אנשי המושבה פגשו את בואנו בשמחה רבה. אכרי ראש פִּנה עמדו כמו מן הצד, וקִנאו במושבות אחרות, ראשון לציון וזכרון יעקב, שהם הבנים החביבים לנדיב וראש פנה בבחינת בת חורגת. הנה זה לבד שהעבירו אליהם כח צעיר נטע בלבם את האמונה שעל ידינו יתרומם המצב והחקלאות תצעד קדימה. כעין חג נצחון חגגו.

היחס הטוב אלינו, מהרגע הראשון, מצד הפקיד מר בן־שמאל,¹ ועוד יותר השמחה של הגנן הצרפתי מה דיהֶה על בואנו, היה בהם כדי לנחם אותנו. גם סביבת יהודי רומניה מסוג החסידים, אנשים בעלי מזג חם וידידותי, ועל כֻּלם המיסד מר דוד שו"ב הידוע, יהודי משכיל וחובב ציון נלהב.²

יותר מכֻּלם נדבק בנו טִפוס משונה מגרי שכונתנו, “אבו־יוסף”, אחד משרידי הקנטוניסטים³ שהתגלגל בכל המזרח הקרוב, עד שהתאזרח פה בין יהודי רומניה. גם בני ביתו שחונכו על ברכי אמם הספרדיה לא נתנו לו סיפוק, וכמאמר חז"ל: “זרוק חוטרא האוירא העקרא קאי”⁴ – ככה הריח בנו ריח המולדת הרוסית.

מהבתים הראשונים של ראש פינה

את המושבה מצאנו ישוב עלוב מאד, מעין גיטו ממש.⁵ שתי שורות של קסרקטינים [מגורים צבאיים] ארוכים, גג אחד מכסה את כל אורך השורה, בסגנון בניני צפת.⁶ מהם משתקפים מול פני הרחוב הצר חלון ודלת לכל מעון של אִכר. מאחרי הבית המשותף הזה, מעין מבצר משותף, היתה בנויה רפת לכל האורך, ולכל אחד הוקצע חלקו ברפת מול חלקו בבית. תכנית משונה כזו התאימה לשכונה צפתית ממקבלי “חלוקה”, ולא למושבה אשר תכליתה פלחה, גִדול בקר וצאן. חובבי עתיקות יכֹלים עוד כעת לראות את תמונת ראש פנה העתיקה שנשארה בלי שום שִׁנויים לזכרון עולם.⁷

גיטו זה, המכונה מושבה כביכֹל, נלחץ והצטמצם לצלע ההר, במדרגות [בטרסות] אחדות נמוך מהכפר הערבי ג’עוני, כאִלו התחבאו המתישבים היהודים הפחדנים תחת כנפיהם של הערביים השכנים.⁸ יום יום אחרי הצהרים שולטת רוח מערבית חזקה בערוץ זה שבין שני הרים, ומעבירה את האבק הדק מאפר המזבלות המעשנות, עם הסירחון של הטבונים הערביים, המוסקים בגללי בקר, לתוך הכפר העברי.

בבתים ובחדרים שלטו ממשלה בלתי מוגבלת היתושים, שפרו ורבו לאורך הפלג שנתברכה בו ראש פנה מאביר הטבע, העובר מהמעין החזק המפַכה מתוך ההר, ומשתפך למטה, אל העמק. ומפני שבחוץ שלט רוח תמידי, מחפשים היתושים מחסה בתוך הבתים פנימה ואין מפלט מהם. לכן לילה לילה אפשר היה לראות מחזה נהדר, איך מתהפך הרחוב הרִשמי של ראש פנה – הרחוב היחידי – לחדר מטות אוניורסלי: כל אכר זכה בחלקו לאורך כמה שחדריו נפגשו עם הרחוב, בלי שום הסגת גבול. מי שהיה מזדמן לעבור בלילה ברחוב היה עובר בין שני טורי כרים וכסתות שבהם מתגוללים זקן ונער, אשה ועוללה, צעירים וצעירות בלי הבדל מין – למרות שהמושב חסידי הוא מעִקרו.

ההרגל נעשה ליושבי המקום לטבע, ובכל רגעי החפש היו האכרים מתענגים להשתטח כנופיות כנופיות על קרקע הרחוב ולשוחח בעניני דיומא. באמצע היום יכלת למצוא איזה מניָנים סרוחים ליד איזה בית מתעסקים בפוליטיקא, וצופה עומד על המשמר ליתר בטחון להגנת [לשמירת] הרחוב של הפקידות שמא יצא משם מאן דהוא, לתת אות, שלא יראו אותם בקלקלתם, ויתחבאו עד עבור זעם.

חֹמר האנושי שהתישב בראש פנה היה דומה בכללו לאותו האלמנט שפוגשים בישוב של חסִדי יאבלאניה וקוזינוב. ברובו היה רחוק מעולם המעשה החקלאי. חִבת ציון היא לבדה עוררה אותם לעזוב את רומניה ולבוא ארצה ישראל, מבלי שיהיו מוכנים ומוכשרים לכך. ובראש פנה תנאי המקום היו קשים מאז,⁹ ודורשים התאמצות יוצאת מן הכלל מהמתישב. מורי דרך לא היו להם לגמרי ובלי מדריכים גִששו האנשים למצא דרכי קיום לרגלי הכנען [הר כנען]. גישוש ללא תועלת זה המית במשך הזמן את כל מרצם של המתישבים הראשונים. רק הודות למרצו, עקשנותו וכספו של הברון יחיה, מתלבטת עוד ראש פנה עד היום, מבלי לעמוד הכן על רגליה.

כאמור הגנן מר דיהה היה מרוצה מאד מבואנו. השעמום בראש פנה אכל אותו, וחיכה בכליון עינים להתחיל בעבודה יחד עם התלמידים הנִתנים לו לעזרה. עם בואנו התחיל לסדר גן מסביב לבית הפקידות שעמד קצת מחוץ לגיטו, וכיון שמר דיהה היה איש חרוץ וישר, היודע את עבודתו ואוהב אותה, לכן בזמן קצר התכסה כל המגרש בירק מכל המינים, פרחים, עצי פרי, עצי נוי ועוד מיני צמחים במשתלות שונות תחת מכסות של זכוכית. המקום הזה נהפך למעין תחנה נסיונית בזעיר אנפין.

מים לא חסר לנו, על ידי תעלות הבאנו את מי המעין לתוך הגינה. גם מזבלות עתיקות ענקיות הכינו לנו הערבים בכפר השכן, שעד בוא הגנן שִׁמשו רק באבקן המסוכן לסמא את עיני בני המושבה, וכעת היו מובלות על ידינו יום יום עשרות מריצות דשן לתשמיש תרבותי לצמחים. הכל השתשג [שגשג] הודות לעבודה השקדנית.

דיהה התמסר גם להדרכה טאורטית, ללמדינו פרק בגננות: נטיעת כרמי גפן ועצי פרי למיניהם, זמירה, גיזום, הרכבה, ועוד מיני עבודות שונות שהחקלאי זקוק להן באֹפן בלתי ישר וצריך לדעת אותם כמו תעשיַת יין, זיקוק כוהל,¹⁰ גם תעשית בושם מצמחי בר של הגליל העליון. והתורה הלכה תמיד יד ביד עם המעשה.

ידינו היו מלאות עבודה, ולא התחשבנו אף פעם עם שעות העבודה, עד מאוחר בלילה היינו עסוקים, ולפעמים מצאו אותנו על המשמר גם כל הלילה. אף בבית היה לנו די עבודה, לחזור על שעורים בצרפתית שנתנו לנו בבית הפקידות למען הבֵן סֵפר מקצועי, וגם ספרים מקצועיים המציאו לנו מכל המינים.

ובעדנא דרתחא¹¹ זו, חברנו יצחק אפשטיין לא חס על עמלו והתמסר ללמוד ערבית שגורה, והזמין את ה“כָּתִיבּ” [הכתבן, יודע הכתב] של הכפר ג’עוני שיִתן לו שעורים. ועל יסוד המבטא הערבי הנכון שרכש מרבו, פִתח במשך הזמן את המבטא העברי המדויק האפשטייני, שנתקבל בגליל עד היום.¹²

בתורה ועבודה, בהלולא וחנגא, בִּלינו את הזמן בראש פנה. מצב רוחנו היה מצוין ונָסו צִלְלי היאוש “הזכרוני”. ומבלי להביט לאחור והנה כבר עברה כמעט שנה מיום בֹּאנו לראש פנה.

במשך הזמן הזה הספיק המורה שלנו דיהה לשלוח הרבה רפורטים פריזה, ובכל פעם לא שכח מלספר בשבחנו ולהתפאר בתלמידיו החרוצים – אף כי כמו כל גוי, גם הוא לא נִקה לפעמים מגסות להשתמש בנו לדברים שלא היה כלל לפי כבודנו. למשל, אם אשתו התאוננה שבתוך הפחם שלה נמצא הרבה אבק, ומפריע לה לבִשול, אז מסר לנו, האסיסטנטים שלו, נפה גדולה, והעסיק אותנו כמה שעות בעבודה מענינת זו לנפות פחמים ולהפוך עורנו ככושי.¹³ פעם, אני זוכר, מסר לי, האוהב המיוחד שלו, איזה זוג מגפים שהביא עוד מספרד ופה במשך הזמן התקשו כאבן. צִוה עלי לחמם חֵלֶב מעופש, שסרחונו הרעיל את האויר, ובזה למשוח היטב היטב את מגפיו עד שיתרככו.

אבל כל העבודות ממין זה, עד כמה שהיו לבחילה, פה ראינו שזה הכל נובע ממקור אחר לגמרי. לא משִׂנאה כמו אצל דיגור, אלא פשוט הוא בעצמו היה איש המוני עמלני, שלא בז לשום עבודה שהיא. אין דבר בעולם שאיש יכול לאמר שזה חרפה לעשות, ועד היום הזה אני מודה לו בעד החִנוך המועיל הזה.

עם הִסטוריַת עברינו קשורה בקשר אמיץ עוד נקודה אחת מעניֵנת בגליל העליון, היא “יְסוּד המעלה”. נקודה זו נקנתה באותם הימים כמעט שקנו את אדמת ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פנה, על ידי יהודים דתיים יוצאי פולניה מעיר מזריץ. אליהם נספח בן עירי, חסיד אחד מ“בעלי הקבלה”, פישל סלימן.¹

הצירים המזריטשים ופישל בראשם תרו את הארץ לארכה ולרחבה, ולא מצאו מקום יותר מתאים להתיַשבות מאשר על גדות “מי מרום” הוא “ים סומכוס”, הגובל עם אדמת החולה.² החולה מחוסרת כל כפרים נושבים באשר ארץ משַׁכֶּלת יושביה היא. בירחי החורף מתגוררים שם שבטים בדוִים נודדים. בקיץ, בגבור הקדחת, יעזבו את המקום והולכים להם עם עדריהם לבין ההרים. ואדוני רוב האדמות ההן יושבים בקביעות בכפריהם על ההרים מסביב לצפת, ואך לימי החריש והקציר יורדים אל אדמת ה“חֶת”³ המשמשת להם מעין מקור של תבואה.

אנשי פולניה אלה, הרגילים לראות בארצם שכל ישוב איתן נמצא על יד מים, נהר או אגם, התנפלו על המציאה וקנו את האדמה במקום העִקרי של המלריה בארץ ישראל. ובמה שנוגע לקדחת, בטוחים היו שהריבונו של עולם שולח את הקדחת להשמיד את הגוים בפני בני ישראל שיבואו לרשת את הארץ וישמור אותם מכל רע.

בגמר קנית האדמה על ידי הצירים, באו כל חברי האגודה מפולניה עם משפחותיהם מרובות האוכלסין על מנת להתישב תיכף על אדמתם.⁴ אך הממשלה הביטה בעין רעה על ענין הישוב, והניחה מכשולים רבים בעניָני הקוּשָׁנים,⁵ לכן היו מחויבים לפי שעה להתישב בצפת. עסקו איזה שנים עם הרשיונות האלה, ולעת עתה המשפחות אכלו ולא עשו כלום,⁶ עד שביום המאושר שקִבלו את הקושנים הידים היו ריקות ולא היתה להם שום יכולת לבנות בתים, או לרכוש איזה אינוונטר שהוא.⁷

התחילו לבקש סעד לצאת סוף סוף מצפת ולהתישב על אדמתם, ומכתבי בקשה לתמיכה עפו פריזה להתרפס לפני הנדיב שיסוכך את כנפיו גם עליהם. המשא והמתן ביניהם לבין הברון נמשך הרבה זמן, [ולבסוף] שלח את דברו ע"י מלאכו אליהו שייד, לאמור: “כל זמן שאתם בצפת אין לי שום שיח ושיג עמכם, נחשבים אתם בעיני אנשי ‘חלוקה’ מסוג השנוררים הידוע. עזבו את צפת, הניחו את היסוד למושבתכם”, ואם הברון ימצא אותם על אדמתם, אז יפרוש כנפיו עליהם.

