אמי היתה אשה קטנת קומה, אבל יפה, חכמה, שקטה וצנועה בכל דרכיה. רק בסתר לבה היתה מתגאה במוצאה מגדולי היחס – בת לאב תורני מפורסם. הכרתיו: תמיר, בעל צורה ונכבד בעיני הבריות. קלסתר פניו ושם משפחתו העידו עליו שהוא מיוצאי מערב אירופה, אשר נתגלגלו למזרח לבקש אכסניה של תורה בשעה שזו התחילה להִשָׁקע במערב.

אמי נתיתמה מאִמה בהיותה ילדה קטנה וגודלה על ברכי אם חורגת, אשה מפורסמה באדיקותה, מוצאה משלשלת רבנים וגאונים, שנִשאה להסבא שלי בתקוה לזכות בזיווגה זה בחלק הגון בעולם הבא. ואִשה זו, כגודל יחֻסה וצדקתה היתה בעלת תכונה קשה, ומפני שהיתה חשוכת בנים הציקה מאד ליתומי בעלה, עד שההכרח הביא את הסבא להשיא את אמי בהיותה ילדה צעירה, בת ארבע עשרי.

אבי היה בן לבעל־בית פשוט, אמיד ועסקן ציבורי. הסבא היה בעל בית חרושת, שיִסד אותו בלי אמצעים רק במרצו הרב וכשרונו. גם הוא היה נצר למשפחה תורנית, מגזע מחבר הפירוש “תפארת ישראל” על המשנה,¹ אך מפני שהתייתם בעודו ילד קטן, ומחויב היה לדאוג ללחם חוקו בעמל כפיו, לכן לא נפל גורלו בין התורנים.²

הסבתא שלי נשאת אליו בהיותו כבר אדם מבוסס קצת. והיא, גם כן נצר ממשפחה מיוחסת, היתה בעלת מידות תרומיות וכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. כֻּלם ידעו [הכירו] את הסבתא בתור אשה חכמה ולב נדיב, אוהבת לכולם. את כל דכפין [רעב] האכילה על שֻׁלחנה, וסִדרה את חייה ככה שהיתה לו לעזר גם במסחר: היא ניהלה את העסק, למכור תוצרת הסבא, ביד רמה, ויצאו לה מוניטין בכל הסביבה. ועם זה היתה גם עקרת הבית למופת. היא חִנכה את ילדיה ושִדכה את בניה ובנותיה אך ורק עם בני משפחות מפורסמות.

השולחן שלה היה תמיד ערוך בפני כל זקוק ורעב: פועלי בית החרושת, בעלי עגלות, סבלים וכל מי שהיה לו איזה מגע עם העסק שלהם – כל האנשים האלה נחשבו אצל השולחן כבני הבית ממש. גם חוטבי עצים ושואבי מים מהסביבה באו תמידית לסעוד בצהרים כמו בביתם. חוץ מכל אלה היו תמידית קרובים עניים, וכל עני המחזר על הפתחים שנזדמן לזמן הסעודה קִבל ארוחתו בשלמות.

מצבם החומרי היה די איתן, והיא שמה לה לחוק כי כל צאצאיה, נכדיה וניניה, מחויבים להִמצא תמיד סביבה כסביב המלכה במכוֶרת [בכוורת]. ארבעת הבנים הנשואים ושתי הבנות הנשואות היו כֻּלם סמוכים על שולחנה.

פעם, בהיותי ילד קטן, פרצה שרֵפה גדולה ברחובנו ונשרף גם הבית הפטריארכלי הזה. אבל לא ארכו הימים ונִגשו לבנות במקומו בית לבנים בעל קומות. אז הציגה הסבתא לפני האדריכל את תוכניתה הנרצה [הרצוייה, ואולי הנחרצת], שהבית יתאים לחפצה – היינו שיהיה בנוי מדורים, מדורים, בצורת מכוֶרת אשר תכיל את כל יוצאי חלציה יחד. וכך הווה. כל בני המשפחה מצאו בו מדורם, ולסעוד סעדו כלם יחד בחדר האוכל המשותף שהיה סמוך לחדר הזקנים. עד היום הזה עוד לא נמחקו מזכרוני השבתות וימים הטובים, שהתאספנו בנים ובני בנים, עוללים ואנשים, אף אחד לא נעדר, סביב השולחן האוניברסלי – והמלכה בראש רווה נחת.

