באו ימים קשים והתעכרו [נעכרו] יסודות עמנו בארץ שבטעות חשבו אותה אחדים לארץ מולדתם. ארץ מלאה דמים, ארץ הפרעות שהתחילו בזמן ההוא, בימי אלכסנדר השלישי יש"ו [ימח שמו וזכרו].1
מתוך אפר התקוות הנכזבות הציץ פתאום רעיון של חִפוש מולדת אמיתית, והקסים לבבות בני עמנו. עם הופעת מחברתו של ד“ר פינסקר, אם אין אני לי מי לי,2 שעזרה להפצת הרעיון של שיבת ציון, החרו והחזיקו בעוגן ההצלה היחידי הזה טובי סופרינו, כמו פרץ סמולנסקי בהשחר, דוד גורדון בהמגיד, ומ”ל לילנבלום בהמליץ, לעורר ולהקיץ את העם הנרדם, ולזרוק בו זֵרֵק של אמונה בעצמו.3 הרעיון של חִבת ציון התעורר במרץ.
והנה בא הפלא: העצמות היבשות התחילו להדבק עצם לעצם ובריה חדשה נולדה ברוסיה: “חובבי ציון”. מרכזים גדולים הוקמו, שיעמדו בראש התנועה בכרכים גדולים כמו וורשא, חרקוב, אודסה, קישינוב ועוד. בכל עיר ועיר נוסדו ועדים לתמוך באלה המעפילים שכבר נמצאים בציון ונבחרו מורשים. מכתבי חוזר נושאי טל התחיה חדרו לכל אתר ואתר. הצרות התכופות שעטו עלינו מכל צד גם הם הועילו להכשיר את הקרקע, ונחשונים לא חסרו בתוך עמינו ב"ה בכל זמן ועִדן, קפצו ועלו ארצה ישראל מבלי לחשוב חשבונות רבים, ומכתבי המעפילים שנתקבלו והתפרסמו בכל תפוצות עם ישראל היו כמו שמן יצוק בתוך אש ההתלהבות להגדיל את המדורה.4
ואנחנו היינו ילדים המקשיבים מן הצד לדברי הגדולים החוצבים להבות אש קודש, והפולמוס תקף אף אותנו. זה הכניס בנו, הנוער, איזה זיק חיים ותקוה בתוך הסביבה המונוטונית. מצאנו לנו פטרונים, איזה אברכים טובים, מורים צעירים שנהלו את צאן הקדושים אל נאות דשא, הקריאו לפנינו בהסברה כל מאמרי תעמולה בעתונות ומכתבי החוזר שנתקבלו אצל מורשה עירנו.
הדור הצעיר התקנא ליַסד במה בפני עצמו, והחלטנו לאגד אגודה בשם “פרחי ציון”5 ומטרתה כפולה: להתחנך ברעיון חיבה לארצנו, ועם זה לאסוף פרוטות ולשלוח ארצה ישראל להכשיר את הקרקע בשבילנו. מעין קק"ל.6
מצאתי גם אני מקום להפליט מעט אנרגיה שנצטברה בקרבי, והיִתי אחד העובדים האקטיביים לשמה. מדי פעם בפעם התאספנו לאספות, רעשנו, התוכחנו כמו הגדולים ממש, עד שלבסוף יצאה ההחלטה מאתנו לבחור במועצה כספית, ושהיא תדאג להכנסות.
והנה ימי חג הסוכות הגיעו ועם זה חג היובל של השר משה מונטיפיור, החובב ציון הראשון בפועל.7 לכבוד החג הזה סִדרנו לנו מניין לחוד, וכל אחד מאתנו עשה לו “מי שברך” ונדב איזה פרוטות לקופת “פרחי ציון”. ובחול המועוד יצא מנשר, שהנוער יכין “הושענות” 8 מערבי הנחל הקרוב לעירנו, ויסדרו זוגות זוגות למכרם בכל בתי ישראל החרדים. מי שלא ראה את בית החרושת של ההושענות שלנו טרם ראה דבר יפה בעולמו. האמהות באו להסתכל במעשי ידינו ונחל הדמעות, שזלגו בלי הפוגה מעיניהן, הרטיב את ערבי הנחל שלנו. תעמולתנו זו היתה מוצלחת. בכל בית ובית קבלו אותנו בעליצות ובחִבה רבה, והקופה שלנו התעשרה.
מִניסטר הפיננסי שלנו לא נח ולא שקט וחִפש עוד מקורות לכספים. בינתים ימי חנוכה ממשמשים ובאים, וידי אגודתינו מלאי עבודה: להכין קנקני שמן עם עֵטיקטים רעשנים [תוויות צעקניות]: “שמן זית זך למאור מארץ ישראל” לשמונת ימי חנוכה. וגם הפעם הצלחנו יפה.
