דומה כי לא היה בתולדות המדע אדם שזעזע את תפיסת המציאות של בני דורו יותר מאלברט אינשטיין. הקרע שהתגלע בימיו של גליליאו בין התפיסה האינטואיטיבית של התנועה לבין חוקיה התיאורטיים, התאחה במשך הזמן באמצעות ניסויים מאלפים, שהוכיחו פעם אחר פעם כי חושינו נוטים לא אחת להטעותנו, במטרה לאפשר לנו לתפוס במהירות את היבטי המציאות הרלוונטיים להישרדות. כך, למשל, העין לא קולטת את המרכיבים הצבעוניים באור הלבן וגם לא את מלוא הספקטרום של הקרינה האלקטרו־מגנטית, אלא רק את התחום הצר, הנראה, של ספקטרום גלי האור. הוא הדין בחוש השמיעה, הקולט תחום צר ביותר של תדירויות קוליות.

ההתפתחות המדעית חזרה והראתה לנו שהמציאות בכללותה היא הרבה יותר מקיפה ועשירה מכפי שקולטים החושים. אבל, וזהו אבל חשוב ביותר, גם כאשר נראה היה שקיימת סתירה בין נסיון החושים לבין המציאות שתוארה על ידי המדע, כמו במקרה של הרכב גלי האור או חוקי התנועה, אפשר היה להמחיש בנקל, על ידי סיבוב גלגל צבעוני או הפלת חפצים מרכב נוסע, כי אור לבן אכן כולל בתוכו את כל צבעי הקשת וכי גופים נוטים להתמיד בתנועתם. כתוצאה מכך, נוצר במרוצת הזמן יחס של כבדהו וחשדהו בין התודעה לחושים, אבל בשום פנים לא משבר אמון. העובדה שבמשך יותר מ־250 שנה נשמר תיאום מלא בין השניים בכל הקשור למרחב ולזמן הבטיחה את האמון הבסיסי ביניהם. והנה, ב־1905 פרסם אינשטיין מאמר שקעקע אמון זה מן היסוד. היה זה המאמר על תורת היחסות המצומצמת. כדי לתפוס את ממדי הזעזוע, כדאי להמחיש מעט את הדברים.

עולמו של ניוטון חפף לחלוטין את תחושתנו הפנימית בכל הקשור לזמן. אצל ניוטון הזמן היה אחד ואחיד בכל רחבי היקום. אם חמישה אסטרונאוטים ניוטונים היו יוצאים בחמש חלליות למקומות שונים ביקום, הם היו יכולים לתאם ביניהם מראש נקודת מפגש אי שם בחלל בשעה שש בדיוק כעבור שנה, בבטחון גמור שהזמן בשעוניהם יתנהל במשך שנה זו באופן זהה, בלי תלות במהירות נסיעתם. שהרי הנסיעה מתקיימת בזמן, והזמן, כאמור, הוא אחד ואחיד, קבוע ויציב. דהיינו, אי אפשר להאט אותו או להאיצו.

בעולמו של ניוטון תיתכן מחלוקת בין אנשים שונים על המרחק שעברו או על המהירות שבה נסעו, אבל לא על משך הזמן שעבר. לדוגמה, אם רכבת שאורכה 100 מטר נוסעת במהירות של 100 קילומטר לשעה, ובעת נסיעתה קם אחד הנוסעים בקרון האחרון ורץ בכיוון הקטר במהירות של 20 קמ"ש, הרי שגם הוא וגם אדם שצופה ברכבת מבחוץ יסכימו ביניהם שהוא הגיע לקטר ב־18.2 שניות. המחלוקת ביניהם תהיה על המרחק ועל המהירות. הנוסע יצהיר שהוא עבר 100 בלבד. הצופה יטען כנגדו שהוא עבר מרחק של 605 מטר (505 מטרים שעברה הרכבת ב־18.2 שניות ועוד 100 מטר שהנוסע עבר בריצה).

