אמי היתה אשה קטנת קומה, אבל יפה, חכמה, שקטה וצנועה בכל דרכיה. רק בסתר לבה היתה מתגאה במוצאה מגדולי היחס – בת לאב תורני מפורסם. הכרתיו: תמיר, בעל צורה ונכבד בעיני הבריות. קלסתר פניו ושם משפחתו העידו עליו שהוא מיוצאי מערב אירופה, אשר נתגלגלו למזרח לבקש אכסניה של תורה בשעה שזו התחילה להִשָׁקע במערב.

אמי נתיתמה מאִמה בהיותה ילדה קטנה וגודלה על ברכי אם חורגת, אשה מפורסמה באדיקותה, מוצאה משלשלת רבנים וגאונים, שנִשאה להסבא שלי בתקוה לזכות בזיווגה זה בחלק הגון בעולם הבא. ואִשה זו, כגודל יחֻסה וצדקתה היתה בעלת תכונה קשה, ומפני שהיתה חשוכת בנים הציקה מאד ליתומי בעלה, עד שההכרח הביא את הסבא להשיא את אמי בהיותה ילדה צעירה, בת ארבע עשרי.

אבי היה בן לבעל־בית פשוט, אמיד ועסקן ציבורי. הסבא היה בעל בית חרושת, שיִסד אותו בלי אמצעים רק במרצו הרב וכשרונו. גם הוא היה נצר למשפחה תורנית, מגזע מחבר הפירוש “תפארת ישראל” על המשנה,¹ אך מפני שהתייתם בעודו ילד קטן, ומחויב היה לדאוג ללחם חוקו בעמל כפיו, לכן לא נפל גורלו בין התורנים.²

הסבתא שלי נשאת אליו בהיותו כבר אדם מבוסס קצת. והיא, גם כן נצר ממשפחה מיוחסת, היתה בעלת מידות תרומיות וכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. כֻּלם ידעו [הכירו] את הסבתא בתור אשה חכמה ולב נדיב, אוהבת לכולם. את כל דכפין [רעב] האכילה על שֻׁלחנה, וסִדרה את חייה ככה שהיתה לו לעזר גם במסחר: היא ניהלה את העסק, למכור תוצרת הסבא, ביד רמה, ויצאו לה מוניטין בכל הסביבה. ועם זה היתה גם עקרת הבית למופת. היא חִנכה את ילדיה ושִדכה את בניה ובנותיה אך ורק עם בני משפחות מפורסמות.

השולחן שלה היה תמיד ערוך בפני כל זקוק ורעב: פועלי בית החרושת, בעלי עגלות, סבלים וכל מי שהיה לו איזה מגע עם העסק שלהם – כל האנשים האלה נחשבו אצל השולחן כבני הבית ממש. גם חוטבי עצים ושואבי מים מהסביבה באו תמידית לסעוד בצהרים כמו בביתם. חוץ מכל אלה היו תמידית קרובים עניים, וכל עני המחזר על הפתחים שנזדמן לזמן הסעודה קִבל ארוחתו בשלמות.

מצבם החומרי היה די איתן, והיא שמה לה לחוק כי כל צאצאיה, נכדיה וניניה, מחויבים להִמצא תמיד סביבה כסביב המלכה במכוֶרת [בכוורת]. ארבעת הבנים הנשואים ושתי הבנות הנשואות היו כֻּלם סמוכים על שולחנה.

פעם, בהיותי ילד קטן, פרצה שרֵפה גדולה ברחובנו ונשרף גם הבית הפטריארכלי הזה. אבל לא ארכו הימים ונִגשו לבנות במקומו בית לבנים בעל קומות. אז הציגה הסבתא לפני האדריכל את תוכניתה הנרצה [הרצוייה, ואולי הנחרצת], שהבית יתאים לחפצה – היינו שיהיה בנוי מדורים, מדורים, בצורת מכוֶרת אשר תכיל את כל יוצאי חלציה יחד. וכך הווה. כל בני המשפחה מצאו בו מדורם, ולסעוד סעדו כלם יחד בחדר האוכל המשותף שהיה סמוך לחדר הזקנים. עד היום הזה עוד לא נמחקו מזכרוני השבתות וימים הטובים, שהתאספנו בנים ובני בנים, עוללים ואנשים, אף אחד לא נעדר, סביב השולחן האוניברסלי – והמלכה בראש רווה נחת.

לאסוננו הגדול לא ארך ימים האושר הזה. חג הסוכות שנת תרכ"ז [1866] הגיע. הכַּורת רעשה מרוב ההכנות לקראת החג. המלכה נתנה פקודות, וידי כולם מלאו עבודה. אף אנחנו הפעוטים, הנכדים, מתעסקים בהכנת דגלים לשמחת תורה. והנה בעצם החג פשטה פתאום מגפת החלירע [כולרה] בעירנו ותפיל חללים לאלפים. פגעה גם בביתנו, והסבתא שלי נפלה לקרבן ממש ביום שמחת התורה.

זה היה האסון הראשון שנפגשתי אתו פנים אל פנים בימי חלדי הקט, וקשה היה לראות איך ערבה³ השמחה והעצבות השתררה בכל פינות המכוֶרת. הזקן חִפש אז נוחם באסונו בהתמסרו כֻּלו לעסקי צִבּור, ואת עסקיו הפרטיים מסר לבניו הגדולים, שנשארו עוד כלם לדור בצוְתא חדא⁴ כקודם. [אך] באין מלכה התרוקנה המכוֶרת מתוכנה והדבורים התפזרו, והדבר הראשון שנתן אותות חורבן הבית היה הסתלקות השולחן הכללי, עם כל הטרדציה [המסורת] הנהדרה שלו.

הראשון שפרש ויצא מהכורת היה אבי, שלא יכול לסבול יותר את הקומונה ששרר במשפחה והביא לידי עצלות גמורה של אחדים מבני המשפחה. כי לא כל הבנים ירשו מהזקנים את אהבת העבודה, ולא את העיקר “ואהבת לרעך כמוך” של עקרת הבית. ההתפרצות של אבי לשבור את המסורת, שנשארה קדושה בעיני זקֵנו כמו הסבתא עצמה, עשתה פעולה נחרצה עליו, והוא התפתה בעִדנא דרתחא [בשעת כעס] ליסר את אבי בעונש היותר חמור בימים ההם, היינו להעביר אותו מנחלתו. אך כעבור איזה שנים חמתו שככה, והתחיל להכיר בצדקת אבי, ובסוף ימיו תיקן את המעוות והחזיר לו את זכותו.

לא כל הבנים ירשו את אהבת העבודה מהסבא, אבל כשרון העבודה כמעט כולם ירשו. מעין זיק של כשרון למכניקה הוכנס לתוך עורקי המשפחה⁵ ואין דבר במקצוע זה שיכבד עליהם מלהבינו. לאהבתם ומסירותם לטכניקה לא היה גבול, ומקטנותנו היא השפיעה עלינו.

זכורני, בהיותי בן שנתיים וחצי עברה בעירנו מחלה מִדבקת והמון ילדים חלו בה. אף כי לא היתה מסוכנת אך תוצאותיה היו מרות, כי אחרי איזה ימים של חום חזק אמנם הבריאו, אך רוב הילדים נשארו בעלי מום, כי נלקח מהם כח הדיבור – אף כי חוש השמיעה נשאר כמו קודם. הרופאים אמנם לא אמרו נואש ונתנו תקוָה להורים שאיזה מקרה של הזדעזעות עצבים חזקה, התפעלות והתרגשות פנימית שיזעזע את מוחם, ועצב הממונה על הדיבור יתעורר מעצמו לפעולה, להשיב להם את כח הדיבור. ואני חליתי גם אני, ונאלמתי דומיה למשך תשעה ירחים. לסוף נזדמנה לי פעם ציפור מלאכותית, והציפור התחילה לצפצף. כל כך התפעלתי מהמנגנון שבתוך ציפור מלאכותית זו, עד שפרצתי בצפצוך דק: “אמי, הציפור מצפצפת”! ומאז קמעה קמעה שב אלי החוש המבדיל את האדם מן החיה. ורוב בני גילי המסכנים נשארו אִלמים כל ימי חייהם.

בן שלוש שנים ומחצה הייתי בשעה שזכתה עירנו בפעם הראשונה לקו של מסילת ברזל. כאשר הגיע הקו עד הנהר בוג, העובר במרחק כשמונה קילומטרים מהעיר, וידוע היה במרוצתו, העיקה על מוחותיהם של היהודים שאלה: היתכן שמסילת הברזל תעבור את הנהר החצוף הזה? אבי שמר את הדבר בלבו, וכאשר שמע שהתחילו לבנות גשר של ברזל על הבוג עשה את שבתו חול כי לא יכול להבליג על רוחו, ולמרות האיסור של תחום שבת, הלך בכל שבת בשבתו, בבקר השכם, לבקר את עבודת הגשר ולהתחקות על מהלך העבודה הטכנית החביבה עליו. ובלכתו “גנב” גם אותי, את בנו היחיד, מסינור אמי בכוָנה להשריש בי מעצם ילדותי את כח ההתסכלות הטכנית. וכמה דמעות שנשפכו מעיני אמי על עוללה הקט, המתענה כל היום בכתות רגליו הקטנות ועל העונג וקדושת השבת שנשבתו ממנו, לא הועילו כלום, כי הצורך הנפשי המכני של אבי גבר על הכל.

