עם הִסטוריַת עברינו קשורה בקשר אמיץ עוד נקודה אחת מעניֵנת בגליל העליון, היא “יְסוּד המעלה”. נקודה זו נקנתה באותם הימים כמעט שקנו את אדמת ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פנה, על ידי יהודים דתיים יוצאי פולניה מעיר מזריץ. אליהם נספח בן עירי, חסיד אחד מ“בעלי הקבלה”, פישל סלימן.¹

הצירים המזריטשים ופישל בראשם תרו את הארץ לארכה ולרחבה, ולא מצאו מקום יותר מתאים להתיַשבות מאשר על גדות “מי מרום” הוא “ים סומכוס”, הגובל עם אדמת החולה.² החולה מחוסרת כל כפרים נושבים באשר ארץ משַׁכֶּלת יושביה היא. בירחי החורף מתגוררים שם שבטים בדוִים נודדים. בקיץ, בגבור הקדחת, יעזבו את המקום והולכים להם עם עדריהם לבין ההרים. ואדוני רוב האדמות ההן יושבים בקביעות בכפריהם על ההרים מסביב לצפת, ואך לימי החריש והקציר יורדים אל אדמת ה“חֶת”³ המשמשת להם מעין מקור של תבואה.

אנשי פולניה אלה, הרגילים לראות בארצם שכל ישוב איתן נמצא על יד מים, נהר או אגם, התנפלו על המציאה וקנו את האדמה במקום העִקרי של המלריה בארץ ישראל. ובמה שנוגע לקדחת, בטוחים היו שהריבונו של עולם שולח את הקדחת להשמיד את הגוים בפני בני ישראל שיבואו לרשת את הארץ וישמור אותם מכל רע.

בגמר קנית האדמה על ידי הצירים, באו כל חברי האגודה מפולניה עם משפחותיהם מרובות האוכלסין על מנת להתישב תיכף על אדמתם.⁴ אך הממשלה הביטה בעין רעה על ענין הישוב, והניחה מכשולים רבים בעניָני הקוּשָׁנים,⁵ לכן היו מחויבים לפי שעה להתישב בצפת. עסקו איזה שנים עם הרשיונות האלה, ולעת עתה המשפחות אכלו ולא עשו כלום,⁶ עד שביום המאושר שקִבלו את הקושנים הידים היו ריקות ולא היתה להם שום יכולת לבנות בתים, או לרכוש איזה אינוונטר שהוא.⁷

התחילו לבקש סעד לצאת סוף סוף מצפת ולהתישב על אדמתם, ומכתבי בקשה לתמיכה עפו פריזה להתרפס לפני הנדיב שיסוכך את כנפיו גם עליהם. המשא והמתן ביניהם לבין הברון נמשך הרבה זמן, [ולבסוף] שלח את דברו ע"י מלאכו אליהו שייד, לאמור: “כל זמן שאתם בצפת אין לי שום שיח ושיג עמכם, נחשבים אתם בעיני אנשי ‘חלוקה’ מסוג השנוררים הידוע. עזבו את צפת, הניחו את היסוד למושבתכם”, ואם הברון ימצא אותם על אדמתם, אז יפרוש כנפיו עליהם.

ויסוד המעלה נבנתה, בלי כסף ובלי חֹמרי בנין. וכך היה הדבר: בבִצות החולה גדלים הרדופים⁸ ארוכי נוף, וגם פפירוסים [גומא הפפירוס] מגודלי עלים, ואלה שִׁמשו חמרי הבנין, והקימו להם “חושות” כמו שמוצאים עד היום בסביבת החולה אצל הבדוים. בחושות אלה מוצאים מָדור אנשים, בהמות דקות וגם עופות הבית, כולם חיים שם בכְפִפָה אחת – ככה מנהג המקום מקדמת דנא. ולא מֵיצֵר בעל בית כזה אם מפני הקדחת ניטל עליו לעזוב את ארמונו זה הפקר לאיזה ירחים. ואלה השבטים, הנודדים למחצה ועובדי אדמה למחצה, שהם משתמשים בחושות, בונים להם מאבנים בנין אחד חזק הנקרא בשם “בַּייקה”, המשמש לכל השבט בית האוצר לתבואה לכל ימות השנה. ובעזוב השבט את המקום לאיזה זמן, נשאר אחד לשמור על האוצר.