ויסוד המעלה נבנתה, בלי כסף ובלי חֹמרי בנין. וכך היה הדבר: בבִצות החולה גדלים הרדופים⁸ ארוכי נוף, וגם פפירוסים [גומא הפפירוס] מגודלי עלים, ואלה שִׁמשו חמרי הבנין, והקימו להם “חושות” כמו שמוצאים עד היום בסביבת החולה אצל הבדוים. בחושות אלה מוצאים מָדור אנשים, בהמות דקות וגם עופות הבית, כולם חיים שם בכְפִפָה אחת – ככה מנהג המקום מקדמת דנא. ולא מֵיצֵר בעל בית כזה אם מפני הקדחת ניטל עליו לעזוב את ארמונו זה הפקר לאיזה ירחים. ואלה השבטים, הנודדים למחצה ועובדי אדמה למחצה, שהם משתמשים בחושות, בונים להם מאבנים בנין אחד חזק הנקרא בשם “בַּייקה”, המשמש לכל השבט בית האוצר לתבואה לכל ימות השנה. ובעזוב השבט את המקום לאיזה זמן, נשאר אחד לשמור על האוצר.

בית אוצר כזה נפל בירושה למתיַשבים היהודים מבעלי הקרקע הקודמים. על יד ה“בייקה” הזאת סִדרו שורות של חושות, שהוכתרו בשם המצלצל “יסוד המעלה”. בחושות האלה התיַשבו משפחות המיסדים מרובי האוכלסין, שרובם מיוצאי מזרטש. ובחושות האלה הקציעו מקום גם לכל נכסי המשק, ואפילו העגלים בכלל זה.

קוראי החביבים! המושג “חושה” מוזר לגמרי לאזננו, ועלי מוטל לתאר לפניכם את הארכיטקטורה שלה, שבודאי לא יזדמן לכם בחיים לראות כמו אלה, הלא עכשיו אנו חיים בתקופה של בטון. אני רוצה לנסות לתאר את הבנין הפרמטיבי, שאנו זכינו לשבת בו ישיבה ארעית ואזכור היטב את טעמה.

אתאר מה זה מעשה החושה: תחילה חופרים באדמה מעין חפירה, רחְבה כשני מטר וחצי, וארְכה עשרה מטרים, בעומק חצי מטר. משני צדדי החפירה, מחוצה לה, פותחים חריץ באדמה ונועצים בדים ארוכים מהרדופים, הגדלים למכביר בביצות מי מרום, מרוחקים כעשרים וחמשה סנטימטר אחד מהשני. כופפים את ראשיהם אחד מול חברו שבשורה מנגד בצורת קשת, וקושרים אותם יחד בעזרת חוטי הפפירוס, שנמצא שם לרוב. עליהם מסדרים הרדופים באורך, כעין משבצות משבצות, וככה נברא מעין שלד משְׁזר שתי וערב. על השלד הזה מכסים בחבילות של פפירוס, מהודקות היטב על ידי חבלים חזקים העשויים גם הם מפפירוס, שהיו כעין תריס בפני חום וקור וגם נגד גשמים בעִתם. ויש אמנם ארכיטקטונים שגם קורעים חלונות להאיר את האולם, גם דלת מסתובבת על צירה – הכל פפירוס. אך כפי שבֵּארתי, היה נטוי הגג הזה על גבי החפירה, שהיתה עמוקה מפני האדמה בחצי מטר, לכן בימי גשמים נחוץ היה לדאוג תמיד שלא תפרוצנה המים פנימה דרך הפתח.

ה“בייקה” – בנין עתיק ימים, אחד יחידי מאבן – עמדה על גבול אדמת היהודים ואדמת הבדוים. חציו שייך להיהודים וחציו השני לבדוים שכניהם, אנשי איזבֶד. רק קיר הבדיל ביניהם. היהודים מצד אחד של הבייקה, והבדוים מצד השני. ובזה נבדלו היהודים משכניהם, שהכניסו את הבקר והסוסים והפכו את בית האוצר לרפת ואורוה, וחלק קטן למחסן. הרי זה היה המקום היחידי שיכלו להתבצר נגד גנבים. משודדי דרכים לא פחדו כי ישבו בקרב השכנים הבדוים, אנשי אִזבֶד, שחיו עמהם בשלום והתיחסו להיהודים באופן יפה מאד, ולפעמים גם העניקו לילדי היהודים מטובם בעין יפה. אבל גנבה בלילה לחוד, זה עסק של פרנסה.

בהתחלה התישבו במושבה הגברים המוכשרים לעבודה לבד, והנשים והילדים נשארו בצפת. עבדו הגברים את אדמתם, זרעו בדמעה ובדמעה קצרו. שנים חלפו בתקוה ממושכת שסוף סוף הברון יבוא לעזרתם.

לאֹשרם, בהזדמנות זו שמר דיהה ותלמידיו הותיקין נמצאים בראש פנה, מצא הברון ענין חדש לפניו: לאסוף מיני זרעים מכל כדור הארץ, מכל מיני אזורים ואקלימים שונים, ולשלחם לראש פנה לנסיון כיצד יהיה גדולם בארץ, איזה מהם יוכשר פה, ואיזה מהם נוטה ביותר להתאקלם. וכפי שבין אוסף הזרעים האלה היו גם כאלה שדורשים אקלים חם ולח, לכן הציע מר דיהה לסדר מעין תחנת נסיונות שניה ביסוד המעלה, שאקלימה מתאים לצמחים טרופיים. ומאז שנתקבלה הצעתו התחיל לזרוח השמש ביְסוּד.

הנסיון נעשה בתוך הגן השקוף של בני המושבה, הנמצא על חופו של מי מרום. בלי שהות רבה חִלקו אותנו לשני מחנות: חלק עבד בראש פנה וחלק ביסוד המעלה, בסרוגין. החִלוף בתור דרוש היה מפני קושי החיים ביסוד המעלה. כפי שכל הענין עוד לא היה באופן רשמי אלא מעין נסיון גרידא, לא חפצה הפקידות להִכנס בהוצאות יתרות, והיינו מחויבים להתאכסן אצל אחד האכרים. גורלנו נפל להתאכסן בחושתו של פישל סלימן.

פישל זה זכה שכל בניו, חמִשה במספר, היו זכרים ואכרים. אף הקטן שבהם, כבן תשע, היה רועה את הבקר שרכשו להם לעבודה. אך הנשוי השאיר את אשתו ופעוטהּ בצפת, ואשת פישל, אשת החיל, היא היחידה שירדה מצפת ליסוד המעלה לטפל בבניה בוניה, עובדי האדמה החרוצים. אל המשפחה החלוצית המעניֵנת הזאת נסתפחנו גם אנחנו, ובאשר התענו הם התענינו גם אנו.

בין סִפורי המעשיות שהיו מספרים לנו בחושה זו התרשמה במוחי אחת ואני רוצה להשיחה כאן. הזכרתי קודם שמְיסדי יסוד המעלה ישבו בצפת זמן רב טרם ירדם להתישב על אדמתם. משפחת סלימן גרה אצל אחד מנכבדי הערבים, והתידדה היטב עם המשפחה המושְׂלמית הזאת. גם למשפחה זו היתה אדמת פלחה על החֶת, בשכנות עם אדמת יסוד המעלה, ונהירין היה להם טבע המקום. בשמעם כי בדעתם של הסלימנים לרדת ולהתישב שמה ישיבת קבע, נדו להם והתפרצו בתחנונים ובשידולים שירחמו על נפשם ונפש בניהם. קבלה בידיהם, מי ששותה מַיִם מִיַם סומכוס, יחלה בקדחת ממארת שסופה מות. והם, בעלי הקרקע, וכל בעלי הקרקעות מסביב שישבו בכפרים על ההרים, ברדתם לעבד את אדמתם מצטידים במים לכמה ימים, וכאשר אוזלים המים מכליהם שבים הביתה.

אבל לאזהרתם זו לא הושם לב, ובזה אפשר להבליט את מסירות נפשם ואמונתן התמה של המתישבים הראשונים של יסוד המעלה. למרות סִפורי המושְׂלמים, ירדו שתים שלוש משפחות בתור החלוץ לפני המחנה. הביאו עמהם כדי חרס שמחזיקים בהם מים, ומִדי ערב היו שואבים מים מהאגם המרופש מכל מיני צמחי בִּצות הנגרפים בתוכו, ממלאים את הכדים ומלינים את המים עד הבקר, ובאופן זה סר מעליהם מר המות – כאשר לָנו לילה בכדים, התהפכו למים טובים ובריאים. שתינו את המים המתוקים והטובים האלה בלי שום חשש, ואיש לא נִזק, אף פעם לא קרה שום מקרה מעציב על ידי המים. אולי זה הוא היסוד של המסורת שהאדוקים דורשים לאפית מצות דוקא “מים שלנו”.⁹

כיוָן דאתינו להכי [שהגענו לכאן] אספר מקצת מחיי אנשי החושות בזמן שהתאכסנו אצלם. בחושה זו של פישל ידידנו נמצאו הוא, אשתו וחמשת בניו. במעון הזה נמצאו גם שקי קמח לאפִַית לחם, מספוא עבור בהמות העבודה, ועוד צרכי משק אחרים. לזה עוד אי אלה עגלים יונקים שמחויבים להיות בדלים מאִמותיהן שבבית האוצר, ואיזה תרנגולות להטלה על אפרוחיהן שדורשים השגחה מעולה שלא תהיינה לברות [למאכל] לחיתו טרף. ועל כל המנגנון הזה מנצח כלב בעל שערות ארוכות, זנב מדובלל ואזנים קטומות לפי מנהג הבדוים. בידו מסרו את כל הרכוש בעת ששנת עובדים מתוקה תקפה את גָרי החושה, שומר היחידי על יד הפתח בלי דלת.

גרי החושות מיעטו בנוחיות האירופית, והתקרבו עד כמה שאפשר לחיי הבדואים שכניהם. מובן מאליו שב“סָלונים” כעין אלה אין מקום למזנון, ובמצב כזה הלא אי אפשר לשמור על כלי זכוכית או כלי חרס מיותרים, ומי מדבר על כלי אפיה ותנור ללחם? דברים של לוקסוס כמו חלה, לית מאן זכר [איש לא זכר] שמם. הרהיט היחידי, שֻׁלחן אחד ארוך, עמד על יד האצטבא הטבעית שנשארה אחרי החפירה, וזו שִׁמשה מקום מושב ליד השלחן.

חלק לא גדול מהחושה הוקצה למקום שֵׁנה. בחושה היתה אך אשה אחת, עקרת הבית. לכבודה השתמשו בלוקסוס של מִטת ברזל אחת שעמדה לאורך הקיר. ממולה, מהמִטה עד הקיר שמנגד, פרשו בלילה מחצלות על הקרקע, ושם מצאו מקום מנוחתם כל הגברים אנשי ביתה, וגם אנו האורחים ביניהם: כרים למראשותינו סמוכים על הקיר שמנגד, ורגלינו לחלל החדר. וכפי שמדת רוחב של החושה לא הספיק, יצא החשבון שחלק מרגלי הגברים היותר מגודלים מצאו מנוחתם מתחת למִטה. על ידי כך נסגרה הדרך בפני עוברים ושבים, ואוי וַאוי היה לנו אם אחד הישנים צריך היה באמצע הלילה לצאת מהחושה. לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לדרוך על המנענעים של הפסנתר בצורת שוקי רגלים, וכל אחד הוציא איזה קול תלונה מתוך השֵׁנה בנעימה מיוחדת, וביחד אתה שומע גַמות [סולמות מוזיקליים] שונות. מנגינה כזו נשנית הרבה פעמים בלילה, לפעמים גם עגל שהתגעגע לאמו באמצע הלילה, או השתובב מעצמת הכאב שהסבו לו הפרעושים עזי הנפש, בִּקר אותנו בחֶשכת החושה בעברו במרוצה על גופותינו, והרגיז לא מעט את מנוחתינו.

נוסף על כל האמור למעלה היה ר' פישל דנן אחד מבעלי הקבלה, ולילה לילה היה קם אחרי חצות, מדליק איזה שביב אור קטן, ומזמזם בקול בוכים מספרי המקובלים עד אור הבֹּקר.

היו אורחים קבועים לאלפים ולרבבות, זה צבא הקומוניסטי, אף כי בצבע שחור, המכונה בשם “פרעוש”. בהיותינו נגועים במכה השחורה חשבנו תמיד איך שכח משה רבינו להביא על המצרים את המכה הזאת, מכת הפרעושים. בלי הגזמה אומר שלָשו את העיסה עם פרעושים, והחלב המבושל עם אורז גם כן היה מלא קרבנות שחורות. הודות לזה שמנורת לוקס לא היה לנו, קשה היה להבחין היטב, והתאבון גבר על כל האיסטניסטיות. אך בכל אופן זו היתה מכה הגונה.

