עולמם התקשורתי של בעלי החיים עשיר ומגוּוָן לאין ערוך משלנו. הם מעבירים זה לזה מידע לא רק באמצעות צבעים, קולות, ריחות ותנועות המשמשים גם אותנו, כי אם גם על ידי גלי אור וקול שאינם נתפסים בעינינו ובאוזנינו, ובאמצעות ריחות דקים הנסתרים מאפנו. עטלפים מתבייתים על טרפם באמצעות סונר משוכלל, דולפינים מזהים ממרחק לא רק את מקומם וגודלם של עצמים במים, אלא גם את הרכב חומריהם.

ובמקום שיש תקשורת, שם תמצא גם נסיונות הונאה ותרמית. פרפרים רגילים מאמצים את צבעי ההתראה של פרפרים רעילים כדי להרתיע את טורפיהם; חרקים תאבי מזון מחקים את איתותי האור של גחליליות “מיוחמות” כדי למשוך לעברם זכרים תאבי מין; צבאים מזהירים את חבריהם מפני התקרבותו של טורף באמצעות ניתורים על ארבע רגליהם.

שלל הסימנים והאותות של בעלי החיים הוכיחו עצמם כצורות תקשורת יעילות ביותר, אבל אין הם לשון אינדיווידואלית המאפשרת לכל פרט לצרף ולחבר את מלות הסימנים על פי בחירתו. זוהי שפה קיבוצית של המין, המונחלת לפרטיו באריזות גנטיות קשיחות שלא ניתנות לשינוי. יתרה מזאת, תקשורת קיבוצית זו נטולה, בדרך כלל, מבנה פנימי. הצבאים לא מבחינים בין אריה לצ’יטה ובין צבוע לאדם. במילונם, כל הטורפים מסוּוָגים תחת השם סכנה, שם המפעיל אצלם את מנגנון הניתורים.

תקשורת המתקרבת להיות שפה היא זו המשמשת את קופי הוורווט (Vervets) בקניה. היה זה טום סטרוסאקר שגילה, כי הם משתמשים בקריאות שונות כדי להתריע על נוכחותם של שלושת אויביהם העיקריים: ליאופרדים, נחשים ונשרים. כשאחד הוורווטים מגלה ליאופרד, כל חברי הלהקה מגיבים לקריאתו בטיפוס מהיר אל צמרות העצים. כשהוא קורא את קריאת הנחש, כולם מזדקפים על רגליהם האחוריות וכולשים בעיניהם את הקרקע סביבם, ואילו לקריאת נשר, הם רצים לעבר השיחים ומתחבאים תחתם. אגב, בשנות ה־80 המשיכו סייפרט, צ’ני ומרלר את מחקרו של סטרוסאקר, ומצאו שהוורווטים מצוידים בשלוש קריאות זיהוי נוספות, בעבור תנים, בבונים ובני אדם. עוד נמצא כי הקופים מגיבים לקריאות שונות בהתאם למשמעויות השונות שלהן, ולא על פי הצלילים סתם.

אם כן, העובדה שהקופים הצעירים בלהקה משתמשים בקריאה זהה לטורפים השונים, ורק בהתבגרם הם רוכשים את הקריאות הייחודיות לכל אחד מהם בנפרד, הופכת קריאות אלו לשפה, שמִלותיה נלמדות בהתאם לנסיבות המשתנות של הסביבה. אבל, כמובן, אין זו עדין שפה במובן המקובל של המלה, שפה בעלת מבנה תחבירי המאפשרת, בין השאר, להביע כוונות ורציות ולאשר הבנות. ובהעדר שפה, אנחנו יכולים להקיש על קיומן של כוונות, רציות והבנות אלו בעקיפין.

