במאמר הקודם איבד אינשטיין את האובייקטיביות, אבל שמר בידו את הוודאות ואת הסיבתיות. בעזרתן, יכול היה לדעת את תכונותיו ואת מצבו המדויק של כל גוף במרחב, ועל יסוד ידיעה זו, לנבא את עתידו ולשחזר את עברו. ואם ניתן לדעת את מקומו ואת מסלול תנועתו של כל עצם במרחב, משמע שאנו חיים, ככלות הכל, בעולם דטרמיניסטי, שמאפשר לשחזר את עברו ולחשב את עתידו. כלומר, אבדן האובייקטיביות, כואב ככל שהיה, לא פגע ביכולתה של התודעה להבין את העולם.

מצב זה של ידיעה סופית ומלאה לא מצא חן בעיני הפיזיקאים הקוואנטיים. הם לטשו עיניים חמדניות בוודאות ובדטרמיניזם, ביודעם ששני אלה מהווים את אבן הראשה של ידיעת העולם. הוודאות נבחרה כיעד הראשון למתקפתם. השנה היתה 1927, והאיש שהוביל את ההתקפה היה ורנר הייזנברג, שהכריז כי הטבע מושתת ביסודו על אי ודאות.

הכרזתו של הייזנברג היתה אחת ההודעות המהפכניות והמדהימות ביותר בתולדות המדע, באשר היא שמה קץ לתקוותנו לדעת אי פעם את כל מה שאפשר לדעת על מצבם של גופים בהווה, בעבר ובעתיד. כל כך למה? כי כדי לדעת מנין בא גוף כלשהו ולאן הוא הולך, צריך קודם כל לאתר את מקומו, לזהות את כיוונו ולמדוד את מהירותו. בפיזיקה הקלסית לא היתה שום מניעה עקרונית להשיג ידיעה כזאת, ועל כן לא היתה כל בעיה לנבא את העתיד ולשחזר את העבר של כל גוף חומרי בעולם. והנה בא הייזנברג וקבע, באמצעות עקרון האי־ודאות שלו, כי מה שנכון לגופים הגדולים הגלויים לעין אינו חל על עולמם הזעיר של החלקיקים התת־אטומיים, קרי העצמים הקוואנטיים. בעולם של אלה אפשר לדעת היכן נמצא חלקיק כלשהו או מהי מהירותו, אבל אף פעם לא את שניהם ביחד.

למגבלה זו של הידיעה שני הסברים. ההסבר הפשוט יותר הוא, שעצם הנסיון למדוד את מהירותו של החלקיק משנה את מקומו. ולהיפך, אם ננסה למדוד את מקומו המדויק, נשנה את מהירותו. ההסבר היותר עמוק קובע, שהסיבה לחוסר יכולתנו לדעת בו בזמן את מצב המהירות ואת מצב המקום, נובעת מהדואליות של החומר התת־אטומי, קרי מהעובדה שניתן לתארו גם כגל וגם כחלקיק. מאחר שגל אינו ישות נקודתית, אלא קטע מסוים במרחב, יוצא שהחלקיק יכול להימצא במקומות שונים בתחום הקטע המרחבי של הגל, ועל כן איננו יכולים לקבוע במדויק היכן הוא נמצא. מצד שני, ברגע שננסה לאתרו בנקודה ספציפית במרחב, אנו גורמים לבידודה של נקודה זו משאר המרחב המייצג של הגל. במלים אחרות, נסיון כזה מסרס את המרכיב הגלי בתיאור המלא של החלקיק. משמע, המהירות והמקום הם שני היבטים משלימים של החומר, הנובעים מהתיאור הגלי־חלקיקי שלו. מטעם זה איננו יכולים לדעת את ערכי המקום והמהירות בעת ובעונה אחת, ועל כן, החלטתנו איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה נגלה. במלים אחרות, לא זו בלבד שלתכונות החומר אין מעמד אובייקטיבי, כי אם גם הטבע לא מרשה לנו לדעת באופן מלא את כל ההיבטים המרכיבים את המציאות השלמה. הידיעה שלנו, קבע הייזנברג, מגעת רק עד הגבול הדק של עקרון האי־ודאות, אי ודאות המגבילה את יכולתנו לשחזר את העבר ולנבא את העתיד. שכן אם איננו יכולים לדעת במדויק את מקומו ואת מהירותו של חלקיק, ממילא אין בידינו לקבוע מנין הוא בא ולאן מועדות פניו. כל שביכולתנו לעשות הוא לחשב את ההסתברות שהוא בא ממקום אחד ויגיע למקום שני.