סדר אכילה לא פחות מענין ממנוחת הלילה. בערב אחרי צאת הכוכבים התחילו להתאסף הביתה, זאת אומרת החושה, כל אחד ואחד מעבודתו. אז רק התחילו לחשוב על דבר אפית פִּתות. במרחק מסוים מהחושה מבעירים שתי מדורות אש של קוצים כסוחים או “שמיר” מיובש הנמצא בשפע בגליל העליון. מעל אחת המדורות מונח סג' – זה רִקוע פח ברזל עגול עם בליטה. כאשר התאדם הפח בהתחממו פרשו עליו בצק רך, בלתי מחומץ [ללא מחמצת או שמרים], שרִדדוהו באצבעות דק דק והושלך באומנות על גבי הפח המלובן. זה הלחם הקלוקל שאכלנו הרבה ימים ביסוד המעלה בתאבון יוצא מהכלל – מפני שלעונג זה זכינו רק פעם אחד במעת לעת [ביממה]. בכליון עינים ממש עומדים מסביב להאש ומצפים באי סבלנות לפת החמה, שמאתמול בערב לא הריחו את ריחה המגרה.

על המדורה השניה שפתו קדרה עם המאכל הזכרוני הותיק, תבשיל אחד ומיוחד, בכל יום אותו הדבר, וזה הוא אורז בחלב.

על השולחן מצטברות בערמה הפִּתות החמות, והן נבלעות בטרם מספיקים להגיש את התבשיל ללַפת בו את הפת. וקערה יחידה מהתבשיל החם עם כף אחת יחידה הנמצאת בכל המשק, ואנו שלשה עשר גברים, גדולים עם קטנים, סביב הקערה, מעין עִם כָּל הנערים בשמחת תורה. מי ידָחֶה מפני מי? מי יכל להתאפק בעידנא שהתבשיל החם עומד כבר על השלחן? לעזרתנו באה “הקומונה”, הַיְינו הכף היחידה עברה והסתובבה וכל אחד בתורו תקף את הכף וטבל אותה פעם אחת והביאה למו פיו, ותיכף, מפני הנימוס, הסיר את ידו ממנה, והשני בתור זכה בה, וחוזר חלילה. וככה ראינוה, את הקערה שלנו, בהִמלאה ובהתרוקנה פעמים אחדות בכל לילה. אחרי כן בא התור של בעלת הבית לבדה.

לעתים היו מהתבשיל הזה משאירים עד הבקר, ובבקר אכלנו שארי תבשיל קר ופת מן מהלילה. אף כי פג טעמו של הלחם, מספיק היה לרמות את התאבון, ובזה הצטיידנו לחכות כבר עד בוא הלילה – הלא כל בני המשפחה יוצאים עם אור הבקר לעבודתם ושבים רק עם צאת הכוכבים. מזלנו הטוב גרם שהגן, מקום עבודתנו הקבוע, היה סמוך להחושה. היו מקרים שהשכנים דגו בנחל החנדג¹⁰ הנופל לים סומכוס, ועשו חליפין עם בעלי הבית, נתנו דגים חיים, וקִבלו בעד זה אסוך [כד קטן] שמן. אז היתה לנו ארוחה שלא מן המנין – דגים צלוים, וטעמם כטעם המן!

ולמרות החיים האי נורמליים האלה, עבדנו מהבקר עד הערב בלי הפסקה, תחת קרני השמש הלוהטות בלי זכר של צל, ודוקא במכוש, מפני שאדמת יסוד המעלה הקשה לא במעדר תֵעדר.

כל הנאמר לעיל נכנס כבר למסלול החיים כעין טבע שני. עם בוא החורף קרה פעם מקרה יוצא מהכלל, הַיְינו באמצע הלילה נִתך ארצה גשם שוטף, וגָרי החושה שכחו לתקן לפני השֵׁנה את הסוללה שלפני הפתח. שטף מים כבירים התפרץ פנימה דרך הפתח, וכהרף עין היִינו בכל רע והחושה התמלאה מים כחצי מטר גובה כפי עומק החפירה. חושך, הרוח התפרץ פנימה, אי אפשר להדליק גפרור. ערומים, יחפים, כל הבגדים צפים במים, אי ההצלה היחידי היה השֻׁלחן, ועליו התבצרנו כל הלילה.

בעונה זו גופה באו לארץ שני צעירים מאונְגֶנִי אשר בבסרביה, בני עשירים, צרור כספם עמהם, לקנות נחלה בארץ להתישבות רחבה של אילו משפחות אמידות.¹¹ בבואם עלו ליפו, סבבו על כל המושבות שביהודה ולא מצאו חן בעיניהם. עברו את השומרון, באו לראש פנה וגם פה לא עמדו. הגיעו עד יסוד המעלה ופה צדו ה“חושות” את לבם. וצבי הירש הכהן ודוד ויסמן תקעו פה יתד, למרות המרחק ששרר בינם ובין חסידי יסוד המעלה בעניָני אמונה ודת.

אדמה קִבלו בחכירה ככל אַוַת נפשם. גם פִּנה הקציעו להם בתוך ה“בייקה”, מעל השקים המלאים בר, ואַמָתיים על אמה על יד מבוא הפתח עבור סוסם היחידי שרכשו לחרישה. מדי ערב, בשובם עייפים ושבורים מעמל היום, היה אחד מהם אופה ומבשל בתור, והיה מטפס עם התבשיל והפִּתות בחצי החשכה על גבי השקים עדי הגיעו למקום מרבץ חברו.

מה שמפליא ביותר, שבכל המצב הקשה הזה לא קרה אף מקרה של קדחת ביסוד המעלה. וכאשר סוֹפר אחד מראש פנה סִפר לפי תומו בעתון ירושלמי אחד על דבר יסוד המעלה, שהיא קרובה למקום בִּצות ושם קן של קדחת צהובה, יצאנו נגדו במחאה שאין לו כל רשות להוציא דִבה על יסוד המעלה.¹ כל כך היינו בטוחים כבר בטיב המקום.

אבל לא לעולם חוסן. אחרי זמן רב כבר התישבו הרבה משפחות אכרים, ופועלים יחידים [רווקים], ואף כי חיו בחושות, אך החושות היו כבר לגמרי אחרות: תרבותיות, מטויחות מבפנים, ומרוהטות לפי הערך לא רע. גם נקיון שרר בהן, וגם תנורים לאפית לחם ומיני מאפיות [מאפים], וכל סדר החיים קבל צורה של חיי אנשים פחות או יותר תרבותיים. רק אז התחילה הקדחת הממארת שחור² המים לחטוף מדי פעם קרבנות צעירים, מלאי חיים, מרץ ואמונה, ויסוד המעלה התהפכה לחצר מוֶת.

הסיבה פשוטה, ולעינינו קרה הדבר. בסוף שנת תרמ"ז [1887] באו מהנדסים מקושטה וחִפשו תחבולות כיצד להרחיב את אדמת הג’פטליק,³ השייכת להשולטן עבד־איל־חמיד, ולהגדיל את הכנסות השולטן. במשך הזמן נהפכו רוב האדמות לבִצות ואגמי מים בכל ימות השנה. המהנדסים חִפשו ומצאו שגשר הקשתות הבנוי על הירדן, “גשר בנות יעקב” על יד משמר הירדן, משמש גם כעין סכר, להרים את גובה פני המים.⁴ בכל השטח של ים סומכוס ואגפיו גאו המים ביותר ממטר ועל ידי כך עמדו אדמות של אלפי דונמים בחולה תחת המים תמיד, וביסוד המעלה היה אויר כמו בטבריה כעת.

המהנדסים מצאו שאם יפתחו את הסכר בגשר בנות יעקב, אז בנפול גובה האגם על מטר, יתגלו אלפי דונמים אדמה שנמצאים תחת המים כבר כמה מאות בשנים, אדמה אִדית, והג’פטליק יתעשר.

והדבר יצא אל הפועל. ניתן דין שכל כפר במחוז צפת יִתן מספר פועלים חנם אין כסף. שלוחי הממשלה התנפלו בשם השולטן על כל הכפרים סביב, וסחבו את האוכלסים בהצלפת המגלבים של הג’נדרמריה לעבוד אצל הגשר. ליהודים נִתנה חנינה, לשלם כופר נפשם, שחִלקו ביניהם המנצחים על העבודה.

באופן כזה אספו פועלים למאות, ותחת פקודת השוט הסיעו אבנים גדולות מתוך הירדן, מתחת לגשר ומעבר לגשר צפונה. נדלה גם תותח עתיק יומין שנפל המימה בעת שחילות נפוליון עברו את הגשר.⁵ זו היתה עבודה ענקית, ובמשך איזה חֹדשים נגמרה המלאכה. פני המים נמוֹכו מטר שלם מכפי שהיו מקודם, ועם זה נתגלו אלפי דונמים אדמה שהיו שקועים מתחת למים מאות בשנים. נחשפו גם תעלות עתיקות, בנויות אבן, שהשתמשו בהן משכבר הימים להשקאה במי הירדן טרם הגיעה לים סומכוס. סִדור השקאה זו מיחסים לימי המלך שלמה שהיה דואג לאדמות שלחין ומשבח אותן, כפי שנזכר בשירו “שלָחיך פרדס רמונים עם כל פרי מגדים”.⁶

עבדול חמיד התעשר באלפי דונמים של אדמה עידית והרבה קופצים היו עליה, לעבדה ולשלם לבעליה בשליש פריה. והנה האדמה שהתחילה להתגלות ולהתיבש נתנה תוצאות רעות מאד לכל הדרים בשכנות המקום: מאז שולטת שם מאֵרַת “המלריה” בכל תקפה, ואוכלת את האוכלסין, כיהודים כערבים, ואף הבדוים, גרי המקום משנים קדמוניות, נוויהם נָשמו. ועד היום לא שב מצב הבריאות כמו שהיה בימים הראשונים להִוסדה של יסוד.⁷

אגב אורחא אציין פה תולדות אחות יסוד המעלה שגורל אחד לשתיהן, זו היא המושבה “משמר הירדן”. באותו הזמן בערך שקנו את אדמת יסוד, בא יהודי אחד אמיד מאמריקה, חובב ציון ותיק, מרדכי לובובסקי,⁸ ובחפצוֹ ליסד לו פה מעין חוָה שהוא ובניו יעבדו בה בעצמם ובחוָתו לא ישב זר.⁹ מצא שכברת אדמה המכילה איזה אלפי דונם על יד גשר הירדן “בנת יעקב” מתאימה לתכנית שלו.¹⁰

המתַוֵך בקניה זו היה יהודי ספרדי אחד, יעקב־חי מצפת, ואחד לא הבין את שפת רעהו,¹¹ ובפרט את מחשבתו המוזרה של מר מרדכי, שהיתה מעין אוטופיה ממש בזמן ההוא. הקונה היה נתין זר, ואגב סִדור הקניה וקבלת קושנים על שמו נפגשו בכל הסיבוכים הנהוגים אז מצד הממשלה בקנית קרקעות. הבקשישים, עם הדִחויים של “מחר, מחר!”, אכלו את האיש עד שאִבד את דם התמצית שלו, את מרצו וכשרונו לעבודה, ונשאר בלי כסף.

עברו איזה שנים עד שהאדמה עברה לרשותו רשמית, ורק אז נפקחו עיניו לראות את אי ההגיון שבדבר כי משפחה יהודית אחת תתישב בין חצי פראים הדרים מסביב. לכן הסתפק לפי שעה בהחכרת אדמתו לערבים, כמו שעושים האפנדים, ובעצמו נשאר לגור בצפת.¹² אך במקום להיות מנצֵל כמו האפנדים נעשה למנוצל. מסים לממשלה שִׁלם הוא, ומהחוכרים לא יכל להוציא מאומה. אחרי גילגולים רבים, צרות ותלאות, הוכרח לבסוף להתנפל לרגלי הפקידות של הברון בבקשת רחמים שיקחו ממנו את האדמה, ולפטֹר אותו מזכות הבעלות. פקידי הברון רִחמו עליו ועשו עִמדו איזה חִלופים, נתנו לו חלק ביסוד [המעלה] ומעט כסף מזומן, ולקחו ממנו את אדמתו.¹³

ושם נולדה משמר הירדן, אחות לצרה ליסוד המעלה, עם מזל יותר גרוע ממנה.¹⁴ ומיום שנולדה עד היום כבר עברו שלושים ושמֹנה שנים שהיא גוססת. התקוה היחידית שנשארה: אולי יבוא יום שאדמת החולה, הג’פטליק, תִפול בידי יהודים, ויסודר בה יבוש רציונלי ע"י דרונג’ים.¹⁵ אז יִרוַח לשני הישובים העלובים עד כה, יסוד ומשמר, ששלמו כופר יותר מדי בעד עקשנותם.

