עבודת הנדיב התפתחה במרץ על ידי גננים¹ נוצרים ומנהלים יהודים צרפתים, אשר לא הבינו לרוח המתישבים יוצאי מזרח אירופא ולשפתם, ולא התאימו ביותר למשלחתם [לשליחותם]. שררה אי הבנה תמידית, הריב התלקח, ובאו הרפתקאות אחרי הרפתקאות, וסִבות מסִבות שונות פעלו על לב הברון הצעיר המתלהב באופן שלילי, וכפסע היה שיְנַער חצנו מכל הישוב, לעזבם לגווע מרעב – לולא בא המלאך הטוב מיכאל, ידיד נפשו ויועצו הישיש מר מיכאל ארלינגר, ועמד בפרץ. עצתו של מר ארלינגר מצאה גם הפעם אוזן קשבת אצל הנדיב, ומצא שנחוץ לחנך מנהלי העבודה מתוך אחיהם גופא יוצאי מזרח אירופא, ושאיש יבין את שפת רעהו וקטטות ומריבות תִפסקנה.

למוּרשה עירנו היה בן צעיר, שריד מ“פרחי ציון” שנבלו, ונשאר נאמן לשמור על הדגל אף שכל הגדוד כבר התפזר. בצנעה שאב ידיעות מהנעשה והנשמע בציון, וליחידי סגולה היה מוסר בדחילו ורחימו. והנה ביום אחד בא אלי ופניו קורנות משמחה: “בֹּא ואגלה לך סודי”. “מה יש?”, עניתי בהתרגשות. הטה אותי הצדה, ומסר כי לאביו כתב אחד בסודי סודות, שנתקבל מכתב להמורשה הראשי מר ד“ר פינסקר² משר אחד גדול מפריז מר מיכאל ארלינגר, והציע לפני הד”ר פינסקר שיבחר בששה צעירים שישלחו לארץ ישראל על חשבון הנדיב המפורסם. שם ילמדו על המקום את הנהלת המשק, על ידי המורים הצרפתים הנוצרים שלפי שעה שלח לנהל את המשקים. לגדלם ולחנכם בארצנו, להיות למנהלי משק במושבות הצעירות הנתמכות על ידי הנדיב.

פצצה! אחרי שניות אחדות, כאשר שב רוחי, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות רעַי ופיותינו מדובקים כאילו נצח עבר עלינו. “אחא”, אמרתי לו, “אם כבר החילות, ספר הלאה. מה הצנז [האפשרות] של הבחורים האלה?”. “כן”, אמר לי, “אבל מה בכך, עת רק ששה צעירים מכל רוסיה הגדולה, וכפי הנראה עד שגילו את הסוד לאבי כבר נבחרו מהמרכזים הגדולים”. “ולמה דוקא ששה?”, שאלתי בתומי, “מפני שמושבות גם כן רק שש.³ ואם מענין לך דוקא לדעת את הצנז הנני לספר לך: צעירים רַוקים, פטורים מחובת הצבא, שקבלו חנוך טוב, כל צעיר מפלך אחר”.

הד“ר פינסקר שלח חוזרים בסודי סודות לאיזה מורשים, שיִתנו עינם בצעירים שיכולים למלאות אחרי הפרוגרמא [התכנית] הנ”ל ויציעו לפניהם את הדבר. המורשה הותיק מעירנו הטיל עינו בי, גִלה לי את הסוד שחֶפצוֹ להעמיד אותי בתור קנדידט [מועמד], ומצא עלבון בדבר שלא גילו את אזנו בזמן. כפי שדרוש מכל רוסיה רק ששה נערים, לכן צריך לפי דעתי רחמים רבים שיפול הגורל עלי דוקא. בכל זאת שלח המורשה מכתב להרב שמואל מוהליבר בטרוניה, ולא חכה לתשובה ושלח שליח מיוחד להרב לביאליסטוק, ולמורשה הגליל [המחוז], לדרוש את עלבונו ולהשתדל [למעני]. אגב, עלי לציין בזה שהמורשה, בנו ושליחו המיוחד כולם חיים אתנו היום בארצנו.