בעולם הקוואנטי, אשר ירש את מקומו של העולם הקלסי, הידיעה הסטטיסטית מחליפה את הידיעה הפרטנית. אם היינו מיישמים את עקרון האי־ודאות על קווי התחבורה הציבורית של אגד בין חיפה לתל אביב, היינו מקבלים מראשי הקואופרטיב תשובה מעין זאת: איננו יכולים לומר על אוטובוס מסוים מתי יגיע לחיפה, כי אם נמדוד את מהירותו, לא נוכל לדעת אם הוא נוסע בכביש החוף המהיר או בכביש בנימינה, הארוך והאטי יותר. ולהיפך, אם ננסה לוודא באיזה כביש הוא נוסע, לא נוכל למדוד את מהירותו. הנהלת אגד לא יכולה גם לומר בוודאות האם האוטובוס המסוים שעליו שאלנו יגיע לתחנת אגד או לתחנת המוניות הסמוכה. כל שהיא יכולה לומר הוא כי יש הסתברות גבוהה שהאוטובוס יגיע לתחנת אגד.

אם כן, כל נסיון להחיל את ההגיון השורר בעולם המאקרוסקופי על העולם המיקרוסקופי מותיר אותנו מתוסכלים. עקרון האי־ודאות חיסל את הדטרמיניזם הקלסי, אבל בדרך לחיסולו הפיל את העמודים האחרונים שעליהם ניצבה הפיזיקה הקלסית: ההדירות והסיבתיות. המדע עמד מאז ומתמיד על עקרון ההדירות, דהיינו על כך שגופים זהים יתנהגו בתנאים זהים באופן זהה. עקרון זה הוא שהבדיל את הפיזיקה מהפסיכולוגיה, שכן אם עקרון ההדירות לא שורר בעולם החומר, משמע אין הבדל עקרוני בינו לבין עולם התודעה, שבו כל אירוע שאנו חווים הוא חד־פעמי וייחודי. מעקרון האי־ודאות בפיזיקה הקוואנטית נובע שאין שני אירועים זהים לחלוטין ולפיכך אין גם הדירות מלאה. לדוגמה, מועד התפרקותם של שני אטומים רדיואקטיביים זהים לחלוטין אינו זהה. האחד יכול להתפרק כעבור שנייה, ואילו השני עשוי להתפרק כעבור דקה או שעה. למה? ככה. התפרקותם של אטומים בלתי יציבים אלה היא אומנם בלתי נמנעת, אבל מועד ההתפרקות הוא אקראי ושרירותי לחלוטין.

ואם כך נוהגים האטומים, אזי שוב אי אפשר לדבר על עולמנו כעל עולם דטרמיניסטי, שהרי על יסוד התנהגות שרירותית כל כך אי אפשר לנבא גם מתי יתרחשו התופעות השונות הנובעות מאירועי ההתפרקות.

מסקנה: מושגי החוק והסדר, שאִתם התחלנו סדרת מאמרים זאת, צריכים לעבור שינוי מהותי. לדוגמה, אם מוסד הדו קרב במאה ה־18 היה מסתמך על תיאום מוקדם בין שעונים אטומיים לסימון התחלת הירי, מושג הג’נטלמניות לא היה בא לאוויר העולם. שכן מטבע הדברים, אחד היריבים היה מקדים לירות ברעהו. עולם שנוהג באקראיות, בשרירותיות ובקפריזיות מתאים אולי לקלפנים, למהמרים ולנוכלים, אבל ודאי לא לג’נטלמנים. על רקע זה צריך להבין את אִמרתו המפורסמת של אינשטיין, שאלוהים אינו משחק בקוביות. מות הוודאות הותיר את אינשטיין, כמו בסיפור על 10 כושים קטנים, עם הסיבתיות בלבד. לא פלא שהיא נבחרה כבאה בתור לחיסול.