אפשר, למשל, ללמד כלב להביא למיטתנו את עיתון “הארץ”, או לחילופין את “גלובס”. לכאורה, מעיד הדבר שהכלב הבין את בקשתנו, אבל ייתכן גם שהוא אוּלף להבחין בין צליל הפקודה “הארץ” לבין הצליל “גלובס”, בין צבעו הלבן של הראשון לבין צבעו הוורוד של השני. הדרך היחידה לדעת האם עשה מה שעשה מתוך אילוף או הבנה היא לשאול את פי הכלב. אם נשאל אותו, הוא יהנהן בראשו. לך תדע למה הוא התכוון. זוהי הסיבה מדוע התודעה היא ביד הלשון, ומדוע נטוש פולמוס עז כל כך על שאלת הכושר הלשוני של החיות. מה שמקשה במיוד על בירורה של שאלה זו הוא צִלם הגדול של בלשן מהולל ושל סוס מפורסם: נועם חוסמקי והנס החכם. נתחיל בשני.

הנס החכם היה כינויו של סוס שחי בסוף המאה הקודמת ושהתפרסם ברבים ביכולתו החשבונית. בעליו של הנס, וילהלם פון אוסטן, לימד אותו לחבר מספרים ולספור חפצים, ולהשיב באמצעות רקיעות פרסה. הנס עורר התעניינות עצומה בקרב הקהל הרחב, אבל גם קנה את הערכתה של הקהילה המדעית לאחר שעמד במבחנים המדוקדקים שערכו לו. תהילתו הגיעה לקִצה כאשר עלה בדעתו של פסיכולוג צעיר להציג לו שאלות על ידי אדם שבעצמו לא ידע את תשובותיהן. התוצאות היו הרות אסון להנס. הוא נכשל בתשע מבין 10 תשובות. או אז התברר שהנס ידע מתי הגיע לתשובה הנכונה על פי תנועות גוף קלות (עד חמישה מילימטרים) שעשה פון אוסטן בלי להיות מודע להן. למן אותו זמן מרחפת רוחו של הנס החכם על כל הניסויים האמורים לבחון את ההבנה הלשונית של בעלי החיים, לרבות המובהקים והנחרצים ביותר, כפי שנראה בהמשך.

הדמות השנייה החוסמת את דרכה של תקשורת החיות למועדון האקסקלוסיבי של השפות האנושיות, היא של הבלשן והוגה הדעות האמריקני, נועם חומסקי, הרואה ביכולת הלשונית שלנו כושר אנושי ייחודי ובלבדי. ב־1953 יצא לאור ספרו הנודע של חומסקי, שחולל מהפכה מחשבתית בכל הקשור למבנה הפנימי של השפות הטבעיות. חומסקי גורס שהכושר הלשוני, המאפשר לנו ללמוד את שפת אמנו, טבוע בנו מלידה, באותו מובן שמבנה הלב, הכליות והריאות טבוע כבר בביצית המופרית. וכמו איברים אלה, גם המנגנון הלשוני צומח ומתפתח ביצור האנושי לפני לידתו ואחריה.

אבל, וזהו אבל חשוב מאוד, מנגנון לשוני זה מאפשר לנו ללמוד אך ורק שפות המבוססות על מספר מוגבל של מבנים לוגיים והמצויות בתחום של מה שחומסקי קורא “הדקדוק האוניברסלי”, דהיינו, כשם שהעין שלנו מסוגלת לראות מתוך הספקטרום הרחב של הגלים האלקטרומגנטיים אך ורק את התחום הצר של גלי האור, כך גם ניתן להעלות על הדעת אפשרותן של שפות המבוססות על תחביר לא אוניברסלי, שאותן לא נוכל להבין ולא ללמוד. אפשר לומר שהכושר הלשוני טבוע בנו מלידה באותה מידה שבעכברים טבוע כושר מולד לקשור ריח עם מזון ורעש עם סכנה.