זרע זה שזרע אבי ז“ל על תלמי לבי הרך, המלא טל ילדות, עשה את שלו ואני רכשתי לי בכל מקרה ידיעה עמוקה והסתכלות בטכניקה בעצם ימי ילדותי, וכל מעיני בהקיץ ובחלום היתה המכניקה. אבל לאסוני עמדה הטרדציה היהודית לשטן על דרכי, ולא נתנה את כוחי זה להתפתח בדרך טבעי, כמו שעושים אומות העולם כי לגדולות נוצרתי. אמי, הקנאית למסורת, את חפצה שמרה למצוא בי יורש רוחני של אביה ז”ל, התורני המפורסם, כבשה את רוחי השואף ליצירה ולא נתנה לי להתעסק בגלוי בעניני דעלמא אף רגע. כי הרי אצל אמי ז"ל היתה קבלה שבעלי מלאכה ואֻמנות הם סוג נמוך של בני אדם שסופם לרשת גיהנום, לא נבראו אלא לשמש תלמידי חכמים.

ככה כִוונו את החִנוך שלי, וככה גודלתי ללא מטרת החיים שאליה נקראתי. בחזקת היד המיתו בי את מתנת אלוהים שחוננתי בה. וממילא עברו עלי הילדות והבחרות בדו־פרצופיות: בפרהסיה התעסקתי אמנם בלמודים, אבל בצנעה היה כל מַאֲוַיי בהמצאות טכניות.

ואמי הלא באמת היתה ראויה לאהבה ולכבוד, ולא היה בי העוז להתפרץ ולצאת נגד דעותיה וללכת בדרך שלא לפי רוחה, ביִחוד כשראיתי כי גם אבי חולק לה את הכבוד הכי גדול ודבריה הם כאורים ותומים בעיניו. ובכל זאת כשהגיעו ימי בגרותי, ונמאסו עלי חיי הרוח והבטלה של בני הנעורים בעירנו, תקפו אותי געגועים חזקים לאיזו פעולה ואמרתי לעזוב סוף סוף את סִנור אמי, לצאת אל העולם הגדול וללמד את ידי לשחות עם הזרם הכללי. אז התלקחה בבית מלחמה, ומדי פעם בפעם נפגשתי בעיני אמי הטובה, המוצפות דמעות של תחינה שלא אעז לדבר ולחשוב על צעד מסוכן כזה כי בנפשה הוא.

ובבוא פרקי למלאות את חובתי לצבא לא נתנה מנוחה לאבי עד שהוציא אל הפועל, ברוב עמל וכסף, איזה זכות ממדרגה ראשונה בכדי שלא אצטרך לעזוב את קן מולדתי, ונשארתי שוב בבית. וכל מגמתי – לעזוב את חיי הבטלה וללכת מהורי על מנת להשתלם – נשארה כמו תמיד מעל.

המקלט, הקלוב [המועדון], בית התענוגות שלי, כמו של כל בני גילי בימים ההם, היה בית המדרש. שם היתה לי ההזדמנות להסתכל וללמוד את דרכי בני אדם ולהתחקות על תכונותיהם. אביא כאן טִפוסים אחדים לדוגמא.

ר' ברוך הירש הנפח. זוכר אני את האיש הזה בהיותו כבר זקן כבן שבעים, והוא עדין חזק בגופו ובקולו. ובהשמע בעיר שברוך הירש יתפלל את “הסליחות”, היה זקן ונער מחכה בכליון עינים לחצות הלילה להתענג על נועם קולו. פעם נסחפתי עם הזרם, להיוכח במה כחו גדול. מצאתי שקול ערב בגיל כזה כבר אין לבקש – הרבה שִנים כבר חסרו לו ואי אפשר שיקסים בנועם קולו. אלא מאי? הוא לקח את לב הקהל בהיפנוז [בהיפנוט] שהיה במבטאו. כל מילה ומילה שהוציא מפיו היתה מעין אנחה קורעת לב שיצאה מפי כנסת ישראל השדודה והדוויה בגלות המרה והנמהרה זה אלפי שנים.

מענין איך התגלגל ברוך הירש זה לנפח. לפנים בישראל היו בעלי בתים הגונים פונים לראשי הישיבות, לבחור להם איזה בחור הגון בשביל בִּתם שהגיעה לפרקה. אחרי החתונה המשיכו הללו ללמוד תורה בבתי המדרש שבעיר חותנם עוד אי אילו שנים, וארוחת תמיד נִתנה לזוג – [ולחתן] ולאשתו ולבנים שנולדו על ברכי ההורים, וכל מחסורם על חשבון ההורים. רק כעבור ימי השלווה האלה, אשר לא היה קֶצֶב להם [הקצבה של משך הזמן], הוטל הגורל במה לאחוז בחיים. אי אלה מהם קבלו סמיכות לרבנות או לכלי קודש מסוג אחר, אך על פי רוב קפצו לים של פרקמטיה [מסחר].

על ברוך הירש זה שמעתי מספרים שהיה בחור טוב, בעל כשרונות, שלמד בישיבה בעירה הסמוכה. בעירנו נמצא חרש ברזל שכִּבד מאוד תלמידי חכמים, ולו בת יחידה שהגיעה לפרקה. מובן שהאב דנן התאמץ בכל יכולתו לשדך את בתו היחידה עם לומד תורה. וַימצא לו את ברוך הירש, בחור ישיבה עם כל המעלות, ובנוסף לזה גם יודע נגן [לשיר ניגונים]: קולו של ברוך הירש היה ערב מאד, וכשניגש לפעמים אל התיבה להתפלל הפליא ממש את כל שומעיו, והאריך בתפילתו, עד שנעשה לדבר רגיל שמבית המדרש [שבו] התפלל ברוך הירש היו יוצאים באי אלו שבתות או מועדים הרבה יותר מאוחר מאשר מבתי תפילה האחרים שבעיר.

לאברך הזה יצאו מוניטין, והרבה הורים התברכו בחתנים כמוהו, וניבאו לו עתידות. והנה הפתעה משונה: אברך משי זה התחיל לפעמים להפשיל שרווליו במין משחק ולעזור לחותנו במפחיה. עד שלאט לאט תפס את המקצוע כהוגן בידיו, והרתיע הצידה את חותנו מהסדנא, בקיימו עליו [על עצמו] את המימרא “שנא את הרבנות ואהב את המלאכה”.¹

אבל את החזנות לא עזב, ומהמפחיה ישר אל התיבה להתפלל לפני הציבור. ספרו עליו הזקנים שאף פעם לא הזיע בעמדו על יד הסדנא [הסדן], בעבדו קשה. וכאשר ירד לפני התיבה בימים הנוראים היה מתרגש ומתפעל עד שהתרחץ בים של זיעה. דבר רגיל היה לראות איך בתו מביאה לו איזה פעמים ביום כלֵי לבן להחליף בתא המיוחד שעשו בשבילו בבית המדרש שלו. לסוף ימיו אסרו עליו את התפילה, מפני שהיה מגיע לידי התעלפות מרוב התרגשותו.

אשתו ילדה לו רק בת אחת יחידה, והשיאהּ לצעיר ממשפחה הגונה. הדור הצעיר התנגד בכל מאודו להמפחיה, ולא ארכו הימים והמפחיה נסגרה, ובמקומה פתחו חנות של ממכר ספרים הידועה בכל העיר והסביבה. אך השם “ברוך הירש הנפח” נשאר לו עד זקנה ושיבה. ינעמו לו רגבי אדמתו!

ר' שמאי מוכר מליחים. על יד הכותל הצפוני בבית המדרש ישב לו שנים רבות איש צנוע, ר' שמאי מהדגים המלוחים. כשבאו בשעה הכי מוקדמה לבית המדרש כבר מצאו אותו יושב ומעין בספר, ומתי שעזבו את בית המדרש, אותו השאירו על מקומו. ולא קרה אף פעם, אפילו בימי גשם וסגריר, בסערות שלג וימי חום גדול, שר' שמאי יחסיר ח"ו [חס ושלום] תפילת צבור אחת משלוש הפעמים ביום. בפוליטיקה, בבחירת גבאים, בכל ריב וקטטה שיארע בבית הכנסת, לא לקח שום חלק, עומד תמיד מרחוק, אף כי לאחד מבעלי הבתים החשובים נחשב – היה סוחר גדול בדגים מלוחים.

מצבו היה איתן, וכל מרצו היה נתון לדברים שבצדקה. יום יום אחרי התפילה היה סובב בשקט וכלאחר יד בבית המדרש ומאסף איזה כספים לתמוך בקשי יום וביורדים מנכסיהם, שאך לפניו גילו את סודם. ובלכתו לקַבץ כמעט שלא הרגישו בו, [כאילו] סתם יש לו שיח ושיג עם אחדים מבאי בית הכנסת. ולא הלך כסדר, אלא בסירוגין תמיד, כדי שלא לבַיש אנשים שסוד מצבם הרעוע ידע רק הוא. ולא נפל לטורח אף פעם על איזה איש. כשפנה למאן דהוא לבקש נדבה, תמיד היו נענים לו בסבר פנים יפות, ונמצאו אנשים הרבה שסבלו מזה אם עבר על פניהם מבלי לבקש מהם תרומה.