בית אוצר כזה נפל בירושה למתיַשבים היהודים מבעלי הקרקע הקודמים. על יד ה“בייקה” הזאת סִדרו שורות של חושות, שהוכתרו בשם המצלצל “יסוד המעלה”. בחושות האלה התיַשבו משפחות המיסדים מרובי האוכלסין, שרובם מיוצאי מזרטש. ובחושות האלה הקציעו מקום גם לכל נכסי המשק, ואפילו העגלים בכלל זה.

קוראי החביבים! המושג “חושה” מוזר לגמרי לאזננו, ועלי מוטל לתאר לפניכם את הארכיטקטורה שלה, שבודאי לא יזדמן לכם בחיים לראות כמו אלה, הלא עכשיו אנו חיים בתקופה של בטון. אני רוצה לנסות לתאר את הבנין הפרמטיבי, שאנו זכינו לשבת בו ישיבה ארעית ואזכור היטב את טעמה.

אתאר מה זה מעשה החושה: תחילה חופרים באדמה מעין חפירה, רחְבה כשני מטר וחצי, וארְכה עשרה מטרים, בעומק חצי מטר. משני צדדי החפירה, מחוצה לה, פותחים חריץ באדמה ונועצים בדים ארוכים מהרדופים, הגדלים למכביר בביצות מי מרום, מרוחקים כעשרים וחמשה סנטימטר אחד מהשני. כופפים את ראשיהם אחד מול חברו שבשורה מנגד בצורת קשת, וקושרים אותם יחד בעזרת חוטי הפפירוס, שנמצא שם לרוב. עליהם מסדרים הרדופים באורך, כעין משבצות משבצות, וככה נברא מעין שלד משְׁזר שתי וערב. על השלד הזה מכסים בחבילות של פפירוס, מהודקות היטב על ידי חבלים חזקים העשויים גם הם מפפירוס, שהיו כעין תריס בפני חום וקור וגם נגד גשמים בעִתם. ויש אמנם ארכיטקטונים שגם קורעים חלונות להאיר את האולם, גם דלת מסתובבת על צירה – הכל פפירוס. אך כפי שבֵּארתי, היה נטוי הגג הזה על גבי החפירה, שהיתה עמוקה מפני האדמה בחצי מטר, לכן בימי גשמים נחוץ היה לדאוג תמיד שלא תפרוצנה המים פנימה דרך הפתח.

ה“בייקה” – בנין עתיק ימים, אחד יחידי מאבן – עמדה על גבול אדמת היהודים ואדמת הבדוים. חציו שייך להיהודים וחציו השני לבדוים שכניהם, אנשי איזבֶד. רק קיר הבדיל ביניהם. היהודים מצד אחד של הבייקה, והבדוים מצד השני. ובזה נבדלו היהודים משכניהם, שהכניסו את הבקר והסוסים והפכו את בית האוצר לרפת ואורוה, וחלק קטן למחסן. הרי זה היה המקום היחידי שיכלו להתבצר נגד גנבים. משודדי דרכים לא פחדו כי ישבו בקרב השכנים הבדוים, אנשי אִזבֶד, שחיו עמהם בשלום והתיחסו להיהודים באופן יפה מאד, ולפעמים גם העניקו לילדי היהודים מטובם בעין יפה. אבל גנבה בלילה לחוד, זה עסק של פרנסה.

בהתחלה התישבו במושבה הגברים המוכשרים לעבודה לבד, והנשים והילדים נשארו בצפת. עבדו הגברים את אדמתם, זרעו בדמעה ובדמעה קצרו. שנים חלפו בתקוה ממושכת שסוף סוף הברון יבוא לעזרתם.

לאֹשרם, בהזדמנות זו שמר דיהה ותלמידיו הותיקין נמצאים בראש פנה, מצא הברון ענין חדש לפניו: לאסוף מיני זרעים מכל כדור הארץ, מכל מיני אזורים ואקלימים שונים, ולשלחם לראש פנה לנסיון כיצד יהיה גדולם בארץ, איזה מהם יוכשר פה, ואיזה מהם נוטה ביותר להתאקלם. וכפי שבין אוסף הזרעים האלה היו גם כאלה שדורשים אקלים חם ולח, לכן הציע מר דיהה לסדר מעין תחנת נסיונות שניה ביסוד המעלה, שאקלימה מתאים לצמחים טרופיים. ומאז שנתקבלה הצעתו התחיל לזרוח השמש ביְסוּד.

