עברו עלינו איזה שבועות של “בין הזמנים” בחצי עבודה וחצי בטלה, מוכנים בכל יום לפקודת ההגירה. בשתי שנות עבודתנו בראש פנה התקשרנו בקשר של ידידות עם הרבה מבני המושבה, והידיעה שאני והורוויץ צריכים בקרוב לעזוב אותם היתה להם כמחט בבשר החי. גם אנו מצדנו סבלנו לא מעט בזכרנו כי בעוד ימים מועטים נִפרד מאותו המקום שמצאנו שם מרגוע לרוחנו הנסער ורֵעות של אנשים אחים. גם השָׂב החרמון, שמדי פתחנו בֹּקר בקר את דלת ביתנו הקדים אותנו ב“צפרא טבא” [בוקר טוב], ואדרתו הירוקה מכסה את גופו עד רגליו הטבולים במי מנוחות, מי מרום, ובשקט האויר נשמעת שירת הירדן אשר מהמסת שלגיו יתהוה. איך אפשר לעזוב את כל זה וללכת למדבר החול שביהודה, אל הקוצים והברקנים ושדות חשוכי עץ מיצל, אשר טעמם לא פג, ועוד עמדו לנגד עיני מאותם הימים שבִּקרתי את ראשון לציון לאחר רדתי מהאניה.

והצמחים הצעירים שגִדלנו כאן בגליל, שטִפחנו ורִבִּינו אותם, והתחבבו עלינו כילדים יוצאי חלצנו. כמה קשה הדבר להנתק מהם, מאלה שיום יום משקים אותם, דואגים למזונם. יום יום זָלפת עליהם במשפכך כטל בֹּקר, כאם המניקה את פעוטה. התשכח אשה עולָהּ?¹ ואנו, איך נוכל לשכוח את האדמה שרָוְתה מזעתנו והופרתה מכֹּחנו! אבל כך הוטל הגורל מאת שייד השליט היחידי ומי ישיבנו?

הגיעה השעה ובאה הפקודה ומחר אנו הולכים. ידידים עורכים לנו נשף פרידה בלבביות רבה, גם נאומים לא חסרו, ובאויר רִחפה השתפכות הנפש. והמִלים החמות היו לנו כמו רסיסי טל בוקר היורדים לתוך כוס הפרחים ונותנים להם עצמה לעמוד נגד שרב היום. התרגשות חזקה שררה בשעה שמִפיות ידידים התפרצה הקריאה: חזקו ואמצו! למען עמנו וארצנו.

למחרת אחר הצהרים הופיע מר חסן “בוסתנאי” מצפת, החַמָר הידוע בהִסטורית הישוב הראש פנאי, והביא עמדו מבחירי פרדותיו להעבירנו בהקדם האפשרי עד חיפה, לפני צאת האניה האוסטרית משם ליפו למחר בחצות הלילה.

התחילה סדרת הפרידה מכל המושבה, ובינתים חשך היום והדרך לפנינו ארוכה וכבדה. מר חסן הציע לנסוע צפתה וללון בביתו, בכדי שעם שחר נצא לדרך ואז איך שהוא, בהתאמצות, נגיע עד הלילה לחיפה. וָלא, נאחר את האניה שמפליגה רק פעם בשבוע מחיפה [ליפו]. הצעתו ההגיונית נתקבלה, וכעבור שעה קלה נמצאנו בביתו.

חסן זה חי תמיד [התפרנס] על חשבון הפקידות הראש פנאית וכל החמרים הצפתים לא מעט קנאו בו. בביתו קִבלו אותנו כאורחים נכבדים מאד, למרות המקובל שבבית מוסלמי אין דריסת רגל לגבר זר בתוך חוג המשפחה. אך חסן שאני [שונה], כי בהיות לו שיח ושיג עם פקידי הברון התדבקה בו שמינית שבשמינית מתרבות האירופית.

לחסן זה היו שתי נשים בבית. חי עם אשתו הראשונה יותר מעשר שנים ולא ילדה לו בנים. אז נָטל ממנה רשות לקחת עוד אשה, אולי יִבנה ממנה. בהיותנו אורחיו היינו עדי ראיה לקוריוז משונה: האשה הראשונה במיטב שנותיה, בריאה ויפה, צרור המפתחות תחוב לה בסנִורה והיא עקרת הבית המוציאה והמביאה. בחדר מסתובבת הצעירה, כעין כלתה הסמוכה על שולחנה, מקבלת הכל מהמוכן, והזקנה אוהבת אותה כבת. כבר יש לה ילד, ואת הילד אָמנה הזקנה על ברכיה כבן לה. כל טיפולו מוטל על הבכירה, אך להניק אותו היה חובת האם הצעירה.