האמונה שיש קשר סיבתי בין אירועים, ושהסיבה לעולם קודמת לתוצאה, עומדת ביסוד כל תפיסה רציונלית של העולם. אינשטיין חידד עקרון רציונלי זה כאשר קבע, שמעבר המידע בין הסיבה לתוצאה לא יכול להיות מהיר יותר ממהירות האור, שהיא 300 אלף קילומטר לשנייה. כלומר, פער הזמן בין הסיבה לתוצאה אינו יכול להיות קצר ממשך הזמן הנדרש לאור כדי להגיע מהסיבה לתוצאה. זהו הטעם השני (מלבד ההדירות, שהזכרנו במאמר הקודם) מדוע המדע אינו יכול להכיר בתופעת הטלפתיה. שכן המצדדים בתופעה זו טוענים שאדם אחד חש באירוע אצל אדם שני ברגע התרחשותו, בין שאותו אדם נמצא בקִרבתו ובין שהוא נמצא בקצה השני של היקום.

הגבלת הסיבתיות בתחום מהירותו הסופית של האור הביאה את אינשטיין להציע ניסוי מחשבתי גאוני. מטרתו של הניסוי היתה להפריך את טענת הפיזיקאים הקוואנטיים, כי עקרון האי־ודאות מונע אותנו מלדעת את תכונותיהם של חלקיקים קוואנטיים לפני שהן נמדדות בפועל. שהרי, אם פעולת המדידה משנה את תכונתו של החלקיק, ממילא לא ניתן לדעת מה היא היתה לפני המדידה. מטעם זה, למשל, איננו יכולים לדעת מהי מהירותו של הפוטון אם החלטנו למדוד את מקומו, או לצפות בתכונתו החלקיקית אם החלטנו למדוד את תכונתו הגלית.

הניסוי המחשבתי של אינשטיין התבסס על חלקיקים, אבל כדי לפשט את ההסבר ניעזר בהמחשה מהכדורגל האמריקני, העושה שימוש בכדור דמוי ביצה. לאחר שנמצא כוכב־על המסוגל לזרוק כדור במהירות האור, נביא אותו למרכז המגרש, ניתן לו שני כדורים ונבקש ממנו להטיל אותם בעת ובעונה אחת ובכיוונים מנוגדים לעבר השערים שמשני צִדי המגרש. לפני השערים ניצבות רשתות גבוהות, שגודל חוריהן מאפשר לכדור האליפטי לעבור בעדן כאשר צירו פחות או יותר ניצב לרשת, ואילו כאשר צירו פחות או יותר מקביל לה – מעופו ייחסם על ידה. על פי גרסתו של אינשטיין, די לנו לדעת מה היתה זווית הכדור שחדר לשער המזרחי כדי ללמוד ממנו על זוויתו של הכדור המערבי, שהרי הכדורים זהים, והזווית שקיבלו בעת ההטלה גם היא זהה. מסקנה, זווית התנועה של הכדורים היא תכונה אובייקטיבית שנקבעת להם מראש. בכך רצה אינשטיין להוכיח, שניתן לקבל את כל המידע על אחד הכדורים בלי למדוד אותו, רק על סמך הידיעה שיש לנו על הכדור האחר. כיוון שכך, אם נציב שני שחקנים גב אל גב במרכז המגרש, ונבקש מכל אחד מהם להטיל כדור לעבר השער ממולו, בזווית אקראית ובלי שהאחד יֵדע באיזו זווית מטיל חברו את הכדור, המִתאם בין מספר הכדורים שיעברו בשתי הרשתות יעמוד על 50 אחוז.

