אנשי המושבה פגשו את בואנו בשמחה רבה. אכרי ראש פִּנה עמדו כמו מן הצד, וקִנאו במושבות אחרות, ראשון לציון וזכרון יעקב, שהם הבנים החביבים לנדיב וראש פנה בבחינת בת חורגת. הנה זה לבד שהעבירו אליהם כח צעיר נטע בלבם את האמונה שעל ידינו יתרומם המצב והחקלאות תצעד קדימה. כעין חג נצחון חגגו.

היחס הטוב אלינו, מהרגע הראשון, מצד הפקיד מר בן־שמאל,¹ ועוד יותר השמחה של הגנן הצרפתי מה דיהֶה על בואנו, היה בהם כדי לנחם אותנו. גם סביבת יהודי רומניה מסוג החסידים, אנשים בעלי מזג חם וידידותי, ועל כֻּלם המיסד מר דוד שו"ב הידוע, יהודי משכיל וחובב ציון נלהב.²

יותר מכֻּלם נדבק בנו טִפוס משונה מגרי שכונתנו, “אבו־יוסף”, אחד משרידי הקנטוניסטים³ שהתגלגל בכל המזרח הקרוב, עד שהתאזרח פה בין יהודי רומניה. גם בני ביתו שחונכו על ברכי אמם הספרדיה לא נתנו לו סיפוק, וכמאמר חז"ל: “זרוק חוטרא האוירא העקרא קאי”⁴ – ככה הריח בנו ריח המולדת הרוסית.

מהבתים הראשונים של ראש פינה

את המושבה מצאנו ישוב עלוב מאד, מעין גיטו ממש.⁵ שתי שורות של קסרקטינים [מגורים צבאיים] ארוכים, גג אחד מכסה את כל אורך השורה, בסגנון בניני צפת.⁶ מהם משתקפים מול פני הרחוב הצר חלון ודלת לכל מעון של אִכר. מאחרי הבית המשותף הזה, מעין מבצר משותף, היתה בנויה רפת לכל האורך, ולכל אחד הוקצע חלקו ברפת מול חלקו בבית. תכנית משונה כזו התאימה לשכונה צפתית ממקבלי “חלוקה”, ולא למושבה אשר תכליתה פלחה, גִדול בקר וצאן. חובבי עתיקות יכֹלים עוד כעת לראות את תמונת ראש פנה העתיקה שנשארה בלי שום שִׁנויים לזכרון עולם.⁷

גיטו זה, המכונה מושבה כביכֹל, נלחץ והצטמצם לצלע ההר, במדרגות [בטרסות] אחדות נמוך מהכפר הערבי ג’עוני, כאִלו התחבאו המתישבים היהודים הפחדנים תחת כנפיהם של הערביים השכנים.⁸ יום יום אחרי הצהרים שולטת רוח מערבית חזקה בערוץ זה שבין שני הרים, ומעבירה את האבק הדק מאפר המזבלות המעשנות, עם הסירחון של הטבונים הערביים, המוסקים בגללי בקר, לתוך הכפר העברי.

בבתים ובחדרים שלטו ממשלה בלתי מוגבלת היתושים, שפרו ורבו לאורך הפלג שנתברכה בו ראש פנה מאביר הטבע, העובר מהמעין החזק המפַכה מתוך ההר, ומשתפך למטה, אל העמק. ומפני שבחוץ שלט רוח תמידי, מחפשים היתושים מחסה בתוך הבתים פנימה ואין מפלט מהם. לכן לילה לילה אפשר היה לראות מחזה נהדר, איך מתהפך הרחוב הרִשמי של ראש פנה – הרחוב היחידי – לחדר מטות אוניורסלי: כל אכר זכה בחלקו לאורך כמה שחדריו נפגשו עם הרחוב, בלי שום הסגת גבול. מי שהיה מזדמן לעבור בלילה ברחוב היה עובר בין שני טורי כרים וכסתות שבהם מתגוללים זקן ונער, אשה ועוללה, צעירים וצעירות בלי הבדל מין – למרות שהמושב חסידי הוא מעִקרו.

ההרגל נעשה ליושבי המקום לטבע, ובכל רגעי החפש היו האכרים מתענגים להשתטח כנופיות כנופיות על קרקע הרחוב ולשוחח בעניני דיומא. באמצע היום יכלת למצוא איזה מניָנים סרוחים ליד איזה בית מתעסקים בפוליטיקא, וצופה עומד על המשמר ליתר בטחון להגנת [לשמירת] הרחוב של הפקידות שמא יצא משם מאן דהוא, לתת אות, שלא יראו אותם בקלקלתם, ויתחבאו עד עבור זעם.