אם כן, היכן אנו עומדים? מסתבר, שצִלם הגדול של חומסקי ושל הנס החכם הוא בעל השפעה מסרסת על הנסיונות להקנות שפה לחיות. שכן קביעתו הנחרצת של חומסקי כי השפה היא כושר אנושי בלעדי, מביאה רבים וטובים לחפש בשיח החיות סממני אילוף נסתרים נוסח הנס החכם.

תוכי הוא שם נרדף לחקיינות זולה, שאין לה קשר כלשהו עם יכולת לשונית והבנת שפה. אבל לפחות תוכי אחד ושמו אלכס מתמודד בהצלחה בסטיגמה הזאת. אלכס למד לזהות שבעה צבעים וחמש צורות, וכן לספור עד שישה פריטים. כשמניחים לפניו שני משולשים בצבעים שונים ושואלים אותו “מה שונה?” הוא משיב “צבע!” ואילו כשמניחים לפניו עיגול ומרובע וחוזרים על אותה שאלה, הוא משיב “צורה!” איך לפרש את תשוכתו של אלכס, הבנה או אילוף?

ניסויים שיטתיים עם דולפינים הראו שאפשר לאמן אותם לחבר שמות וסמלים עם עצמים ופעולות, להקנות להם אוצר של 50 מלים. ללמד אותם לשלוט באלפי פקודות שונות, ולהבחין בין שמאל לימין. אך גם על ניסויים אלה מרחף צִלו של הנס החכם. כדי לנטרל את איומו, מניחים שני מצופים בבריכה, האחד מציין “כן” והשני “לא”. מפזרים עצמים שונים בקרקעית הבריכה, ושואלים את הדולפין (בשפת הסימנים), אם חפץ מסוים נמצא בבריכה. הדולפין סורק את הקרקעית ומשיב באמצעות נגיעה באחד המצופים. תוצאותיו החיוביות של ניסוי זה היו בעלות משמעות לא מבוטלת, שכן כאשר נוגע הדולפין במצוף ה“חיובי” פירוש הדבר:

1. שהוא מבין את השאלה.

2. שהוא יוצר בראשו מודל מנטלי של הבריכה ומקיש מסריקתו שהחפץ הספציפי אכן נמצא בתוכה.

3. שהוא יודע את המשמעויות השונות של כן ולא.

ניסויים לא פחות מעניינים ערך רון שוסטרמן מאוניברסיטת קליפורניה עם אריות ים. הוא הניח על קרקעית הבריכה ארבע קוביות בגדלים שונים, ואימן אותם להביאן אליו על פי פקודה. כדי לחמוק מהפח של הנס החכם, ועל מנת שהמידע יימסר לאריות הים אך ורק באמצעות שפת הסימנים, קשרו לפוקד את עיניו במטפחת. הפקודה “כדור צלחת הבֵא”, פירושה קח את הצלחת לכדור. ואילו “צלחת כדור הבֵא”, פירושה הבא את הכדור לצלחת. על מנת להבטיח שאריה הים עושה שימוש בכללי התחביר ולא ממלא פקודות ששיננו לו במהלך האימון, שינה שוסטרמן לעתים מזומנות את תוכן הפקודות. אחרי שהורה לו להביא את הצלחת לכדור, הוא פקר עליך להביא את הכדור לטבעת הלבנה, לקחת את הקובייה השחורה לבקבוק וכדומה. מאחר שמספר המשפטים הוא גדול ומגוון כמספר הצירופים האפשריים בין החפצים השונים בבריכה, מעיד לכאורה הניסוי שאריות הים אכן מבינים את תוכן הפקודות ופועלים על פי כללי המבנה שלהן. אך האם כללים אלה הם שווי ערך לתחביר? במלים אחרות, האומנם אפשר לומר על פקודות אלו שהן שפה?

העובדה שהקוף והאדם נמנים עם משפחת הפרימאטים, ושקווים רבים בצורתו ובהתנהגותו של הקוף מזכירים יצור אנושי, הביאה חוקרים כבר בשנות ה־40 לנסות ללמד קופים לדבר, אך נסיונם העלה חרס. לאחר כמה שנות עבודה הצליחו הקופים שהשתתפו בניסוי לבטא שלוש־ארבע מלים בסך הכל. התברר שהמבנה האנטומי של חלל הפה שלהם לא מאפשר להם להגות מלים.