הנסיון נעשה בתוך הגן השקוף של בני המושבה, הנמצא על חופו של מי מרום. בלי שהות רבה חִלקו אותנו לשני מחנות: חלק עבד בראש פנה וחלק ביסוד המעלה, בסרוגין. החִלוף בתור דרוש היה מפני קושי החיים ביסוד המעלה. כפי שכל הענין עוד לא היה באופן רשמי אלא מעין נסיון גרידא, לא חפצה הפקידות להִכנס בהוצאות יתרות, והיינו מחויבים להתאכסן אצל אחד האכרים. גורלנו נפל להתאכסן בחושתו של פישל סלימן.

פישל זה זכה שכל בניו, חמִשה במספר, היו זכרים ואכרים. אף הקטן שבהם, כבן תשע, היה רועה את הבקר שרכשו להם לעבודה. אך הנשוי השאיר את אשתו ופעוטהּ בצפת, ואשת פישל, אשת החיל, היא היחידה שירדה מצפת ליסוד המעלה לטפל בבניה בוניה, עובדי האדמה החרוצים. אל המשפחה החלוצית המעניֵנת הזאת נסתפחנו גם אנחנו, ובאשר התענו הם התענינו גם אנו.

בין סִפורי המעשיות שהיו מספרים לנו בחושה זו התרשמה במוחי אחת ואני רוצה להשיחה כאן. הזכרתי קודם שמְיסדי יסוד המעלה ישבו בצפת זמן רב טרם ירדם להתישב על אדמתם. משפחת סלימן גרה אצל אחד מנכבדי הערבים, והתידדה היטב עם המשפחה המושְׂלמית הזאת. גם למשפחה זו היתה אדמת פלחה על החֶת, בשכנות עם אדמת יסוד המעלה, ונהירין היה להם טבע המקום. בשמעם כי בדעתם של הסלימנים לרדת ולהתישב שמה ישיבת קבע, נדו להם והתפרצו בתחנונים ובשידולים שירחמו על נפשם ונפש בניהם. קבלה בידיהם, מי ששותה מַיִם מִיַם סומכוס, יחלה בקדחת ממארת שסופה מות. והם, בעלי הקרקע, וכל בעלי הקרקעות מסביב שישבו בכפרים על ההרים, ברדתם לעבד את אדמתם מצטידים במים לכמה ימים, וכאשר אוזלים המים מכליהם שבים הביתה.

אבל לאזהרתם זו לא הושם לב, ובזה אפשר להבליט את מסירות נפשם ואמונתן התמה של המתישבים הראשונים של יסוד המעלה. למרות סִפורי המושְׂלמים, ירדו שתים שלוש משפחות בתור החלוץ לפני המחנה. הביאו עמהם כדי חרס שמחזיקים בהם מים, ומִדי ערב היו שואבים מים מהאגם המרופש מכל מיני צמחי בִּצות הנגרפים בתוכו, ממלאים את הכדים ומלינים את המים עד הבקר, ובאופן זה סר מעליהם מר המות – כאשר לָנו לילה בכדים, התהפכו למים טובים ובריאים. שתינו את המים המתוקים והטובים האלה בלי שום חשש, ואיש לא נִזק, אף פעם לא קרה שום מקרה מעציב על ידי המים. אולי זה הוא היסוד של המסורת שהאדוקים דורשים לאפית מצות דוקא “מים שלנו”.⁹

כיוָן דאתינו להכי [שהגענו לכאן] אספר מקצת מחיי אנשי החושות בזמן שהתאכסנו אצלם. בחושה זו של פישל ידידנו נמצאו הוא, אשתו וחמשת בניו. במעון הזה נמצאו גם שקי קמח לאפִַית לחם, מספוא עבור בהמות העבודה, ועוד צרכי משק אחרים. לזה עוד אי אלה עגלים יונקים שמחויבים להיות בדלים מאִמותיהן שבבית האוצר, ואיזה תרנגולות להטלה על אפרוחיהן שדורשים השגחה מעולה שלא תהיינה לברות [למאכל] לחיתו טרף. ועל כל המנגנון הזה מנצח כלב בעל שערות ארוכות, זנב מדובלל ואזנים קטומות לפי מנהג הבדוים. בידו מסרו את כל הרכוש בעת ששנת עובדים מתוקה תקפה את גָרי החושה, שומר היחידי על יד הפתח בלי דלת.

