במאמר הקודם הבטחתי לעקוב אחרי אריות, לווייתנים וקופים, בנסיון למצוא בהתנהגותם עדויות להתכוונות ולמודעות עצמית שהן המאפיינים המובהקים ביותר לקיומה של תודעה. שכן ההבדל המרכזי בין חיות לבני אדם הוא לא כל כך באופי ובמורכבות המעשים, אלא במודעות להם. בני אדם לא רק יודעים לעשות דברים, הם גם יודעים שהם עושים, ולפעמים אפילו מבינים מה הם עושים.

הבעיה היא שאיננו יכולים לשאול חיות אם הן מתכוונות למה שהן עושות. כל שבידינו לעשות הוא לנתח את התנהגותן ולנסות ולהבחין, אם עומדת מאחוריהן תכנית פעולה מולדת וקשיחה, המודרכת על ידי צווים גנטיים, ועל כן חוזרת על עצמה כל אימת שהסביבה לוחצת על הדק ההפעלה, או שהיא תכנית פעולה נרכשת, גמישה ונתונה לשינויים, הנבנית מתוך המפגש הדינמי של בעל החיים עם סביבתו, והמסתייעת לצורך זה בזכרון, בנסיון ובלמידה. תכנית מסוג זה היא רשת הבועות של הלווייתנים.

סדרת הלווייתניים כוללת 90 מינים של יונקים שיצאו לפני 50 מיליון שנה מקבוצה של מפריסי פרסה יבשתיים (אנטילופות וצבאים) ופיתחו את חייהם במים. חברי הסדרה הזאת הילכו עלינו מאז ומתמיד קסם רב, לא רק משום שאנו מוצאים בקרבם את בעל החיים הגדול ביותר עלי אדמות (הלווייתן הכחול), את בעל השיא בצלילה (הלווייתן הראשתן צולל לעומק של 1.8 ק"מ) ואת אחד היצורים החביבים ביותר (הדולפין), אלא גם בשל מוחם הגדול שהוליד אגדות רבות על חכמתם ועל תבונתם של יונקים ימיים אלה. חיזוק לאגדות אלו באה משירת הלווייתנים. מה שמדהים בשירה זו הוא לא רק אורכה העשוי להגיע ל־22 שעות ברציפות, אלא גם השתנותה הקיצונית מעונה לעונה. השאלה היא איך מצליחים הלווייתנים לרכוש מדי שנה פרטיטורה חדשה וללמוד אותה בתקופה הקצרה היחסית של עונת החיזור. החוקרים מעריכים כי הדבר מתאפשר הודות לכך שהמשפטים המוזיקליים הארוכים מורכבים מחרוזים, עובדה המקילה על פעולת הזכירה.

איש שפיתח אמונה קיצונית באינטליגנציה היתרה של הלווייתנים הוא ג’ון קאנינגם לילי, שבספריו (“האדם והדולפין” ו“נפשו של הדולפין”) ניסה ללא הצלחה יתרה להוכיח כי תבונתם עולה כמה מונים על זו שלנו. מוחו של הראשתן כה גדול בהשוואה לאדם (פי שישה), טוען לילי, עד כי הוא לא נזקק אלא לחלק השישי שלו לצורך תפקודיו היומיומיים. מה הוא עושה ביתרת המוח שלו? ייתכן, אומר לילי, שמוחו הענק משמש אותו לחישובים ולמחשבות שהם מעבר להבנתנו, כמו למשל, לחוות מחדש תחושות וחוויות מעברו. ואם מביאים בחשבון שהתקשורת הקולית שלו מתנהלת על תדר הרבה יותר גבוה משלנו. הריהו מסוגל לקלוט 40 אלף יחידות מידע בשנייה, פי 20 מכמות המידע הקולי שאנחנו מסוגלים לקלוט.

אבל, אפשר לשאול, אם הם כל כך אינטליגנטיים, מדוע אלפי דולפינים מתים מיתה מטופשת כל כך ברשתותיהם של דייגים? מדוע מתקשים הלווייתנים למצוא פתרון למחלה המסתורית הפוקדת אותם זה אלפי שנים (התופעה מוזכרת כבר אצל אריסטו) והמביאה אותם לעלות על היבשה ולמצוא שם את מותם? גם נטייה מפורסמת אחרת של הדולפינים להיחלץ לעזרת פרט פצוע ולהעלותו בעדינות אל פני המים כדי לאפשר לו נשימה חופשית, מעלה תמיהה. שכן יותר מפעם נצפו דולפינים שהמשיכו לסייע לפרטים מתים. למרות שהללו כבר היו במצב של רקבון מתקדם. אם הם כל כך נבונים, הכיצד אינם עומדים על חוסר הטעם שבמעשיהם? לילי לא מתייחס משום מה למגבלותיהם של בני טיפוחיו, אלא למעלותיהם. הוא מאמין שהדולפינים והלווייתנים היו יכולים להשתלט על טכנולוגיות הרבה יותר מפותחות משלנו אילו רק היו מעוניינים בכך.