גם בשאלת המהירות לא תהיה ביניהם הסכמה. הנוסע יאמר שהוא רץ במהירות של 20 קמ“ש, ואילו הצופה יבשר לו שמהירותו היתה 120 קמ”ש. שניהם, כמובן, צודקים, וכל אחד מהם יכול להוכיח את צִדקתו, בתנאי שהבדיקה נעשית מתוך המערכת שלו. שכן ברגע שהנוסע יֵרד מהרכבת הוא ייווכח לדעת שאומנם עבר מרחק של 605 מטר ומהירותו היתה אכן 120 קמ"ש ביחס לצופה שמחוץ לרכבת, באשר מהירות ריצתו והמרחק שעבר מתחברים למהירות הרכבת ולמרחק שהיא עברה. הדבר היחיד שאינו מתחבר ואינו נגרע הוא הזמן. שהרי הזמן הוא מעל המערכות, הוא אבסולוטי, ועל כן לא תלוי במצב המערכת שבה הוא נמדד.

תפיסת הזמן של ניוטון, העולה בקנה אחד עם תחושתנו העמוקה והבסיסית ביותר, נופצה לרסיסים על ידי אינשטיין. לדידו, הזמן אינו פנומן לעצמו, אלא מימד אחד מארבעת ממדי המרחב־זמן. במלים אחרות, אינשטיין הדיח את הזמן ממושבו האבסולוטי והפך אותו לגודל יחסי כמו ממדי האורך, הרוחב והגובה. בכתר האבסולוטיות הוכתרה מהירות האור. אינשטיין קבע שמהירות האור העובר 300 אלף קילומטר בשנייה, היא המהירות העליונה בטבע. דהיינו, שום גוף חומרי אינו יכול לנוע מהר יותר מהאור ואפילו לא להגיע אליו. יתרה מזאת, אם האור נע בדייקנות, אי אפשר לדבר על תנועה ביחס למשהו, ועל כן מהירות האור צריכה להיות שווה בכל כיוון בלא תלות במהירות תנועתו של מקור האור. הווי אומר, אם טיל טס במהירות של 200 אלף קילומטר בשנייה, והוא משגר קרן אור בכיוון טיסתו וקרן אור שנייה בכיוון הנגדי, מהירותה של הקרן האחת לא תהיה 500 אלף קילומטר ומהירות הקרן השנייה לא תהיה 100 אלף קילומטר. שתי הקרניים ינועו במהירות הקבועה של האור: 300 אלף קילומטר בשנייה.

תוצאותיה של קביעה זו היו כה מדהימות, עד כי אנשים כמוני וכמוך מתקשים עד היום להשלים עם השלכותיה. לפי אינשטיין, חמישה אסטרונאוטים שיֵצאו עם חלליות מהירות למסע בחלל, יגלו עם שובם לכדור הארץ, כי מי שהיו בני גילם כשיצאו לדרך, מבוגרים מהם עתה בעשרות שנים. התייחסות מוזרה זו לזמן, משל היה גומי שניתן למתוח ולכווץ אותו, מציינת קרע מוחלט בין החושים לבין אותה תודעה היוצרת מושגים משונים כמו יחסות הזמן.

הואיל וכך, כדאי לבדוק כיצד ייתכן הדבר. אפשר, כמובן, לדלג על הסבר זה ולעבור למאמר הבא. אבל מי שיקראו עשויים לצאת נשכרים. מכל מקום, מחבר מאמר זה יצא נשכר, כי במהלך נסיונו הנוכחי לתאר את פרדוקס התאומים, עלה בידו לנסח הסבר שהוא עצמו הבין אותו.

מאחר שחוקי אינשטיין באים לידי ביטוי מוחשי בעולם של מהירויות גבוהות, עלינו לנטוש את רכבת ישראל, המתנהלת במהירות ניוטונית של 100 קמ"ש, ולעבור לרכבת ארוכה, שנעה במהירות של 100 אלף קילומטר לשנייה. כושרו הגופני של הנוסע שלנו אינו מתאים לריצות ארוכות, על כן הוא מחליט לשגר קרן אור מהקרון האחרון לקטר, על מנת לבדוק את אורכה של הרכבת. קרן האור חוזרת אליו כעבור שתי שניות, ומכך הוא מסיק שקרן האור עשתה את הדרך לקטר בשנייה אחת, וכי אורך הרכבת הוא 300 אלף קילומטר. שיגור הקרן מראה לו גם שמהירות הנסיעה של הרכבת לא שינתה דבר לגביו, שכן הוא היה מקבל אותה תוצאה גם אם הרכבת היתה עומדת.