הנה חברי אמיתי כבר יש לו בית קברות משפחתי משלו,¹⁶ והוא עדיין איתן עומד על הקרקע. כמעט גלמוד נשאר, ועד יומו האחרון לא יתואר לו לעזוב את עמדתו. ועוד אחד כמוהו, המיסד [פישל סלימן] בעצמו. זה רק כשנתים שמת זקן, בשנות הגבורות,¹⁷ ובחַיָו קבר ב“יסוד” בנים ובני בנים, משפחות שלמות. בסוף ימיו התפאר לפָני שעוד לא טעם טעם של כינין, וחִבַתו העזה לציון היתה לו תריס בפני הקדחת. על כגון אלה יאמר בצדק חולמים ולוחמים.

נשוב לאחור – אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי.

בימים ההם¹ נתקבלה פתאום ידיעה שהרעישה את כל הלבבות: הנדיב ואשתו הברונית מתעתדים לבקר ולסייר את ארץ ישראל בכלל, ובפרט את כל המושבות הנתמכות על ידו. השמועה עשתה לה כנפיים ובכל מקום התעוררו אנשים לקוות ולצפות לישועה הקרובה לבוא. בפרט הורמה הרוח במושבות שחשבו את עצמם לבניו אוכלי על שלחנו. פקידי הברון חפצו אז להצטיין. להראות את חפצם הטוב נכנסו להכיר את המצב, ולהועילל במה שאפשר מצדם. ידיהם היו מלאות עבודה לענות לכל שואל ודורש בכל אתר ואתר. בין אלה שהפקידים עמדו על צדם היו שתי הנקודות יסוד המעלה ומשמר הירדן, שכעת מצאו שעת כושר ואוזן קשבת, והפקידים השתדלו עבורן שהברון יקבל עליו את האנצייטבה [היזמה] של שכלולן ובניָנן.

הנה נפוצה שמועה שהברון כבר בראשון לציון, והנה בפתח תקוה, ירושלים, זכרון יעקב, חיפה, והתור של ראש פנה מתקרב. הצִפִּיה מתחדדת. כולם עסוקים ברעיון אחד, ומִלה אחת על לשונם של בני האדם: הברון, הברון! ידיעות ברורות על דבר יום בואו לראש פנה נשמרו בסוד, או באמת גם הפקידים העליונים עצמם לא ידעו בבֵרור. יום ולילה חכו להפתעה. הצפיה היתה פשוט מזעזעת את העצבים.

ביום בהיר אחד, יום שִשי לשבוע, עוד טרם בֹּקר והנה אורחה שלמה של פרדות עם מטען כבד באה לראש פנה. כעבור שעה קלה והנה על הגורן כבר הועמדו הרבה אֹהלים, ומְסַדרים סלונים וחדרי שנה וחדרי אוכל. עשן מתמר ועולה מן המטבח המסודר, מלצרים בבגדי לבן מתרוצצים הנה והנה, וכבר מורגשים מסביב ריחות ממיני מטעמים ומאפיות. הכל נוצר כהרף עין, מוכן ומזומן. כעת אנו כבר בטוחים כי הברון והברונית בוא יבואו, וישבְּתו בראש פנה!

בראש פנה הוכרז חג שלא מן המנין וביטול מלאכה. כֻּלם מִהרו ללבוש בגדי חג, והלב הומה ודופק משמחה והתרגשות לקבל את פני הנדיב, הדגול מכל היהודים שמסרו את נפשם ומאודם לרעיון ישוב ארץ ישראל. מכל הסביבה מתאספים אורחים. צפת התרוקנה מיושביה כביום הלולא דר' שמעון בר יוחאי, ועברה לראש פנה זו, שמיום הִוָסדה עוד לא ראתה כל כך הרבה אנשים. עמדו צפופים יחד, פני כֻּלם נטוים לעבר הדרך המובילה מטבריה, משם צריך להופיע האורח היקר. הסבלנות פקעה מהתאמצות.

השעה עשר. מרחוק, מאחורי הר כנען, התגלתה שיירה ונראו בגדי צבעונין, ערב רב של אנשים בתלבושת אירופית וערבית. בראש השיירה הברון, רוכב על סוסו ומְלויו על צידו. אחריהם נסעה הברונית בתַחתיוָן² – זה כעין עגלת צב בלי גלגלים, אך תלויה באויר על גבי שני מוטות ארוכים מחוברים על גבי אוכפי הפרדות, אחד לפנים והשני מאחור, ובתוֶך מושב נוח מאד לאיש אחד. תחתוָנים כאלה היו מוכנים לעת מצוא אם אחד מתעיֵף מרכיבה.

בהתקרב הברון לההמון שקבלהו בתרועת שמחה ירד מהסוס, הלך ברגל, הסתכל היטב בפני כל אחד, ושאל מאת מר בן־שמאל³ באריכות על כל הטיפוסים שראה מסביב. פה באמת היתה אנדרלמוסיה של פרצופים ותלבושות: ערביי הכפר ג’עוני, אפנדים מצפת והסביבה, יהודי צפת בתלבשתם, התלבושת הראש פִּנאית של הגברים, וביִחוד הטואלט של הנשים הראשפנאיות על פי מסורת החסידים הרומנים. והיו בין ההמון גם כאלה שהיו מלובשים אירופית לגמרי, אך צנוע מאד.

בין כל ההמון המגוון הזה התבלטה בתלבושתה המשונה, הצעקנית, צעירה אחת שבאה ממש באותו יום מאודסה ואיש במושבה עוד לא הכיר אותה. הברון הטיל בה עיניו בראותו איזה דיסגרמוניה היא בוראת פה בתלבשתה האודסאית. רמז עליה בשאלו ממר בן־שמאל מי זאת, מה פשר הדבר, והאדון בן־שמאל מביט על “המפלצת” ולא יודע מה לענות. הברון התחיל להתרעם, והתבטא: “מה עושה פרצוף כזה בראש פנה שלי?” אחרי איזה רגעים לחשו לו להאדון בן־שמאל מי היא, ואת יחסה למושבה, כי בזו השעה באה לראש פנה בתור אורחת לדודה האכר. מסר את הדברים להברון, ולא נח דעתו ואמר למר בן־שמאל שישתדל טפוסים כאלה להרחיק מפה. “לא מרודפי אחרי האפנה תבָּנה הארץ”.

תרועת ההמון לִוותה את האורחים עד אהליהם. הם לא שהו שם הרבה ואחרי שעה קלה עזבו הברון והגברת אשתו את אהליו, ועלו לראות את המושבה. הם נכנסו לתוך בתי האכרים פנימה, שאלו על כל פרט ופרט והתענינו בכל, ומאושרות היו המשפחות שזכו לכך שהזוג הזה עבר את מפתנם.

רחוב המייסדים בראש פינה (1990)

אחרי כן נכנסו לבית הפקידות, זה הבית ההגון היחידי שנמצא בצד הגיטו הראש פנאי. מהמרפסת הגדולה של בית הפקידות, הפתוחה לצד מזרח, השקיף הברון על הסביבה ונפתחה לפניו פנורמה שלמה: הרי גולן בבשן מול פניו, מימין הכנרת הכחולה כמו רובצת לרגלי הר כנען, ומשמאל מתבלט בהדר גאונו החרמון השָׂב עם כִּפתו השלגית, רוחץ רגליו במים הפושרים של ים סומכוס, וזמזום הירדן כאִלו מסַפר סודות ימים עברו.⁴ קסם המקום השפיע עליו, ומבלי יכולת לעצור ברוחו הרים את ימינו ובמחי יד מצפון לדרום צִוה במפגיע על האדון בן־שמאל להשתדל לקנות בשבילו את כל שטח האדמה המחבר בין שני האגמים, כנרת ו“מי מרום”.

לוא היתה לו אוזן שומעת בין הפקידים כי אז בזמן ההוא היה נקל להוציא אל הפועל את מאויו כלהוציא שַׂעַרֶה מחַלבֶא.⁵ אמנם טעה קצת במען, לא בידי הפקידים המקומיים היה תלוי דבר ענקי כזה. אפילו לו היו בעלי אנציטיבה ומסוגלים להוציא אל הפועל דברים טובים כאלה, גם אז היה עִקר אחד מעכב בידם, הלא היו תלויים באליהו שייד.⁶ וַי וַי על הזמן ההוא שעבר בלי מעשים נכבדים. החמיצו את השעה ותקופת אפשרויות גדולות של כִּבוש אדמה עבר, ובכסף שמשלמים עכשיו בעד מאה דונם אדמה יכלו אז לקנות עשרות אלפי דונמים. לולי המזיקים יכולנו כעת בנקל להיות אדוני הארץ.

אחרי ששבעו עיני הברון ממראה הקסמים הנפלא, התחיל הטכס של קבלת פני האורחים, יהודים ולא יהודים, מוסדות שונים ועוד. כדאי כעת לתאר את תכונתו, מרצו וזכרונו של הברון באותו יום הששי בראש פנה. הברון הצעיר, מלא חיים ותנועה והתלהבות נמרצה, כנראה לא רבי של חסדים שיושב ומחכה למבקריו ומגישי פתקאות. קבלת האורחים הרשמית, היבשה והממושכה, נמאסה לו מהר, ותפש את מר בן שמאל בידו ואמר לו: “אני חפץ לסַיֵר את הסביבה, ולראות מה בראתם פה במרצכם ובכספי”.⁷ התחילו להתגלש מצלע ההר, מקום מִרבץ המושבה, למטה אל העמק, מקום שהיו הגינות של האכרים, כרם הגפנים הכללי הראשון הנטוע בין סלעי מגור בסגנון ערבי בשם “שִרובִיק”,⁸ ושדות של פלחה פזורים בין מדרוני סלעים שעשו רושם מבהיל.

אנו הארבעה, “הצעירים שלו”, ידענו שגם תורנו יבוא להתיצב לפניו, באשר מורנו מר דיהה לא יתאפק מלהראות לפניו את רכושו החביב עליו. התלבשנו באוניפורם שלנו: חליפות בד כחול קשה, כותנות בד צבעוני וכובעים של קש רחבי שוליים, כל זה מהמתנות שקבלנו מידו הנדיבה לכבוד כל חג, ואנו הולכים מבלי הֵחפז ממעוננו, שהיה לרגלי הכנען מרוחק קצת מבתי המושבה.

מרחוק הִכרנוהו. והברון, בהתקרבו לפרשת הדרכים העיף עין אל המשעול המוביל למעוננו, ראה נגדו מרחוק ארבעה צעירים שוים כמעט בגדלם ובתלבשתם, עמד ושאל את מר בן־שמאל מי הם אלה. וכאשר קִבל תשובה כי אלה הם הצעירים הרוסים תלמידי מר דיהה, עזב כרגע את מר בן־שמאל ורץ לקראתינו. טרם הספקנו לאמור לו שלום, התחיל הוא תיכף, בגרמנית: “הה יא! זה אתם הצעירים שהיִתם קודם בזכרון יעקב, מתלמדי דיגור! כן, סבלתי די מכם בקבלי רפורטים על דבר הנהגתכם שמה! היִתם ילדים רעים, רעים מאד! הידעתם שכמעט החלטתי להשיב אתכם למקום שבאתם משם? כן, היתם ילדים רעים, רעים מאד! אך כעת שמעתי כבר אודותכם שאתם ילדים טובים. כעת אני אוהב אתכם. תודה לכם! תודה!”. אנו מצדנו הבאנו רֹב תודות, השתחינו בנמוס ונפרדנו ממנו בשלום.

המשכנו דרכנו למעלה, והוא ומלווֹ יורדים במשעול. והנה כעבור דקות אחדות שמענו קול קורא מאחרנו. הפנינו פנינו, והנה הברון רץ שוב אלינו. שבנו במהירות אליו, ומרחוק מנפנף בכובעו למולנו וצועק בגיל: “אתם ילדים טובים, אני אוהב אותכם!” וחוזר על המילים הללו איזה פעמים. וגם אנו מנפנפים לעומתו בכובעינו רחבי השוליים ועונים “תודה, תודה רבה!”. אחרי הִפרדנו ממנו בפעם השניה פנינו ללכת, והנה שוב קורא לנו וחוזר על אותו הפזמון. ואנחנו ביהירות ושביעת רצון, מנפנפים בכובעים לעומת הפלאי. עובדה זו מלמדנו עד כמה הלב היה טהור ויִצרו היה טוב.