חֹמר האנושי שהתישב בראש פנה היה דומה בכללו לאותו האלמנט שפוגשים בישוב של חסִדי יאבלאניה וקוזינוב. ברובו היה רחוק מעולם המעשה החקלאי. חִבת ציון היא לבדה עוררה אותם לעזוב את רומניה ולבוא ארצה ישראל, מבלי שיהיו מוכנים ומוכשרים לכך. ובראש פנה תנאי המקום היו קשים מאז,⁹ ודורשים התאמצות יוצאת מן הכלל מהמתישב. מורי דרך לא היו להם לגמרי ובלי מדריכים גִששו האנשים למצא דרכי קיום לרגלי הכנען [הר כנען]. גישוש ללא תועלת זה המית במשך הזמן את כל מרצם של המתישבים הראשונים. רק הודות למרצו, עקשנותו וכספו של הברון יחיה, מתלבטת עוד ראש פנה עד היום, מבלי לעמוד הכן על רגליה.

כאמור הגנן מר דיהה היה מרוצה מאד מבואנו. השעמום בראש פנה אכל אותו, וחיכה בכליון עינים להתחיל בעבודה יחד עם התלמידים הנִתנים לו לעזרה. עם בואנו התחיל לסדר גן מסביב לבית הפקידות שעמד קצת מחוץ לגיטו, וכיון שמר דיהה היה איש חרוץ וישר, היודע את עבודתו ואוהב אותה, לכן בזמן קצר התכסה כל המגרש בירק מכל המינים, פרחים, עצי פרי, עצי נוי ועוד מיני צמחים במשתלות שונות תחת מכסות של זכוכית. המקום הזה נהפך למעין תחנה נסיונית בזעיר אנפין.

מים לא חסר לנו, על ידי תעלות הבאנו את מי המעין לתוך הגינה. גם מזבלות עתיקות ענקיות הכינו לנו הערבים בכפר השכן, שעד בוא הגנן שִׁמשו רק באבקן המסוכן לסמא את עיני בני המושבה, וכעת היו מובלות על ידינו יום יום עשרות מריצות דשן לתשמיש תרבותי לצמחים. הכל השתשג [שגשג] הודות לעבודה השקדנית.

דיהה התמסר גם להדרכה טאורטית, ללמדינו פרק בגננות: נטיעת כרמי גפן ועצי פרי למיניהם, זמירה, גיזום, הרכבה, ועוד מיני עבודות שונות שהחקלאי זקוק להן באֹפן בלתי ישר וצריך לדעת אותם כמו תעשיַת יין, זיקוק כוהל,¹⁰ גם תעשית בושם מצמחי בר של הגליל העליון. והתורה הלכה תמיד יד ביד עם המעשה.

ידינו היו מלאות עבודה, ולא התחשבנו אף פעם עם שעות העבודה, עד מאוחר בלילה היינו עסוקים, ולפעמים מצאו אותנו על המשמר גם כל הלילה. אף בבית היה לנו די עבודה, לחזור על שעורים בצרפתית שנתנו לנו בבית הפקידות למען הבֵן סֵפר מקצועי, וגם ספרים מקצועיים המציאו לנו מכל המינים.

ובעדנא דרתחא¹¹ זו, חברנו יצחק אפשטיין לא חס על עמלו והתמסר ללמוד ערבית שגורה, והזמין את ה“כָּתִיבּ” [הכתבן, יודע הכתב] של הכפר ג’עוני שיִתן לו שעורים. ועל יסוד המבטא הערבי הנכון שרכש מרבו, פִתח במשך הזמן את המבטא העברי המדויק האפשטייני, שנתקבל בגליל עד היום.¹²

בתורה ועבודה, בהלולא וחנגא, בִּלינו את הזמן בראש פנה. מצב רוחנו היה מצוין ונָסו צִלְלי היאוש “הזכרוני”. ומבלי להביט לאחור והנה כבר עברה כמעט שנה מיום בֹּאנו לראש פנה.

במשך הזמן הזה הספיק המורה שלנו דיהה לשלוח הרבה רפורטים פריזה, ובכל פעם לא שכח מלספר בשבחנו ולהתפאר בתלמידיו החרוצים – אף כי כמו כל גוי, גם הוא לא נִקה לפעמים מגסות להשתמש בנו לדברים שלא היה כלל לפי כבודנו. למשל, אם אשתו התאוננה שבתוך הפחם שלה נמצא הרבה אבק, ומפריע לה לבִשול, אז מסר לנו, האסיסטנטים שלו, נפה גדולה, והעסיק אותנו כמה שעות בעבודה מענינת זו לנפות פחמים ולהפוך עורנו ככושי.¹³ פעם, אני זוכר, מסר לי, האוהב המיוחד שלו, איזה זוג מגפים שהביא עוד מספרד ופה במשך הזמן התקשו כאבן. צִוה עלי לחמם חֵלֶב מעופש, שסרחונו הרעיל את האויר, ובזה למשוח היטב היטב את מגפיו עד שיתרככו.

אבל כל העבודות ממין זה, עד כמה שהיו לבחילה, פה ראינו שזה הכל נובע ממקור אחר לגמרי. לא משִׂנאה כמו אצל דיגור, אלא פשוט הוא בעצמו היה איש המוני עמלני, שלא בז לשום עבודה שהיא. אין דבר בעולם שאיש יכול לאמר שזה חרפה לעשות, ועד היום הזה אני מודה לו בעד החִנוך המועיל הזה.