שליחותו עשתה אמנם פרי, וזיק של תקוה נתגלה, כפי שבאחד הנבחרים נמצא פסול, היינו נודע הדבר שיש כבר אשה להלז וגם ילד. המשא ומתן התנהל בקושי רב מפני שהרבה קופצים היו שקדמו לי. מכתבים וטלגרמות עפו הלוך ושוב, והדברים יגעים. כל יום רצתי לחברי, בנו של המורשה, להִוָדע מהנעשה והנשמע. אני עוד זוכר עתה הימים ההם, אשר כצל התהלכתי בין תקוה ליאוש וראשי עלי כגלגל – היתכן שכל מאויי לבי יתמלאו?

וסוף סוף, באורח פלא, נִצחתי. ביום בהיר אחד, מאחד הימים של אביב שנת תרמ"ה, נקראתי אל המורשה, וגִלה לפני כי הקנדידטורה של מחוזו נִתן לי, ועכשו עלי להתחשב ולתת לו תשובה ברורה אם אני מקבל. “מה!”, צעקתי מתוך התרגשות, ותפשתי את ידו ללחוץ בחזקה, וקול מִלַי נחבאו.

נעשיתי להוזה וחוזה חזיונות בהקיץ מארץ אבותינו, ועל סדר חיי החדשים מלאי הענין, ועל עתידי המזהיר, והצִפור הראשון המבשר אביב לא ישאר לבדו, וכי על ידִי יתלקטו אחד אחד מכל מקומות פזוריהם כל “פרחי ציון” לארצנו האהובה, ועוד כאלה וכאלה מגדלים באויר. ופתאום קול מדבר מתוך לבי: “הוזה! הלא כל זה עוד חלום שאין לו פתרונים”.

צר נעשה לי להמצא בין אנשים וחפשתי לי מקום בודד בגן העיר, ושם בליתי רוב זמני, או בין השדרות העבותות מעצי “הליפה” המובילים בדרך המבצר. פקחתי עיני על כל צמח ועל כל עלה בעינים אחרות מאשר כל בני גילי ועירי. הלא גנן אהיה!

ענין נסיעתי יצא כבר מגדר הסודיות, נכנס לעולם ההויה, ולעירנו ניתן דבר חדש לענות בו. כאשר נודע הדבר בבית הורַי החרדים, שבנם נפל קרבן על מזבח “חובבי ציון”, אז רצו הורי תכף אל המורשה, שפכו עליו את כל חמתם, ולבסוף בקשו ממנו רחמים לבטל את גזר דינו: האין שעיר אחר לעזזאל מבלעדי בנם טפוחם מחמל נפשם? יבקש איזה קרבן אחר, המעט רקים ופוחזים ישנם? ישלח אותם לארץ גזרה, ארץ ישראל, הללו בין כה וכה לא יפסידו כלום. אך את בנם לא יתנו. בשום אופן לא יתנו!

עִנויים קשים סבלתי בימים ההם. ימים כלילות היה כתשעי באב בביתנו. מדי התבטאי על דבר חלומי התגלגלה דמעה גדולה מעיני אמי בהתמלאה רחמים על בר בטנה ועל חלומו המוזר, ללכת ולכתת רגליו לארץ ציה ושממה מאין יושב, אשר אך פראי אדם נמצאים שמה.⁴ מרוב תמימותם חשבו הורי את נסיעתי לאסון נורא להם. גם אנחות אבי שברו את לבי. בכיות ותחינות, ושדולים בכל מיני אופנים. הדבר הגיע עדי כך שאמי דרשה בתקפָּה מאבי שישתדל בממשלה שלא יתנו לי תעודת מסע חוצה־לארץ, ועוד תחבולות כאלה וכאלה זממו עלי. אבל כל הדרכים לא הועילו ולא הובילו לתכליתם הנרצה. כי אני הקשחתי את לבי הפעם, ולא חפצתי לשמוע לכל הפצרותיהם. התאכזרתי ולא שמתי לבי לכל התחנונים הנובעים ממקור תמים של אהבת הורים עִוֶרת.