יום בואו זה היה יום ששי. כפי שהיה אז אבֵל אחרי אמו בתיה נשמתה עדן (שעל שמה נקראת המושבה “מזכרת בתיה”), התפלל בשבת בבקר בבית הכנסת ושמר על הקדיש. אחרי כן כל יום השבת לא נח ולא נתן מנוחה לפקידיו. טִיֵל וסייר כל מקום והתענין בכל, והספקנו די להסתכל וללמוד דרכי האיש המורם הזה, ואת חבֵרתו בחיים.

ביום הראשון, יום נסיעתו, שוב התאסף המון עם רב מהסביבה. כל צפת הופיעה. הלחץ היה נורא, כֻּלם חפצו לראותו מקרוב טרם עזבוֹ את המושבה, ואי נעימות רבה היתה. ברגע האחרון, בהיותו כבר לבוש בבגדי דֶרך, דרש להבקיע לו דרך לבית הכנסת להתפלל מנחה. העיקר היה לו ה“קדיש” על אדמת הקודש טרם עברוֹ את הגבול לסוריה.

אחרי התפילה נפרד באופן חגיגי מאת כלם, ובכל כך אינטימיות וחמימות, כאחד הנפרד ממשפחתו החביבה עליו. גם הברונית, שרִננו אחריה שהיתה בין מתנגדיו בעניָני הישוב, הכזיבה את הדִבה והראתה שהיא בת נאמנה לרוטשילד הפרנקפורטי עם לבו היהודי החם והמסור לעמו. זה היה מורגש בכל תנועותיה, ובפרט בשעת הפרידה הלבבית שנגעה בנאד הדמעות שלה ושל כלנו.

לעולם לא ימח זכר הימים מלאי רגש ההם מלבי.

אחרי שהכרנו אותו יותר מקרוב, והשאיר עלינו רושם כביר, אלף פעם יגדל הכאב בראותינו שלהאיש הדגול הזה לא היה שום שליטה על כספו, ותלוי היה כֻּלו באחרים. ולא אחרים סתם אלא אותם האנשים שהוא בעצמו בחר בהם בתור קברניטים לנהל את ספינת הישוב שלו. לאן שחפצו הִטו את לבבו. הברון הִפקיד את ההוצאה לפועל לכל רחשי לבו בכל הנוגע לישוב ולהרחבת הישוב בידי אליהו שייד. והנה לדאובננו הרב שגה הברון באדם זה: מר שייד לא תפש במשוטים, או בהגה של אנית הישוב אלא בעוגן. עבודתו היתה לעגן ולעצור ברוחו הכביר של הברון, ולמעט במעשים.

במכתב לאחד ממקורביו, כשעמד על הפרק שיקבל את זכרון יעקב תחת חסותו, שפך הברון את לִבו ורואים כמה התלבט בחִפוש אנשים מהוגנים: “בלב ובנפש חפץ אני לעזור לאחי, אך הדבר תלוי באנשים. אם אמצא אנשים מתאימים שאוכל לסמוך עליהם להוציא את התכנית אל הפועל – מוטב, ואם לא, אז נגד רצוני אקפוץ את ידי”. הוא הרגיש היטב בדבר שאין לו אנשים כאלה במציאות. כמו בָּגד השטן והכשילו תמיד באנשים שאינם מהוגנים, ונפל דוקא בידי “השייד”, ומסביב לזה התלקטו כל פוחז וריק שתמיד סובבו את הגלגל לעבר הרוח שנשב מההנהלה המרכזית שבפריז, ובמעגל קסמים זה רקדו כלם מחול ה“שיידים”, ומי שלא למד לרקוד עמהם, נפל חלל במערכה.

פקודת הברון, שנִתנה מלב טהור על מרפסת בית הפקידות בראש פנה, לא נתמלאה. כמו כן היה גורל ההבטחה שהבטיח, בהשתדלות הברונית, לנשי ראש פנה: להוציאן מהקסרקטין, ששִמש מקור סבל ומחלה, ולבנות להם בתים במרחב מקום, לשבת כבני אדם. שנים עוד עברו עד שנגאלו מהגיטו, וראש פנה דהאדנא נבנתה רק אז, אחרי שהשפעת שייד ירדה מהפרק.

ההוצאה אל הפועל היתה תלויה לא בו אלא בכנופיה הידועה. אחרי שנים נודע לנו שהקוריספדנציה הארץ ישראלית, כל המכתבים הנשלחים מארץ ישראל על שם הנדיב, לא הגיעו לידו אלא אחרי שעברו בִּקורת של שליחיו עושי דברו, מר שייד והכנופיה שלו, ומה שלא מצא חן בעיניהם דָנו לגניזה.

הלב היה טהור ויִצרו היה טוב, אך נשבָּה בידי אנשי מרמה, וחופש האישי כמעט שגזלו ממנו, וכל ימיו היה מסובב בכַּחש. חבל על האי שופרא [זה המובחר] נכפש באפר.

מראש פנה יצא הברון לדמשק בדרך “פניַס”,⁹ מקור הירדן. עבר דרך יסוד המעלה, הסתכל היטב בחושות שלהם, ובעזבו את המקום השאיר להם את ברכתו, וגם הבטחתו לדאֹג לעתידם. וכאן עלי להודות במעשי נסים, כי הפעם נשאה דרישת הברון קצת פרי: מאז התחיל לזרום פלג קטן לפי ערך של זהב גם ליסוד המעלה העלובה. ו“משמר הירדן” נוסדה ע"י חברת “חובבי ציון”, על סמך המלים שהוציא מפיו באזני פקידיו בשעת השארת הנפש על המרפסת, שקנתה לה מוניטין בהִסטורית הישוב.

אחרי סיורו של הברון נתקבלה בפקידות החלטה להעביר חלק מאיתנו לעבודה קבועה ביסוד המעלה. החבורה שלנו נפלגה לשתי מחנות: על הורוויץ ואמיתי הוטל להיות מנצחים על העבודה ביסוד המעלה, ונשארו [שם] תמיד. אפשטיין גם שולח לפעמים לעזור להם, ואני נשארתי תמידי בראש פנה.

ביסוד המעלה סודרה אז משתלה גדולה בסגנון אירופי מכל מיני צמחים. פועלים הרבה היו דרושים לעבודה, חוץ מאנשי המקום שקִבלו עבודה תמידית. אז היתה הזדמנות, ונעשה לראשונה הצעד הנמרץ, שהרבה הצעירים מבני בעלי החלוקה עזבו את צפת ואת טבריה, ובאו ליסוד המעלה לעבוד עבודה חקלאית גוּפָנית.

יסוד המעלה עלתה לגדולה: תורה ועבודה במקום אחד. חושותיה צמחו כעשב השדה: כל משפחות המתישבים עזבו את צפת והתישבו על המקום, ואבות עם בנים מצאו עבודה תמידית במשתלת הברון. עליהם נִתוספו עוד תושבים סתם שמצאו את פרנסתם ברֶוח ביסוד. פני המיַסד פישל סלימן נוהרים מתקוה ומשמחה. לילה לילה אחר חצות מי שעובר בקרבת החושה של ר' פישל שומע זמזום, כעין תערובת שירה וקינה המזעזע את הלב. זהו קולו של ר' פישל העסוק בתִקון חצות. מתיחד עם הרבונו של עולם כביכל, ונותן בשעת פנאי זו מתחינות הנצרכים שבח והודיה על כל חסדיו הרבים.

גם על החושות עצמן עבר כמו נס. בעלות הברית הביאו בהן שכלול חדש: טִיְחו אותן מבפנים וסִיְדו ומרחו את הרצפה למשעי בחמר, ורהיטי בית יפים מלאו את האולמים. קשה היה לאמור שזאת היא החושה מטִפוס הקדמון שטעמנו בזמן הראשון.

שני חברי, הורוויץ ואמיתי, התחילו כבר בזעיר אנפין להיות מורי דרך לאחרים, והעבודה התנהלה יפה עד מאד. הם לא חסו על כל עמל, ותלמידיהם – פרחי כהונה של ישיבות צפת וטבריה האמונים עלי בטלה – קלטו בהתמסרות ובחשק נמרץ את תורת החקלאות המסורה להם מפי המורים הצעירים.

משתלת יסוד המעלה נהיתה לדִבת רבים.¹ השכנים הערביים התפעלו מהתרבות האירופית שהוכנסה בפִנה נידחת זו, וסִפרו איש לרעהו על שראו עיניהם במושב של ה“יהוד”. והנה אפיזודה: תושבי הכפר הקטן תְלֶל, הסמוך להמשתלה, היו מושְׂלמים אדוקים יוצאי טוניס. אנשים מרי נפש שעזבו את ארצם מפני הכִּבוש של הצרפתים הנוצרים, ובחרו להתיַשב פה בחשבם את המקום לגן האִסלם. ביניהם היו גם עשירים שהתישבו בצפת, ועם אחד מהנכבדים האלה חג' טהה קרה מקרה מעציב ביסוד המעלה, וכפסע היה לחורבנה בעצם צמיחתה.

וכך היה הדבר: חג' טהה התאבל על מות אחד מבני משפחתו, ובא אל הכפר תלל להפיג את צערו בין קרוביו. והנה בשמעו על דבר הנסים והנפלאות של המשתלה האגדית, לקח עמדו איזה נער והלך לבקר את עבודת היהודים. בהיותו זר לחקלאות, לא שם לב לזה שפוסע ודורך על אדמה שעָדרו, שִׁדְדו, וישרו את פניה במַגובים. סִדרו ערוגות, זרעו מכל מיני זרעונים, והעמידו אפילו ציונים עם כתובת המספרת מהו מין הזרע הטמון פה באדמה. ושבילים מיוחדים הובילו מחֶלקה לחלקה בסדר מופתי. יש דברים מסודרים וסִמנים על כל דבר ודבר, ומאַין לו לבן אפריקה לדעת את כל אלה? לא היה לו שום מושג להבין מִדת הזהירות, היכן מותר לדרוך ואיה אסור. הוא לתומו הלך לו באשר הלך, עבר באלכסון והחריב בצעדיו הגסים את כל עבודת חברי החרוץ והקפדן מר הורוויץ.

הלה, בראותו את חורבן מעשי ידיו רתח, ומרוב כעסו התבטא לפי המחריב הנכבד באיזה מִלים גסות בערבית, שבעצמו לא ידע היטב את פֵּרושן. החג' נעלב קשה, הרים את ידו ונתן מכת לחי מצלצלת לחבר הורוויץ. בזו הרגע קפצו פועלי הורוויץ הנרגזים לנקום כבוד רבם ומדריכם המכובד עליהם, ומהומה ומבוכה רבה נהיתה. אחד מהם, בחור גבוה, חסון, עם עינים טרוטות, הרים את המָרָא² שחפר בה באותה שעה, ונתן מכה אחת על ראש הנכבד ולא החטיא, ופצעהו קשה ונפל ארצה מתבוסס בדמו.

הנער משרתו, בראותו דם בעליו ברח והודיע בכפר על דבר האסון שקרה, וכעבור איזה רגעים בא כל הכפר מזוין בנשק, להשיב נקם! בינתים הספירו חברִי ואחדים מהפועלים, בהריחם מרחוק ריח המות, להתבצר בבנין העתיק, בית האוצר,³ שהיה כעין מבצר עם גרוטאות ברזל חזקות בחלונות ודלת די חזקה. הנער ששב עם אנשי הכפר סִפר להם מי הם האשמים היחידים, לכן לא התנפלו סתם על יהודים, רק בִּקשו את האשמים האמיתיים, ומי שהתבצר ודאי הם האשמים. כזאבי טרף הצמאים לדם נִגשו לשבור את דלת האוצר ולהכריע לטבח את כל הנמצא בתוכו.

אבל ה“חלל” לא מת, ועוד אפשר היה לו לדבר. פנה לאנשי שלומו ובִקש מהם שלא ישפכו דם נקי. הוא מצא את עצמו אשם ומאלהים יצא הדבר, והיהודים שהוציאו את גזר דינו לפועל לא אשמים, אל להאשים אדם באסונו.

באותו רגע גופו נשמע נפץ חזק: בכל זאת הספיקו לשבור איזה גרוטאות ברזל מהחלון, והצמאים לדם התפרצו פנימה והוציאן את האנשים לְהורג. אך אנשים מאחיהם, מאנשי כפרם גופא, הופיעו מזוינים היטב, והכריזו בשם “מחמד ראסול אללה” [שליח האל] ובשם השכיב מרע [הנוטה למות] כי מי שיִגע לרעה באנשים האלה דמו בראשו! כל החבריה שלנו הוכנסה לחושה אחת, אחרי שקִבלו סתם מכות ומהלומות כדבאי, ושומרים עם חרבות שלופות שמרו עליהם מפני הקנאים, עד בוא המשטרה מצפת.