את כספנו, הרב לפי מושגנו, מסרנו לידי המורשה בידים רועדות ועינים מלאות דמעות גיל, וקולנו נחנק בגרון. חרדת קודש שררה בחצר המורשה כאשר ספר ומנה את כספנו, תרומת התום. עברו איזה שבועות והמורשה שלח לקרוא את באי כח אגודתנו ומסר להם מכתב תהילה על שם “פרחי ציון”, שנתקבל מהמרכז האודֶסָאי. כברק עברה השמועה בעיר וכל חברי אגודתנו באו כל עוד רוח בפיהם לראות בעיניהם ממש את המכתב האודֶסָאי!
אגב אורחא התחיל לפעמני הרעיון לעזוב את ארץ רוסיה – האם לפלא יחשב אם על ידי עבודתנו זאת ספגנו בקרבנו געגועים חזקים לארץ חמדתנו, וכל אחד ואחד חשב את עצמו כאילו הוא מן הראשונים לעליה ארצה ישראל? באותם הימים נוסדה חברה חדשה, של צעירים מסוג אחר, תחת השם ביל"ו9 – אך הם כֻּלם היו תלמידי אוניברסטה ומי יוכל להדמות להם? ואנחנו “צעירי ציון” בני בעלי בתים פשוטים בולעים רוק.
אך כידוע דרכנו בכלל לא היתה אף פעם סוגה בשושנים, ובפרט דרכי ציון האבלות. עבדו איזה ימים ומא“י נתקבלו ידיעות מרעישות: המעפילים הכי נועזים, בני ביל”ו היקרים אשר ברכב אֵש התלהבות לבד עלו לארץ – עַבְּד אל־חמיד השוכן על מי הבוספורוס כִּבה במחי יד אחת את אִשָם.10 והמעפילים עמדו באמצע ההר ופסק כוחם לטפס הלאה בכוחות עצמם, וכל הירא ורך הלבב מבין המחנה שב כלעומת שבא.
אז גם ידי “פרחי ציון” כשלו, והתפזרו כל אחד לעברו, לחפש איזה עתיד להחזיק מעמד לפי שעה בגלות המר עד אשר ירחם השם את עמו.
אופיָני הוא הדבר שבזמן ההוא עמדו כצר לנו החרדים והקנאים, והביטו בעיני בוז על כל חובבי ציון בכלל, ובפרט על אלה שעלו כבר לארץ, כעל אחים נפשעים ואסור לרחם עליהם. ועָונם היה שמקרבים את הקץ לפני בוא עת לתקומה. ודוקא להגירה הגדולה שהתהוְתה בזמן ההוא לאמריקה נתנו את ידיהם, וכל מעיני הישועה11 זרמו למועמדים של ההגירה האמריקאית!
האחים ה“נפשעים” סוף סוף נאחזו בקרקע.12 אבל זה לא מההגיון שמתישבים חדשים יוכלו להחזיק מעמד בכוחות עצמם, מבלי תומך וסועד מבחוץ, ומצבם הורע מיום ליום. מעינות רוסיה נכזבו, וכוחותיהם של חובבי ציון דלו, ובצר להם פנו לארצות המערב, וצעקתם עד בירת צרפת הגיעה.13 הרב מוהליבר והרב צדוק הכהן והישיש הנכבד מר מיכאל ארלינגר הזדעזעו, ובחפשם עצה נפלו על המציאה, לנסות דבר על לב הברון אדמונד הצעיר.14 ולבו, הרך בלאו הכי, נמס כדונג לדברי הישישים, והתעורר לתמוך בישוב, ובשנת תרמ"ג הוכתר בעטרת שושנים נצח: “הנדיב הידוע”.15
לאשרי, לא ארכו הימים והישוב גדל בארץ, ועל פתח תקוה הראשונה נוסדו עוד אי אלה מושבות,16 והגעגועים לארץ אבות לא נותנים מנוחה.