והנה בא היום שקִבלתי הזמנה לבוא לורשה, להתיצב לפני מזכיר חובבי ציון מר שפ“ר⁵ ולפני המורשה המחוזי ד”ר יסינובסקי.⁶ נסיעה זו היתה בשבילי מעשה רב, כי זוהי הפעם הראשונה שדרכו רגלי על מרצפת עיר גדולה ורבתי. [זו] עשתה עלי רושם כביר על ידי המונה ושאונה, מנורות הגאז, הטְרָמים [אוטובוסים חשמליים], האומניבוסים [אוטובוסים], גני הטיול הנהדרים על כל מיני עצים בוטניים שלא חלמתי מעולם עליהם, עם סכרים ומפלי מים מלאכותיים וכו'. כל זה נתן תוקף לדעתי מאז – שחטא לא יכופר הוא לבנים להסרח מאחֹרי סִנור האם ולהשאר כל ימי חייהם בני כפר.

באיזה עינים הביטו עלי אלה שהתיצבתי לפניהם אינני יודע בדיוק. אולי הייתי די מוזר בעיניהם. אבל העיקר שמר יסינובסקי האמין לי [נתן בי אמון], למסור על ידי סכום כסף די הגון לצרכי נסיעתי, ולכל הדרוש לי לדרך עד יפו, וקִבלתי פקודה להכין את התעודה לנסיעה מיד. בשובי נדמה לי שבין לילה נהפכתי לבן כרך, ובלי הִסוסים נסעתי בעצמי לעיר הפלך גרודנה לסדר את הפספורט ולקבלו ישר לידי, כי פחדתי שלא יפול חס ושלום בידי מתנגדי.

כל ההכנות לנסיעה גמורים ומחכה אני לטלגרמה מהד"ר פינסקר, שבידו היה לקבוע את נסיעת כל החברים⁷ ביום אחד.

כדאי פה להזכיר איזה מאורע מגוחך שאירע לי דוקא בעמדי על סף הפרידה מעירי, ועד היום לא הוברר לי הדבר יד מי היתה באמצע. שוטר הרובע שלנו, שידע כל ילד וילד בשכונה, נכנס לביתנו יום לפני הנסיעה שלי, ופנה אלי בשאלה: איפה למצוא את פלוני אלמוני? זה היה אנוכי, וכרגע עניתי לו שיחכה ואני אלך לשלחהו אליו. בצאתי תפס תיכף את הענין – שהוא מרומה באופן מגוחך – והיטב חרה לו הדבר. הענין היה שלפני שנתיים בבוא תורי לחובת הצבא, אני, כבעל זכות ממדרגה הראשונה,⁸ לא מצאתי לי לנחוץ להתיצב בפני ועדת הביקורת ולסבול יסורים חִנם, וחכיתי עד גמר עונת ההתיצבות. בעד חטא זה הגיע לי לפי החוק קנס איזה פרוטות, ועד עבור שנתיים לא הספיק שופט השלום להטיל עלי את עונשי. על זה בא שוטר הרובע, שכל רז לא נעלם ממנו, לדרש שאתחיב בכתב למצות את גזר דיני ולאסור עלי הנסיעה מעירנו עד שלא אעמוד למשפט. העיקר היה לעכבני, אבל כיון שהתחמקתי מידו, כאמור, לכן נשאר הדבר עומד ותלוי.

בראש חודש מנחם אב תרמ"ה [13 ביולי 1885) הזדעזעו ספי דלתות ביתנו מקול דפיקותיו של שליח התחנה הטלגרפית. “טלגרמה!”. מספיקה היתה מילה זו להטיל סערה בלבבות שבלאו הכי היו די מוסערים. טרם פתחו את המעטפה כבר חַוְרו פני הורי, ולבם התחיל לדפוק בחזקה עד שאמי חִשבה להתעלף. אחיותי הקטנות מלמלו איזה תפילה בין שפתותיהן, ואני בידים רועדות קרעתי את סגור פסק דיני. וקראתי את המילים: “מר יבוא תיכף לאודסה⁹ – לילינבלום”.