אני וחברי יצחק אפשטיין היינו בראש פנה. באותו יום היה בִּטול עבודה מפני שמר שייד בא לראש פנה וכדרכו מימים ימימה העביר תחת שבט בִקֹרתו את כל דרי מעלה ודרי מטה, מי לחסד ומי לשבט. כל בני המושבה עומדים על רגליהם ומחכים לתורם. פתאום רץ מבַשר מתקרב מעבר יסוד המעלה בצעקה מרה קורעת לב: “הצילו, הצילו, קרה לנו אסון!”. כאשר שמענו אני ואפשטיין את המאורע המשונה הזה, ממש עלטה נפלה עלינו. בטרם הספקנו לטכס עצה והנה רץ שני מגיע ומספר כי השוטרים מצפת כבר לקחו את החשודים, והם שלמים וקיימים, אך מובלים למאסר לצפת, וטרם הגיעו לחצי הדרך.

הפקידות הראש פנאית התיחסה למאורע הזה בכל כובד הראש, וההזדמנות שמר שייד היה על המקום הועילה הרבה. אחרי התיַעצות נשלח לצפת מר יוסף פרידמן – אִכר ראש פנאי מילידי טבריה, לשונו למודה בשפה ערבית צחה, והוא מהיותר נכבדים בעיני הערביים בסביבה⁴ – דוהר על סוס אביר ומזוין בצרור כסף.

מר פרידמן פגש את השיירה בדרך: האסירים הולכים ברגל תחת שמירה מעולה של חיילים טורקים וזַבֶט⁵ בראשם. הוא נתקבל בסבר פנים יפות מהזבט, כאילו חִכה לבואו, וההתנהגות עם האסירים היה דוקא אנושי וג’נטלמני. מר פרידמן רמז לז’בט ללכת לאט לאט עד הזיתים שלפני העיר צפת ושם לעשות תחנה להִנפש, ולא להוביל את האסירים העירה טרם בוא פקודה, ודי לחכימא ברְמִיזה! הוא בעצמו דהר על סוסו העירה לפניהם, התרָאה תיכף עם פקידי הממשלה הגבוהים, ואחרי כן הלך להתראות עם החולה המסוכן, שהביאוהו כבר לביתו.

החולה חזר איזה פעמים בפני השופט שהוא מוחל וסולח, ואינו מאשים שום איש באסונו חוץ מעצמו, ומקבל עליו את יסוריו באהבה, לכפרה על עונותיו. קרוביו, בשמעם את דבריו אלה של השכיב מרע שככה חמתם, והסתפקו בקבלת פִּצוים הגונים על היד, ואף המשטרה קבלה אגב אורחא את חלקה, ועד הערב כבר נמחק כל האינצידנט, כאִלו שום דבר לא קרה. עם פְּנות היום זכינו להתנשק עם המשוחררים!

בדרך אגב כדאי להזכיר מקרה מעציב, דומה לזה קצת, שקרה עם אחד האכרים בראש פנה בראשית הִוסדה. מר קליסקר בא מאוקראינה ונספח לחבורה הרומנית. טרם הורק צרור כספו נִגש לבנות לו בית הגון, והביא לתכלית זו בנאים ערביים מצפת, בני משפחה מיוחסת.

לאכר הזה היה בן צעיר שהתגנדר בגבורה, ואקדח מבריק תלוי לו על אֲזֵינו [תלי, חגורה לנשק]. אחד הבנאים, צעיר כבן עשרים, התקנא בבן האכר והציק לו תמיד שיראה לו איך יורה האקדח המתנוצץ הלוקח את נפשו. יום אחד, בשחקם יחד עם הנשק המסוכן – ושניהם אינם בקיאים איך להזהר בו – והנה מתפרץ כדור מהאקדח ופולח את רקת הבנאי, והוא נופל שדוד על המקום.

כחץ מקשת הגיעה הידיעה לצפת. משפחת הנרצח העיזה [אספה] את כל העיר המושְׂלמית, וכשטף באו לראש פנה במאותיהם לנקום דם אחיהם. בן האכר קליסקר בתומו מסר את עצמו בידיהם מבלי בקש מפלט לו. בזה אמנם הציל את כל המושבה מכליה, אבל הוא עצמו ספג את שלו מִשָׁלֶם.⁶ המשטרה הספיקה לבֹא בזמן להציל אותו מלמות מות נבל, אך מבית האסורים אי אפשר היה להוציא אותו עד בֵּרור המשפט. הון גדול עלה המשפט וכריתת השלום עם משפחת הנרצח להישוב החדש ולכלל ישראל. ואחד מתנאי השלום היה, שנע ונד יהיה בן האכר בארץ, וזכרו ימחה מספרי ראש פנה.⁷

בעזוב מר שייד את ראש פנה, נודע לנו על דבר החדשות שנתהוו בישוב. בראשון לציון היתה מהפכה: האכרים התקוממו נגד מנהלם יהושע אוסוויצקי. התוצאה היתה חלופי גברא: את אוסוויצקי מעבירים לראש פנה, ובמקומו יבוא לראשון הדיקטטור מר בלוך. ואת בן־שמאל מעבירים לזכרון יעקב.

על דבר המרד הראשוני העשיר מאד באפיזודים שראויים בלי שום ספק להֵרשם בתור פרק בהִסטוריַת הישוב, אני מסלק את ידי מזה, מפני שאני לא היתי עד ראיה, אלא מה ששמעתי מרחוק, לכן לא התרשמו היטב במוחי המאורעות ואסור לי לטפל בזה. אני משאיר את המקום הזה פנוי לאחד הבקי בענין הזה יותר ממני.¹

בהזדעזע ארץ הוטל גם גורלנו אנו, שארבעתנו נתפזר לכל ארבע רוחות הארץ. וככה היתה החלוקה: אמיתי יִשאר ביסוד לנהל את המשתלה, אפשטיין ישאר בראש פנה, ואני והורוויץ – לראשון לציון ולבאר טוביה. אדמת קסטינה אך נקנתה אז על ידי אוסוויצקי,² ובינתים נעשתה המהפכה נגדו, ועבודתו הופרעה בטרם נִגשו ליסד את באר טוביה. המתישבים הבסרבים עבורם נקנתה האדמה, משפחות מרובות אוכלסין, הספיקו בינתים לבוא ארצה, ולפי שעה ישבו ביפו באפס מעשה וקִבלו תמִכה קצובה. החלו לדבר על דבר בניינה, וטרם נולדה, וכבר שוּלח אחד מאתנו בתור פקיד לקסטינה שעוד בעולם הדמיון יסודה. כמה מן הפזיזות הובלטה במעשה שייד זה!

החלוקה בין ארבעתינו היתה טבעית מאד. אחד משני החברים שנִהלו את המשתלה ביסוד המעלה מחוייב הלא להשאר על המקום. כפי שהחבר הורוויץ היה הסִבה במותו הטרגי של הטונסאי חג' טהה, מובן מאליו שתיכף אחרי המקרה היה צריך לעזוב את המקום. החבר אמיתי, שהאנצידנט הנזכר לא חל עליו, נשאר מנהל יחידי במשתלה. החבר אפשטיין הספיק בזמן שהותו בראש פנה לטוה [לטוות] חוט של חסד לאחת מתלמידותיו, בת אכר מראש פנה, וזכותו זו גרם לו שישאר במקומו – לבסוף נעשית באמת חברתו בחיים.³ וממילא יצא הגורל שאני והורוויץ נתגלגל ליהודה ונתחיל את הרפתקאות החיים שוב מבראשית.

אציין כאן לזכרון קמעה מהשתלשלות חייהם של חברי השנַיִם שנשארו בגליל.

משה אמיתי (ורהפטיג) התמסר כל כלו ליסוד המעלה, שרִתקה אותו אליה בעבותות שלא יִנתקו. למרות כל הפגעים הרעים שעזו עליו במקום מנוגע קדחת זה, וכמה נפשות יקרות לו טמן בעפרה – עד היום עומד איתן בדעתו, ולא זז כמלוא נימא מאהבתו הראשונה ליסוד המעלה ולנחלתו שהרטיבהּ בדמעותיו, בזיעתו ודמו, וקשר עמה ברית עולמים.

יצחק אפשטיין לא האריך זמן רב על עמדתו החקלאית שלא מצא בה אף פעם די סיפוק. כאשר נשאר יחידי בראש פנה, וכל אחריות העבודה נפלה רק עליו לבדו, אז התחיל להרגיש שלא לכך נוצר. נִסה את כֹּחו במקצוע מדידת האדמה, אך גם בזה לא מצא חפץ, והמקרה הביא לידו ענין אחר. בצפת גר אז הד"ר בלידן, רופא ראש פנה, והיה מהאוהבים להתקהל.⁴ ולו היתה עזר כנגדו, אשה רמת היחס, נכדת ר' בנימין הנוסע השלישי.⁵ זו היתה טפוס יוצא מן הכלל, שכדאי להציג לה מצבת זכרון בהסטוריַת הישוב העירוני. אשה בעלת מרץ גדול, כולה תנועה וחיים. היא התענינה מאד בחיי יהודי צפת ורצתה להרים אותם משפל מצבם, ובעקר נתנה את לבה לבער [את] הבערות של הבנות, ולחנכן על ברכי התרבות.⁶ היא החליטה למצוא איזה מקור של תמיכה ולפתוח בית ספר לבנות בצפת.

גב' בלידן עזבה את הארץ לזמן מה והלכה להתדפק על לב נדיבי עם בכל מקום שתמצא. בשובה הביאה איזה סכום כסף בידה, והבטחות מרובות לסיוע אם רק יעלה בידה הדבר לפתוח בית ספר לבנות בעיר החשכה צפת, שזה היה מהדברים הנמנעים. קשה היה להאמין בהצלחת מפעל מהפכני כזה. אבל מִרצה ועקשנותה עמדו לה, ועוד יותר ההתנדבות של המורה הראשון, חברנו יצחק אפשטיין, שנתן ידו והתמסר בכל רכושו הרוחני הרב להיות לעזר למפעל זה, וזכתה צפת, ובית ספר לבנות בהנהלת מר יצחק אפשטיין נעשה לעובדה.⁷

מצבו בצפת היה יותר מנורא. האדוקים הקִצונים השתמשו בכל מיני נשק להחריב את בית הספר לבנות, וכל הדרכים היו כשרות בעיניהם. להורי הילדות הפסיקו לתת קצבתם בחלוקה, חרמות ונידוים נגד ההורים והמורים, בפרט על משפחת הד"ר בלידן שהקציעו חדרים לבית הספר בדירתם הפרטית, ועל התלמִדות השליכו שִׁקוצים באמצע הרחוב בלכתן ובבואן מבית הספר. בכל הדרכים האלה לא מצאו עוד סִפוקם, עד שעשו פעם דבר מגונה מאד: באחד הלילות נכנסו לבית הספר הקיצוניים שבקצוניים ושפכו על הספסלים והשלחנות עביטים [סירי לילה] מלאי “בושם”…

אך במקום שיש צללים יש גם אורות. גם בצפת החשכה נמצאו אז אנשים שידעו להעריך חשיבות המפעל בכללו, ולהוקיר את מִזגו, ישרו וערכו של המורה הצעיר הזה, שעמד כסלע איתן בראש המוסד. הם עמדו על צִדו לעודד ולעזור, ולהמשיך את קיום המוסד על אפם וחמתם של מורדי אור. ולמרות כל הנגעים ופגעים הספיק בית ספר זה, הראשון, להעמיד דור של אִמהות עבריות אמיתיות שרישומן ניכר עד היום.⁸

זה היה ראשית דרכו של מר יצחק אפשטיין המפורסם, כאשר אך יצא לעולם הוראה.⁹

סמטה בצפת

עדיין אנו יושבים בגליל, עובדים ומחכים ליום ההגירה ליהודה.

טרם נתפרדה חבילתנו, החלטנו לחוג ארבעתנו ביחד את החג המסורתי ל"ג בעומר במירון, ולהיות נוכחים בהדלקה דרבי שמעון בר יוחאי. ההדלקה חלה בשנה ההיא במוצאי שבת. שָׁבתנו יחד בראש פנה, ובשבת אחרי הצהרים התלבשנו בבגדי בד לבן, שתפרנו לנו בפעם הראשונה על חשבוננו! ועלינו לצפת. היום היה נהדר, יום אביב ארצישראלי.

בצפת התאספנו עם כל הנוער מהסביבה אצל ידידים, ועם צאת הכוכבים יצאנו במחנה כבד של הולכי רגל ורוכבי סוסים, פרדות וחמורים. זקנות בלות וזקנים מופלגים נסחבים על מקלותיהם, גונחים בשאפם רוח בכבדות, וממשיכים את דרכם המלאה אבני נגף וצוּרי מכשול. רק רוח הקודש דהילולא דרבי שמעון מעודדת נפשות נדכאים להִסחב בלילה בשארית כחותיהם מהלך רב כזה, עד מירון.