הנושא ננטש ל־20 שנה, עד שעלתה בדעתם של בני הזוג גארדנר המחשבה שאולי הכשלון היה בשיטה ולא בקופים. אם הקופים אינם מסוגלים מבחינה אנטומית לדבר, הם אמרו לעצמם, הבה ננסה לשוחח אתם בשפתם הטבעית, הלא היא שפת התנועות. יתרה מזאת, כיוון שתינוקות לא רוכשים את שפתם במעבדה, אלא בסביבה הטבעית של משפחה ובית, החליטו אלן וביאטריס גארדנר לגדל בביתם קופה צעירה כתינוקת לכל דבר.

כך החל סיפורה של ואשו, שימפנזה בת שנה, העומדת מאז סוף שנות ה־70 במרכזו של פולמוס חריף. הגארדנרים הסבו ליד השולחן עם ואשו, חיתלו אותה והשכיבו אותה לישון במיטה עם סדינים. ומה שחשוב יותר, הם עצמם שוחחו בנוכחותה אך ורק בשפת הסימנים (האמריקנית) של החירשים. התוצאות לא איחרו לבוא. תוך ארבע שנים רכשה ואשו שליטה מלאה ב־130 סימנים, שבאמצעותם השיבה על שאלות, ביטאה את רצונותיה והביעה את משאלותיה.

לדעת הגארדנרים, ואשו בת החמש עמדה ברמת התפתחות חשיבתית ולשונית של ילד בן שלוש. אומנם, הגארדנרים הודו שאין בידם לדעת מה ואשו חושבת כאשר היא משתמשת בסימן זה או אחר. אבל, הם טענו, ניתן לעמוד ממבנה תשובותיה על טיב שליטתה בשפת הסימנים, ועל יכולתה לבטא באמצעותה משאלות חדשות ולתאר עצמים חדשים בסביבתה.

ואכן, ואשו ידעה לומר “עוד דגדג” או “דגדג עוד” כאשר רצתה שידגדגו אותה, “ואשו עוד אוכל” כאשר ביקשה לאכול, “עוד מים” כאשר רצתה לשתות, ועוד כהנה צירופי סימנים כמו “תודה לך”, “כמה זמן עכשיו” ו“זמן אוכל”. אבל את פרסומה הגדול קנתה ואשו בזכות שני משפטים היסטוריים: “ציפור מים” ו“תינוק במשקה שלי”. את המשפט הראשון אמרה כשראתה לראשונה בחייה ברבור שט במים. את המשפט השני ביטאה כשהמדריכה שלה הצביעה על בובה קטנה בתוך ספל. לאחר חילופי דברים בין השתיים אמרה ואשו: “תינוק במשקה שלי”.

חשיבותן של שתי התבטאויות אלו נובעת מכך שהן מורכבות מצירוף חדש של מלים אשר ואשו לא שמעה אותן לפני כן ממדריכיה, ולפיכך אין כאן מעשה חקיינות, כפי שניתן לטעון כלפי הצירופים הלשוניים שהובאו לעיל. יתרה מזו, בניגוד למלים, שיש להן משמעות קבועה ואשר ניתן ללמוד אותן בנפרד, המשפט הוא צירוף דינמי שתוכנו משתנה בהתאם לסדר המלים המופיעות בו. כך, למשל, המשפט “אבא מרביץ לאמא” הוא בעל משמעות שונה לחלוטין מהמשפט “אמא הרביצה לאבא” (לפחות לגבי האמא). למרות ששני המשפטים מורכבים מאותן מלים.