אבל אם נניח לתזות אזוטריות אלו, נמצא שבניה של סדרת הלווייתניים אכן מחוננים באינטליגנציה רבה, הבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכישוריהם התקשורתיים ובשירתם המלודית, שעליהם נעמוד במאמר הבא. בשלב זה נצביע רק על טכניקת ציד מאוד מעניינת של הלווייתנים גדולי הסנפיר, שקשה להניח שהיא מודרכת על ידי צווים גנטיים. לאחר שהם מאתרים להקות של דגים קטנים, נוהגים לווייתנים אלה לחוג סביבם בתנועה מעגלית רחבה מלמטה למעלה, תוך כדי פליטת זרם בועות אוויר הסוגרות על הדגים במעין רשת דייגים צפופה. הדגים הקטנים, הנרתעים מחציית קו בועות האוויר, מצטופפים במרכז וכך מאפשרים ללווייתן לבלוע אותם בקלות.

קיים פיתוי רב לראות בטכניקה זו תכנון והתכוונות, אבל מידת הזהירות דורשת התאפקות, שכן התנהגות כזאת היתה עשויה להתפתח בשלבים, כאשר כל שלב מתחזק מהתוצאות החיוביות של השלבים שקדמו לו, ומונחל לדורות הבאים. עם זאת, גם אם אכן כך קרו הדברים, עצם העובדה שהתנהגות זו אומצה על ידי כל אוכלוסיית הלווייתנים מעידה לא רק על כושר למידה, כי אם גם על קיומה של אינטליגנציה מספיק גבוהה, כדי להבין את הקשר בין צפיפות הבועות בטבעת הסוגרת על הדגים לבין כמות השלל הנופלת בחלקם. לצערנו, טכניקת הציד של הלווייתנים גדולי הסנפיר לא נחקרה דייה. על כן, כדי לקבל אינדיקציות חד משמעיות יותר לקיום תכנון וכוונה אצל בעלי חיים, אין מנוס מחזרה ליבשה, אל אזורי הטריפה של האריות.

לא בכדי מכוּנה האריה מלך החיות. מבין 37 המינים הנמנים עם קבוצת החתולים, האריה הוא המין היחיד המנהל אורח חיים חברתי (למעט הצ’יטות הזכרים החיים פרקי זמן מסוימים בחבורות קטנות). מדוע “בחר” האריה בחיי חברה, הוא סיפור בפני עצמו, כמו גם יחסו האדנותי ללביאות והתנהגותו הקטלנית כלפי גוריהם של אריות אחרים. לענייננו נתרכז בטכניקת הציד המתוחכמת שלו.

לכאורה, הציד לא צריך להוות בעיה לאריה, שהרי הטרף מצוי לו בשפע. הבעיה היא שהטרף קל רגליים, ואילו רגליו של האריה כבדות ונשימתו קצרה. כיוון שכך, עליו להשיג את טרפו המהיר ממנו ללא השהיות מיותרות, והדרך לעשות זאת היא על ידי ציר קבוצתי. בדרך כלל מתקדמים האריות והלביאות בתנועה מתואמת לעבר טרפם, כשהם סוגרים עליו מכיוונים שונים, עד שהם יוצרים חצי מעגל סביבו. ואז, כשכל חברי הקבוצה ממוקמים היטב במקומותיהם, הם מסתערים על טרפם.

התנועה האטית והמתואמת לעבר הטרף מעידה לכאורה על רמה גבוהה של שיתוף פעולה. השאלה היא, אם ניתן לראות בתנועה המתואמת של הפרטים עדות לשיתוף פעולה קבוצתי מכוּוָן ומתוכנן מראש, שכן אפשר שכל פרט בקבוצה נע לעבר הטרף באופן אינדיווידואלי, כשהוא מודרך על ידי אינסטינקט ציד משוכלל, וכי מצירוף האינסטינקטים האינדיווידואליים מתקבלת תנועה קולקטיבית מתואמת.