בסדר הפרידה לקחו חלק כל ידידי. אחד מהם, חובב ציון ותיק, איש בעל צורה, פִּתני וָאֶפָּת ללכת עִמדו להרב דמתא, גאון מפורסם בזמנו, להפרד ממנו כנהוג לעולי ארץ ישראל מקדמת דנא. בחדר האורחים של הרב הציגני לפניו ידידי זה, שהיה מבאי ביתו של הרב, וסִפר לפניו את מקצת שבחי ואת זכות אבותי, שהנני נכד של התורני המפורסם ששמו היה מוכר היטב להרב. והנהו פונה אלי בדברי לטיפה: “בני! לו בקולי רצית לשמוע הייתי מיעץ לך להכבד ולהשאר במקומך, להמשיך חולית השרשרת של שומרי תורה ומצוה כאבותיך. ולא לנסוע ארצה ישראל, אשר בעוונותינו הרבים סדרו שם שקולֶס [בתי ספר], רחמנא לצלן, ללמוד עבודת אדמה כביכול, כמו ‘מקוה ישראל’¹⁰ – לבסוף יוצאים משם בעלי עגלות מוסמכים, שנוסעים בדרך יפו ירושלים ומחללים את השבת בפרהסיה. כמוהם ודאי תהיה גם אתה, בני, אם תתעקש דוקא לנסוע”.

מלכתחילה נפעם ידידי הטוב מדברי הרב, אך לבסוף התעודד ופנה אל הרב: “רבי, הלא תעניק בכל זאת את ברכתך, כי הלא בכל אופן כבר מאוחר לשנות את הדבר: הלא הכל מוכן ומזומן, מחר הוא יוצא לדרך. לכן נא ונא לתת לו ברכת רב, שלום לדרכו”. הרב נענה באנחה, קם, אחז את ידי, טלטל אותה ואמר: “תסע לשלום ותשוב בשלום!”. “תשוב!” דברים אלה של הרב הגאון, פאר עירנו, אף כי נאמרו בנעימה של נופת צופים, הדהימו אותי והרגשתי בהם טעם של בחילה רחמנא לצלן. בצאתי מאת פניו, שפכתי את כל חמתי על ידידי הטוב שהכריח אותי ללכת לקבל ברכה ויצא נזיפה.

אמנם נבואת הרב בכל זאת נתקימה, אבל בנוסחה אחרת קצת. כי למועד של ארבע שנים, בדיוק באותו יום, שבתי לעיר מולדתי לסדר חופה וקדושין עם בת ציון נאמנה, שהתרצתה לבנות אתי יחד את ביתי בארץ חמדתינו. אבל אז, ביום בקורי בבית הרב, ברכתו לשוב! היתה בעיני לקללה, שהכבידה על רגשות לבבי ועל רעיון התחיה שהתחולל בקרבי.

למחרת היה יום הנסיעה, המאושר כפלים – כי בו ביום גם הורי השלימו אתי וערכו לכבוד נסיעתי סעודת פרידה כיד המלך, לפי מושגם. אבל הרגעים האחרונים לפני צאתי את בית הורי היו קשים מאד, כי כלנו יחד התרחצנו בנחל של דמעות.

אל התחנה לִוו אותי כל חברי בני גילי, וכל ה“חובבים” שנמצאו בעיר, ואני נמצאתי ביניהם כמלך בגדוד. נודע לו לשוטר הרובע שלנו שאני נוסע, ובא לתחנת הרכבת וארב לי בכונה לתפוס אותי. אך חברי־מלוַי שמרו עליו היטב והדבר נודע לי בזמנו. הרכבת יצאה בעשר בלילה, והלילה ליל חושך. הסתדרנו אני עם כל מלוַי על יד הקרון היותר רחוק מהתחנה, ובלינו הרגעים בנעימות גדולה. ואחד ממלווי קפץ לתוך הקרון, סִדר לי מקום עם כל חפצי וכלנו ברכנו אותו בדרך צלחה… ופקיד הרובע מהלך ומחפש, ולא עוזב את אולם התחנה, ויחכה עד בוש, וחושב ודאי אחרתי את הזמן קצת ועוד חזון. והנה הצלצול הראשון, השני… ובצליל האחרון חברי קפץ מהקרון ואני תפשתי מקומו והרכבת זזה.

ועקרתי רגלי מבית אמי, ומעיר מולדתי, ועפתי לארץ המולדת התנכית שלי, ומפי התפרצה הצעקה: “שלום לכלכם מחמדי, חולמי חלומות על אדמת נכר! שלום לזכרונות נעורי, להתראות בארצנו”!

והימים, הימים הראשונים בירח אב תרמ"ה.