המקלט, הקלוב [המועדון], בית התענוגות שלי, כמו של כל בני גילי בימים ההם, היה בית המדרש. שם היתה לי ההזדמנות להסתכל וללמוד את דרכי בני אדם ולהתחקות על תכונותיהם. אביא כאן טִפוסים אחדים לדוגמא.

ר' ברוך הירש הנפח. זוכר אני את האיש הזה בהיותו כבר זקן כבן שבעים, והוא עדין חזק בגופו ובקולו. ובהשמע בעיר שברוך הירש יתפלל את “הסליחות”, היה זקן ונער מחכה בכליון עינים לחצות הלילה להתענג על נועם קולו. פעם נסחפתי עם הזרם, להיוכח במה כחו גדול. מצאתי שקול ערב בגיל כזה כבר אין לבקש – הרבה שִנים כבר חסרו לו ואי אפשר שיקסים בנועם קולו. אלא מאי? הוא לקח את לב הקהל בהיפנוז [בהיפנוט] שהיה במבטאו. כל מילה ומילה שהוציא מפיו היתה מעין אנחה קורעת לב שיצאה מפי כנסת ישראל השדודה והדוויה בגלות המרה והנמהרה זה אלפי שנים.

מענין איך התגלגל ברוך הירש זה לנפח. לפנים בישראל היו בעלי בתים הגונים פונים לראשי הישיבות, לבחור להם איזה בחור הגון בשביל בִּתם שהגיעה לפרקה. אחרי החתונה המשיכו הללו ללמוד תורה בבתי המדרש שבעיר חותנם עוד אי אילו שנים, וארוחת תמיד נִתנה לזוג – [ולחתן] ולאשתו ולבנים שנולדו על ברכי ההורים, וכל מחסורם על חשבון ההורים. רק כעבור ימי השלווה האלה, אשר לא היה קֶצֶב להם [הקצבה של משך הזמן], הוטל הגורל במה לאחוז בחיים. אי אלה מהם קבלו סמיכות לרבנות או לכלי קודש מסוג אחר, אך על פי רוב קפצו לים של פרקמטיה [מסחר].

על ברוך הירש זה שמעתי מספרים שהיה בחור טוב, בעל כשרונות, שלמד בישיבה בעירה הסמוכה. בעירנו נמצא חרש ברזל שכִּבד מאוד תלמידי חכמים, ולו בת יחידה שהגיעה לפרקה. מובן שהאב דנן התאמץ בכל יכולתו לשדך את בתו היחידה עם לומד תורה. וַימצא לו את ברוך הירש, בחור ישיבה עם כל המעלות, ובנוסף לזה גם יודע נגן [לשיר ניגונים]: קולו של ברוך הירש היה ערב מאד, וכשניגש לפעמים אל התיבה להתפלל הפליא ממש את כל שומעיו, והאריך בתפילתו, עד שנעשה לדבר רגיל שמבית המדרש [שבו] התפלל ברוך הירש היו יוצאים באי אלו שבתות או מועדים הרבה יותר מאוחר מאשר מבתי תפילה האחרים שבעיר.

לאברך הזה יצאו מוניטין, והרבה הורים התברכו בחתנים כמוהו, וניבאו לו עתידות. והנה הפתעה משונה: אברך משי זה התחיל לפעמים להפשיל שרווליו במין משחק ולעזור לחותנו במפחיה. עד שלאט לאט תפס את המקצוע כהוגן בידיו, והרתיע הצידה את חותנו מהסדנא, בקיימו עליו [על עצמו] את המימרא “שנא את הרבנות ואהב את המלאכה”.¹

אבל את החזנות לא עזב, ומהמפחיה ישר אל התיבה להתפלל לפני הציבור. ספרו עליו הזקנים שאף פעם לא הזיע בעמדו על יד הסדנא [הסדן], בעבדו קשה. וכאשר ירד לפני התיבה בימים הנוראים היה מתרגש ומתפעל עד שהתרחץ בים של זיעה. דבר רגיל היה לראות איך בתו מביאה לו איזה פעמים ביום כלֵי לבן להחליף בתא המיוחד שעשו בשבילו בבית המדרש שלו. לסוף ימיו אסרו עליו את התפילה, מפני שהיה מגיע לידי התעלפות מרוב התרגשותו.