ועוד עבודה מסורתית היתה לר' שמאי: עירנו היתה קרובה למבצר הגדול והמפורסם בכל ארץ רוסיה. במבצר הזה עבדו בצבא הרבה יהודים, שעל פי השתדלותם של נכבדי העדה היה שומה לתת להם חופש בערב שבת עד מוצאו, ללכת העירה ולבלות שם את יום השבת בין אחיהם. בליל השבת היו באים למאותיהם, ומתפזרים בין כל בתי הכנסיות היותר קרובים לצד המבצר. בית המדרש שלנו היה הראשון לקרבת המקום [הקרוב ביותר], לכן נפלה בחלקנו מנה כפולה ומכופלת. ר' שמאי היה אז עושה את תפילתו קצרה, וַיתפוס מקום על סף הפתח, ושם היה מעשהו לזוֵג זִווגים: לתת לכל בעל בית איש צבא בתור אורחו לשבת. על פי חכמת הפרצוף ידע תמיד את מי לתת למי. והיו ביניהם קבועים שאכלו על שולחן של בעל בית אחד. לפני אלה לא בא בהצעה. אף כי לא ראה את האורח שלהם בבית המדרש, ברי היה לו שכבר הלך ישר הביתה כבן בית ממש. וכמה אנשי צבא שנשארו בלי מקום היה מאסף אתו אל ביתו מבלי התחשב אף פעם עם אשתו, אולי לא הכינה סעודה מספקת.

ופעם בשנה היה האיש השקט והצנוע הזה נהפך לסמל של עליצות והוללות: זה היה בחג שמחת התורה. בזמן ההקפות היה מסובב עם כל הנערים את הבימה ויחד עמהם רקד ושר והשתובב. הילדים טִפסו עליו, ישבו על כתפיו, סחבו את שולי בגדו ויחשבוהו לדומה לאחד מהם. האנשים הזקנים לא יכלו לסבול את הזלזול בלי גבול שהשתמשו [שנהגו] הילדים ביחס אליו, והוא באחד: “צאן קדושים”! והם עונים לנגדו: “מֶההה”! ואש התלהבותו מתלקחת בשמעו התשובה הברורה של צאן קדישא, ונשמה עילאה מתדבקת בר' שמאי זה הזקן, והוא קופץ ומדלג עם הנערים עד גמר ההקפות.

חוק היה מימים ימימה שביום שמחת התורה היו רוב המתפללים מלוים אותו הביתה בהילולא וחינגא דרך הרחוב הרועש, והוא מפזז ומכרכר לפני המחנה. בבואו לביתו היה מלחש על אוזן אחד הצעירים, מגלה לפניו את המקום שהצפינה אשתו את הצפחיות בדבש המוכנות לכבוד החג. והגנב הזדרז, ובנצחון גדול פוגשים אותו עם הקדרות המלאות צפיחיות. אך השודד מורדף מאשת ר' שמאי ובנותיו, הרצות אחריו בצווחות וגדופים, ור' שמאי מעמיד פנים של כעס כביכול. בשעה זו כבר כל הידים מורמות למעלה לתפוס את הצפיחיות מתוך הקדרות. השודד שדוד – תופסים מידו את הקדרות ובורחים עמהן. כולם אצים רצים לתפוס מנה, ועשרות ידים נתחבות לתוך הקדרות ובינתים הדבש נוזל על פי מדיהם. ור' שמאי נהנה מהמחזה הנהדר הנאה מרובה ושוחק בכל פה. רק פעם אחת בשנה.

למחרת בבוקר, בעת התפילה, אתה רואה כבר את ר' שמאי מתהלך שפי ומקבץ נדבות וחותם של צער הגלות מוטבע עליו. הנך מסתכל בו ושואל את עצמך כיצד נעשה הפלא שהאיש ר' שמאי, הנושא בחובו את צער כל העולם, יכל כה לשמוח, ולהראות את הפלא של שמחת תורה?

ר' אליהו הירש. בנגוד לר' שמאי הוא טיפוסו של ר' אליהו הירש: כאִלו היה ממונה על חִפוש עוונות בקולי קולות. הוא היה אחד מאזרחי הכותל המזרחי.² זקן גבוה, זקוף קומה, כֻּלו שיבה, בעל זקן ארוך לבן כשלג. בהתהלכו בבית המדרש היו עיניו פקוחות על כֻּלם ועל כל הנעשה מסביב. לכאורה יושב לו ולומד בהתמדה איזה סוגיה בגמרה ומתעמק בה, אך עיניו הגדולות תרות ומשוטטות לכל עבר ופִנה לתפוס את הנעשה מסביב. ואוי לו לעבריין – על פי מושגו – שר' אליהו הירש הטיל בו מבטו: הוא כְּרגע מתנפל עליו ובקולי קולות מטיף לו מוסר ודרך ארץ.

על שם טבעו זה הכתירו אותו בבית מדרשנו בתואר “ראש הז’נדרמים [השוטרים] של פמליה דלמעלה”. ופליאה רבה היתה: איזה כח טמיר נמצא באיש הזה שכֻּלם יראים ממבט עיניו ולא מתקוממים נגדו? בין הנתונים למוסרו בבית מדרשנו היו אנשים בעלי צורה, עשירים, תקיפים, בעלי בתים חשובים, לומדים מופלגים ובעלי השכלה הגונה ואינטליגנציה נפוחה – ועל כלם השפעתו היתה ניכרת שהם משתעבדים לג’נדרם שלנו, לר' אליהו הירש, ומקבלים בהכנעה את נזיפתו בלי שום מחאה.

ובכל זאת לא קרה שאת ר' אליהו הירש העמידו אל הבחירות לאיזה אצטלה שבקדושה בבית מדרשנו או בעיר. ור' אליהו הירש לא היה נראה להוט אחרי כבוד. בעת שמכרו עליות שמנות במכירה פומבית לא נִסה אף פעם לעמוד על המקח, לכן גם מקבצי הנדבות בבית תפילתנו נִזהרו מלגשת אליו. והיו אנשים עומדים ותמהים על כח השפעתו הרבה של ר' אליהו הירש – מנין הוא?

יהודה ליב פיינשטין. יחד עם בית מדרשנו קשור בזכרוני תמונת אדם גדול, הדגול מרבבה, הוא מר יהודה ליב פיינשטין, הנחשב בין משכילי העיר. בחדרי חדריו הוא למד, חקר וארג את מסכת ההסטוריה של עיר התהילה – זהו ספרו, שהדפיס אחרי עמל רב, ושמו נודע לתהילה בתפוצות ישראל.³ והאיש הזה היה מורדף [נרדף] עבור השכלתו מכל הסביבה הקנאית, שאמרה להחרימו בזה שבכל שעת בחירות לראשי קהילה בעיר הם עמדו כֵנד [כחומת מים] נגדו, שלא יבָּחר לשום תפקיד צבורי. ואף על פי כן הספיק ר' ליב להכניס את מִרצו בהרבה תקונים צבוריים שעינו היתה פקוחה עליהם.

היה לנו בית עלמין רחוק מן העיר, במקום שקט בין שדות תבואה ושיחים, ואלוני סרק גדלו בו, וצפורי הדרור שמצאו שם את קנם היו היחידים שבשירתם העליזה הפריכו את דממת הקודש ששררה בנוה עולמים זה. והנה בא היום, ומסילת הברזל שהגיעה לעירנו סִדרה את תחנתה דוקא סמוך לגבול הקברים, ושריקות הקטרים הכניסו דיזהרמוניה [צרימה] בשקט המופתי ששרר עד כה. ומאז נעשה בית העלמין הפקר לכל עובר ושב. פקידי המסילה, שלא הצטינו באהבת ישראל, עשו להם קִצור דרך בין הקברים, וגם השתמשו במקום שכל כך קדוש לנו לכל צורכיהם שאין הפה יכול לבטא אותם. הגסות קשה היה מנשוא, לראות איך כבוד ישראל מתחלל באופן אכזרי כזה. ואך פליאה היתה שאף אחד מכל פרנסי העיר לא התעורר לעמוד בפרץ.

והדבר נגע דוקא בלב האפיקורס המוחרם ר' ליב פיינשטין, ולא נחה דעתו עליו עד שנִגש להקים כבוד ישראל המחולל. הוא פנה במכתבי בקשה ודרישה לשר הפלך, תאר לפניו את העלבון הלאומי שנגרם ע"י מעשה רשע זה, ובשם כל הקדוש למין האנושי דרש את הסכמת השר להרשות לנו להשתמש בסכומים הגדולים שהצטברו בקופת הממשלה ממכס הבשר הכשר שלנו.

לאשרנו מצא ר' ליב אזנים קשובות להשתדלותו, ואחרי משא ומתן ארוך, התאמצות מרובה ומרץ רב נתקבלה על ידו הסכמה בדבר הכסף, וגם רשיון ממשלתי על שמו לבנות גדר אבנים סביב לבית העלמין. מה רב היה התמהון כשראה הקהל פתאום עשרות בעלי עגלות יהודים נוהרים לבית הקברות ופורקים משאות לבנים אדומות סביב סביב.