הבה נעזוב לרגע את הנוסע ברכבת ונערוך ביקור אצל הצופה מחוצה לה. התמונה שהוא ראה היתה שונה לחלוטין. מנקודת תצפיתו, קרן האור עברה יותר מ־300 אלף קילומטר, שכן במשך השנייה שהיא נעה לעבר הקטר, התקדמה הרכבת בעוד 100 אלף קילומטר. לתוספת זו של מרחק משמעות עצומה לגבי מבנה הזמן. כדי להבין למה, עלינו להיזכר בנוסחה שלמדנו בבית הספר העממי – מרחק חלקֵי מהירות = זמן. אם המרחק שהצופה מדד היה 400 אלף קילומטר,¹ ואם האור הוא בעל מהירות קבועה של 300 אלף קילומטר בשנייה, משמע שעל כל שנייה ברכבת עוברות 1.3 שניות בחוץ (400 חלקֵי 300).

במלים אחרות, לצופה אין מנוס מהמסקנה שהזמן בתוך הרכבת אטי ב־25 אחוז מאשר בחוץ. מכאן, אם היא תוסיף לנסוע באותה מהירות במשך 10 שנים, יתבגר הנוסע ברכבת רק בשבע וחצי שנים. פער הזמן יגדל, כמובן, ככל שמהירות הרכבת גבוהה יותר. נוסחה פשוטה זו עומדת ביסוד פרדוקס התאומים המפורסם של אינשטיין. האח בחללית הטסה כמעט במהירות האור חוזר כעבור עשר שנים לכדור הארץ ומוצא שבינתיים חלפו כאן 100 אלף שנה וכי אחיו התאום כבר איננו בין החיים.

אם זהו כל הסיפור, למה הוא לא מספק? כי הוא לא עונה על השאלה הכי מטרידה? מדוע המדידה שמודד הצופה את הזמן שעוברת רכבת צריכה להשפיע על הנוסע? אם אמרנו שכל אחד צודק באשר לזמן שהוא מודד במערכת שלו, אזי כאשר תיעצר הרכבת והנוסע יֵרד ממנה, צריך להתברר לצופה שמדידתו אכן לא חייבה את הזמן בתוך הרכבת ולא השפיעה עליו, וכי הבדלי הזמן ביניהם נבעו מכך שהוא מדד נתונים שונים מאלה שמדד הנוסע ברכבת. למה המשל דומה? לרחצת בוקר מול המראה באמבטיה. אם השעה היא 7.10, מחוגי השעון המשתקף במראה יצביעו על השעה 5.50. לרגע אנו נבוכים, אבל די במבט על השעון על אמת היד כדי לגלות מהי השעה הנכונה, שכן יש הכרעה אובייקטיבית בין שני השעונים: המציאות האמיתית היא לא זו המשתקפת במראה. זהו בדיוק הדבר שלא ניתן לומר על הזמן.

כי לומר כך, משמעו לקבוע שרירותית שמערכת הזמן ברכבת אמיתית ונכונה יותר ממערכת הזמן אצל הצופה. כל כך למה? התשובה טמונה ברכבת הניוטונית. גם שם אמרנו כי בכל הקשור למהירות ולמרחק, כל אחד צודק במערכתו הוא, כל עוד הוא נשאר בתחומי המערכת שלו. על כן, כאשר ירד הנוסע מהרכבת לרגע, ובכך נכנס למערכת של הצופה, התברר לו שהוא אכן עבר מרחק של 605 מטר ולא 100 כפי שהוא חשב. ההבדל בין הרכבת של ניוטון לרכבת של אינשטיין הוא בכך שאצל אינשטיין מהירות האור קבועה ולא הזמן. ואם היא קבועה, משמע שהזמן אינו אבסולוטי והוא לא אחד ואחיד בעבור כל הצופים, כשם שהמהירות והמרחק אינם אחידים וקבועים בעבור כל הצופים בעולם הניוטוני. כיוון שכך, ברגע שהנוסע יורד מהרכבת, חלה עליו מערכת הזמן של הצופה, דהיינו, מתברר לו שהזמן התנהל אצלו לאט יותר.

שלילת האבסולוטיות מהזמן היתה ועודנה הזעזוע העמוק ביותר שחולל המדע באינטואיציות שלנו. שכן חושינו התפתחו בעולם ניוטוני, שבו הגופים והעצמים הגלויים לעין נעים במהירויות נמוכות, ועל כן הזמן נתפס על ידנו כאילו היה אבסולוטי. משום שכל חוויותיו והתנסויותיו של האדם מתקיימות בעולם ניוטוני, הוא אינו מסוגל לחוות את הזמן בתור מימד רביעי. קשירת מהלך הזמן במהירות קבועה של האור הביאה, אפוא, לקרע סופי ובלתי ניתן לאיחוי בין החושים לבין התיאוריות שמפיקה התודעה.