-
הפרעות המכונות “סופות בנגב” פרצו באפריל 1881, עם עליית אלכסנדר השלישי לשלטון. בעידוד השלטון נעשו מעשי אונס, רצח, שוד והשחתה בכ־160 ערים וכפרים, ראו ברטל, 1881. ↩
-
יהודה לייב פינסקר פרסם ב־1882 חיבור שכותרתו “אוטואמנציפציה”, ובשערו מופיע אותו פסוק של הלל הזקן. שם הוא מנתח את מקורות האנטישמיות וטוען שאין לה תקנה, אלא יישוב העם היהודי בטריטוריה משלו. החיבור עורר הדים רבים, ראו דרויאנוב, כתבים, א, עמ‘ 604–605; תדהר, אנציקלופדיה, עמ’ 4874. ↩
-
השחר יצא לאור בווינה בשנים 1868–1886 על ידי פרץ סמולנסקין, יליד מוהילב (1842), מורה לעברית, מגיה וסופר. לאחר פרעות 1881 הצטרף סמולנסקין לתנועת חובבי ציון, ראו דרויאנוב, שם, עמ‘ 600. העיתון היה בעל אוריינטציה לאומית מובהקת ונלחם באורתודוקסיה ובמתבוללים, ראו מאור, התנועה הציונית, עמ’ 29–31. המגיד היה עיתון החדשות העברי הראשון, יצא בגרמניה ובפולין בשנים 1856–1903, ראו קרסל, תולדות העיתונות, עמ‘ 14–15. משנת 1880 היה עורכו דוד גורדון. לאחר פרעות סופות בנגב נתן גורדון במה בעיתונו לתנועת חובבי ציון, ראו דרויאנוב, שם, עמ’ 578. המליץ יצא לאור בשנים 1860–1903, תחילה באודסה ואחר כך בפרטרבטרג. את העיתון ייסדו אלכסנדר צדרבוים ואהרון יצחק גולדנבלום, ראו קרסל, שם, עמ' 14. לילנבלום היה אחד הכותבים הבולטים בעיתון. ↩
-
תנועת חיבת ציון פעלה בשנים 1881–1896 באירופה המזרחית והמרכזית. בשנים 1881–1883 נוסדו עשרות אגודות מקומיות של חובבי ציון, ומטרותיהן: עלייה לארץ־ישראל, עבודת אדמה, פרודוקטיביזציה, לאומיות והחייאת השפה העברית, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 281; מאור, התנועה הציונית, עמ’ 40–42; חובב, לקסיקון, עמ' 97. ↩
- בגרסה אחרת: צעירי ציון. ↩
-
נציין שהאזכור של קק"ל כאן הוא אנכרוניסטי כי הקרן הקיימת הוקמה רק בראשית המאה העשרים. ↩
-
משה מונטיפיורי (1784–1885), איש עסקים יהודי אנגלי ממוצא ספרדי, פעל רבות להגנת זכויות היהודים ולהצלת יהודים בארצות שונות. בנה בתי כנסת בארץ, ובירושלים בנה שכונות מחוץ לחומות, ראו תדהר, אנציקלופדיה, עמ' 5321–5323. ↩
-
“הושענות” הוא כינוי לצרורות של ענפי ערבה שמקשטים בהם את בית הכנסת ומניפים אותם בעת קריאת ה“הושענות”: קטעי תפילה שאומרים בסוכות. ↩
-
אגודת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) הוקמה ברוסיה בחורף 1881–1882. קבוצה קטנה מחבריה עלו לארץ בקיץ 1882. אחרי גלגולים שונים הקימו ב־1884 את המושבה העצמאית גדרה, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ' 289–292. ↩
-
הסולטן העות‘מני היושב בקושטא (איסטנבול) חשש מהיווצרות בעיה לאומית נוספת בתחומו והתנגד להתיישבות יהודית בארץ. ככל שגברה העלייה החמירו גזרות השלטון העות’מאני על היישוב, ראו שם, עמ' 259–261. ↩
-
“מעיני הישועה” נאמר באירוניה, הכוונה לכספי התמיכה. ↩
-
לא רק בני ביל"ו אלא גם אנשי אגודות אחרות ויחידים שעלו ארצה והתאגדו במקום לשם התיישבות. ↩
-
באוקטובר 1882, כשלושה שבועות לאחר ייסוד ראשון לציון, נשלח משם יוסף פיינברג לאירופה לגייס עזרה במימון המושבה, בעיקר למימון חפירת באר. בפגישתו עם הברון רוטשילד בפריז נענה הברון ובכך למעשה התחילה מעורבותו בארץ, ראו דרויאנוב, כתבים, א, עמ' 30–31. ↩
-
הברון הצעיר הוא הברון אדמונד דה־רוטשילד (1845–1934). לקראת סוף ספטמבר 1882 פנה הרב שמואל מוהליבר, יליד וילנה (1824), ממנהיגי חובבי ציון, לברון רוטשילד והשיג את תמיכתו להקמת מושבה חקלאית בארץ (עקרון). הרב צדוק הכהן, מראשי ארגון כי“ח (כל ישראל חברים) וחברת יק”א, היה רבה הראשי של צרפת משנת 1890. הוא ארגן את פגישת הברון רוטשילד עם הרב מוהליבר ויעץ לברון בעניין יישוב הארץ. מיכאל ארלינגר, יליד אלזאס (1828), סוחר בפריז ובאלכסנדריה, מראשי כי"ח, ניהל את מפעלי הצדקה של רוטשילד, נכח בפגישת הברון עם הרב מוהליבר והרב צדוק הכהן, והיה יד ימינו של הברון בנושא ההתיישבות בארץ. אצלו גם הופקדו כספי חובבי ציון בארץ, ראו אהרנסון, שלבים, עמ‘ 33; דרויאנוב, כתבים, א, עמ’ 593–594; שם, ב, עמ' 723–724, 732. ↩
-
מעורבותו של הברון בארץ החלה בסוף 1882 ונמשכה מעל 18 שנים. תמיכתו רחבת הממדים ביישוב אפשרה את התפתחותו של היישוב ואולי אף את עצם קיומו. ↩
-
ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב נוסדו ב־1882, יסוד המעלה ועקרון ב־1883 וגדרה ב־1884, ראו אהרנסון, שלבים, עמ' 83. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.