מתנגדיו המושבעים חרקו שן, כי היטב חרה להם הדבר. אך להפריע לא קם בהם הרוח, ויתנחמו בלבם שודאי לעולם לא יוציא אדם יחידי דבר ענקי כזה מכֹח אל הפועל. וישתמשו בממרא השגורה “שבקא לרויה דממילא קא נפל”.⁴

ובינתים מאות ידים של פועלים יהודים כבר היו עסוקות בהנחת נדבך על גבי נדבך. ואחרי עבור איזה ירחי מספר היינו עדים איך כל הרוצה להכנס לבית הקברות צריך להדפק בשער נעול ולחכות עד ששומר בית הקברות הגר בפנים כמו במבצר, יבוא ויפתח לו.

מעשה רב זה מצא הֵדו בלב ההמון ושֵׁם ר' ליב פיינשטין יצא לתהילה בפי בני העיר הישרים. אז תקף פחד הבחירות הבאות את בעלי האגרופין, שמא ח"ו יאבדו לנצח את המונֹפולין מידיהם ויעברו לידי בעלי ההשכלה. והקנאים טכסו עצה לפגוע [בר' ליב] קשה והעלילו עליו עלילה שכפיו גועלו בכספי העדה [שמעל בכספי ציבור]! זממם של הרשעים עשה פרי, והרשות כמעט שפסקה דינו למאסר, ואך הודות להשתדלותם של אנשים ישרים נשלח מטעם שר הפלך שליח מיוחד לבקר את החשבונות, ור' ליב יצא זכאי ובר כפים.

והאיש הפלאי המורם הזה לא נרתע לאחור ולא מנע בכל זאת את חסדו מצרכי הרבים בהרבה תחנונים נחוצים.

והנה מאורע חדש: בית מדרשנו עלה על המוקד [נשרף], ונשאר ממנו גל אפר גדול בצד אחד הרחובות הסואנים מאדם. רוב המתפללים התפזרו פה ושם, היו שסִדרו להם מנינים, ואת הגל שכחו לימים רבים מבלי בקש גואל.

והנה במקרה עבר פעם ר' ליב באחד מימי הקיץ להתרחץ בנהר. עיניו נתקלו בגל האפר, גל־עד לבושתם של גבאֵי בית מדרשנו שטמנו את ידם בצלחת מבלי עשות שום התאמצות להשיב את כבוד בית מדרשם על תִלו. ר' ליב שלנו הזמין את אחד הקבלנים אליו וצווה עליו להציג איזה גלֵי לבנים על המגרש. כשראו פתאום, ביום בהיר אחד, כי מובילים לבנים למגרש בית התפילה, התחילו הגבאים לעשות חקירה ודרישה מאין באה להם הברכה. ומיד התעורר הקהל, ומכל פינות העם הביאו כל איש ואשה את תרומת לבם לר' ליב. והמצוה שהתחיל בה, לא עזב כבר עד גמירא. ומה נפלא היה לראות את הישיש המלומד, שָֹב בעל פנים עדינים ועינים טובות, חבוש צילינדר, מנצח בלי לאות על העבודות. לא ארכו הימים ובמקום בית התפילה העתיק, ישן נושן, נמוך הקומה ורקוב למחצה, התנוסס לתפארת בית אבנים גבוה, נהדר – בית התפילה הראשון בכל העיר בתוכנית מודרנית.

משפחת יודל אקדאר. אם פלא הדבר בעיני קוראי זכרונותי שאין בהם זכר לטפוסי החסידים, שכל עיר ואם בישראל היתה עשירה בהם, מחויב אני לספר עובדה, עד כמה סביבתי היתה מרוחקה מכת החסידים. אחד מקרובי אבי, ר' יודל אקדאר, איש נשוא פנים, עסקן ציבורי ממדרגה ראשונה, פרנס הקהל, דיקטאטור ממש שאחז את רסן הממשלה בידו בחזקה וכל העיר הרכינה את ראשה נגדו, ממש מושל בכיפה – היו לו שני בנים, בחורים נחמדים, האחד כבן שש עשרה והשני גדול ממנו בשנה. יומם ולילה הם ישבו בבית המדרש ועסקו בתורה.

האב, בהיותו טרוד תמיד בעסקיו הרבים ובעסקי הצבור, לא שם לבו לחִנוך בניו כלל, ומפני שאף פעם לא באו תלונות נגדם לפניו, חזקה שהולכים הם בדרך הישרה. הוא נפגש עם בניו האהובים רק בשבתות על יד השולחן ותו לא. והנה בשבת אחת נפקד מקום הבנים השנַיִם אצל השולחן. הדבר הפליא אותו מאד, ואחרי חקירה ודרישה נודע הדבר שהבנים הציצו בחסידות ונפגעו, והוא לא הרגיש בזה, וכעת נסעו אל הרבי המפורסם איש המופת מ“סֶחיוז”!

כרעם פגעה הידיעה הפתאומית והמוזרה את “הארי מאקדאר”. דומם הוא ישב כל השבת מבלי הוציא אף הגה מפיו. וכאשר הגיעה שעת ההבדלה, קם וקרע את דש מעילו בברכת “דַיָן אמת”, וישב אחרי כן שבעה ימים על הקרקע כדרך האבלים, ושום תנחומים לא קִבל על אבדתו הגדולה. לב האיש התקיף שנשבר הפעם לא נרפא יותר, וקודר התהלך מאז כל הימים, עד שבא המות בצורת שבץ וגאל אותו מיסורי נפשו.

אחרי שנים רבות הכרתי את בית האחים החסידים המפורסמים ואת בניהם, בני גילי, עם הפאות הצהובות עד החגורה, שנולדו בקדושה ונתחנכו על ברכי הרבייִם הצדיקים. אבל חסות הצדיקים לא שמרה עליהם, ונצר אחד מהחסידים הותיקים האלה יצא לתרבות רעה. בהגיעו לשנת השמונה עשרה התגנב מהוריו, שם בכליו כלי כסף וברח לעיר הבירה. שם נכנס לקונסרווטוריום [בית ספר למוזיקה], וזכרו נשכח במשפחה למשך שנים רבות.

עד שהגיעה לעירנו שמועה מפתיעה, כי זמר מפורסם באופרה הממלכתית, תחת פסוידונים ידוע, הוא הוא הנכד של ר' יודל אקדאר – יונה’לע הצהוב.

עמוד מתוך כתב היד של הזיכרונות

שלא לקפח שכר נשים צדקניות אוציא מציקלוני אי אלה נפשות עדינות שאמי עליה השלום היתה מספרת בשבחן.

אשה כבודה, אחת מני אלף, שכולם קראו לה בשמה הפרטי [בשם נעוריה] אסתרקה הרכבי, ולא על שם בעלה ששם משפחתו היה מינץ. בעסקיהם גם כן נפרדו ולא התערבו אחד בשני: לו היה בית חרושת גדול של סיגריות, ולה בית מסחר מהודר בכל מיני יינות משובחים. בית מסחרה זה שימש מעין קלוב לכל פקידי הממשלה הגבוהים.

האשה הזאת היתה יפת תואר ובעלת גוף נהדר, ומִדברָה [ודיבורה] כמרגליות לוקחות נפשות. רבֵּי המלוכה חשבו להם לכבוד לדבר עם היהודיה “אסתרקה”, כי כרוב יפיה כן חכמתה, וחן של חסד על שפתיה. בהכירי אותה היתה כבר אם לחמשה עשר בנים ובת אחת גדולה נשואה, ועוד לא אבד מחינה ויפיה כמלוא נימה.

בקסם שבה חוללה נפלאות ממש: כל גזרה רעה, עם כל תקלה או קטטה, עם כל מיני פרענויות – רצו לאסתרקה. אותה לא ראו אף פעם בבית, לרבות שבתות וימים טובים. גם בימי חול, בבית מסחרה לא תמיד מצאו אותה כי כל ימיה היתה מבלה בנסיעות מגנרל זה להשני, מקומנדנט אל שר העיר, מהקטגור אל הסנגור וכך הלאה. ולא קרה מקרה שיסרבו לבקשת אסתרקה להמתיק את הדין עד הקצה האפשרי.

אין מספר לנפשות שהצילה ממאסר עולם, עבודת פרך, או מות. כל אנשי הצבא היהודים שבמבצר קראו אותה “אמא”, והודות לה החזיקו מעמד בין הנכרים הרבים שחפצו לבלעם חיים. אסירי בתי הסוהר חיו חיים אוטונומיים, הודות למי? לאסתרקה הרכבי. וככה היו חייה הקצרים שלשלת אחת של “שכיב ופורקן” [צרה והצלה].

אבל פרק זה נקטף באבו בהשאירה אחריה שש עשרה נפשות רכות, שרובן אף לא הכירו את אמם הדגולה מרבבה. אציין כאן שאחד מבניה היה הראשון שנסע ארצה ישראל בתור מנהיג ה“ביל”ו".¹

מנשים תבֹרך אחת מנשי עירנו שהיתה ידועה בשם חנה’לע זלמנס, שזִכרה אי אפשר לשכֹח. אשה גוצה, צנומה, שחרחרת קצת, מהלכה שֶׁפי [אטי], מִדברה מעט ובנחת. בעלה נחשב בין עשירי העיר – סוחר גדול, סיטונאי [של] טבק, ביתו מהבתים שתפסו מקום חשוב בעיר. גם זוג ילדים־בובות לא חסרו בבית. לכאורה אפשר לחשוב כי מאושר הוא האיש, אבל טועים: בביתו חסרה האשה. מתי שתבואו אליו, לא תמצאו את חנה’לע שלו בבית.