קשה להכריע, אך נדמה שהתמונה נעשתה ברורה הרבה יותר במקרה אחד, שתיעדה קבוצה של חוקרי טבע. הם ראו קבוצה של חמש לביאות המתקרבות לעדר של גנו. כאשר הגיעו לטווח של 200 מטר, נפרדו שתי לביאות מהקבוצה והתיישבו על שני תלים מקבילים, גבוהים מספיק כדי שהן יהיו גלויות לעיני עדר הגנר. במקביל נעה לביאה שלישית בהסתר והתמקמה בתוך תעלה רדודה. בשלב מסוים נעלמו שתי הלביאות האחרונות מאחורי חורש. ואז, לאחר דקות אחדות של דומייה מוחלטת, הסתערה אחת הלביאות מכיוון החורש. עדר הגנו החל לנוס על נפשו בבהלה, כשהוא בוחר בנתיב בריחה רחוק דיו ממקום מושבן של שתי הלביאות על התלים. אך למזלו הרע היישר לפיה של הלביאה שהסתתרה מבעוד מועד בתעלה.

אם כן, שלא כבמקרה הקודם, אי אפשר להסביר את התנהגותן המתואמת והמתוזמנת של ארבע הלביאות כתוצאה משולבת של ארבע תכניות ציד אינדיווידואליות. תפיסת התלים, מצד אחד, והמארב של הלביאה השלישית, מצד שני, נראים בעליל כתכנית פעולה קבוצתית מתוכננת היטב, המכוּוֶנת לתעל את הגנו המבוהל לכיוון המארב. מה שמונע לקבל מסקנה זו, הוא העובדה המצערת שלא נרשם אלא מקרה אחד ויחיד כזה. כדי לקבל הוכחה משכנעת יותר עלינו להרחיק את עדותנו עד הקופים.

יש סיבה טובה מדוע כלובי השימפנזים בגני החיות זוכים למספר הגדול ביותר של מבקרים. מבלי דעת אולי, הם באים לצפות ביצור היותר קרוב להם בטבע, הזהה להם מבחינה גנטית עד כדי 99 אחוז, ולפיכך, קרוב אליהם אף יותר מקִרבת השימפנזה לגורילה. קשה להאמין, אבל ככה זה. ההבדלים העצומים למראה בינינו לבין השימפנזים מסתכמים באחוז עד שני אחוז מכלל הגנים שלנו.

לתשומת לב דומה, אם לא רבה יותר, זכו השימפנזים שחיים על נהר הגומבה בטנזניה, בעקבות מחקריה השקדניים של ג’ן גודול על אורחות חייהם. כל מי שהכירו את הקופים מהתנהגותם הרדומה בגני החיות ומלהטוטיהם בקרקס, הופתעו לגלות שהם יצורים עירניים, מלאי תושייה, המשתמשים במקלות ובפחים כדי לקדם את מעמדם במדרג החברתי, המוליכים שולל זה את זה כדי להשיג לעצמם יתרונות. והמסוגלים לעשות שימוש בכלים לצורכי אוכל ושתייה. גודול הדהימה בזמנו את העולם בגילוי ששימפנזים נעזרים בזרדים ארוכים כדי לשלות באמצעותם טרמיטים מקנים חבויים בגזעי עצים מתים. ביוני 1990 הראו שני חוקרים (ברואר ומק־גרו) כי השימפנזים בגאמביה יודעים לעשות שימוש מתוחכם במערכת של ארבעה זרדים שונים כדי לרדות מזון מחלת דבש החבויה בגזעו של עץ חלול. הקופה קאטי נעזרה תחילה בזרד מחודד כדי לפצוע את קרום השעווה הקשה של החלה, אחר כך החליפה אותו בזרד קצר ומחודד יותר להרחבת החור; בשלב שלישי קטפה ענף ירוק וקיצרה אותו לאורך של 30 ס"מ כדי לפרוץ את המעטפת האחרונה; לבסוף נטלה זרד גמיש ועבה וטבלה אותו בחור כדי לרדות באמצעותו דבש. בטבע החופשי אין מתחרה לשימפנזים בכושר המצאתם, ולמרבה הפלא גם באכזריותם.