אשתו ילדה לו רק בת אחת יחידה, והשיאהּ לצעיר ממשפחה הגונה. הדור הצעיר התנגד בכל מאודו להמפחיה, ולא ארכו הימים והמפחיה נסגרה, ובמקומה פתחו חנות של ממכר ספרים הידועה בכל העיר והסביבה. אך השם “ברוך הירש הנפח” נשאר לו עד זקנה ושיבה. ינעמו לו רגבי אדמתו!

ר' שמאי מוכר מליחים. על יד הכותל הצפוני בבית המדרש ישב לו שנים רבות איש צנוע, ר' שמאי מהדגים המלוחים. כשבאו בשעה הכי מוקדמה לבית המדרש כבר מצאו אותו יושב ומעין בספר, ומתי שעזבו את בית המדרש, אותו השאירו על מקומו. ולא קרה אף פעם, אפילו בימי גשם וסגריר, בסערות שלג וימי חום גדול, שר' שמאי יחסיר ח"ו [חס ושלום] תפילת צבור אחת משלוש הפעמים ביום. בפוליטיקה, בבחירת גבאים, בכל ריב וקטטה שיארע בבית הכנסת, לא לקח שום חלק, עומד תמיד מרחוק, אף כי לאחד מבעלי הבתים החשובים נחשב – היה סוחר גדול בדגים מלוחים.

מצבו היה איתן, וכל מרצו היה נתון לדברים שבצדקה. יום יום אחרי התפילה היה סובב בשקט וכלאחר יד בבית המדרש ומאסף איזה כספים לתמוך בקשי יום וביורדים מנכסיהם, שאך לפניו גילו את סודם. ובלכתו לקַבץ כמעט שלא הרגישו בו, [כאילו] סתם יש לו שיח ושיג עם אחדים מבאי בית הכנסת. ולא הלך כסדר, אלא בסירוגין תמיד, כדי שלא לבַיש אנשים שסוד מצבם הרעוע ידע רק הוא. ולא נפל לטורח אף פעם על איזה איש. כשפנה למאן דהוא לבקש נדבה, תמיד היו נענים לו בסבר פנים יפות, ונמצאו אנשים הרבה שסבלו מזה אם עבר על פניהם מבלי לבקש מהם תרומה.

ועוד עבודה מסורתית היתה לר' שמאי: עירנו היתה קרובה למבצר הגדול והמפורסם בכל ארץ רוסיה. במבצר הזה עבדו בצבא הרבה יהודים, שעל פי השתדלותם של נכבדי העדה היה שומה לתת להם חופש בערב שבת עד מוצאו, ללכת העירה ולבלות שם את יום השבת בין אחיהם. בליל השבת היו באים למאותיהם, ומתפזרים בין כל בתי הכנסיות היותר קרובים לצד המבצר. בית המדרש שלנו היה הראשון לקרבת המקום [הקרוב ביותר], לכן נפלה בחלקנו מנה כפולה ומכופלת. ר' שמאי היה אז עושה את תפילתו קצרה, וַיתפוס מקום על סף הפתח, ושם היה מעשהו לזוֵג זִווגים: לתת לכל בעל בית איש צבא בתור אורחו לשבת. על פי חכמת הפרצוף ידע תמיד את מי לתת למי. והיו ביניהם קבועים שאכלו על שולחן של בעל בית אחד. לפני אלה לא בא בהצעה. אף כי לא ראה את האורח שלהם בבית המדרש, ברי היה לו שכבר הלך ישר הביתה כבן בית ממש. וכמה אנשי צבא שנשארו בלי מקום היה מאסף אתו אל ביתו מבלי התחשב אף פעם עם אשתו, אולי לא הכינה סעודה מספקת.

ופעם בשנה היה האיש השקט והצנוע הזה נהפך לסמל של עליצות והוללות: זה היה בחג שמחת התורה. בזמן ההקפות היה מסובב עם כל הנערים את הבימה ויחד עמהם רקד ושר והשתובב. הילדים טִפסו עליו, ישבו על כתפיו, סחבו את שולי בגדו ויחשבוהו לדומה לאחד מהם. האנשים הזקנים לא יכלו לסבול את הזלזול בלי גבול שהשתמשו [שנהגו] הילדים ביחס אליו, והוא באחד: “צאן קדושים”! והם עונים לנגדו: “מֶההה”! ואש התלהבותו מתלקחת בשמעו התשובה הברורה של צאן קדישא, ונשמה עילאה מתדבקת בר' שמאי זה הזקן, והוא קופץ ומדלג עם הנערים עד גמר ההקפות.