כי בבקר השכם, עם השחר, מתחמקת חנה’לע ורצה לבקש חלב טרי מהמחלבה על מנת להובילו לחולים וליולדות עניות שדאגתן עליה.

משם רצה ישר לבית התפילה, מתפללת שחרית. ואחרי כן מצטרפת לחברתה “פרדל”, מזדינת במטפחת אדומה בידה, סובבת בין החנויות לקבץ על יד איזה כספים, שבעזרתם קונה מיני מזונות ומובילה ישר לבתי אלמנות ויתומים, שמחכים לבואה כאל גואלם היחידי.

אחר הצהרים הגיע התור לבקר בבתי האמידים. אז לובשת סנור רחב שולים על מתניה, ומכניסה בו מכל הבא ליד: ככרות לחם, חמאה, גבינה, כל מיני מרקחת וגם בגדים – להוביל ישר לנצרכים ולחולים, ואגב אורחא לתקן ולסדר את מיטותיהם ולהחליף תחבושותיהם.

אז שוב מזדמנת עם חברתה פרדל, ומסיירות יחדיו את בתי המלון שבעיר לנצל גם את האורחים. ומי יסרב בפני חנה’לע הצנועה ולא יתן נדבה הגונה בעין יפה?

והנה שעת המנחה הגיעה. נחפזת לאיזה בית תפילה שהוא, לשמוע “קדושה”. ומשם ממשיכה דרכה לסדר הביקורים בכל הסמטאות האפלות והמרופטות ביותר, עד חצות הלילה לבקר חולים ולדבר נחומים על לב הנדכאים. בבית החולים הרשמי, שרשות הכניסה אסורה לזרים, פוגשים את צל חנה’לע כמעט על יד כל מִטה. בהסתר היא תוחבת איזה דבר תחת הכר להשיב את נפש החולה.

מי שאינו מרוצה מחנה’לע, אחד ויחיד הוא המתלונן על חנה’לע – הוא הוא ר' זלמן בעלה המכובד.

ועוד שמעתי בבית מספרים ממאורעות חיים של אשה מופלאה אחת מדלת העם. קראו לה ביילה־רחל החבתנית, על שם בעלה שהיה פעם חבתן, בעל מקצוע בחשוקי עץ, וכשהשתנו הזמנים נעשה למחוסר עבודה לגמרי.

היא מפרנסת את בעלה וששת ילדיה הקטנים בסובבה עם סלים כבדים על ידיה כל היום, במכרה תופינים, גלוסקאות, תפוחים, אגסים ושאר מיני פֵּרות – הכל לפי העונה. בבקר השכם היתה עוזבת את פעוטיה בעודם ישנים ורצה לספק תופינים חמים לבתי הגבירים אל הקפה של שחרית. ותסובב רוב היום מבלי לטעום דבר במו פיה – כי באיזה רשות תמלא בטנה בעת שבטן פעוטיה ריקה?

ימים רבים עברו עליה בלי שיבוא איזה שנוי פורתא בחייה הדלים ומלאי סבל. והנה קרה לה מקרה. ביום סתיו אחד, אחרי שכבר איזה ימים דלף גשם בלי הרף, וחוצות עירנו הבלתי מרוצפות נהפכו לאגמי מים, הרפש עד המתניים מגיע, וביילה־רחל עם סליה הכבדים לשה, לשה בבוץ, וראשה עליה סחרחר: מה לעשות? הפעוטים שלי ערומים ויחפים, ואף אל החדר ללמוד תורה – שזה תכלית כל האדם – אין ביכולתם ללכת! וככה צועדת לה אט ומדברת בלבה עם הרִבונו של עולם, ואת שמלתה, סְחָבה בָּלה, שכחה להרים קצת, והיא נסחבת כסרח העודף בתוך הבוץ המרופש והמעופש.

והנה למולה מתנהגת בכבדות מרכבה עשירה רתומה לסוסים אבירים מכוסי קצף. מתוכה מציץ ומסתכל אל רחוב היהודים ואל חלאתו איש צעיר לימים, לבוש בגדי שרד בתואר גנרל. בנפול מבטו על ביילה־רחל התפלץ ופקד לרכבו לעמוד. מוציא את ראשו מהמרכבה ומתחיל לצעוק “בֶללַה, בֶללַה”! וביילה־רחל שלנו עסוקה בעִדנא זו עם מחשבותיה הנוגות, ולא שמה לב כלל לקריאתו אשר בלאו הכי מוזרה לה – מה לה, למשל, עם השם בֶללַה? אבל העוברים והשבים הבינו שהאדון הנכבד ודאי קורא לה, אולי חפץ לקנות דבר מה? והעירו לה שתחזור לעומת הקורא לה. בראותה את אותות הכבוד על מדיו נִגשה אליו ברטט ובהכנעה, ובעמדה לפניו שאל ברוסית: “האם אני טועה ששמך בללה?” פקפקה רגע וענתה בשפת עלגים: “כן, שמי באמת ביילה־רחל”. וכרגע הושיט את ידו ומשך אותה עם סלֶיהָ ועם סרח שמלתה, והושיבה במרכבה לימינו, והסוסים המשיכו דרכם הלאה, ואחריהם נשאר ברחוב היהודים אך סימן שאלה כפול על פני כל המסתכלים במאורע זה המוזר.

המרכבה זזה, וביילה־רחל מתכוצת בפִנת המרכבה ופחד פתאומי תקפה, ושִניה דא לדא נקשי [ושיניה נקשו זו לזו], ופניה הפכו לחיוָרון ויֵרָקון: מי יודע איזה עלילת דם העלילו עליה, אוי לעוללַי פעוטַי ולגורלכם! ואזניה אטמו משמוע היאך מספר לה כי בעברה לפני מרכבתו הכיר בה שהיא היא בת המלמד דרדקי שלמד תורתו הראשונה אצלו. וכי זוכר היטב היטב עד היום את התנהגותה ושֵׁירותה החביבה והמסורה אליו, הילד הקט, ואת יֹשרה וטוב ליבה שעשה רושם על לבו הרך. וכאשר נתקלו עיניו וראה אותה במצב מעורר רחמים זה, גמר בלבו לעזור לה במה שאפשר, בתור גמול לעדינותה אתו לפנים. אך תנאי אחד הוא מתנה עִמדה טרם יגלה לפניה את שמו ושם משפחתו: שזה ישאר סוד כמוס אִתה, מפני היחס שיוכל לפגוש בין בני אמונתו הנוכחית, אחרי שנשבה בין הגויים.²

הם נוסעים בדרך אל המבצר, והנה הגיעו עד ארמון הממשלה הבנוי שם לתפארה. והוא פנה אל ביילה: “פה נרד, כי פה ביתי שאני גר בו עם משפחתי. את תכנסי אתי ואני אציגך בפני אשתי וילדי!”. ביילה־רחל ירדה מהמרכבה, עדיין היא נדהמה ועומדת משתאה: מה לה לעשות? והנה יד חזקה אחזה תחת זרועה והגנרל מעלה אותה על המעלות ומכניסה ישר לחדר האורחים המרופד במרבדי פרס היקרים. כאן מציג אותה בפני אשתו החמודה באמרו: “הנה בללה שלי, בת המלמד הראשון שהשריש בקרבי את העיקרים האנושיים. קבלי נא אותה כמו אחות”. ואשת הגנרל, אשה צעירה ונחמדת, לא פקפקה כלל, התנפלה על צוארה של ביילה, חִבקה ונִשקה אותה באמרה: “הלא באמת אחות היא, כי גם אני בת ישראל כמוך!”, ודמעות גיל זלגו משלוש זוגות עינים בבת אחת.

אחרי עבור סערת הלבבות התחילו הגנרל ואשתו לטכס עצה, במה לשפר את חיי ביילה־רחל? הוחלט ביניהם שמהיום והלאה מוסרים לביילה את דאגת המשק שלהם, והיא תהיה המוציאה והמביאה היחידה, ומזה תרויח איזה פרוטות יום יום. ועוד דבר: כיון שהוא “גנרל דוקטור” בבית החולים הגדול שבמבצר, והרבה יהודים עשירים פונים שמה עם חוליהם הרציניים [מחלותיהם הקשות], לכן מהיום לא יתקבלו חולים בלתי אם בהמלצתה של ביילה־רחל.

מאז השתנה מצבה, ובבֹקר משתאים לקוחֹתיה: למה אחרו פעמי ביילה־רחל עם סלי התופינים שלה? גם בחדר מתפלאים על בניה, שבאו מלובשים בגדים הגונים וחמים, גם נעלים טובות על רגליהם, וחבריהם לא פוסקים מלמשש בידיהם את בגדי המאושרים. ומתפאר הבכור שלה בפני חבריו שזוג תפילין יקרים קנתה לו אמו, ומתכוננת לעשות סעודת מצווה עבור כל בני החדר ביום “בר מצוה” שלו שחל בקרוב. והרבי גם הוא קִבל מתנה הגונה בעד זה שיכין את ה“בר מצווה” לדרוש דרשה יפה.