ניהול שיחה המבוססת על משפטים מחייב הבנה מצד שני המשוחחים, שאם לא כן נוצר שיח חירשים, כמו בשיחה חופשית עם המחשב. לדוגמה, מחשב אינו יודע שהצירוף “הספל בתינוק שלי” הוא משפט הפוך, כיוון שמבחינה תחבירית המשפט תקף לחלוטין. העובדה שוואשו צירפה את המלים בסדר משמעותי, מעידה לכאורה על שליטה תחבירית ועל הבנה סמנטית המשפט הראשון מעניין אף יותר, שכן בצירוף “ציפור מים” חיברה ואשו שני מושגים שונים לחלוטין, אשר רק קשר אסוציאטיבי מחבר אותם.

כדי להעריך נכונה את הישגה של ואשו, כדאי לעשות השוואה עם צורות הדיבור הראשוניות של תינוקות. מרבית הילדים מסיימים את תהליך רכישת השפה עד גיל חמש. מחקרים שנעשו בקרב עמים שונים הראו שכל הילדים בונים משפטים בני מלה אחת לפני שהם מתחילים להרכיב משפטים בני שתי מלים. בשלב של שתי המלים, המשפטים דומים מאוד לאלה של ואשו והם מורכבים בעיקר משמות עצם ופעלים. רק בשלב מאוחר יותר מיתוֹספים שמות תואר למשפטים. כך או כך, בשלב מתקדם של בניית המשפטים בני שתי המלים, האוצר הלשוני של הילד כולל כבר מאות מלים, וכאן גם נפתח הפער העצום בין בעלי החיים לבני האדם. די לציין כי בלשנים מומחים זקוקים ל־100 שנות אדם כדי להגדיר באופן שיטתי רפורמלי את היכולת הלשונית של ילדים בני חמש עד 10.

ואשו לא היתה יחידה. בעקבותיה הלכו שימפנזים וגורילות שהפליאו לעשות כמוה. השימפנזה נים רכש אוצר סימנים השווה ל־125 מלים. אחד מחידושיו היה השימוש בסימן “לכלוך” כאשר רצה לקבל סיר לילה. קוקו, גורילה בת חמש וחצי שנים, הצליחה לשלוט ב־400 סימנים. כמו ואשו, גם קוקו הצטרפה לאקדמיה ללשון הקופים בזכות חידוש לשוני מבריק שחידשה. היה זה כאשר הגדירה זברה כ“נמר לבן”. שלושה ימים אחרי שנשכה את אצבעהּ של מדריכתה, התקיימה שיחה זאת בין השתיים:

פני: מה עשית לפני?

קוקו: נשיכה.

פני: את מודה בזה?

קוקו: מצטערת נשיכה שריטה.

פני: למה נשכת?

קוקו: בגלל משוגע.

פני: למה משוגע?

קוקו: לא יודעת.

פני מאמינה שקוקו מסוגלת להבין גם רגשות. כאשר נשאלה על רגשותיה, השיבה קוקו בשפת הסימנים, “כן, הייתי עצובה ובכיתי הבוקר”.

סדנת תקשורת מעניינת במיוחד קיימו בני הזוג ראמסו לשלושה שימפנזים צעירים: אוסטין, שרמן ולנה. שלושת הקופים אומנו לשוחח באמצעות מערכת לקסיגרמים, העושה שימוש בסמלים גיאומטריים (ריבועים, משולשים, עיגולים וכו') כדי לייצג מלים. הלקסיגרמים צוירו על מקלדת של מחשב, דבר שאִפשר לקופים לשוחח ביניהם ועם מדריכיהם בלחיצת קלידים. בשלב ראשון לימדו את הקופים לזהות סוגים שונים של מזון ולבקש את האוכל הרצוי להם באמצעות לחיצה על הלקסיגרם המתאים. בשלב שני לימדו אותם להבחין בין כלי עבודה לסוגי מזון ממשיים וגם מצולמים.