חוק היה מימים ימימה שביום שמחת התורה היו רוב המתפללים מלוים אותו הביתה בהילולא וחינגא דרך הרחוב הרועש, והוא מפזז ומכרכר לפני המחנה. בבואו לביתו היה מלחש על אוזן אחד הצעירים, מגלה לפניו את המקום שהצפינה אשתו את הצפחיות בדבש המוכנות לכבוד החג. והגנב הזדרז, ובנצחון גדול פוגשים אותו עם הקדרות המלאות צפיחיות. אך השודד מורדף מאשת ר' שמאי ובנותיו, הרצות אחריו בצווחות וגדופים, ור' שמאי מעמיד פנים של כעס כביכול. בשעה זו כבר כל הידים מורמות למעלה לתפוס את הצפיחיות מתוך הקדרות. השודד שדוד – תופסים מידו את הקדרות ובורחים עמהן. כולם אצים רצים לתפוס מנה, ועשרות ידים נתחבות לתוך הקדרות ובינתים הדבש נוזל על פי מדיהם. ור' שמאי נהנה מהמחזה הנהדר הנאה מרובה ושוחק בכל פה. רק פעם אחת בשנה.

למחרת בבוקר, בעת התפילה, אתה רואה כבר את ר' שמאי מתהלך שפי ומקבץ נדבות וחותם של צער הגלות מוטבע עליו. הנך מסתכל בו ושואל את עצמך כיצד נעשה הפלא שהאיש ר' שמאי, הנושא בחובו את צער כל העולם, יכל כה לשמוח, ולהראות את הפלא של שמחת תורה?

ר' אליהו הירש. בנגוד לר' שמאי הוא טיפוסו של ר' אליהו הירש: כאִלו היה ממונה על חִפוש עוונות בקולי קולות. הוא היה אחד מאזרחי הכותל המזרחי.² זקן גבוה, זקוף קומה, כֻּלו שיבה, בעל זקן ארוך לבן כשלג. בהתהלכו בבית המדרש היו עיניו פקוחות על כֻּלם ועל כל הנעשה מסביב. לכאורה יושב לו ולומד בהתמדה איזה סוגיה בגמרה ומתעמק בה, אך עיניו הגדולות תרות ומשוטטות לכל עבר ופִנה לתפוס את הנעשה מסביב. ואוי לו לעבריין – על פי מושגו – שר' אליהו הירש הטיל בו מבטו: הוא כְּרגע מתנפל עליו ובקולי קולות מטיף לו מוסר ודרך ארץ.

על שם טבעו זה הכתירו אותו בבית מדרשנו בתואר “ראש הז’נדרמים [השוטרים] של פמליה דלמעלה”. ופליאה רבה היתה: איזה כח טמיר נמצא באיש הזה שכֻּלם יראים ממבט עיניו ולא מתקוממים נגדו? בין הנתונים למוסרו בבית מדרשנו היו אנשים בעלי צורה, עשירים, תקיפים, בעלי בתים חשובים, לומדים מופלגים ובעלי השכלה הגונה ואינטליגנציה נפוחה – ועל כלם השפעתו היתה ניכרת שהם משתעבדים לג’נדרם שלנו, לר' אליהו הירש, ומקבלים בהכנעה את נזיפתו בלי שום מחאה.

ובכל זאת לא קרה שאת ר' אליהו הירש העמידו אל הבחירות לאיזה אצטלה שבקדושה בבית מדרשנו או בעיר. ור' אליהו הירש לא היה נראה להוט אחרי כבוד. בעת שמכרו עליות שמנות במכירה פומבית לא נִסה אף פעם לעמוד על המקח, לכן גם מקבצי הנדבות בבית תפילתנו נִזהרו מלגשת אליו. והיו אנשים עומדים ותמהים על כח השפעתו הרבה של ר' אליהו הירש – מנין הוא?

יהודה ליב פיינשטין. יחד עם בית מדרשנו קשור בזכרוני תמונת אדם גדול, הדגול מרבבה, הוא מר יהודה ליב פיינשטין, הנחשב בין משכילי העיר. בחדרי חדריו הוא למד, חקר וארג את מסכת ההסטוריה של עיר התהילה – זהו ספרו, שהדפיס אחרי עמל רב, ושמו נודע לתהילה בתפוצות ישראל.³ והאיש הזה היה מורדף [נרדף] עבור השכלתו מכל הסביבה הקנאית, שאמרה להחרימו בזה שבכל שעת בחירות לראשי קהילה בעיר הם עמדו כֵנד [כחומת מים] נגדו, שלא יבָּחר לשום תפקיד צבורי. ואף על פי כן הספיק ר' ליב להכניס את מִרצו בהרבה תקונים צבוריים שעינו היתה פקוחה עליהם.