הפיזיקאים הקוואנטיים דחו בתוקף את מסקנותיו של אינשטיין. כל כדור יכול להיות בעל זווית ניצבת או מקבילה לרשת, אמרו, אבל אין לדבר על זוויות אלו כעל תכונות אובייקטיביות וקבועות מראש של הכדור, כיוון שאיננו יכולים לדעת באיזו זווית יוצא הכדור מידו של השחקן. כל נסיון למדוד את זווית התנועה של הכדורים בעת מעופם גורם בהכרח לשינוי הזווית, לכן כל שניתן לומר הוא, שיש סיכוי של 50 אחוז שהם יעברו ברשת או ייחסמו על ידה. יתרה מזו, נוכל לדעת מה היתה זווית מעופו של הכדור רק בדיעבד: אם עבר את הרשת – סימן שהוא נע בניצב לה, ואם נחסם – סימן שהוא נע במקביל לה. מסקנה, איננו רשאים להתייחס לתנועה המקבילה או הניצבת כאל תכונה אובייקטיבית של הכדור, כיוון שאפשר לעמוד עליה רק אחרי שהכדור עבר או נחסם ברשת. למען הדיוק, איננו יכולים בדיעבד לדעת אפילו אם זווית הכדור ביחד לרשת היתה בדיוק ניצבת או מקבילה לה, או כמעט ניצבת או כמעט מקבילה לה, שכן בעת המעבר של הכדור בחור הרשת, או בעת שנחסמת דרכו על ידה, מתוקנת זוויתו לבדיוק ניצב או לבדיוק מקביל עקב החיכוך בחוטי הרשת. יתר על כן, אמרו הקוואנטיקונים, אם נציב שני שחקנים גב אל גב במרכז המגרש, המִתאם בין מספר הכדורים שיעברו בשתי הרשתות יהיה גבוה באופן משמעותי מ־50 אחוז.

לא צריך להיות אינשטיין כדי להרים גבה נוכח הסבר תמוה זה. אם לכל כדור סיכוי שווה לקנות לעצמו זווית מקבילה או ניצבת, הדרך היחידה לקבלת מִתאם גבוה יותר מ־50 אחוז ביניהם היא ששני הכדורים יתאמו ביניהם זוויות בעת שהם עושים דרכם לעבר הרשתות. הכיצד? הלא אמרנו שהם מתרחקים זה מזה במהירות האור, ולפיכך לא ייתכן מעבר מידע ביניהם, שכן על פי עקרון הסיבתיות אירוע אחד לא יכול להשפיע על משנהו בפרק זמן הקצר יותר מזה הנדרש לאור לעבור ביניהם. משמע, אפילו נייחס לכדורים אינטליגנציה, כוונה ויכולת לשנות את זווית תנועתם, אין בכוחם להעביר זה לזה מידע. כיצד אם כן מסבירים הקוואנטיקונים את התוצאות המתואמות בין שני הכדורים? הסברם הוא כה מוזר, עד כי עלינו לצבוט את עצמנו כדי להאמין למשמע אוזנינו. שני הכדורים, טוענים הקוואנטיקונים, מהווים אחדות קוואנטית, משל היו כדור אחד, גם אם הם רחוקים זה מזה אלפי שנות אור. לפיכך, כאשר כדור אחד עובר ברשת, חייב גם בן זוגו לעבור, ולהיפך. הסבר משונה, משונה מאוד אפילו, ואף על פי כן כל הניסויים שנערכו עד כה אישרו את המִתאם המוזר הזה בין הכדורים. אבל מה פירושה של אחדות קוואנטית זו, ישאל הקורא. איך היא פועלת? באמצעות איזה כוח היא מתממשת? מוטב לו לא לשאול, שכן האחדות הקוואנטית היא החלק המסתורי ביותר בתיאוריה הקוואנטית. אפשר לנסות ולהסביר, שהכדור מקבל את זוויתו הסופית מהרשת שהוא עובר בעדה או נחסם על ידה, ועל כן הזווית אינה תכונה אובייקטיבית של הכדור, אלא של המערכת כולה, הכוללת את הרשת ואת הכדור גם יחד. אבל ספק אם הסבר זה יניח את דעתו של הקורא הנרעש באשר למסתורין הגדול של האחדות הקוואנטית, שהרי יכולתו של עצם אחד להשפיע על עצם שני ללא סיבה פיזיקלית מוגדרת ומאופיינת מזעזעת את אחת האושיות הבסיסיות של החשיבה הפילוסופית והמדעית שלנו, והיא שלכל דבר בעולם הפיזיקלי יש סיבה. לא מקרה הוא, שנילס בוהר, מהוגיה הבכירים של תורת הקוואנטים, אמר עליה כי מי שאינו מזדעזע ממנה סימן שהוא לא ירד לעומקה.