אוסטין ושרמן עמדו בהצלחה בכל המבחנים האפשריים שנועדו לבדוק האם הם יכולים לזהות נכונה את כל סוגי הכלים ומצרכי המזון ששותפו בניסוי. במבחן הסופי בדקו את יכולתם של אוסטין ושרמז לנהל שיחה ספונטנית בשפת הלקסיגרמים. לצורך זה שיכנו אותם בשני חדרים נפרדים, שחלון זכוכית שקוף משמש להם קיר משותף. מאחר שרק בחדרו של אוסטין היה מזון, האפשרות היחידה של שרמן ליהנות מהפירות היתה לפנות לאוסטין דרך מערכת הלקסיגרמים ולבקש ממנו בננה, תפוח, אגס או כל פרי אחר שצד את עינו. אם אכן יבין אוסטין את הבקשה ויסכים להיענות לה. הוא יוכל להעביר לשרמן את הפרי המבוקש דרך פתח שבקיר המשותף.

ואומנם, לשמחתם של החוקרים, גילו אוסטין ושרמן שיתוף פעולה מושלם ביניהם. מה שעורר התפעלות בניסוי זה היה העובדה שהמבקש הפעיל את מערכת הלקסיגרמים באופן ספונטני, ללא עזרת המדריך. פירוש הדבר, שאוסטין ושרמן הטמיעו בתוכם את כלי התחביר והמשמעות של שפת הלקסיגרמים במידה מספקת, כדי להבין לא רק את הקשר בין סמליה המופשטים לבין הפירות, אלא גם כדי לעשות בה שימוש תקשורתי מלא. ומה שהעיד במיוחד על רמת הבנתם היתה העובדה שהם התעלמו זה מפנייתו של זה כאשר התבקשו להעביר פרי נחשק במיוחד. באותם מקרים התעלם בעל המזון מהבקשה או העמיד פנים שאינך מבין אותה.

הבה נעצור כאן כדי להזכיר לעצמנו את המטרה שלשמה הובאו הדוגמאות הללו. הנחנו שהמבחן הקריטי להוכחת התודעה אצל חיות מותנה בקיום התכוונות מאחורי מעשיהן ובמודעות להם. דומני ששאלת ההתכוונות מקבלת תשובה מניחה את הדעת בדוגמאות שהוצגו בשני המאמרים האחרונים. יכולתם של קופים, אריות ויונקים ימיים לממש תכניות פעולה, שבדיעבד נראות כמתוכננות מראש, וכן לרמות זה את זה, להעמיד פנים ולשתף פעולה כדי להשיג טובת הנאה על חשבון צד שלישי, מעידה לכאורה על התכוונות ותכנון.

נותרה שאלת המודעות, שהיא קשה בהרבה להוכחה. עד כמה פעולות התכנון וההתכוונות נעשות במודע? כאשר אוסטין מתעלם בעליל מבקשתו של שרמן לפרי מסוים, האם הוא עושה זאת ביודעין? דומה כי ניתן להשיב על כך רק באמצעות הודאה מילולית מפורשת מבעל הדבר עצמו. האם כאשר קוקו מעידה על עצמה שהיתה עצובה ובכתה בבוקר, אנו רשאים לראות בדבריה עדות מילולית על מצבה הרגשי? עד כמה הצירוף הלשוני של ואשו, “תינוק במשקה שלי”, מייצג שפה במובן המקובל של המושג? האם בדיקה יסודית יותר עשויה לגלות מאחורי משפטים אלה את הנס החכם? לשאלות אלו חשיבות רבה ביותר. כי אם שיח הקופים הוא אכן שפה, אזי טועה חומסקי בקביעתו הנחרצת שהכישורים הלשוניים הם בלעדיים לבני האדם. על כך, על הבדיקה החוזרת שנערכה לוואשו ולנים, ואולי גם על שאלת ההנאה ממין אצל קופים, שאף היא נחשבת לנחלתם הבלעדית והייחודית של בני האדם, במאמר הבא.