ככל שהתרבו התצפיות על השימפנזים התברר שהם רחוקים מהדימוי החביב שרכשו לעצמם בעשרות שנות השתתפותם בסרטי טרזן. לא זו בלבד שהתגלו כטורפים לא קטנים, האוכלים לתיאבון את בשרם של בבונים צעירים, הם גם מסוגלים לקרוע באכזריות רבה את איבריה של שימפנזה זרה החוצה במקרה את תחום הטריטוריה שלהם. במקרה אחד צפו החוקרים בשני שימפנזים הגוררים אחד מבני מינם על פני הקרקע הסלעית עד שריסקו את גולגלתו. יש שאלימותם מגיעה עד כדי השמדה. החוקרים צפו בקבוצה של 15 שימפנזים שחיסלה בשיטתיות ולאורך כמה שנים את כל פרטיה של קבוצה שכנה.

גם גורילות ההרים במדינת רואנדה, שזכו לפרסום עולמי בזכות מחקריה של דיאן פוסי, שתועדו בספר ובסרט “גורילות בערפל”, אינן מופת של חביבוּת. היה זה פיטר ויאט, סטודנט המחקר ששלטונות רואנדה האשימוהו ברציחתה של פוסי, אשר תיעד במצלמתו כיצד רוצח זכר שליט נקבה קשישה בעדתו שאיבדה את פוריותה. במשך 24 שעות תמימות חבט הזכר באגרופיו בנקבה האומללה והוסיף להטיח את גווייתה בקרקע שעות רבות אחרי מותה. אם כך, ייתכן שקונרד לורנץ היה ראוי לפרס נובל על תצפיותיו בבעלי חיים, אבל לבטח לא בזכות התזה שלו על תום לִבן של החיות ההורגות אך ורק כדי להשׂביע כביכול את רעבונן.

אני מניח שאפשר להסביר את התיפוף על הפח של השימפנזה בהתנהגות לא קוגניטיבית, היכולה להופיע גם ללא תכנון, התכוונות ומודעות, אבל ההסבר נעשה יותר ויותר קשה, והוא מתחיל להישמע יותר כהגנה על דוגמה מאשר הסבר של תופעה. דומה כי קו מז’ינו זה, השומר מכל משמר על ייחודה האנושי של התודעה, נעשה קשה במיוחד להגנה נוכח סדרת התצפיות של ריצ’רד ביירן ואנדריו ויטן על אוכלוסייה של בבונים, שפורסמה ב־1987.

ביירן וּויטן היו מודעים ליכולתו של הביהוויוריזם לפרש התנהגויות, הנראות בעינינו מכוונות ומודעות, באמצעות מנגנונים של גירוי וחיזוק. למשל, הם ראו נקבה מתקרבת לזכר שסעד באותה שעה את לבו בבשרה של אנטילופה, מתחככת אִתו ומגרדת את גבו עד שמרוב תענוג הרפה לרגע מטרפו. ליותר מכך לא הזדקקה אותה נקבה. היא חטפה את הבשר והסתלקה במהירות, כשהיא מותירה את הזכר המום מכדי להגיב. לכאורה אי אפשר להסביר את התנהגותה של הנקבה אלא כנסיון מכוון של הולכת שולל. אבל ביהוויוריסט אדוק יוכל לטעון כי בתהליך הדרגתי של נסיון מצטבר, שזכה בשלביו השונים לחיזוקים מידיים, למדה הנקבה להשיג לעצמה מזון טרי מזכרים שליטים באמצעות שירותי עיסוי.

במקרה אחר צפו השניים בזכר צעיר העוקב דקות ארוכות אחרי נקבה בוגרת שהיתה עסוקה בהוצאת שורש עסיסי מהאדמה הקשה. לפתע הוא פצח בקריאות שבר שהזעיקו לעברו את אמו. זו הסתערה בחמת זעם על הנקבה המופתעת, האחראית כביכול לזעקות בנה, ובעוד היא רודפת אחרי הנקבה המסכנה, התיישב הבן יקיר לה ליד השורש העסיסי ואכל אותו להנאתו.

העניין הוא שגם להתנהגות זו ניתן להציע הסבר ביהוויוריסטי. אומנם, העובדה שאותו בבון צעיר חזר פעמים אחדות על אותה טקטיקה מעידה שהיא לא היתה מקרה חד פעמי, אבל אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהוא רכש דפוס התנהגותי זה באמצעות תהליך התנסותי רגיל, שאינו כרוך במחשבה מתוכננת. ייתכן כי בפעם הראשונה זעקותיו היו זעקות אמת והוא זכר את תועלתך ראימץ אותן כטקטיקה קבועה.