מסתורין זה, הנובע מעקרון האי־ודאות של הייזנברג, מסיים את המסע בעקבות התודעה, שהחל במאמר הראשון בסדרה זאת. פתחנו בשאלה, למה אנו מגלים חוק וסדר במציאות הגלויה לחושינו, ואנו חותמים בשאלה, למה יש אי ודאות בטבע הנסתר מחושינו. שאלה כפולה זו מאירה את המסע באור אירוני. הצבענו על האבולוציה כעל מי שפיתחה מנגנונים גנטיים, התנייתיים ותודעתיים, הבנויים במקורם לתפיסת החוקיות והסדירות במציאות הסובבת אותם ובתופעות הטבע, כדי לאפשר לבעלי החיים לתכנן את צעדיהם ולהגיב במהירות לאירועים המתחוללים סביבם. והנה תודעה זו, אשר הודות ליכולתה להתעלם מהאקראיות ומהמקריות שירתה ביעילות כה רבה את האבולוציה, הגיעה למסקנה כי לא החוק והסדר מאפיינים את תמונת הטבע, אלא דווקא האקראיות והאי־ודאות. ועוד היא מגלה, כי עקרון האי־ודאות מתח גבול עליון ליכולתה להגיע להבנה מלאה ושלמה של הטבע, וכי ידיעתה את המציאות לעולם תהיה חלקית ומוגבלת.

אבל אם החוק והסדר הם כה חיוניים והכרחיים להתפתחות החיים ולהישרדותם, עד כי הטבע נאלץ להסתיר את האי־ודאות, הקפריזיות והאקראיות בתוך העולם המיקרוסקופי, ואם את הכאוס הבלתי ניתן לחיזוי של המציאות הגלויה לחושים הוא החביא בסופות, בדליקות ובמערבולות, היכן חבוי הכאוס של היקום? שהרי אם היקום בכללותו מפגין חוקיות וסדירות, חזקה עליו שהוא מסתיר את ביטויי הכאוס במקום כלשהו. כלום ייתכן שהכאוס הקוסמי מוחבא בפחי אשפה הקרויים חורים שחורים?

חורים שחורים הם כוכבים מסיביים מאוד, כמה מונים יותר מהשמש שלנו, שקרסו תחתם בהשפעת כוח הכבידה העצמי שלהם. שדה הכבידה שהם יוצרים הוא כה אדיר, עד כי גם הקרינה שהם פולטים נמשכת חזרה לכוכב. כיוון שכך, איננו יכולים לראותם. במלים אחרות, כוכב כזה הופך מבחינתנו לחור שחור. הדרך היחידה לגלות את קיומו היא באמצעות ההשפעה של שדה הכבידה שלו על מסלולם של כוכבים סמוכים. בגין קיומם העלום, זכו החורים השחורים להיות אפופי מסתורין ולתרום עלילות אינספור למדע הבדיוני. אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת העלילה שיצאה בשנת 1965 מבית היוצר של שני פיזיקאים מפורסמים: סטיבן הוקינג ורוג’ר פנרוז.

השניים חישבו ומצאו, כי על פי תורת היחסות הכללית של אינשטיין, צריכה להימצא במרכזו של החור השחור נקודה ייחודית פיזיקלית (סינגולריות), שבה צפיפות החומר ועקמימות המרחב מגיעות לערכים אינסופיים, ועל כן החומר, המרחב והזמן נשמדים וחדלים להתקיים שם. פירוש הדבר, שבנקודה הסינגולרית באים לקצם גם כל חוקי הפיזיקה, שהרי בהעדר מרחב, זמן וחומר, לא יכולה להיות פיזיקה. יתרה מזאת, מאחר שכל חוקי החומר מתמוטטים בנקודה מוזרה זו, אי אפשר לדעת, אפילו לא לשער, מה מתחולל בה, וגם לא לנבא מה יכול לצאת ממנה. שהרי בהעדר חוק וסדר, הכל אפשרי.

נקודת הסינגולריות יכולה להוציא מתוכה ללא התראה כל דבר, מלאכים בלבן או רובוטים בשחור, שירת מקהלה או שריקות בוז, נזיד עדשים או סעודת מלכים. הסינגולריות היא התוהו ובוהו העליון, המוחלט, המצוי מחוץ לכל חוק, לכל סדר ולכל מחשבה מכוננת. מול ישות משונה זו, המייצגת את קץ כל הקצים, אפילו הכאוס של החור השחור, המפשיט כל חלקיק חומר הנופל לתוכו מהמידע שהוא נושא עמו, נראה אזור של סדר. על כן, כדי להגן עלינו מפני אותו כלום שיכול להיות בִּן רגע הכל, דאג הצנזור הקוסמי להסתיר את הסינגולריות בתוך חור שחור, אטום לתצפיותינו ובלתי נראה לעינינו, על מנת ששפיותנו לא תוכה בסנוורים למראה מערומיה המפלצתיים.