אך לא היה זה הקרע היחיד. מה שעשה אינשטיין לזמן בתורת היחסות המצומצמת הוא עשה כעבור 10 שנים למרחק באמצעות תורת היחסות הכללית שלו. אבל לכך לא ניכנס, וגם לא למהומה שהוא חולל במושג הממשות של החומר, כאשר הכריז על עקרון השוויון בין מסה לאנרגיה, דבר שהפך את השאלה מי מורכב ממה לחסרת משמעות. אני מזכיר זאת כיוון שאותו אינשטיין, אשר ניתץ בסיטונות את המושגים האינטואיטיביים העמוקים והבסיסיים ביותר שלנו, סירב, חמש שנים בלבד אחרי פרסום תורת היחסות הכללית שלו, להשלים עם ניפוץ מושגים אינטואיטיביים כמו ודאות, דטרמיניזם ואובייקטיביות, על ידי הפיזיקה הקוואנטית.

למן ראשית המאה הקודמת קיבלו הכל שהאור הוא בעל מבנה גלי. והנה, ב־1905 טען אינשטיין שלאור מבנה חלקיקי, דהיינו מנתי (קוואנטי) ומקוטע. טענתו היתה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, עד כי הממסד המדעי התייחס אליה שנים רבות בלגלוג. שהרי, כשמדליקים פנס מול חור המנעול, האור מתפשט בחדר באותו האופן שגלי ים הפורצים דרך פתח בשובר גלים מתפשטים בכל המפרץ. אם האור היה חלקיקי, היינו מקבלים על הקיר הנגדי של החדר תמונת אור בצורת חור המנעול.

ברור, אפוא, כי שתי התכונות לא מתיישבות זו עם זו. מבנה גלי הוא רציף והמשכי ואילו מבנה חלקיקי הוא מקוטע ונקודתי. אף על פי כן, המבנה הקוואנטי של האור אוּשר כעבור שנים מעל לכל ספק, והשאלה היא, איך בכל זאת מיישבים את הזהות הכפולה של האור, וכפי שעתיד להתברר במרוצת הזמן גם של כל חלקיקי החומר? ובכן, באותו האופן שבו אנו מקבלים את העובדה שהמים מורכבים ממולקולות בודדות, אך כאשר הן מצטרפות יחד הן מציגות התנהגות סטטיסטית של גל.

לדעת אינשטיין, האור מציג תכונה גלית כאשר אלומתו מרוכזת, ותכונה חלקיקית כאשר היא דלילה, קרי, כאשר היא מורכבת מפוטונים בודדים. אולם אמירה זו שחררה מתיבת פנדורה את השדים של הפיזיקה הקוואנטית, אשר הוסיפו לרדוף אחרי אינשטיין עד יום מותו. שכן לטענת אנשי הקוואנטים, לא רק אלומה מרוכזת של פוטונים מתנהגת כגל, כי אם גם אלומה דלילה, ובעצם גם פוטון בודד. וכאן באה שורת המחץ: מה שקובע בסופו של דבר אם הפוטון או כל חלקיק אחר יגלה לעינינו את ההיבט הגלי או את ההיבט החלקיקי שלו הוא לא המצב האובייקטיבי שלו, אלא החלטתנו אנו איזו תכונה למדוד ובאיזה מכשיר מדידה להשתמש. אם נשתמש במכשיר שנועד למדוד את התכונה החלקיקית, נמצא שהוא חלקיק. ולהיפך, אם נשתמש במכשיר למדידת התכונה הגלית, נגלה שהוא גל.