במקרה אחר, נִטפל בבון מתבגר לבבון צעיר. לשמע צרחותיו של זה נזעקו למקום אמו ועדת מקורביה. אולם, במקום לנוס על נפשר או לגלות סימני כניעות, כמקובל במקרים כאלה, הזדקף המתבגר על רגליו האחוריות וסרק במבטו את הגבעות שמאחורי הרודפים, כמנהגם של ככונים המגלים טורף בקִרבת העדר. למראה מבטו של המתבגר קפאו הרודפים על מקומם והחלו סורקים את הגבעות במאמץ לגלות את הטור המדומה. אחרי כמה דקות הם שכחו לשם מה נזעקו למקום.

ביירן וּויטן ביקשו מ־115 מדענים העוסקים בחקר התנהגותם של קופים לדווח להם על מקרים מובהקים של הולכת שולל. אחד המרתקים והמאלפים שבהם היה של חוקר שוויצרי בשם הנס קומר. אבל לפני כן. כמה מלים על מנהג ידוע של בבונים, הקרוי “גרד לי ואגרד לך”. עדה טיפוסית של בבונים מורכבת משמונה עד 12 נקבות, שבראשה עומד זכר שליט. העדה כוללת גם צאצאים וכמה זכרים נחותים, שאינם מורשים לקיים יחסים עם הנקבות.

אבל יצר הוא יצר גם אצל בבונים. כיוון שכך, מפעם לפעם מנצלות הנקבות את העובדה שהשליט עסוק בגירוש זכרים מתחרים, או סתם מנמנם לו, כדי לקיים יחסים אסורים עם זכרים אחרים. והנה, בכמה מקרים משתפים פעולה שני זכרים נחותים כדי להערים על השליט. בעוד אחד מהם דואג להציק לשליט ולהעסיקך ברדיפה אחריו, מזדווג חברו כחפזה עם אחת הנקבות. כשהוא משלים את מלאכתו, מתחלפים השניים בתפקידים. טוב, זה לא בדיוק גירוד, אך הנאה ודאי יש כאן.

ובחזרה להנס קומר. הוא דיווח לביירן ולויטן על טכניקת הונאה מסוג חדש, מדהימה בתעוזתה ומפתיעה בכושר דמיונה. הוא ראה כיצד אחת הנקבות בקבוצה זזה לאטה לעבר אחד הזכרים הנחותים, שסלע ניצב בינו לבין השליט. במשך 20 דקות עשתה הנקבה מרחק של שני מטר בלבד. אבל בסופו של מסע זהיר זה היא ניצבה עם אחוריה מול פרצופו של הזכר הנחות. הלה לא נזקק לרמז נוסף, והשניים החלו להזדווג כשרק פלג גופם העליון גלוי לעיניו של השליט המנומנם בצדו השני של הסלע. ואכן, קשה להאשימו בטמטום, שהרי כל מה שראה היה זוג ראשים המתנועע מסיבה כלשהי בתנועה קצובה.

אם נתעלם ממוסריותה המפוקפקת של הנקבה, אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתה, ועוד יותר מכך, מכישוריה המנטליים. שכן אפשר להניח כי עשתה מה שעשתה רק לאחר שהעמידה את עצמה במקומו של הזכר השליט וצפתה כי התמונה שתיראה מעברו השני של הסלע לא תעורר את חשדו.

תהיה הפרשנות אשר תהיה למעשייה מתירנית זו, המפתיע בה שהיא התרחשה אצל בבונים. הללו מצטיינים אומנם בכושר הסתגלותם המפותח, אבל לאו דווקא באינטליגנציה שלהם. בתחום זה שמור מקום ראשון לשימפנזים, אשר חיי החברה המפותחים והמגוונים שלהם משמשים קרקע פורייה להונאות. ואומנם, ג’ן גודול מביאה לכך כמה דוגמאות מאלפות. באחד המקרים החביאו עוזריה בננה על אחד הענפים של עץ, עם שהם דואגים לעשות זאת לעיני אחד הקופים הצעירים. אבל למרגלותיו של העץ ישב זכר גדול ממדים, ולקוף הצעיר היה ברור כנראה, כי אם ינסה לקחת את הבננה. היא תוחרם על ידי הקוף הגדול. כיוון שכך, הוא התרחק כמה צעדים מהמקום והמתין בסבלנות עד שהזכר הגדול הסתלק. או אז הוא ניגש לעץ ולקח את הבננה. העובדה שידע לגבור על יצרו ולהמתין לשעת כושר, מעידה לא רק על אורך רוח, אלא גם על מורכבות מנטלית לא קטנה.