יום יום פוגשים את ביילה־רחל בחנויות ובבתי מסחר גדולים שבעיר, קונה ואורזת חבילות חבילות ומאספת אותם למקום אחד, שמשם תעלם עם חבילותיה במרכבה המובילה אל המבצר. ודלתי בית ביילה־רחל נפתחים ונסגרים כל היום בלי הרף, הכל שואלים לביילה־רחל. קרה אסון ממש: הרופא המהולל שבמבצר, הוא המחיה מתים ממש, השתגע פתאום, ובלי השתדלותה של ביילה־רחל אינו מקבל שום חולה אפילו בעד כל הון דעלמא!

ושוב פעם פוגשים את ביילה־רחל עם פנות היום עיפה עד להתעלפות, כי עוד לא בא טעם מאכל אל פיה, איך אפשר – הרי פיקוח נפשות קודם לכל!

וביילה־רחל עבדה את עבודת פקוח נפשות לא על מנת לקבל פרס. היה לפעמים שהרופא קיבל מחולה עשיר כסף הגון, והיה תוחב בהסתר את הכסף הזה לידי ביילה־רחל. אבל היא מה עשתה? כִּתתה את רגליה ללכת מבית לבית, ולהחזיר את הכסף לבעליו, באמרה: “את חלקי בגן עדן אינני מוכרת בכל מחיר!”

בקלוב המבצר, כאשר התאספו המשפחות לשיחה, נעשתה ביילה־רחל לנושא של השיחה. היא היתה היחידה שהמציאה לנשי השרים כל מיני תכשיטים וקִשוטים יקרים לפי דרישותיהן. וסוחרי אבנים טובות ומרגליות וכל תכשיטי נשים, היו מעמיסים עליה בחזקת היד כל מיני סחורות יקרי ערך למכירה. ותמיד היתה עמוסה לעייפה בהון זרים של עשרות אלפים.

וככה נִהלה את משאה ומתנה, מבלי לדעת אפילו לכתוב אות אחת. ואף שפתה שדִברה עם בני מרום העם היתה מעין אספרנטו – שפה בלולה מכל השפות המתהלכות בעם. רק יֹשְרתה וצדקתה עמדו לה שכלם האמינו בה.

אבל מכל מרכולתה, היא יותר מלחם לאכל ובגד משומש ללבוש לא רצתה להנות מעולם הזה, כי העיקר היתה אצלה עבודה לשם שמים.

כאשר לאחר שנים העבירו את הדוקטר שלה למשרה יותר גבוהה בעיר הבירה, נשארה בכל זאת ביילה־רחל אזרחית נכבדה במבצר, והטרדיציה נמשכה: בלי ביילה־רחל לא נתקבלו חולים, ולפניה תמיד נפתחו השערים, ואת שכרה בעולם הבא לא קפחה!

אך לא לעולם חוסן. כי בבוא שִׁנוי במשטר הממשלה, ועל כסא המלוכה עלה מלך הרִשעה, ניטל זכותה של ביילה־רחל, ושערי המבצר נסגרו בפניה, וענִיותה חזרה לאכסניה שלה.

באו ימים קשים והתעכרו [נעכרו] יסודות עמנו בארץ שבטעות חשבו אותה אחדים לארץ מולדתם. ארץ מלאה דמים, ארץ הפרעות שהתחילו בזמן ההוא, בימי אלכסנדר השלישי יש"ו [ימח שמו וזכרו].¹

מתוך אפר התקוות הנכזבות הציץ פתאום רעיון של חִפוש מולדת אמיתית, והקסים לבבות בני עמנו. עם הופעת מחברתו של ד“ר פינסקר, אם אין אני לי מי לי,² שעזרה להפצת הרעיון של שיבת ציון, החרו והחזיקו בעוגן ההצלה היחידי הזה טובי סופרינו, כמו פרץ סמולנסקי בהשחר, דוד גורדון בהמגיד, ומ”ל לילנבלום בהמליץ, לעורר ולהקיץ את העם הנרדם, ולזרוק בו זֵרֵק של אמונה בעצמו.³ הרעיון של חִבת ציון התעורר במרץ.

והנה בא הפלא: העצמות היבשות התחילו להדבק עצם לעצם ובריה חדשה נולדה ברוסיה: “חובבי ציון”. מרכזים גדולים הוקמו, שיעמדו בראש התנועה בכרכים גדולים כמו וורשא, חרקוב, אודסה, קישינוב ועוד. בכל עיר ועיר נוסדו ועדים לתמוך באלה המעפילים שכבר נמצאים בציון ונבחרו מורשים. מכתבי חוזר נושאי טל התחיה חדרו לכל אתר ואתר. הצרות התכופות שעטו עלינו מכל צד גם הם הועילו להכשיר את הקרקע, ונחשונים לא חסרו בתוך עמינו ב"ה בכל זמן ועִדן, קפצו ועלו ארצה ישראל מבלי לחשוב חשבונות רבים, ומכתבי המעפילים שנתקבלו והתפרסמו בכל תפוצות עם ישראל היו כמו שמן יצוק בתוך אש ההתלהבות להגדיל את המדורה.⁴

ואנחנו היינו ילדים המקשיבים מן הצד לדברי הגדולים החוצבים להבות אש קודש, והפולמוס תקף אף אותנו. זה הכניס בנו, הנוער, איזה זיק חיים ותקוה בתוך הסביבה המונוטונית. מצאנו לנו פטרונים, איזה אברכים טובים, מורים צעירים שנהלו את צאן הקדושים אל נאות דשא, הקריאו לפנינו בהסברה כל מאמרי תעמולה בעתונות ומכתבי החוזר שנתקבלו אצל מורשה עירנו.

הדור הצעיר התקנא ליַסד במה בפני עצמו, והחלטנו לאגד אגודה בשם “פרחי ציון”⁵ ומטרתה כפולה: להתחנך ברעיון חיבה לארצנו, ועם זה לאסוף פרוטות ולשלוח ארצה ישראל להכשיר את הקרקע בשבילנו. מעין קק"ל.⁶

מצאתי גם אני מקום להפליט מעט אנרגיה שנצטברה בקרבי, והיִתי אחד העובדים האקטיביים לשמה. מדי פעם בפעם התאספנו לאספות, רעשנו, התוכחנו כמו הגדולים ממש, עד שלבסוף יצאה ההחלטה מאתנו לבחור במועצה כספית, ושהיא תדאג להכנסות.

והנה ימי חג הסוכות הגיעו ועם זה חג היובל של השר משה מונטיפיור, החובב ציון הראשון בפועל.⁷ לכבוד החג הזה סִדרנו לנו מניין לחוד, וכל אחד מאתנו עשה לו “מי שברך” ונדב איזה פרוטות לקופת “פרחי ציון”. ובחול המועוד יצא מנשר, שהנוער יכין “הושענות” ⁸ מערבי הנחל הקרוב לעירנו, ויסדרו זוגות זוגות למכרם בכל בתי ישראל החרדים. מי שלא ראה את בית החרושת של ההושענות שלנו טרם ראה דבר יפה בעולמו. האמהות באו להסתכל במעשי ידינו ונחל הדמעות, שזלגו בלי הפוגה מעיניהן, הרטיב את ערבי הנחל שלנו. תעמולתנו זו היתה מוצלחת. בכל בית ובית קבלו אותנו בעליצות ובחִבה רבה, והקופה שלנו התעשרה.

מִניסטר הפיננסי שלנו לא נח ולא שקט וחִפש עוד מקורות לכספים. בינתים ימי חנוכה ממשמשים ובאים, וידי אגודתינו מלאי עבודה: להכין קנקני שמן עם עֵטיקטים רעשנים [תוויות צעקניות]: “שמן זית זך למאור מארץ ישראל” לשמונת ימי חנוכה. וגם הפעם הצלחנו יפה.

את כספנו, הרב לפי מושגנו, מסרנו לידי המורשה בידים רועדות ועינים מלאות דמעות גיל, וקולנו נחנק בגרון. חרדת קודש שררה בחצר המורשה כאשר ספר ומנה את כספנו, תרומת התום. עברו איזה שבועות והמורשה שלח לקרוא את באי כח אגודתנו ומסר להם מכתב תהילה על שם “פרחי ציון”, שנתקבל מהמרכז האודֶסָאי. כברק עברה השמועה בעיר וכל חברי אגודתנו באו כל עוד רוח בפיהם לראות בעיניהם ממש את המכתב האודֶסָאי!

אגב אורחא התחיל לפעמני הרעיון לעזוב את ארץ רוסיה – האם לפלא יחשב אם על ידי עבודתנו זאת ספגנו בקרבנו געגועים חזקים לארץ חמדתנו, וכל אחד ואחד חשב את עצמו כאילו הוא מן הראשונים לעליה ארצה ישראל? באותם הימים נוסדה חברה חדשה, של צעירים מסוג אחר, תחת השם ביל"ו⁹ – אך הם כֻּלם היו תלמידי אוניברסטה ומי יוכל להדמות להם? ואנחנו “צעירי ציון” בני בעלי בתים פשוטים בולעים רוק.

אך כידוע דרכנו בכלל לא היתה אף פעם סוגה בשושנים, ובפרט דרכי ציון האבלות. עבדו איזה ימים ומא“י נתקבלו ידיעות מרעישות: המעפילים הכי נועזים, בני ביל”ו היקרים אשר ברכב אֵש התלהבות לבד עלו לארץ – עַבְּד אל־חמיד השוכן על מי הבוספורוס כִּבה במחי יד אחת את אִשָם.¹⁰ והמעפילים עמדו באמצע ההר ופסק כוחם לטפס הלאה בכוחות עצמם, וכל הירא ורך הלבב מבין המחנה שב כלעומת שבא.