גרי החושות מיעטו בנוחיות האירופית, והתקרבו עד כמה שאפשר לחיי הבדואים שכניהם. מובן מאליו שב“סָלונים” כעין אלה אין מקום למזנון, ובמצב כזה הלא אי אפשר לשמור על כלי זכוכית או כלי חרס מיותרים, ומי מדבר על כלי אפיה ותנור ללחם? דברים של לוקסוס כמו חלה, לית מאן זכר [איש לא זכר] שמם. הרהיט היחידי, שֻׁלחן אחד ארוך, עמד על יד האצטבא הטבעית שנשארה אחרי החפירה, וזו שִׁמשה מקום מושב ליד השלחן.

חלק לא גדול מהחושה הוקצה למקום שֵׁנה. בחושה היתה אך אשה אחת, עקרת הבית. לכבודה השתמשו בלוקסוס של מִטת ברזל אחת שעמדה לאורך הקיר. ממולה, מהמִטה עד הקיר שמנגד, פרשו בלילה מחצלות על הקרקע, ושם מצאו מקום מנוחתם כל הגברים אנשי ביתה, וגם אנו האורחים ביניהם: כרים למראשותינו סמוכים על הקיר שמנגד, ורגלינו לחלל החדר. וכפי שמדת רוחב של החושה לא הספיק, יצא החשבון שחלק מרגלי הגברים היותר מגודלים מצאו מנוחתם מתחת למִטה. על ידי כך נסגרה הדרך בפני עוברים ושבים, ואוי וַאוי היה לנו אם אחד הישנים צריך היה באמצע הלילה לצאת מהחושה. לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לדרוך על המנענעים של הפסנתר בצורת שוקי רגלים, וכל אחד הוציא איזה קול תלונה מתוך השֵׁנה בנעימה מיוחדת, וביחד אתה שומע גַמות [סולמות מוזיקליים] שונות. מנגינה כזו נשנית הרבה פעמים בלילה, לפעמים גם עגל שהתגעגע לאמו באמצע הלילה, או השתובב מעצמת הכאב שהסבו לו הפרעושים עזי הנפש, בִּקר אותנו בחֶשכת החושה בעברו במרוצה על גופותינו, והרגיז לא מעט את מנוחתינו.

נוסף על כל האמור למעלה היה ר' פישל דנן אחד מבעלי הקבלה, ולילה לילה היה קם אחרי חצות, מדליק איזה שביב אור קטן, ומזמזם בקול בוכים מספרי המקובלים עד אור הבֹּקר.

היו אורחים קבועים לאלפים ולרבבות, זה צבא הקומוניסטי, אף כי בצבע שחור, המכונה בשם “פרעוש”. בהיותינו נגועים במכה השחורה חשבנו תמיד איך שכח משה רבינו להביא על המצרים את המכה הזאת, מכת הפרעושים. בלי הגזמה אומר שלָשו את העיסה עם פרעושים, והחלב המבושל עם אורז גם כן היה מלא קרבנות שחורות. הודות לזה שמנורת לוקס לא היה לנו, קשה היה להבחין היטב, והתאבון גבר על כל האיסטניסטיות. אך בכל אופן זו היתה מכה הגונה.

סדר אכילה לא פחות מענין ממנוחת הלילה. בערב אחרי צאת הכוכבים התחילו להתאסף הביתה, זאת אומרת החושה, כל אחד ואחד מעבודתו. אז רק התחילו לחשוב על דבר אפית פִּתות. במרחק מסוים מהחושה מבעירים שתי מדורות אש של קוצים כסוחים או “שמיר” מיובש הנמצא בשפע בגליל העליון. מעל אחת המדורות מונח סג' – זה רִקוע פח ברזל עגול עם בליטה. כאשר התאדם הפח בהתחממו פרשו עליו בצק רך, בלתי מחומץ [ללא מחמצת או שמרים], שרִדדוהו באצבעות דק דק והושלך באומנות על גבי הפח המלובן. זה הלחם הקלוקל שאכלנו הרבה ימים ביסוד המעלה בתאבון יוצא מהכלל – מפני שלעונג זה זכינו רק פעם אחד במעת לעת [ביממה]. בכליון עינים ממש עומדים מסביב להאש ומצפים באי סבלנות לפת החמה, שמאתמול בערב לא הריחו את ריחה המגרה.