לאסוננו הגדול לא ארך ימים האושר הזה. חג הסוכות שנת תרכ"ז [1866] הגיע. הכַּורת רעשה מרוב ההכנות לקראת החג. המלכה נתנה פקודות, וידי כולם מלאו עבודה. אף אנחנו הפעוטים, הנכדים, מתעסקים בהכנת דגלים לשמחת תורה. והנה בעצם החג פשטה פתאום מגפת החלירע [כולרה] בעירנו ותפיל חללים לאלפים. פגעה גם בביתנו, והסבתא שלי נפלה לקרבן ממש ביום שמחת התורה.

זה היה האסון הראשון שנפגשתי אתו פנים אל פנים בימי חלדי הקט, וקשה היה לראות איך ערבה³ השמחה והעצבות השתררה בכל פינות המכוֶרת. הזקן חִפש אז נוחם באסונו בהתמסרו כֻּלו לעסקי צִבּור, ואת עסקיו הפרטיים מסר לבניו הגדולים, שנשארו עוד כלם לדור בצוְתא חדא⁴ כקודם. [אך] באין מלכה התרוקנה המכוֶרת מתוכנה והדבורים התפזרו, והדבר הראשון שנתן אותות חורבן הבית היה הסתלקות השולחן הכללי, עם כל הטרדציה [המסורת] הנהדרה שלו.

הראשון שפרש ויצא מהכורת היה אבי, שלא יכול לסבול יותר את הקומונה ששרר במשפחה והביא לידי עצלות גמורה של אחדים מבני המשפחה. כי לא כל הבנים ירשו מהזקנים את אהבת העבודה, ולא את העיקר “ואהבת לרעך כמוך” של עקרת הבית. ההתפרצות של אבי לשבור את המסורת, שנשארה קדושה בעיני זקֵנו כמו הסבתא עצמה, עשתה פעולה נחרצה עליו, והוא התפתה בעִדנא דרתחא [בשעת כעס] ליסר את אבי בעונש היותר חמור בימים ההם, היינו להעביר אותו מנחלתו. אך כעבור איזה שנים חמתו שככה, והתחיל להכיר בצדקת אבי, ובסוף ימיו תיקן את המעוות והחזיר לו את זכותו.

לא כל הבנים ירשו את אהבת העבודה מהסבא, אבל כשרון העבודה כמעט כולם ירשו. מעין זיק של כשרון למכניקה הוכנס לתוך עורקי המשפחה⁵ ואין דבר במקצוע זה שיכבד עליהם מלהבינו. לאהבתם ומסירותם לטכניקה לא היה גבול, ומקטנותנו היא השפיעה עלינו.

זכורני, בהיותי בן שנתיים וחצי עברה בעירנו מחלה מִדבקת והמון ילדים חלו בה. אף כי לא היתה מסוכנת אך תוצאותיה היו מרות, כי אחרי איזה ימים של חום חזק אמנם הבריאו, אך רוב הילדים נשארו בעלי מום, כי נלקח מהם כח הדיבור – אף כי חוש השמיעה נשאר כמו קודם. הרופאים אמנם לא אמרו נואש ונתנו תקוָה להורים שאיזה מקרה של הזדעזעות עצבים חזקה, התפעלות והתרגשות פנימית שיזעזע את מוחם, ועצב הממונה על הדיבור יתעורר מעצמו לפעולה, להשיב להם את כח הדיבור. ואני חליתי גם אני, ונאלמתי דומיה למשך תשעה ירחים. לסוף נזדמנה לי פעם ציפור מלאכותית, והציפור התחילה לצפצף. כל כך התפעלתי מהמנגנון שבתוך ציפור מלאכותית זו, עד שפרצתי בצפצוך דק: “אמי, הציפור מצפצפת”! ומאז קמעה קמעה שב אלי החוש המבדיל את האדם מן החיה. ורוב בני גילי המסכנים נשארו אִלמים כל ימי חייהם.