אז גם ידי “פרחי ציון” כשלו, והתפזרו כל אחד לעברו, לחפש איזה עתיד להחזיק מעמד לפי שעה בגלות המר עד אשר ירחם השם את עמו.

אופיָני הוא הדבר שבזמן ההוא עמדו כצר לנו החרדים והקנאים, והביטו בעיני בוז על כל חובבי ציון בכלל, ובפרט על אלה שעלו כבר לארץ, כעל אחים נפשעים ואסור לרחם עליהם. ועָונם היה שמקרבים את הקץ לפני בוא עת לתקומה. ודוקא להגירה הגדולה שהתהוְתה בזמן ההוא לאמריקה נתנו את ידיהם, וכל מעיני הישועה¹¹ זרמו למועמדים של ההגירה האמריקאית!

האחים ה“נפשעים” סוף סוף נאחזו בקרקע.¹² אבל זה לא מההגיון שמתישבים חדשים יוכלו להחזיק מעמד בכוחות עצמם, מבלי תומך וסועד מבחוץ, ומצבם הורע מיום ליום. מעינות רוסיה נכזבו, וכוחותיהם של חובבי ציון דלו, ובצר להם פנו לארצות המערב, וצעקתם עד בירת צרפת הגיעה.¹³ הרב מוהליבר והרב צדוק הכהן והישיש הנכבד מר מיכאל ארלינגר הזדעזעו, ובחפשם עצה נפלו על המציאה, לנסות דבר על לב הברון אדמונד הצעיר.¹⁴ ולבו, הרך בלאו הכי, נמס כדונג לדברי הישישים, והתעורר לתמוך בישוב, ובשנת תרמ"ג הוכתר בעטרת שושנים נצח: “הנדיב הידוע”.¹⁵

לאשרי, לא ארכו הימים והישוב גדל בארץ, ועל פתח תקוה הראשונה נוסדו עוד אי אלה מושבות,¹⁶ והגעגועים לארץ אבות לא נותנים מנוחה.

עבודת הנדיב התפתחה במרץ על ידי גננים¹ נוצרים ומנהלים יהודים צרפתים, אשר לא הבינו לרוח המתישבים יוצאי מזרח אירופא ולשפתם, ולא התאימו ביותר למשלחתם [לשליחותם]. שררה אי הבנה תמידית, הריב התלקח, ובאו הרפתקאות אחרי הרפתקאות, וסִבות מסִבות שונות פעלו על לב הברון הצעיר המתלהב באופן שלילי, וכפסע היה שיְנַער חצנו מכל הישוב, לעזבם לגווע מרעב – לולא בא המלאך הטוב מיכאל, ידיד נפשו ויועצו הישיש מר מיכאל ארלינגר, ועמד בפרץ. עצתו של מר ארלינגר מצאה גם הפעם אוזן קשבת אצל הנדיב, ומצא שנחוץ לחנך מנהלי העבודה מתוך אחיהם גופא יוצאי מזרח אירופא, ושאיש יבין את שפת רעהו וקטטות ומריבות תִפסקנה.

למוּרשה עירנו היה בן צעיר, שריד מ“פרחי ציון” שנבלו, ונשאר נאמן לשמור על הדגל אף שכל הגדוד כבר התפזר. בצנעה שאב ידיעות מהנעשה והנשמע בציון, וליחידי סגולה היה מוסר בדחילו ורחימו. והנה ביום אחד בא אלי ופניו קורנות משמחה: “בֹּא ואגלה לך סודי”. “מה יש?”, עניתי בהתרגשות. הטה אותי הצדה, ומסר כי לאביו כתב אחד בסודי סודות, שנתקבל מכתב להמורשה הראשי מר ד“ר פינסקר² משר אחד גדול מפריז מר מיכאל ארלינגר, והציע לפני הד”ר פינסקר שיבחר בששה צעירים שישלחו לארץ ישראל על חשבון הנדיב המפורסם. שם ילמדו על המקום את הנהלת המשק, על ידי המורים הצרפתים הנוצרים שלפי שעה שלח לנהל את המשקים. לגדלם ולחנכם בארצנו, להיות למנהלי משק במושבות הצעירות הנתמכות על ידי הנדיב.

פצצה! אחרי שניות אחדות, כאשר שב רוחי, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות רעַי ופיותינו מדובקים כאילו נצח עבר עלינו. “אחא”, אמרתי לו, “אם כבר החילות, ספר הלאה. מה הצנז [האפשרות] של הבחורים האלה?”. “כן”, אמר לי, “אבל מה בכך, עת רק ששה צעירים מכל רוסיה הגדולה, וכפי הנראה עד שגילו את הסוד לאבי כבר נבחרו מהמרכזים הגדולים”. “ולמה דוקא ששה?”, שאלתי בתומי, “מפני שמושבות גם כן רק שש.³ ואם מענין לך דוקא לדעת את הצנז הנני לספר לך: צעירים רַוקים, פטורים מחובת הצבא, שקבלו חנוך טוב, כל צעיר מפלך אחר”.

הד“ר פינסקר שלח חוזרים בסודי סודות לאיזה מורשים, שיִתנו עינם בצעירים שיכולים למלאות אחרי הפרוגרמא [התכנית] הנ”ל ויציעו לפניהם את הדבר. המורשה הותיק מעירנו הטיל עינו בי, גִלה לי את הסוד שחֶפצוֹ להעמיד אותי בתור קנדידט [מועמד], ומצא עלבון בדבר שלא גילו את אזנו בזמן. כפי שדרוש מכל רוסיה רק ששה נערים, לכן צריך לפי דעתי רחמים רבים שיפול הגורל עלי דוקא. בכל זאת שלח המורשה מכתב להרב שמואל מוהליבר בטרוניה, ולא חכה לתשובה ושלח שליח מיוחד להרב לביאליסטוק, ולמורשה הגליל [המחוז], לדרוש את עלבונו ולהשתדל [למעני]. אגב, עלי לציין בזה שהמורשה, בנו ושליחו המיוחד כולם חיים אתנו היום בארצנו.

שליחותו עשתה אמנם פרי, וזיק של תקוה נתגלה, כפי שבאחד הנבחרים נמצא פסול, היינו נודע הדבר שיש כבר אשה להלז וגם ילד. המשא ומתן התנהל בקושי רב מפני שהרבה קופצים היו שקדמו לי. מכתבים וטלגרמות עפו הלוך ושוב, והדברים יגעים. כל יום רצתי לחברי, בנו של המורשה, להִוָדע מהנעשה והנשמע. אני עוד זוכר עתה הימים ההם, אשר כצל התהלכתי בין תקוה ליאוש וראשי עלי כגלגל – היתכן שכל מאויי לבי יתמלאו?

וסוף סוף, באורח פלא, נִצחתי. ביום בהיר אחד, מאחד הימים של אביב שנת תרמ"ה, נקראתי אל המורשה, וגִלה לפני כי הקנדידטורה של מחוזו נִתן לי, ועכשו עלי להתחשב ולתת לו תשובה ברורה אם אני מקבל. “מה!”, צעקתי מתוך התרגשות, ותפשתי את ידו ללחוץ בחזקה, וקול מִלַי נחבאו.

נעשיתי להוזה וחוזה חזיונות בהקיץ מארץ אבותינו, ועל סדר חיי החדשים מלאי הענין, ועל עתידי המזהיר, והצִפור הראשון המבשר אביב לא ישאר לבדו, וכי על ידִי יתלקטו אחד אחד מכל מקומות פזוריהם כל “פרחי ציון” לארצנו האהובה, ועוד כאלה וכאלה מגדלים באויר. ופתאום קול מדבר מתוך לבי: “הוזה! הלא כל זה עוד חלום שאין לו פתרונים”.

צר נעשה לי להמצא בין אנשים וחפשתי לי מקום בודד בגן העיר, ושם בליתי רוב זמני, או בין השדרות העבותות מעצי “הליפה” המובילים בדרך המבצר. פקחתי עיני על כל צמח ועל כל עלה בעינים אחרות מאשר כל בני גילי ועירי. הלא גנן אהיה!

ענין נסיעתי יצא כבר מגדר הסודיות, נכנס לעולם ההויה, ולעירנו ניתן דבר חדש לענות בו. כאשר נודע הדבר בבית הורַי החרדים, שבנם נפל קרבן על מזבח “חובבי ציון”, אז רצו הורי תכף אל המורשה, שפכו עליו את כל חמתם, ולבסוף בקשו ממנו רחמים לבטל את גזר דינו: האין שעיר אחר לעזזאל מבלעדי בנם טפוחם מחמל נפשם? יבקש איזה קרבן אחר, המעט רקים ופוחזים ישנם? ישלח אותם לארץ גזרה, ארץ ישראל, הללו בין כה וכה לא יפסידו כלום. אך את בנם לא יתנו. בשום אופן לא יתנו!