בין רוכבי הסוסים היו עלמות ילידות צפת, הבישניות והצנועות, הנמצאות כל השנה תחת פִּקוח הוריהן האדוקים. ומי יכל להאמין שבין אלה נמצאות אמזונות נפלאות! ביום זה, יום ההלולא דרבי שמעון, הותרה הרצועה, ממש כביום שיצאו בתולות ישראל לחולל בכרמי שילוֹ באמרן: “בחור שא עיניך”![²⁴⁷] הכל מותר, ובנות צפת משתמשות בהילולא זו להתראות בפני בחורים, בדהרן בין המון ההולכים ברגל, בעזבן את רסן הסוס חפשי, ובשטפן תחצנה את גוש הנוער הגברי, שהיה ברגע זה למשחק בידיהן ולכל אשר תחפוצנה יִטו. וקול צחוקן, כקול צלצול פעמון זהב, יִשנה וישוּלש בהד ההרים הלוקחים גם הם חלק בהלולא דרשב"י, ידידם זה אשר לא עזבם ביום גלות עָמנו מהם.

במצב רוח מרומם כזה המצוי רק אצל בני עם חי החוגג את חגיו בעליצות שלמה, הגענו למירון. שם מצאנו כבר המון רב, מהזריזין שנחפזו ובאו לשבות את השבת על יד קברי הצדיקים. היו שם יהודים שבאו מבגדד, מחלֶבּ, מאורפה,¹ מפרס, ממרוקא, מטוניס, מאלג’יר, מתימן וממצרים. נפגשנו עם משפחות שהלכו ברגל חצי שנה עד הגיעם למירון. חוץ מהספרדים הארץ ישראלים, באו גם אשכנזים מ“ארבע הארצות”:² ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ויהודים מדמשק, בירוט, צידון, חיפה, יפו, ומכל המושבות.

ערבוביה של לשונות שונות, דיאלקטים משונים ותלבושות משונות, וכֻלם רוקדים יחד, במעגל אחד, בהתלהבות ומסירות נפשית “דרוִישית” מול האש הקדושה שהודלקה בדחילא ורחימה לזכר נשמות הצדיקים שמצאו מנוחתם עולם בחצר זו בכפר מירון. אל קערת שמן זית בוער מושלכות גלימות משי יקרות וצעיפי משי מרוקמים זהב שמתקבלים על ידי הדואר מהודו, מסין, מעדן ועוד. האש הקדושה אוכלת הכל כהרף עין, וההתלהבות מתלקחת. נדמה שעירין קדושים³ התערבבו בין ההמון ולוקחים חלק בהלולא וחנגא דרשב"י.

בין החוגגים נמצאות הרבה משפחות שהביאו את בניהם הקטנים שהגיעו לשנתם השלִשית ושערם מגודל פרא, כי עוד לא עלה תער על ראש הנזירים הקטנים, וביום הילולא זה דרבי שמעון הם חוגגים ראשית הגֵז – “חלקין”! לכבוד מאורע חשוב זה מכינות האִמאות מאפיות מכל המינים כמו לחג בר מצוה, והאבות – כל מיני משקה מן המשובח. חביות מלאות כל טוב ניצבות כחצי גורן על יד כל משפחה מאושרת שזכתה לקיים מצוַת ראשית הגז, וההתחרות גדולה ביניהן ברכישת יותר נהנין מטובן. יין נשפך כמים, ובתוך הבִּצה של המשקאות מתחרים גברים בעלי עצמה אחד בשני, לחטוף את הילד “המחולק”, להרכיבו על שכמו ולרקוד עמדו עד אפיסת הכֹּחות.

המחול הכללי לאור ההדלקה, והמחולות המשפחתיים, כל אחת בחוגה לקול הזמרה והמצלתַיִם, לא פוסקים כל הלילה. באותה שעה הזקנים מתכנסים לתוך בית התפילה הבנוי על הקבר הקדוש גופו, מתפללים ומתמסרים לאמירת “הזוהר” בהתלהבות נפשית עד נשמתם בם. והזקנות מלטפות ומנשקות את המצבות של הצדיקים ופיהן ולא פוסק מאמירת תחינות ושפיכת דמעות חמות על השיש הקר. ובתוך כל הערבוביה הזאת מתעסקים בחורים ובחורות בפלירט, רחמנא ליצלן, שעל פי המסורת מותר בליל החג הקדוש.

יש מאמינים שמי שישן תחת כִּפת הגג בו נמצא הקבר דרבי שמעון בזה הלילה דוקא, מובטח הוא שימצא רפואה שלמה לכל תחלואי הגוף והנפש. החדר אמנם די גדול, אך בכל אופן לא יכל להכיל אפילו אחוז קטן מכל המאמינים הרבים. לכן כובשים את המקום באגרוף ומאן דאלים גבר – כובש לו מספר סנטמטרים, יושב על הארץ ומתנמנם. המון עָם זה, מין במין מתערב ואיש לא מכיר את שכנתו. החושך מכסה על פני כֻּלם, ונרדמים יחד, אלה מרוב עייפות ההילולא, אחרים משכרות, ויש שמהופנטים על ידי האמונה התמה. כגוש אחד יתלכדו, וכמו לב אחד דופק בעֲרמה חיה זו. ואֵדי רעל⁴ מתֻבלים בריחות של זיעה מתפשטים מסביב עד מחנק. והמאמין יאמין!

חברַי, עם ידידים מן המושבות והנוער הצפתי, לא נדחקנו כמובן תחת כפת הגג הנעכר לתוך הגוש המכווץ והמלוכד עצם אל עצם, ולא בין העוסקים באמירת “זוהר” כל הלילה. גם בממתקים ורִקודים כבר בחלה נפשנו. השתטחנו באהל בד שסדרנו בתוך החצר, ובִלינו יפה עם הצעירות בנות צפת, התמימות והצנועות.

עד שתים בלילה הכל אתא שפיר [היה טוב]. פתאום התקדרו השמים וזילוף דק מן הדק התחיל להרטיב את היקום. משעה לשעה הטיפות התעבו והרטיבות התגברה. ומפלט מהמטר הטורד, בשביל אלפי איש שהתאספו במקום הזה, אין למצוא! מה לעשות? כל השמחה הופרעה לפתע פתאם. כל אחד מבקש להציל את נפשו ואפשרות אַיִן! עוד תוספת לצרה היה שכֻּלם באו הנה במלבושים קלים, קיציים, וכבר נרטבנו עד עצמותינו. ברחנו לכפר הערבי הסמוך לבקש מחסה מגשם, ואלה בני דודינו רִחמו עלינו והשכירו לנו אוּרוָה, במיטב כספנו ששִׁלמנו למפרע – לפני הכניסה. זרם חי של בני אדם התפרץ פנימה, והנה אכזבה: הגג רעוע, מקולקל כֻּלו, והדילוף של המעזיבה העשויה טיט וחמר⁵ עוד יותר גרוע מהמטר הטבעי.

החלה התחרות לשכור בהמות לנסיעת בריחה, והן כמובן התיַקרו פי שבע. ואין למצוא בהמה כלל, בכל הון, אלא צריך לחכות לאלה שהלכו עם נוסעים, וישובו. אבל בשובן מתנפלים עליהם, מתחרים איש ברעהו ומעלים את המחיר, מריבות וקטטות, ומכות לא תחסרנה אף הן.

הזקנים והזקנות, שבלאו הכי אינם מסוגלים לרכיבה, שבים ברגל. הגשם מתגבר, הרוח מנשב בחזקה, וקור חֹרף בא בכל תקפו. אין מנוס ואין מפלט מהצרה. לנו רק אחר הצהרים נזדמן לתפוש פרדים – שעשו את הדרך הלוך ושוב כמה וכמה פעמים, ואין להם כבר כוח להרים רגל. וככה, בבגדי בד לבן שנשחר, התכַּוַצנו על הפרדים המתנהלים אט אט מרוב לאות. והגשם עדין אינו פוסק אף רגע. בדרך פגשנו זקנים מופלגים ההולכים ונסחבים במי בוץ עד מעל לברכיהם. הדרך המלאה אבני נגף התכסתה במי מדמנה מרוב דריסת הסוסים והפרדים, והולכי הרגל המסכנים נתקלים על כל צעד ושעל, נופלים וצוללים בטיט מרופש. הלב דאב לראות את סבלתם.

עם שקיעה הגענו לצפת. הורידו אותנו מעל הפרדות באין רוח חיים והכניסו אותנו בבית מכיר אחד. שם הסירו מעלינו בקושי את הבגדים הלחים שצפדו לעורנו, שפשפו את גופותינו בכֹהל חריף, והשקו אותנו בתה חם מהול ביין מבושל. פרשו על רצפת החדר מרבדים וכרים, וכִסו אותנו בכסתות עבות להחם את בשרנו. טִפלו בנו כמו בילדים קטנים, כי לא יכולנו לזוז ולנקוף אצבע.

הלילה עבר עלינו בשינה לטרגית [כבדה, ללא תנועה] מבלי לראות אפילו בחלום את ההמון החוגג או הצעירות התמימות, שבמאור עיניהן ראינו את הרפלקס מהדלקה [ההשתקפות מהמדורה] של רבי שמעון בר יוחאי.

הגשם של ל“ג בעומר ההוא ירד בלי הפסק במשך ארבעים וארבע שעות. התוצאה היתה דלקת הריאות: מספר זקנים וחלשים מהחוגגים את חג ההילולא דרשב”י בשנה ההיא, ראו את השמחה ואת התפארת בפעם האחרונה בחייהם.

עברו עלינו איזה שבועות של “בין הזמנים” בחצי עבודה וחצי בטלה, מוכנים בכל יום לפקודת ההגירה. בשתי שנות עבודתנו בראש פנה התקשרנו בקשר של ידידות עם הרבה מבני המושבה, והידיעה שאני והורוויץ צריכים בקרוב לעזוב אותם היתה להם כמחט בבשר החי. גם אנו מצדנו סבלנו לא מעט בזכרנו כי בעוד ימים מועטים נִפרד מאותו המקום שמצאנו שם מרגוע לרוחנו הנסער ורֵעות של אנשים אחים. גם השָׂב החרמון, שמדי פתחנו בֹּקר בקר את דלת ביתנו הקדים אותנו ב“צפרא טבא” [בוקר טוב], ואדרתו הירוקה מכסה את גופו עד רגליו הטבולים במי מנוחות, מי מרום, ובשקט האויר נשמעת שירת הירדן אשר מהמסת שלגיו יתהוה. איך אפשר לעזוב את כל זה וללכת למדבר החול שביהודה, אל הקוצים והברקנים ושדות חשוכי עץ מיצל, אשר טעמם לא פג, ועוד עמדו לנגד עיני מאותם הימים שבִּקרתי את ראשון לציון לאחר רדתי מהאניה.

והצמחים הצעירים שגִדלנו כאן בגליל, שטִפחנו ורִבִּינו אותם, והתחבבו עלינו כילדים יוצאי חלצנו. כמה קשה הדבר להנתק מהם, מאלה שיום יום משקים אותם, דואגים למזונם. יום יום זָלפת עליהם במשפכך כטל בֹּקר, כאם המניקה את פעוטה. התשכח אשה עולָהּ?¹ ואנו, איך נוכל לשכוח את האדמה שרָוְתה מזעתנו והופרתה מכֹּחנו! אבל כך הוטל הגורל מאת שייד השליט היחידי ומי ישיבנו?

הגיעה השעה ובאה הפקודה ומחר אנו הולכים. ידידים עורכים לנו נשף פרידה בלבביות רבה, גם נאומים לא חסרו, ובאויר רִחפה השתפכות הנפש. והמִלים החמות היו לנו כמו רסיסי טל בוקר היורדים לתוך כוס הפרחים ונותנים להם עצמה לעמוד נגד שרב היום. התרגשות חזקה שררה בשעה שמִפיות ידידים התפרצה הקריאה: חזקו ואמצו! למען עמנו וארצנו.

למחרת אחר הצהרים הופיע מר חסן “בוסתנאי” מצפת, החַמָר הידוע בהִסטורית הישוב הראש פנאי, והביא עמדו מבחירי פרדותיו להעבירנו בהקדם האפשרי עד חיפה, לפני צאת האניה האוסטרית משם ליפו למחר בחצות הלילה.

התחילה סדרת הפרידה מכל המושבה, ובינתים חשך היום והדרך לפנינו ארוכה וכבדה. מר חסן הציע לנסוע צפתה וללון בביתו, בכדי שעם שחר נצא לדרך ואז איך שהוא, בהתאמצות, נגיע עד הלילה לחיפה. וָלא, נאחר את האניה שמפליגה רק פעם בשבוע מחיפה [ליפו]. הצעתו ההגיונית נתקבלה, וכעבור שעה קלה נמצאנו בביתו.