אם אמירה זו איננה משונה, שום דבר איננו משונה. ככלות הכל, מה הקשר בין ההחלטה שלי מה למדוד לבין המציאות האובייקטיבית של מה שאני מודד? אם אחליט למדוד היקף של מעגל בסרגל במקום במחוגה, האם יעלה על הדעת שהמעגל יהפוך משום כך למרובע? שאלות אלו ודומותיהן לא עשו רושם על הקוואנטיקנים. מסתבר שהם חושבים באופן שונה. לטענתם, החלקיקיות והגליות הן שני היבטים משלימים של כל עצם קוואנטי. אפשר למדוד כל אחת משתי התכונות בנפרד, אבל לעולם לא בעת ובעונה אחת. החלטת החוקר איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה יגלה. אם ישתמש במכשיר למדידת הגליות, הוא ימצא שהעצם שאותו הוא מודד הוא בעל מבנה גלי. ולהיפך, אם ישתמש במכשיר למדידת התכונה החלקיקית, ימצא שהעצם הוא חלקיקי. במלים אחרות, הגליות והחלקיקיות אינן תכונות אובייקטיביות הקיימות בזכות עצמן, באותו המובן שהמעגליות והמרובעות הן תכונות אובייקטיביות של גופים גיאומטריים, הנשארות כאלה בין אם נמדוד אותן ובין אם לאו. פירוש הדבר, שהצופה חדל להיות משקיף ניטרלי של הטבע. הפיזיקה הקוואנטית הפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית ולשותף מלא ביצירתה.

הנסיון להוציא את האובייקטיביות מהטבע היא האיום הכבד ביותר שידעה האינטואיציה מאז המהפכה המדעית. שיתוף המשקיף בקביעת טיבה של המציאות כמו החזיר בדלת האחורית את הסובייקטיביות לתוך תמונת העולם הדטרמיניסטית והרציונלית של הטבע. לא פלא שאינשטיין, נציגה המהולל של הפיזיקה הקלסית, ניהל מלחמת חורמה במסקנה זו של התורה הקוואנטית, אבל נסיונו להחזיר את האובייקטיביות לטבע נחל כשלון חרוץ.

כאמור, הקוואנטיקנים טענו שגם חלקיק בודד, כמו הפוטון, נושא זהות כפולה, של גל ושל חלקיק. טענה זו נשמעת מופרכת על פניה, שכן אם האור הוא גלי, אזי אם נעביר אלומה שלו דרך שני חריצים דקים סמוכים, נקבל על הקיר ממול מבנה אופייני של גלים. הסיבה היא, שגלי האור העוברים דרך החריץ הימני מתמזגים עם גלי האור שעוברים בחריץ השמאלי. על הקיר נראה, זו לצד זו, שורה של פסים שחורים ולבנים האופייניים לתמונת ההתאבכות של גלים (שיאי הגלים מהחריץ הימני המתמזגים עם שפלי הגלים מהחריץ השמאלי מבטלים זה את זה ויוצרים פס שחור, ואילו שיאים הנפגשים עם שיאים – מעצימים אלה את אלה ויוצרים פס לבן). עכשיו, אם האור הוא בעל מבנה חלקיקי, איננו אמורים לקבל אותה התוצאה, שכן הפוטון הוא חלקיק יסודי שאינו נחלק לשניים.

על כן, אם נירה אלומת פוטונים לעבר שני החריצים הסמוכים, הם חייבים לעבור או בחריץ האחד או בחריץ השני, וכתוצאה מכך אנו צפויים לראות על הקיר שני כתמי אור מול שני החריצים, בדומה לכתם האור הבודד שמקבלים כאשר מכסים את אחד החריצים. אלא שהטבע לא נוהג על פי האינטואיציה שלנו. ברגע שאנו מסירים את הכיסוי מהחריץ השני, אנו מקבלים על הקיר שורה של פסים בהירים וכהים לסירוגין, המעידה על פעולת התאבכות.

לכאורה העניין תמוה, שהרי הפגיעות הנקודתיות על הקיר מהוות הוכחה נחרצת לכך שהפוטונים הם חלקיקים, ועל כן איך קורה שהם עושים את דרכם לעבר הקיר כאילו היו גלים? אבל אם נאמץ את הסברו של אינשטיין על הפוטונים, כי בבואם באלומה מרוכזת הם מגלים התנהגות גלית, נוכל לפנות לתעלומה האמיתית, הטמונה בחלקה השני של אמירתו, לאמור: התכונה החלקיקית תתגלה כאשר אלומת האור דלילה. ובכן, אנו מדללים את האלומה לפוטונים בודדים, הנורים זה אחרי זה, ומתחילים את הניסוי כאשר חריץ אחד בלבד פתוח. התוצאה אינה מפתיעה. הפוטונים עוברים בחריץ, פוגעים בלוח הצילום שתלינו על הקיר, ומתקבל מה שציפינו לקבל: כתם אור מול החריץ.

