי־ודאות, הקפריזיות והאקראיות בתוך העולם המיקרוסקופי, ואם את הכאוס הבלתי ניתן לחיזוי של המציאות הגלויה לחושים הוא החביא בסופות, בדליקות ובמערבולות, היכן חבוי הכאוס של היקום? שהרי אם היקום בכללותו מפגין חוקיות וסדירות, חזקה עליו שהוא מסתיר את ביטויי הכאוס במקום כלשהו. כלום ייתכן שהכאוס הקוסמי מוחבא בפחי אשפה הקרויים חורים שחורים?

חורים שחורים הם כוכבים מסיביים מאוד, כמה מונים יותר מהשמש שלנו, שקרסו תחתם בהשפעת כוח הכבידה העצמי שלהם. שדה הכבידה שהם יוצרים הוא כה אדיר, עד כי גם הקרינה שהם פולטים נמשכת חזרה לכוכב. כיוון שכך, איננו יכולים לראותם. במלים אחרות, כוכב כזה הופך מבחינתנו לחור שחור. הדרך היחידה לגלות את קיומו היא באמצעות ההשפעה של שדה הכבידה שלו על מסלולם של כוכבים סמוכים. בגין קיומם העלום, זכו החורים השחורים להיות אפופי מסתורין ולתרום עלילות אינספור למדע הבדיוני. אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת העלילה שיצאה בשנת 1965 מבית היוצר של שני פיזיקאים מפורסמים: סטיבן הוקינג ורוג’ר פנרוז.

השניים חישבו ומצאו, כי על פי תורת היחסות הכללית של אינשטיין, צריכה להימצא במרכזו של החור השחור נקודה ייחודית פיזיקלית (סינגולריות), שבה צפיפות החומר ועקמימות המרחב מגיעות לערכים אינסופיים, ועל כן החומר, המרחב והזמן נשמדים וחדלים להתקיים שם. פירוש הדבר, שבנקודה הסינגולרית באים לקצם גם כל חוקי הפיזיקה, שהרי בהעדר מרחב, זמן וחומר, לא יכולה להיות פיזיקה. יתרה מזאת, מאחר שכל חוקי החומר מתמוטטים בנקודה מוזרה זו, אי אפשר לדעת, אפילו לא לשער, מה מתחולל בה, וגם לא לנבא מה יכול לצאת ממנה. שהרי בהעדר חוק וסדר, הכל אפשרי.

נקודת הסינגולריות יכולה להוציא מתוכה ללא התראה כל דבר, מלאכים בלבן או רובוטים בשחור, שירת מקהלה או שריקות בוז, נזיד עדשים או סעודת מלכים. הסינגולריות היא התוהו ובוהו העליון, המוחלט, המצוי מחוץ לכל חוק, לכל סדר ולכל מחשבה מכוננת. מול ישות משונה זו, המייצגת את קץ כל הקצים, אפילו הכאוס של החור השחור, המפשיט כל חלקיק חומר הנופל לתוכו מהמידע שהוא נושא עמו, נראה אזור של סדר. על כן, כדי להגן עלינו מפני אותו כלום שיכול להיות בִּן רגע הכל, דאג הצנזור הקוסמי להסתיר את הסינגולריות בתוך חור שחור, אטום לתצפיותינו ובלתי נראה לעינינו, על מנת ששפיותנו לא תוכה בסנוורים למראה מערומיה המפלצתיים.

ב־1974 חזר בו הוקינג מהרעיון שהסינגולריות היא התוצאה הבלתי נמנעת של כל חור שחור באשר הוא. הוקינג פִרסם מאמר שכותרתו היתה “חורים שחורים אינם שחורים”. במאמר זה קבע שחורים שחורים יכולים לאבד מסה באמצעות קרינה, ועל ידי כך להתאייד ולהיעלם כפטה מורגנה. הוקינג ביסס רעיון זה על הנחה מקובלת בפיזיקה הקוואנטית, לפיה החלל הריק אינו ריק ממש, אלא רווי תנודות עולות ויורדות של אנרגיה. מפעם לפעם מתממשת אנרגיה זו לרגע קט בזוגות חלקיקים של חומר ואנטי חומר, המשמידים זה את זה בהרף עין והופכים מחדש לאנרגיה, לפני שמישהו יכול להיווכח בקיומם. כיוון שמשך קיומם של חלקיקים אלה לא עובר את תחום האי־ודאות של הייזנברג, נוהגים לכנותם חלקיקים לכאורה, כאילו חלקיקים. אולם כאשר נוצרים זוגות כאלה ליד חור שחור, הם מקבלים משדה הגרוויטציה האדיר שלו זריקה רבת עצמה של אנרגיה, ההופכת אותם לחלקיקים אמיתיים. רובם נשאבים מיד לתוך החור השחור, אך אחדים נבעטים לחלל ומתממשים בעולם כחלקיקים לכל דבר. התממשות זו באה כמובן על חשבון האנרגיה של החור השחור, ומאחר שאנרגיה היא צורה של חומר, מאבד החור השחור בהדרגה את המסה שלו. תהליך זה יגבר ככל שהיקום יוסיף להתפשט, ועקב כך להתקרר. כיום עומדת טמפרטורת היקום על שלוש מעלות צלזיוס מעל האפס המוחלט, ואילו הטמפרטורה של חור שחור מצויה בתחום של כמה מיליוניות המעלה מעל האפס המוחלט. היות החור השחור קר יותר מסביבתו עושה את תהליך אבדן המסה לאטי ביותר, אבל כאשר הטמפרטורה של היקום תרד מתחת לזו של החור השחור, יקבל תהליך זה תאוצה רבתי. אומנם סכנת ההתאיידות הנשקפת לחור השחור היא עניין של מאה – ואולי יותר – מיליארדי שנים, ובכל זאת היא מהלכת אימים על הפיזיקאים. רבים רואים בה את הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני הפיזיקה התיאורטית, שכן הפיזיקה מבוססת על ההנחה שניתן לשחזר את העבר מההווה, גם אם ברמה העקרונית בלבד. לדוגמה, כאשר מים הופכים לאדים ניתן לומר על מולקולות האדים שהן כוללות את המידע שהיה אצור לפנים במים. לא כן הדבר בהתאיידותו של חור שחור, באשר החלקיקים המאיידים אותו לא יוצאים מהחור עצמו, ועל כן לא נושאים כל מידע על מה שמתרחש בתוכו. חלקיקים אלה, כזכור, הם פועל יוצא של אינטרקציה בין האנרגיה של החלל הריק לבין שדה האנרגיה הגרוויטציונית מסביב לחור השחור. אם הוקינג צודק, מדגיש הפיזיקאי ליאונרד סוסקינד, פירוש הדבר שניתן לנתק את העבר מההווה ואת ההווה מהעתיד, שכן כל המידע שהיה כלול בחור השחור ייעלם בלא להשאיר עקבות וללא אפשרות לשחזרו. מאחר שמידע קשור לאנרגיה, משמע שאם המידע אובד לחלוטין אזי גם האנרגיה הקשורה בו אובדת, ומשמעות הדבר היא שחוק שימור האנרגיה, שהוא אחד החוקים הבסיסיים ביותר בפיזיקה, נפגע אנושות.