חסן זה חי תמיד [התפרנס] על חשבון הפקידות הראש פנאית וכל החמרים הצפתים לא מעט קנאו בו. בביתו קִבלו אותנו כאורחים נכבדים מאד, למרות המקובל שבבית מוסלמי אין דריסת רגל לגבר זר בתוך חוג המשפחה. אך חסן שאני [שונה], כי בהיות לו שיח ושיג עם פקידי הברון התדבקה בו שמינית שבשמינית מתרבות האירופית.

לחסן זה היו שתי נשים בבית. חי עם אשתו הראשונה יותר מעשר שנים ולא ילדה לו בנים. אז נָטל ממנה רשות לקחת עוד אשה, אולי יִבנה ממנה. בהיותנו אורחיו היינו עדי ראיה לקוריוז משונה: האשה הראשונה במיטב שנותיה, בריאה ויפה, צרור המפתחות תחוב לה בסנִורה והיא עקרת הבית המוציאה והמביאה. בחדר מסתובבת הצעירה, כעין כלתה הסמוכה על שולחנה, מקבלת הכל מהמוכן, והזקנה אוהבת אותה כבת. כבר יש לה ילד, ואת הילד אָמנה הזקנה על ברכיה כבן לה. כל טיפולו מוטל על הבכירה, אך להניק אותו היה חובת האם הצעירה.

וחסן זה, שרוב ימיו מבלה בנסיעות רחוקות ואך לפרקים מבקר את ביתו, אינו חושש כלל על שלום ביתו שֶׁיֻשבת מזה שנשא עוד אשה על אשתו הראשונה. ומיום שאללה נתן לו בן עוד הוכפל השלום איל־חמד־איל אללה! אידליָה כזו לא פִּללנו לפגוש בחיים.

בבקר השכם יצאנו מצפת. התנינו עם חסן שלא יובילנו דרך ואדי למון, שנשבענו לא לעבור יותר בדרך זו. ויובילנו דרך מירון, פָרַדיָה, רַמֶיה – באותה הדרך שאחרי יותר מארבעים שנה סִדרה הממשלה האנגלית דרך למכוניות צפת־עכו. בצהרים עמדנו במג’ד־אל־כרום, ופה סעדנו נפשותינו ונפש הבהמות. המשכנו דרכנו הלאה, והדרך כאלו ירט² לפנינו, וכבר מרחוק רואים כעין מפה כחולה פרושה שם במערב, וממערבית דרומית בולט גוש עמום ירוק כהה, כנראה שזה הכרמל המיוער. מראה זה מעודד את נפש הנוסע העיף, עוד מעט וסֵבל הנסיעה הממושכה על גב הפרד יגמר.

כשעברנו את הנהר נעמן ועכו כבר היתה מאחורנו, היינו עדים למחזה נהדר, איך באופק מתאבּק כדור אש אדום גדול עם גלי הים. לעינינו נלחמו מלחמת תנופה שר האש ושר המים, וסוף סוף שר המים בלע את הכדור, והאש הלכה וכבתה לאט לאט. אך ניצוצות ניצוצות נראו במרום הרקיע, כעין שרידי פליטי הכדור הגדול, והם האירו את דרכנו הלאה בלִוְית ההמיה המונוטונית של הים, המשעשע אותנו ומתיז אגב אורחא רסיסי מים מהגלים המתפוצצים על רגלי פרדותינו השואפות במלוא רֵאָתן את האויר הימי הצח שלאחר השקיעה.

שלוש עשרה שעות רצופות רכבנו על גב הפרדות, ועם ערב הגענו לחיפה. בחיפה כבר היה אז מעין מלון קטן שפתחה אשה צפתית אחת ממכרותנו. המלון הראשון והיחיד בחיפה.³ הורידו אותנו מהפרדים כעין נטל משא, ושכבנו בחוץ על מצע של מחצלות מבלי להרגיש אף אבר חי בקרבנו. הלילה היה ליל קיץ, ומלאך השֵׁנה לִטפנו ונֵרדם. באמצע הלילה, בשעה אחת וחצי אחר חצות, באמצע השֵׁנה המתוקה, העיר אותנו קול מחריד – קול הכרוז שהולך בכל העיר, מעורר ישנים ומזרז ללכת אל האניה שתפליג אחרי חצי שעה ליפו. זה מתאר לנו איזה חוף צדדי בלתי חשוב זה היה, זה הזכיר לנו את השַׁמש בערי ליטא, המכה בפטיש ומעיר “לסליחות”.

אחרי הקול הזדעזעה העיר, ופנסים משוטטים פה ושם. נזדקרנו על רגלנו, והנה שני סבלים עומדים כבר הכן לשרתנו. העמסנו עליהם את כל המטען, וירדנו אל החוף עוד בטרם נפקחו היטב שמורות עינינו. וככה, חצי ערים, ירדנו אל הסירה ששטה לה בשקט בתוך המפרץ לאור הפנס הקלוש. בדרוך רגלנו על מכסה האניה התעוררנו בשמענו פתאום מדברים אלינו איטלקית וגרמנית, ושאלנו את עצמנו ההִננו שוב על אדמת נכר?

אגב עלי לציין פה שהיינו באותו הזמן מיוחסים קצת, וזה אִפשר לנו את הנסיעה באניה מחיפה ליפו. בזמן ההוא שלטה הגזרה האיומה שיצאה מהשולטן עבד איל חמיד, שהתנגד בכל תוקף להגירת זרים לארצו – בחופי ארצינו לא להוריד יהודים כלל![²⁵⁶] אנו לא פחדנו להפליג, מפני שבשבתנו בראש פנה באה לנו המחשבה שמן הראוי הוא לשרוף את הגשר, ולקצוץ לעולם את החבל המקשר אותנו עם רוסיה, ובהיותנו בצפת קִבלנו נתינות עות’מנית ונעשינו לאזרחים כשרים. לולא זאת מן הנמנע היה לנו, בתור יהודים ונתינים זרים, לרדת בחוף ארצישראלי ולהִכנס שוב לארץ בדרך הים.

בשתים אחרי חצות נשמעה שריקת האניה, שנדמתה לנחרה מתוך השֵׁנה. על פני המלחים והנוסעים מורגשת עצלות ובקשת מנוחה, העוגן הורם כלאחר יד, האניה זזה ויצאה מהמפרץ אל הים הפתוח. באותו לילה נדמה כי מלאך השינה השליך תרדמה גם על הים, והוא כל כך שקט, הוזה ומתנמנם. הדרך מחיפא ליפו באניה כמובן קלה יותר מאשר על אנית היבשה, הפרד. עם בֹּקר הכרנו מרחוק את רוכסי ההרים שעליהם שוכנת זכרון יעקב, וכספר פתוח כתוב שחור על גבי לבן נגלו לפני עֵיננו כל ההרפתקאות שעזו⁴ עלינו על רכס הר זה הנקרא “זכרון”. כן, לא לחינם קראו את המקום “זכרון” בשבילנו הוא מלא זכרונות.

האניה שטה הלאה ועִמדה נִטשטשו זכרונות העבר והורגשו געגועים לעתיד, לחיים קדימה, קדימה. בינתים פוזלות עיניך מנקודה אחת לשניה לכל אורך החוף השמם, המכוסה חולות ים בלתי פּוֹרים, ומחפשות את הנקודה הירוקה היחידה, חוף התקוה – פרדסי יפו. כבר אז באנו לידי מסקנה כי ליצור כאן עתיד אפשר אך ורק בעזרת המים.

ושוב, בפעם השניה, אנו על חוף יפו. הים הפעם שקט, נחמד, וכמו לפני שלוש שנים, הופיע שוב שליח מיוחד מהאדון חיים בקר, מַכָּרנו מאז, עם פתקה ממנו שנרד עמדו. היחס אלינו היה כאל ג’נטלמנים גמורים: פקידי החוף מביטים על הפספורטים שלנו, משתוממים, וממלמלים איש לרעהו: "אִבֵּן עַרַב![²⁵⁸]… גם המוכסים לא בדקו אפילו בכלינו, רק הביטו בנִמוס לבין אצבעותינו – ושליחו של חיים בקר רומז להם בדפקת אצבע על לבו, “על חשבוני”,⁵ והם עונים ביראת הכבוד: “מ־א־סלַמה!” [לכו בשלום].

הסבלים תופשים את חבילותנו והולכים לבדם לאכסניה שלנו, לבית ר' חיים בקר, ואנו חפשים ללכת ברחובות יפו בעצמנו דוקא, הרי נהירין לנו שביליה מאז. והנה טעינו קצת: בשלוש השנים האלה יפו השתנתה בהרבה. סִמני גידול מוכרים בעיר. במרכז, שהיה כֻּלו ריק וחרב, תוקנו כל החרבות ונבנו הרבה בתים וחנויות. גם מחוץ למרכז, ברחוב המוביל ירושלימה, נמצאו כבר בתים, אף כי במספר מצומצם. נמצאו אי אלה בתי מלון של יהודים, וגם שלמה גרוסמן לא יכל להתגאות כי חנוני יהודי יחידי הוא בעיר. נמצאו גם בעלי מלאכה שהתישבו פה, ורחוב הדגים הומה מטפוסים שונים של יהודים הולכי בטל – אלה הבסרבים העתידים להתישב בבאר טוביה.

ראשון לציון כבר היתה קשורה עם יפו על ידי עגלה, מעין “דיליז’נס”, קרי שבבקר היא מובילה הנוסעים העירה ובערב שבה לראשון. אל יטעה הקורא לחשוב חס ושלום כי זה היה מין אוטובוס, רק עגלת משא קטנה עם סוס אחד צנום וחלש כבעליו רַכבו.

העגלון, זָקֵן איש שֵׂבה, היה מפליטי רוסיה, בעל משפחה גדולה. התגלגלו הרבה זמן בירושלים ולא מצא במה לפרנס את ביתו וחיו בצער ובדוחק, עד שנפלו ברשת המיסיון שהיתה פרושה לגרוף בחכתה כל נדכא וכושל. להציל את נפשות ביתו מכליה, נִסה האיש הזה, שהיה לפנים שוחט ובודק בעירו, להתעסק בעגלונות. העביר נוסעים מדי בוקר מראשון לציון העירה,⁶ ובערב השיב אותם עם מקנת כספם – חבילות ושקים, ארגזים, חביות וכל שאר ירקות. כן אינו מסרב, חס ושלום, לקבל עליו להיות שליח להובלה. כל מה שמזדמן לידיו אינו מסרב. גם אינו מקפח פני כל בריה, מי שבא לפניו הוא מקבל בסבר פנים יפות ומזמינו לשבת על המקום היותר מכובד בעגלתו מבלי להתחשב כלל עם דעתו של שותפו – סוסו העלוב, הלבן כזֵקָנו. בעגלונוּת זו מצא פרנסתו, אף כי בצמצום רב, ובראשון לציון הרשה לו אחד האכרים להשעין על קיר אֻרוָתו אהל ממחצלות, ובו גרה כל המשפחה. ושם באהל זה סִדרו גם בית אוכל ליחידי סגולה שחפצו להנות מסעודה הגונה בורגנית.

כאשר באנו אל היהודי הזה לשאול אם יש מקום פנוי להעבירנו לראשון, נתן לנו “שלום עליכם” בקול רם ואחז את ידו בידינו, ותיכף הרגשנו שזוהי יד עדינה שלא מתאימה לבעל עגלה. הוא הציע לפנינו בנעימות רבה את שֵׁרותו להובילנו למחוז חפצנו, וכרגע הלך עם סבלים, הביא את חפצינו וסִדרם איך שהוא בעגלתו הגדושה. עם ערוב היום, כאשר גמרו כל הנוסעים את עניניהם בעיר, יצאה העגלה לדרך. העגלון, זה הזקן הנכבד, נשוא הפנים, הולך על צִדה – ואיך יהינו אנשים צעירים כמונו לטפס ולשבת על העגלה? אף כי ספסל אחד סִדר למעלה למושב כבוד לכל דצריך, אך מי יעיז הראשון לתפוס את המקום? וכך זזה העגלה עם המטען לבד, וה“נוסעים” ברגל צועדים, ומקשיבים לסִפורי הזקן הנמסרים כיד חכמתו עליו. שמו את כל מעיָנם בספוריו ושכחו לגמרי כי הולכים הם ברגל.

בבואנו לראשון בלילה, אחרי טיול מענין כזה של איזה שעות,⁷ כבר חיכו לנו מכירים שנודע להם בואנו, וקִבלו את פנינו באהבה ובשמחה גלויה. חוץ מהם פגשנו על יד “הדילזנס” המון רב שחכה וצִפה לדואר ותו הגעגועים מתוח להם על מצחם. בכלל זה היה מקובל שלילה לילה מחלקים לו לה“דיליז’נס” את הכבוד הזה, תמורת היותו הקשר היחידי עם העולם התרבותי.