היה לנו בית עלמין רחוק מן העיר, במקום שקט בין שדות תבואה ושיחים, ואלוני סרק גדלו בו, וצפורי הדרור שמצאו שם את קנם היו היחידים שבשירתם העליזה הפריכו את דממת הקודש ששררה בנוה עולמים זה. והנה בא היום, ומסילת הברזל שהגיעה לעירנו סִדרה את תחנתה דוקא סמוך לגבול הקברים, ושריקות הקטרים הכניסו דיזהרמוניה [צרימה] בשקט המופתי ששרר עד כה. ומאז נעשה בית העלמין הפקר לכל עובר ושב. פקידי המסילה, שלא הצטינו באהבת ישראל, עשו להם קִצור דרך בין הקברים, וגם השתמשו במקום שכל כך קדוש לנו לכל צורכיהם שאין הפה יכול לבטא אותם. הגסות קשה היה מנשוא, לראות איך כבוד ישראל מתחלל באופן אכזרי כזה. ואך פליאה היתה שאף אחד מכל פרנסי העיר לא התעורר לעמוד בפרץ.

והדבר נגע דוקא בלב האפיקורס המוחרם ר' ליב פיינשטין, ולא נחה דעתו עליו עד שנִגש להקים כבוד ישראל המחולל. הוא פנה במכתבי בקשה ודרישה לשר הפלך, תאר לפניו את העלבון הלאומי שנגרם ע"י מעשה רשע זה, ובשם כל הקדוש למין האנושי דרש את הסכמת השר להרשות לנו להשתמש בסכומים הגדולים שהצטברו בקופת הממשלה ממכס הבשר הכשר שלנו.

לאשרנו מצא ר' ליב אזנים קשובות להשתדלותו, ואחרי משא ומתן ארוך, התאמצות מרובה ומרץ רב נתקבלה על ידו הסכמה בדבר הכסף, וגם רשיון ממשלתי על שמו לבנות גדר אבנים סביב לבית העלמין. מה רב היה התמהון כשראה הקהל פתאום עשרות בעלי עגלות יהודים נוהרים לבית הקברות ופורקים משאות לבנים אדומות סביב סביב.

מתנגדיו המושבעים חרקו שן, כי היטב חרה להם הדבר. אך להפריע לא קם בהם הרוח, ויתנחמו בלבם שודאי לעולם לא יוציא אדם יחידי דבר ענקי כזה מכֹח אל הפועל. וישתמשו בממרא השגורה “שבקא לרויה דממילא קא נפל”.⁴

ובינתים מאות ידים של פועלים יהודים כבר היו עסוקות בהנחת נדבך על גבי נדבך. ואחרי עבור איזה ירחי מספר היינו עדים איך כל הרוצה להכנס לבית הקברות צריך להדפק בשער נעול ולחכות עד ששומר בית הקברות הגר בפנים כמו במבצר, יבוא ויפתח לו.

מעשה רב זה מצא הֵדו בלב ההמון ושֵׁם ר' ליב פיינשטין יצא לתהילה בפי בני העיר הישרים. אז תקף פחד הבחירות הבאות את בעלי האגרופין, שמא ח"ו יאבדו לנצח את המונֹפולין מידיהם ויעברו לידי בעלי ההשכלה. והקנאים טכסו עצה לפגוע [בר' ליב] קשה והעלילו עליו עלילה שכפיו גועלו בכספי העדה [שמעל בכספי ציבור]! זממם של הרשעים עשה פרי, והרשות כמעט שפסקה דינו למאסר, ואך הודות להשתדלותם של אנשים ישרים נשלח מטעם שר הפלך שליח מיוחד לבקר את החשבונות, ור' ליב יצא זכאי ובר כפים.

והאיש הפלאי המורם הזה לא נרתע לאחור ולא מנע בכל זאת את חסדו מצרכי הרבים בהרבה תחנונים נחוצים.

והנה מאורע חדש: בית מדרשנו עלה על המוקד [נשרף], ונשאר ממנו גל אפר גדול בצד אחד הרחובות הסואנים מאדם. רוב המתפללים התפזרו פה ושם, היו שסִדרו להם מנינים, ואת הגל שכחו לימים רבים מבלי בקש גואל.