ב־1974 חזר בו הוקינג מהרעיון שהסינגולריות היא התוצאה הבלתי נמנעת של כל חור שחור באשר הוא. הוקינג פִרסם מאמר שכותרתו היתה “חורים שחורים אינם שחורים”. במאמר זה קבע שחורים שחורים יכולים לאבד מסה באמצעות קרינה, ועל ידי כך להתאייד ולהיעלם כפטה מורגנה. הוקינג ביסס רעיון זה על הנחה מקובלת בפיזיקה הקוואנטית, לפיה החלל הריק אינו ריק ממש, אלא רווי תנודות עולות ויורדות של אנרגיה. מפעם לפעם מתממשת אנרגיה זו לרגע קט בזוגות חלקיקים של חומר ואנטי חומר, המשמידים זה את זה בהרף עין והופכים מחדש לאנרגיה, לפני שמישהו יכול להיווכח בקיומם. כיוון שמשך קיומם של חלקיקים אלה לא עובר את תחום האי־ודאות של הייזנברג, נוהגים לכנותם חלקיקים לכאורה, כאילו חלקיקים. אולם כאשר נוצרים זוגות כאלה ליד חור שחור, הם מקבלים משדה הגרוויטציה האדיר שלו זריקה רבת עצמה של אנרגיה, ההופכת אותם לחלקיקים אמיתיים. רובם נשאבים מיד לתוך החור השחור, אך אחדים נבעטים לחלל ומתממשים בעולם כחלקיקים לכל דבר. התממשות זו באה כמובן על חשבון האנרגיה של החור השחור, ומאחר שאנרגיה היא צורה של חומר, מאבד החור השחור בהדרגה את המסה שלו. תהליך זה יגבר ככל שהיקום יוסיף להתפשט, ועקב כך להתקרר. כיום עומדת טמפרטורת היקום על שלוש מעלות צלזיוס מעל האפס המוחלט, ואילו הטמפרטורה של חור שחור מצויה בתחום של כמה מיליוניות המעלה מעל האפס המוחלט. היות החור השחור קר יותר מסביבתו עושה את תהליך אבדן המסה לאטי ביותר, אבל כאשר הטמפרטורה של היקום תרד מתחת לזו של החור השחור, יקבל תהליך זה תאוצה רבתי. אומנם סכנת ההתאיידות הנשקפת לחור השחור היא עניין של מאה – ואולי יותר – מיליארדי שנים, ובכל זאת היא מהלכת אימים על הפיזיקאים. רבים רואים בה את הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני הפיזיקה התיאורטית, שכן הפיזיקה מבוססת על ההנחה שניתן לשחזר את העבר מההווה, גם אם ברמה העקרונית בלבד. לדוגמה, כאשר מים הופכים לאדים ניתן לומר על מולקולות האדים שהן כוללות את המידע שהיה אצור לפנים במים. לא כן הדבר בהתאיידותו של חור שחור, באשר החלקיקים המאיידים אותו לא יוצאים מהחור עצמו, ועל כן לא נושאים כל מידע על מה שמתרחש בתוכו. חלקיקים אלה, כזכור, הם פועל יוצא של אינטרקציה בין האנרגיה של החלל הריק לבין שדה האנרגיה הגרוויטציונית מסביב לחור השחור. אם הוקינג צודק, מדגיש הפיזיקאי ליאונרד סוסקינד, פירוש הדבר שניתן לנתק את העבר מההווה ואת ההווה מהעתיד, שכן כל המידע שהיה כלול בחור השחור ייעלם בלא להשאיר עקבות וללא אפשרות לשחזרו. מאחר שמידע קשור לאנרגיה, משמע שאם המידע אובד לחלוטין אזי גם האנרגיה הקשורה בו אובדת, ומשמעות הדבר היא שחוק שימור האנרגיה, שהוא אחד החוקים הבסיסיים ביותר בפיזיקה, נפגע אנושות.