יש החולקים על הוקינג. אחדים סבורים, שהמידע אינו אובד, אלא מתחבא איכשהו בקרינה. אחרים גורסים, שהמידע נשמר בשרידיו של החור השחור המאויד. כך או כך, בין שהחור השחור הוא הצינוק האפל המשמש את הצנזור הקוסמי כדי להסתיר מעינינו את זוועת התוהו ובוהו של הסינגולריות, ובין שהתאיידותו היא אמצעי נלוז להעלמת אינפורמציה ואנרגיה מהעולם, הוא משמש אילוסטרציה נאה להמחשת המאמרים של סדרה זו: החיים בכל רמותיהם – הגנטית, ההתנייתית והתודעתית – מותנים בקיום חוק וסדר. נקודת הסינגולריות, שבה קורסים כל חוקי הפיזיקה, יכולה לשמש משל בוטה לתוצאות הרות האסון של העדר חוק וסדר. הטבע יכול לחיות עם האי־ודאות של המציאות הקוואנטית, עם הקפריזיות והאקראיות המתקיימות במציאות התת־אטומית ועם הכאוס המקומי של סופות, מערבולות ושטפונות, אבל לא עם התמוטטות כל חוק וסדר, לא עם התוהו ובוהו המייצגים את השלילה המוחלטת של החיים.

אבל כיצד יכולים החיים, שנוצרו זמן רב אחרי שהעולם כבר היה קיים, להשפיע על מבנה היקום ועל תהליכי החומר המתקיימים בו? אמירה זו נשמעת מופרכת מיסודה, ואף על פי כן זוהי משמעותו של העקרון האנושי (האנתרופי) של היקום. עקרון זה מצביע על ערכיהם של קבועים פיזיקליים מסוימים ועל היחסים המספריים בין כוחות הטבע השונים, אשר אם היו קצת שונים, החיים לא היו מתאפשרים. כך, למשל, אם קצב ההתפשטות של היקום, שנייה אחת לאחר היווצרותו, היה אטי רק באחד חלקֵי אלף מיליון מיליון, היקום היה קורס לתוך עצמו עוד לפני שהיו נוצרים כוכבי הדור הראשון, אשר בהם נוצרו היסודות המרכזיים של החיים – הפחמן והחמצן.

אם כוח הכבידה, שהוא חלש כדי 10 בחזקת 40 מהכוח האלקטרומגנטי, היה טיפ טיפה חלש יותר, החומר ביקום לא היה יכול להתגבש לכוכבים, והשמש שלנו היתה מסיימת את חייה הרבה לפני שהיו נוצרים חיים על פני כדור הארץ. תיאום מופלא זה בין הכוחות והקבועים הפיזיקליים לבין התנאים הנדרשים ליצירת החיים מעיד, לדעת הפיזיקאי רוברט דיקי, שהיקום היה יכול להיברא רק כאשר היה מובטח כי בנקודה כלשהי בעתיד יופיעו חיים בעלי הכרה ויכולת צפייה. ובלשונו של פיזיקאי אחר, ג’ון וילר, קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה המידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה. קביעה זו מזכירה לנו את דבריו של אדינגטון: “גילינו עקבות זרים בחופים לא נודעים. פיתחנו תיאוריות עמוקות כדי להתחקות על מקורן. לבסוף הצלחנו, וראה הן היו עקבותינו שלנו”.

בכך מגיעה סדרה זו לסיומה. אפשר היה להמשיך על השפעת ההכרה על תהליכים פיזיקליים; על אפשרות היווצרותם של עולמות חדשים, מקבילים לשלנו, כל אימת שתודעתנו מבצעת מדידה של אירוע פיזיקלי; על הגיאומטריה הפרקטלית, המשאירה בידי הצופה, בדומה לפיזיקה הקוואנטית, את ההכרעה לגבי אורכם של קווים וממדיותם של גופים; על הסיכוי להמשיך את קיומה של התודעה באמצעות מחשבים מטיפוס חדש ועוד. אך כל אלה היו מאריכים את הסדרה אל מעבר למה שיאה לה. על כן, נקודה זו טובה לסיום כמו כל נקודה אחרת, שהרי ממילא אין לדברים האלה סוף.