בן שלוש שנים ומחצה הייתי בשעה שזכתה עירנו בפעם הראשונה לקו של מסילת ברזל. כאשר הגיע הקו עד הנהר בוג, העובר במרחק כשמונה קילומטרים מהעיר, וידוע היה במרוצתו, העיקה על מוחותיהם של היהודים שאלה: היתכן שמסילת הברזל תעבור את הנהר החצוף הזה? אבי שמר את הדבר בלבו, וכאשר שמע שהתחילו לבנות גשר של ברזל על הבוג עשה את שבתו חול כי לא יכול להבליג על רוחו, ולמרות האיסור של תחום שבת, הלך בכל שבת בשבתו, בבקר השכם, לבקר את עבודת הגשר ולהתחקות על מהלך העבודה הטכנית החביבה עליו. ובלכתו “גנב” גם אותי, את בנו היחיד, מסינור אמי בכוָנה להשריש בי מעצם ילדותי את כח ההתסכלות הטכנית. וכמה דמעות שנשפכו מעיני אמי על עוללה הקט, המתענה כל היום בכתות רגליו הקטנות ועל העונג וקדושת השבת שנשבתו ממנו, לא הועילו כלום, כי הצורך הנפשי המכני של אבי גבר על הכל.

זרע זה שזרע אבי ז“ל על תלמי לבי הרך, המלא טל ילדות, עשה את שלו ואני רכשתי לי בכל מקרה ידיעה עמוקה והסתכלות בטכניקה בעצם ימי ילדותי, וכל מעיני בהקיץ ובחלום היתה המכניקה. אבל לאסוני עמדה הטרדציה היהודית לשטן על דרכי, ולא נתנה את כוחי זה להתפתח בדרך טבעי, כמו שעושים אומות העולם כי לגדולות נוצרתי. אמי, הקנאית למסורת, את חפצה שמרה למצוא בי יורש רוחני של אביה ז”ל, התורני המפורסם, כבשה את רוחי השואף ליצירה ולא נתנה לי להתעסק בגלוי בעניני דעלמא אף רגע. כי הרי אצל אמי ז"ל היתה קבלה שבעלי מלאכה ואֻמנות הם סוג נמוך של בני אדם שסופם לרשת גיהנום, לא נבראו אלא לשמש תלמידי חכמים.

ככה כִוונו את החִנוך שלי, וככה גודלתי ללא מטרת החיים שאליה נקראתי. בחזקת היד המיתו בי את מתנת אלוהים שחוננתי בה. וממילא עברו עלי הילדות והבחרות בדו־פרצופיות: בפרהסיה התעסקתי אמנם בלמודים, אבל בצנעה היה כל מַאֲוַיי בהמצאות טכניות.

ואמי הלא באמת היתה ראויה לאהבה ולכבוד, ולא היה בי העוז להתפרץ ולצאת נגד דעותיה וללכת בדרך שלא לפי רוחה, ביִחוד כשראיתי כי גם אבי חולק לה את הכבוד הכי גדול ודבריה הם כאורים ותומים בעיניו. ובכל זאת כשהגיעו ימי בגרותי, ונמאסו עלי חיי הרוח והבטלה של בני הנעורים בעירנו, תקפו אותי געגועים חזקים לאיזו פעולה ואמרתי לעזוב סוף סוף את סִנור אמי, לצאת אל העולם הגדול וללמד את ידי לשחות עם הזרם הכללי. אז התלקחה בבית מלחמה, ומדי פעם בפעם נפגשתי בעיני אמי הטובה, המוצפות דמעות של תחינה שלא אעז לדבר ולחשוב על צעד מסוכן כזה כי בנפשה הוא.

ובבוא פרקי למלאות את חובתי לצבא לא נתנה מנוחה לאבי עד שהוציא אל הפועל, ברוב עמל וכסף, איזה זכות ממדרגה ראשונה בכדי שלא אצטרך לעזוב את קן מולדתי, ונשארתי שוב בבית. וכל מגמתי – לעזוב את חיי הבטלה וללכת מהורי על מנת להשתלם – נשארה כמו תמיד מעל.