עִנויים קשים סבלתי בימים ההם. ימים כלילות היה כתשעי באב בביתנו. מדי התבטאי על דבר חלומי התגלגלה דמעה גדולה מעיני אמי בהתמלאה רחמים על בר בטנה ועל חלומו המוזר, ללכת ולכתת רגליו לארץ ציה ושממה מאין יושב, אשר אך פראי אדם נמצאים שמה.⁴ מרוב תמימותם חשבו הורי את נסיעתי לאסון נורא להם. גם אנחות אבי שברו את לבי. בכיות ותחינות, ושדולים בכל מיני אופנים. הדבר הגיע עדי כך שאמי דרשה בתקפָּה מאבי שישתדל בממשלה שלא יתנו לי תעודת מסע חוצה־לארץ, ועוד תחבולות כאלה וכאלה זממו עלי. אבל כל הדרכים לא הועילו ולא הובילו לתכליתם הנרצה. כי אני הקשחתי את לבי הפעם, ולא חפצתי לשמוע לכל הפצרותיהם. התאכזרתי ולא שמתי לבי לכל התחנונים הנובעים ממקור תמים של אהבת הורים עִוֶרת.

והנה בא היום שקִבלתי הזמנה לבוא לורשה, להתיצב לפני מזכיר חובבי ציון מר שפ“ר⁵ ולפני המורשה המחוזי ד”ר יסינובסקי.⁶ נסיעה זו היתה בשבילי מעשה רב, כי זוהי הפעם הראשונה שדרכו רגלי על מרצפת עיר גדולה ורבתי. [זו] עשתה עלי רושם כביר על ידי המונה ושאונה, מנורות הגאז, הטְרָמים [אוטובוסים חשמליים], האומניבוסים [אוטובוסים], גני הטיול הנהדרים על כל מיני עצים בוטניים שלא חלמתי מעולם עליהם, עם סכרים ומפלי מים מלאכותיים וכו'. כל זה נתן תוקף לדעתי מאז – שחטא לא יכופר הוא לבנים להסרח מאחֹרי סִנור האם ולהשאר כל ימי חייהם בני כפר.

באיזה עינים הביטו עלי אלה שהתיצבתי לפניהם אינני יודע בדיוק. אולי הייתי די מוזר בעיניהם. אבל העיקר שמר יסינובסקי האמין לי [נתן בי אמון], למסור על ידי סכום כסף די הגון לצרכי נסיעתי, ולכל הדרוש לי לדרך עד יפו, וקִבלתי פקודה להכין את התעודה לנסיעה מיד. בשובי נדמה לי שבין לילה נהפכתי לבן כרך, ובלי הִסוסים נסעתי בעצמי לעיר הפלך גרודנה לסדר את הפספורט ולקבלו ישר לידי, כי פחדתי שלא יפול חס ושלום בידי מתנגדי.

כל ההכנות לנסיעה גמורים ומחכה אני לטלגרמה מהד"ר פינסקר, שבידו היה לקבוע את נסיעת כל החברים⁷ ביום אחד.

כדאי פה להזכיר איזה מאורע מגוחך שאירע לי דוקא בעמדי על סף הפרידה מעירי, ועד היום לא הוברר לי הדבר יד מי היתה באמצע. שוטר הרובע שלנו, שידע כל ילד וילד בשכונה, נכנס לביתנו יום לפני הנסיעה שלי, ופנה אלי בשאלה: איפה למצוא את פלוני אלמוני? זה היה אנוכי, וכרגע עניתי לו שיחכה ואני אלך לשלחהו אליו. בצאתי תפס תיכף את הענין – שהוא מרומה באופן מגוחך – והיטב חרה לו הדבר. הענין היה שלפני שנתיים בבוא תורי לחובת הצבא, אני, כבעל זכות ממדרגה הראשונה,⁸ לא מצאתי לי לנחוץ להתיצב בפני ועדת הביקורת ולסבול יסורים חִנם, וחכיתי עד גמר עונת ההתיצבות. בעד חטא זה הגיע לי לפי החוק קנס איזה פרוטות, ועד עבור שנתיים לא הספיק שופט השלום להטיל עלי את עונשי. על זה בא שוטר הרובע, שכל רז לא נעלם ממנו, לדרש שאתחיב בכתב למצות את גזר דיני ולאסור עלי הנסיעה מעירנו עד שלא אעמוד למשפט. העיקר היה לעכבני, אבל כיון שהתחמקתי מידו, כאמור, לכן נשאר הדבר עומד ותלוי.

בראש חודש מנחם אב תרמ"ה [13 ביולי 1885) הזדעזעו ספי דלתות ביתנו מקול דפיקותיו של שליח התחנה הטלגרפית. “טלגרמה!”. מספיקה היתה מילה זו להטיל סערה בלבבות שבלאו הכי היו די מוסערים. טרם פתחו את המעטפה כבר חַוְרו פני הורי, ולבם התחיל לדפוק בחזקה עד שאמי חִשבה להתעלף. אחיותי הקטנות מלמלו איזה תפילה בין שפתותיהן, ואני בידים רועדות קרעתי את סגור פסק דיני. וקראתי את המילים: “מר יבוא תיכף לאודסה⁹ – לילינבלום”.

בסדר הפרידה לקחו חלק כל ידידי. אחד מהם, חובב ציון ותיק, איש בעל צורה, פִּתני וָאֶפָּת ללכת עִמדו להרב דמתא, גאון מפורסם בזמנו, להפרד ממנו כנהוג לעולי ארץ ישראל מקדמת דנא. בחדר האורחים של הרב הציגני לפניו ידידי זה, שהיה מבאי ביתו של הרב, וסִפר לפניו את מקצת שבחי ואת זכות אבותי, שהנני נכד של התורני המפורסם ששמו היה מוכר היטב להרב. והנהו פונה אלי בדברי לטיפה: “בני! לו בקולי רצית לשמוע הייתי מיעץ לך להכבד ולהשאר במקומך, להמשיך חולית השרשרת של שומרי תורה ומצוה כאבותיך. ולא לנסוע ארצה ישראל, אשר בעוונותינו הרבים סדרו שם שקולֶס [בתי ספר], רחמנא לצלן, ללמוד עבודת אדמה כביכול, כמו ‘מקוה ישראל’¹⁰ – לבסוף יוצאים משם בעלי עגלות מוסמכים, שנוסעים בדרך יפו ירושלים ומחללים את השבת בפרהסיה. כמוהם ודאי תהיה גם אתה, בני, אם תתעקש דוקא לנסוע”.

מלכתחילה נפעם ידידי הטוב מדברי הרב, אך לבסוף התעודד ופנה אל הרב: “רבי, הלא תעניק בכל זאת את ברכתך, כי הלא בכל אופן כבר מאוחר לשנות את הדבר: הלא הכל מוכן ומזומן, מחר הוא יוצא לדרך. לכן נא ונא לתת לו ברכת רב, שלום לדרכו”. הרב נענה באנחה, קם, אחז את ידי, טלטל אותה ואמר: “תסע לשלום ותשוב בשלום!”. “תשוב!” דברים אלה של הרב הגאון, פאר עירנו, אף כי נאמרו בנעימה של נופת צופים, הדהימו אותי והרגשתי בהם טעם של בחילה רחמנא לצלן. בצאתי מאת פניו, שפכתי את כל חמתי על ידידי הטוב שהכריח אותי ללכת לקבל ברכה ויצא נזיפה.

אמנם נבואת הרב בכל זאת נתקימה, אבל בנוסחה אחרת קצת. כי למועד של ארבע שנים, בדיוק באותו יום, שבתי לעיר מולדתי לסדר חופה וקדושין עם בת ציון נאמנה, שהתרצתה לבנות אתי יחד את ביתי בארץ חמדתינו. אבל אז, ביום בקורי בבית הרב, ברכתו לשוב! היתה בעיני לקללה, שהכבידה על רגשות לבבי ועל רעיון התחיה שהתחולל בקרבי.

למחרת היה יום הנסיעה, המאושר כפלים – כי בו ביום גם הורי השלימו אתי וערכו לכבוד נסיעתי סעודת פרידה כיד המלך, לפי מושגם. אבל הרגעים האחרונים לפני צאתי את בית הורי היו קשים מאד, כי כלנו יחד התרחצנו בנחל של דמעות.

אל התחנה לִוו אותי כל חברי בני גילי, וכל ה“חובבים” שנמצאו בעיר, ואני נמצאתי ביניהם כמלך בגדוד. נודע לו לשוטר הרובע שלנו שאני נוסע, ובא לתחנת הרכבת וארב לי בכונה לתפוס אותי. אך חברי־מלוַי שמרו עליו היטב והדבר נודע לי בזמנו. הרכבת יצאה בעשר בלילה, והלילה ליל חושך. הסתדרנו אני עם כל מלוַי על יד הקרון היותר רחוק מהתחנה, ובלינו הרגעים בנעימות גדולה. ואחד ממלווי קפץ לתוך הקרון, סִדר לי מקום עם כל חפצי וכלנו ברכנו אותו בדרך צלחה… ופקיד הרובע מהלך ומחפש, ולא עוזב את אולם התחנה, ויחכה עד בוש, וחושב ודאי אחרתי את הזמן קצת ועוד חזון. והנה הצלצול הראשון, השני… ובצליל האחרון חברי קפץ מהקרון ואני תפשתי מקומו והרכבת זזה.

ועקרתי רגלי מבית אמי, ומעיר מולדתי, ועפתי לארץ המולדת התנכית שלי, ומפי התפרצה הצעקה: “שלום לכלכם מחמדי, חולמי חלומות על אדמת נכר! שלום לזכרונות נעורי, להתראות בארצנו”!

והימים, הימים הראשונים בירח אב תרמ"ה.