יש החולקים על הוקינג. אחדים סבורים, שהמידע אינו אובד, אלא מתחבא איכשהו בקרינה. אחרים גורסים, שהמידע נשמר בשרידיו של החור השחור המאויד. כך או כך, בין שהחור השחור הוא הצינוק האפל המשמש את הצנזור הקוסמי כדי להסתיר מעינינו את זוועת התוהו ובוהו של הסינגולריות, ובין שהתאיידותו היא אמצעי נלוז להעלמת אינפורמציה ואנרגיה מהעולם, הוא משמש אילוסטרציה נאה להמחשת המאמרים של סדרה זו: החיים בכל רמותיהם – הגנטית, ההתנייתית והתודעתית – מותנים בקיום חוק וסדר. נקודת הסינגולריות, שבה קורסים כל חוקי הפיזיקה, יכולה לשמש משל בוטה לתוצאות הרות האסון של העדר חוק וסדר. הטבע יכול לחיות עם האי־ודאות של המציאות הקוואנטית, עם הקפריזיות והאקראיות המתקיימות במציאות התת־אטומית ועם הכאוס המקומי של סופות, מערבולות ושטפונות, אבל לא עם התמוטטות כל חוק וסדר, לא עם התוהו ובוהו המייצגים את השלילה המוחלטת של החיים.

אבל כיצד יכולים החיים, שנוצרו זמן רב אחרי שהעולם כבר היה קיים, להשפיע על מבנה היקום ועל תהליכי החומר המתקיימים בו? אמירה זו נשמעת מופרכת מיסודה, ואף על פי כן זוהי משמעותו של העקרון האנושי (האנתרופי) של היקום. עקרון זה מצביע על ערכיהם של קבועים פיזיקליים מסוימים ועל היחסים המספריים בין כוחות הטבע השונים, אשר אם היו קצת שונים, החיים לא היו מתאפשרים. כך, למשל, אם קצב ההתפשטות של היקום, שנייה אחת לאחר היווצרותו, היה אטי רק באחד חלקֵי אלף מיליון מיליון, היקום היה קורס לתוך עצמו עוד לפני שהיו נוצרים כוכבי הדור הראשון, אשר בהם נוצרו היסודות המרכזיים של החיים – הפחמן והחמצן.

אם כוח הכבידה, שהוא חלש כדי 10 בחזקת 40 מהכוח האלקטרומגנטי, היה טיפ טיפה חלש יותר, החומר ביקום לא היה יכול להתגבש לכוכבים, והשמש שלנו היתה מסיימת את חייה הרבה לפני שהיו נוצרים חיים על פני כדור הארץ. תיאום מופלא זה בין הכוחות והקבועים הפיזיקליים לבין התנאים הנדרשים ליצירת החיים מעיד, לדעת הפיזיקאי רוברט דיקי, שהיקום היה יכול להיברא רק כאשר היה מובטח כי בנקודה כלשהי בעתיד יופיעו חיים בעלי הכרה ויכולת צפייה. ובלשונו של פיזיקאי אחר, ג’ון וילר, קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה המידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה. קביעה זו מזכירה לנו את דבריו של אדינגטון: “גילינו עקבות זרים בחופים לא נודעים. פיתחנו תיאוריות עמוקות כדי להתחקות על מקורן. לבסוף הצלחנו, וראה הן היו עקבותינו שלנו”.

בכך מגיעה סדרה זו לסיומה. אפשר היה להמשיך על השפעת ההכרה על תהליכים פיזיקליים; על אפשרות היווצרותם של עולמות חדשים, מקבילים לשלנו, כל אימת שתודעתנו מבצעת מדידה של אירוע פיזיקלי; על הגיאומטריה הפרקטלית, המשאירה בידי הצופה, בדומה לפיזיקה הקוואנטית, את ההכרעה לגבי אורכם של קווים וממדיותם של גופים; על הסיכוי להמשיך את קיומה של התודעה באמצעות מחשבים מטיפוס חדש ועוד. אך כל אלה היו מאריכים את הסדרה אל מעבר למה שיאה לה. על כן, נקודה זו טובה לסיום כמו כל נקודה אחרת, שהרי ממילא אין לדברים האלה סוף.