ועכשיו נחוד חידה: איזו תמונה נקבל כאשר נסיר את הכיסוי מהחריץ השני? אם ההגיון לא בגד בנו ואם השכל הישר לא נטש אותנו, אנו אמורים לקבל שני כתמי אור מול שני החריצים, שכן מסלול הפוטונים אינו מדויק, ועל כן הם יעברו פעם דרך החריץ האחד ופעם דרך החריץ השני. לא מני ולא מקצתי. לוח הצילום יראה לנו תמונה של פסים כהים ובהירים המעידה על התאבכות של גלים. ברגע ששני החריצים פתוחים, כל אחד מהפוטונים שעבר באחד משני החריצים או מתבטל או פוגע בלוח הצילום. התוצאה: שורה של פסים כהים (אין פגיעה) ולבנים (יש פגיעה) לסירוגין.

הכיצד? איך ייתכן כדבר הזה? כיצד יודע הפוטון הבודד העובר באחד החריצים מתי החריץ השני פתוח ומתי הוא סגור? הרי אי אפשר להעלות על הדעת שיש לו עיניים או שהוא מקבל דיווח מהחריץ השני על מצבו. ובכל זאת, העובדות מדברות בעד עצמן: כשחריץ אחד פתוח, כל הפוטונים העוברים זה אחר זה דרכו, פוגעים בלוח הצילום ויוצרים כתם אור אחד. ואילו כאשר שני החריצים פתוחים, כל פוטון בודד מתנהג כאילו היה גל, כלומר נחלק לשניים ושני חצאיו יצרו ביניהם התאבכות. מישהו כאן צוחק עלינו. הלא נאמר לנו כי הפוטון הוא עצם יסודי שאינו נחלק לשניים. כיצד, אם כן, נוצרה תמונת ההתאבכות? הייתכן שהפוטון התאבך עם רוח הרפאים שלו?

השאלה היא שאלה, אבל תשובה אַין. אין שום אפשרות לבדוק אם הפוטון אכן עבר מעשה הוקוס פוקוס בשני החריצים. שכן ברגע שנציב גלאים ליד החריצים, על מנת לגלות באיזה חריץ עבר הפוטון, נקבל על לוח הצילום כתם אור אחד, כמו במקרה שחריץ אחד בלבד פתוח. מצב עניינים זה מצביע על דבר אחד ברור – כאשר עוברים אל עולמם של חלקיקֵי החומר, המציאות אינה מתנהגת על פי ההגיון האינטואיטיבי הנהוג בעולם הגלוי לעין.

הסבר אפשרי לממצאים תמוהים אלה הוא, שסביבה של שני חריצים פתוחים מאפשרת לפוטון לגלות את תכונתו הגלית, ואילו סביבה של חריץ אחד פתוח או של גלאים ליד החריצים כופה על הפוטון לגלות את תכונתו החלקיקית. הצופה, שהוא החוקר במקרה זה, קובע, בהחלטתו לכסות את אחד החריצים או להציב גלאי לידם, אם הפוטון יהיה גל או חלקיק. במלים אחרות, הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית. הוא מעורב בטבע ושותף ביצירתו. אבל אם הגליות והחלקיקיות של החומר אינן תכונות אובייקטיביות של החומר, הקיימות מכוח עצמן, כפי שאינשטיין רצה להאמין, אזי גם ההבחנה העקרונית בין עולם החומר האובייקטיבי לבין עולם הרוח הסובייקטיבי מאבדת משהו מתוקפה ומחדותה.

מאז ומתמיד השלמנו עם כך שלעולם לא נוכל להבין באופן מלא וסופי את עצמנו, כיוון שהתודעה אינה עומדת מחוץ לעצמה. היא חלק בלתי נפרד מהדבר שאותו היא רוצה לחקור ולהבין. אבל אם התודעה שלנו היא גם חלק בלתי נפרד מהמציאות הפיזיקלית, משמע שעולם החומר אף הוא איננו ישות אובייקטיבית. אם החלטתנו מה למדוד ובאיזה מכשיר להשתמש קובעת איזו תכונה תהיה לפוטון, פירוש הדבר שתודעתנו לא ניצבת מחוץ לחלקיקים המרכיבים את החומר, אשר היא מעורבת בקביעת אופיים וטבעם. מכך נובעת המסקנה, שגם את המציאות הפיזיקלית לעולם לא נוכל לדעת ולהבין באורח מלא וסופי.

על גבולות יכולתנו לדעת את המציאות ועל נסיונו של הטבע להסתיר מעינינו את הנקודה הסופית והמוחלטת של העדר חוק וסדר, במאמר הבא.