אילו היה מדובר בילד ולא בקוף, לא היינו מהססים לרגע לקבוע כי:

1. הילד מודע לכך שכל נסיון מצדו לספק לאלתר את תאורתן יותיר אותו עם בטן ריקה.

2. הזכר הגדול לא יֵשב עד סוף ימיו מתחת לעץ.

3. הבננה לא תתנדף מאליה בעת ההמתנה.

4. לנגד עיניו עמדה תמונה ברורה כיצד הוא חוזר לעץ ונוטל לעצמו את הבננה הנכספת.

אולם, מאחר שמדובר בקוף, אנחנו מנועים מלהניח את ההנחות הללו, כיוון שקו המחשבה שלנו אינו מרשה לנו לייחס תכונות של דמיון, מחשבה, תכנון והתכוונות מודעת ליצורים שאינם בני אדם.

וכל כך למה? בראש ובראשונה מפני שתכונות אלו נגזרות מעולמם הרוחני של בני אדם. שנית, מפני שאנו יכולים להעיד על קיומן באמצעות הלשון. כדי להוכיח את קיומה של התודעה לא די בתחושה “אני חושב, לכן אני קיים”. אילו היינו חדורים רק בתחושה זו, מבלי יכולת לתת לה ביטוי לשוני, היא לא היתה מתקבלת בעיני משקיף זר כנתון ראשוני של הקיום האנושי. לא מקרה הוא שהשפה האנגלית משתמשת במלה HE כדי לתאר בגוף שלישי בני אדם, ובמלה IT כדי לתאר בעלי חיים, חפצים ועצמים דוממים. על מנת לזכות בהכרה הבלתי מסויגת שלנו בתודעתן ובמודעותן העצמית, על החיות להיות מסוגלות להעיד על עצמן שהן חושבות, מדמיינות, מתכוונות, רוצות ומתכננות את מעשיהן במחשבה תחילה. לצורך זה לא די בכישורים התקשורתיים שהן מפגינות במגעיהן אִתנו ועם בני מינן. קרוב לוודאי שלא נסתפק בפחות משפה, במובן האנושי של המלה.

ניסוי מרתק שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה הראה לכאורה על הבנה לשונית, והצביע בוודאות רבה למדי על יכולתם של השימפנזים לשקר. החוקרים החביאו פרי מתחת לאחד משני מיכלים. לאחר שהראו לשימפנזה היכן הוטמן הפרי, נעלו אותה בתוך כלוב שהיה מוצב בחדר. אחר כך הכניסו לחדר את הראשון מבין שני המטפלים הקבועים שלה וביקשו ממנו לנחש באיזה מיכל מוחבא הפרי. לצורך הניסוי הטילו החוקרים על מטפל אחד להיות נחמד ועל השני להיות מגעיל. כאשר הנחמד ניחש היכן טמון הפרי הוא נתן אותו לקוף, ואילו כאשר המגעיל הצליח בניחושו הוא נטל אותו לעצמו. אם לא ניחש נכונה, השימפנזה זכתה בפרי. בשלב שני התבקשו המטפלים לפנות לשימפנזה בשפת הסימנים ולשאול אותה באיזה מיכל טמון הפרי. והנה התברר שהשימפנזה התנהגה על פי שיקול אגואיסטי מובהק. היא שיתפה פעולה עם המטפל הנחמד והצביעה בדרך כלל על המיכל הנכון, ואילו את המטפל המגעיל היא נטתה להטעות והצביעה בדרך כלל על המיכל הריק. דהיינו, היא הכשילה אותו על מנת לזכות בעצמה בפרי.

השאלה היא אם השימפנזה הבינה את השאלה שהפנו אליה המטפלים בשפת הסימנים, או שהיא רכשה במהלך התרגולים הבנה של נסיבות הניסוי. כלומר, השאלה המרכזית היא אם הקופים יכולים לעשות שימוש במושגים מופשטים, להבחין בין שם עצם פרטי לשם עצם כללי, ולזהות תכונות כלליות של עצמים בשמות תואר. על כך ועל יכולתם התקשורתית ןהלשונית של דולפינים וקופים. במאמר הבא.