על המדורה השניה שפתו קדרה עם המאכל הזכרוני הותיק, תבשיל אחד ומיוחד, בכל יום אותו הדבר, וזה הוא אורז בחלב.

על השולחן מצטברות בערמה הפִּתות החמות, והן נבלעות בטרם מספיקים להגיש את התבשיל ללַפת בו את הפת. וקערה יחידה מהתבשיל החם עם כף אחת יחידה הנמצאת בכל המשק, ואנו שלשה עשר גברים, גדולים עם קטנים, סביב הקערה, מעין עִם כָּל הנערים בשמחת תורה. מי ידָחֶה מפני מי? מי יכל להתאפק בעידנא שהתבשיל החם עומד כבר על השלחן? לעזרתנו באה “הקומונה”, הַיְינו הכף היחידה עברה והסתובבה וכל אחד בתורו תקף את הכף וטבל אותה פעם אחת והביאה למו פיו, ותיכף, מפני הנימוס, הסיר את ידו ממנה, והשני בתור זכה בה, וחוזר חלילה. וככה ראינוה, את הקערה שלנו, בהִמלאה ובהתרוקנה פעמים אחדות בכל לילה. אחרי כן בא התור של בעלת הבית לבדה.

לעתים היו מהתבשיל הזה משאירים עד הבקר, ובבקר אכלנו שארי תבשיל קר ופת מן מהלילה. אף כי פג טעמו של הלחם, מספיק היה לרמות את התאבון, ובזה הצטיידנו לחכות כבר עד בוא הלילה – הלא כל בני המשפחה יוצאים עם אור הבקר לעבודתם ושבים רק עם צאת הכוכבים. מזלנו הטוב גרם שהגן, מקום עבודתנו הקבוע, היה סמוך להחושה. היו מקרים שהשכנים דגו בנחל החנדג¹⁰ הנופל לים סומכוס, ועשו חליפין עם בעלי הבית, נתנו דגים חיים, וקִבלו בעד זה אסוך [כד קטן] שמן. אז היתה לנו ארוחה שלא מן המנין – דגים צלוים, וטעמם כטעם המן!

ולמרות החיים האי נורמליים האלה, עבדנו מהבקר עד הערב בלי הפסקה, תחת קרני השמש הלוהטות בלי זכר של צל, ודוקא במכוש, מפני שאדמת יסוד המעלה הקשה לא במעדר תֵעדר.

כל הנאמר לעיל נכנס כבר למסלול החיים כעין טבע שני. עם בוא החורף קרה פעם מקרה יוצא מהכלל, הַיְינו באמצע הלילה נִתך ארצה גשם שוטף, וגָרי החושה שכחו לתקן לפני השֵׁנה את הסוללה שלפני הפתח. שטף מים כבירים התפרץ פנימה דרך הפתח, וכהרף עין היִינו בכל רע והחושה התמלאה מים כחצי מטר גובה כפי עומק החפירה. חושך, הרוח התפרץ פנימה, אי אפשר להדליק גפרור. ערומים, יחפים, כל הבגדים צפים במים, אי ההצלה היחידי היה השֻׁלחן, ועליו התבצרנו כל הלילה.

בעונה זו גופה באו לארץ שני צעירים מאונְגֶנִי אשר בבסרביה, בני עשירים, צרור כספם עמהם, לקנות נחלה בארץ להתישבות רחבה של אילו משפחות אמידות.¹¹ בבואם עלו ליפו, סבבו על כל המושבות שביהודה ולא מצאו חן בעיניהם. עברו את השומרון, באו לראש פנה וגם פה לא עמדו. הגיעו עד יסוד המעלה ופה צדו ה“חושות” את לבם. וצבי הירש הכהן ודוד ויסמן תקעו פה יתד, למרות המרחק ששרר בינם ובין חסידי יסוד המעלה בעניָני אמונה ודת.

אדמה קִבלו בחכירה ככל אַוַת נפשם. גם פִּנה הקציעו להם בתוך ה“בייקה”, מעל השקים המלאים בר, ואַמָתיים על אמה על יד מבוא הפתח עבור סוסם היחידי שרכשו לחרישה. מדי ערב, בשובם עייפים ושבורים מעמל היום, היה אחד מהם אופה ומבשל בתור, והיה מטפס עם התבשיל והפִּתות בחצי החשכה על גבי השקים עדי הגיעו למקום מרבץ חברו.