והנה במקרה עבר פעם ר' ליב באחד מימי הקיץ להתרחץ בנהר. עיניו נתקלו בגל האפר, גל־עד לבושתם של גבאֵי בית מדרשנו שטמנו את ידם בצלחת מבלי עשות שום התאמצות להשיב את כבוד בית מדרשם על תִלו. ר' ליב שלנו הזמין את אחד הקבלנים אליו וצווה עליו להציג איזה גלֵי לבנים על המגרש. כשראו פתאום, ביום בהיר אחד, כי מובילים לבנים למגרש בית התפילה, התחילו הגבאים לעשות חקירה ודרישה מאין באה להם הברכה. ומיד התעורר הקהל, ומכל פינות העם הביאו כל איש ואשה את תרומת לבם לר' ליב. והמצוה שהתחיל בה, לא עזב כבר עד גמירא. ומה נפלא היה לראות את הישיש המלומד, שָֹב בעל פנים עדינים ועינים טובות, חבוש צילינדר, מנצח בלי לאות על העבודות. לא ארכו הימים ובמקום בית התפילה העתיק, ישן נושן, נמוך הקומה ורקוב למחצה, התנוסס לתפארת בית אבנים גבוה, נהדר – בית התפילה הראשון בכל העיר בתוכנית מודרנית.

משפחת יודל אקדאר. אם פלא הדבר בעיני קוראי זכרונותי שאין בהם זכר לטפוסי החסידים, שכל עיר ואם בישראל היתה עשירה בהם, מחויב אני לספר עובדה, עד כמה סביבתי היתה מרוחקה מכת החסידים. אחד מקרובי אבי, ר' יודל אקדאר, איש נשוא פנים, עסקן ציבורי ממדרגה ראשונה, פרנס הקהל, דיקטאטור ממש שאחז את רסן הממשלה בידו בחזקה וכל העיר הרכינה את ראשה נגדו, ממש מושל בכיפה – היו לו שני בנים, בחורים נחמדים, האחד כבן שש עשרה והשני גדול ממנו בשנה. יומם ולילה הם ישבו בבית המדרש ועסקו בתורה.

האב, בהיותו טרוד תמיד בעסקיו הרבים ובעסקי הצבור, לא שם לבו לחִנוך בניו כלל, ומפני שאף פעם לא באו תלונות נגדם לפניו, חזקה שהולכים הם בדרך הישרה. הוא נפגש עם בניו האהובים רק בשבתות על יד השולחן ותו לא. והנה בשבת אחת נפקד מקום הבנים השנַיִם אצל השולחן. הדבר הפליא אותו מאד, ואחרי חקירה ודרישה נודע הדבר שהבנים הציצו בחסידות ונפגעו, והוא לא הרגיש בזה, וכעת נסעו אל הרבי המפורסם איש המופת מ“סֶחיוז”!

כרעם פגעה הידיעה הפתאומית והמוזרה את “הארי מאקדאר”. דומם הוא ישב כל השבת מבלי הוציא אף הגה מפיו. וכאשר הגיעה שעת ההבדלה, קם וקרע את דש מעילו בברכת “דַיָן אמת”, וישב אחרי כן שבעה ימים על הקרקע כדרך האבלים, ושום תנחומים לא קִבל על אבדתו הגדולה. לב האיש התקיף שנשבר הפעם לא נרפא יותר, וקודר התהלך מאז כל הימים, עד שבא המות בצורת שבץ וגאל אותו מיסורי נפשו.

אחרי שנים רבות הכרתי את בית האחים החסידים המפורסמים ואת בניהם, בני גילי, עם הפאות הצהובות עד החגורה, שנולדו בקדושה ונתחנכו על ברכי הרבייִם הצדיקים. אבל חסות הצדיקים לא שמרה עליהם, ונצר אחד מהחסידים הותיקים האלה יצא לתרבות רעה. בהגיעו לשנת השמונה עשרה התגנב מהוריו, שם בכליו כלי כסף וברח לעיר הבירה. שם נכנס לקונסרווטוריום [בית ספר למוזיקה], וזכרו נשכח במשפחה למשך שנים רבות.

עד שהגיעה לעירנו שמועה מפתיעה, כי זמר מפורסם באופרה הממלכתית, תחת פסוידונים ידוע, הוא הוא הנכד של ר' יודל אקדאר – יונה’לע הצהוב.

עמוד מתוך כתב היד של הזיכרונות