וחסן זה, שרוב ימיו מבלה בנסיעות רחוקות ואך לפרקים מבקר את ביתו, אינו חושש כלל על שלום ביתו שֶׁיֻשבת מזה שנשא עוד אשה על אשתו הראשונה. ומיום שאללה נתן לו בן עוד הוכפל השלום איל־חמד־איל אללה! אידליָה כזו לא פִּללנו לפגוש בחיים.

בבקר השכם יצאנו מצפת. התנינו עם חסן שלא יובילנו דרך ואדי למון, שנשבענו לא לעבור יותר בדרך זו. ויובילנו דרך מירון, פָרַדיָה, רַמֶיה – באותה הדרך שאחרי יותר מארבעים שנה סִדרה הממשלה האנגלית דרך למכוניות צפת־עכו. בצהרים עמדנו במג’ד־אל־כרום, ופה סעדנו נפשותינו ונפש הבהמות. המשכנו דרכנו הלאה, והדרך כאלו ירט² לפנינו, וכבר מרחוק רואים כעין מפה כחולה פרושה שם במערב, וממערבית דרומית בולט גוש עמום ירוק כהה, כנראה שזה הכרמל המיוער. מראה זה מעודד את נפש הנוסע העיף, עוד מעט וסֵבל הנסיעה הממושכה על גב הפרד יגמר.

כשעברנו את הנהר נעמן ועכו כבר היתה מאחורנו, היינו עדים למחזה נהדר, איך באופק מתאבּק כדור אש אדום גדול עם גלי הים. לעינינו נלחמו מלחמת תנופה שר האש ושר המים, וסוף סוף שר המים בלע את הכדור, והאש הלכה וכבתה לאט לאט. אך ניצוצות ניצוצות נראו במרום הרקיע, כעין שרידי פליטי הכדור הגדול, והם האירו את דרכנו הלאה בלִוְית ההמיה המונוטונית של הים, המשעשע אותנו ומתיז אגב אורחא רסיסי מים מהגלים המתפוצצים על רגלי פרדותינו השואפות במלוא רֵאָתן את האויר הימי הצח שלאחר השקיעה.

שלוש עשרה שעות רצופות רכבנו על גב הפרדות, ועם ערב הגענו לחיפה. בחיפה כבר היה אז מעין מלון קטן שפתחה אשה צפתית אחת ממכרותנו. המלון הראשון והיחיד בחיפה.³ הורידו אותנו מהפרדים כעין נטל משא, ושכבנו בחוץ על מצע של מחצלות מבלי להרגיש אף אבר חי בקרבנו. הלילה היה ליל קיץ, ומלאך השֵׁנה לִטפנו ונֵרדם. באמצע הלילה, בשעה אחת וחצי אחר חצות, באמצע השֵׁנה המתוקה, העיר אותנו קול מחריד – קול הכרוז שהולך בכל העיר, מעורר ישנים ומזרז ללכת אל האניה שתפליג אחרי חצי שעה ליפו. זה מתאר לנו איזה חוף צדדי בלתי חשוב זה היה, זה הזכיר לנו את השַׁמש בערי ליטא, המכה בפטיש ומעיר “לסליחות”.

אחרי הקול הזדעזעה העיר, ופנסים משוטטים פה ושם. נזדקרנו על רגלנו, והנה שני סבלים עומדים כבר הכן לשרתנו. העמסנו עליהם את כל המטען, וירדנו אל החוף עוד בטרם נפקחו היטב שמורות עינינו. וככה, חצי ערים, ירדנו אל הסירה ששטה לה בשקט בתוך המפרץ לאור הפנס הקלוש. בדרוך רגלנו על מכסה האניה התעוררנו בשמענו פתאום מדברים אלינו איטלקית וגרמנית, ושאלנו את עצמנו ההִננו שוב על אדמת נכר?

אגב עלי לציין פה שהיינו באותו הזמן מיוחסים קצת, וזה אִפשר לנו את הנסיעה באניה מחיפה ליפו. בזמן ההוא שלטה הגזרה האיומה שיצאה מהשולטן עבד איל חמיד, שהתנגד בכל תוקף להגירת זרים לארצו – בחופי ארצינו לא להוריד יהודים כלל![²⁵⁶] אנו לא פחדנו להפליג, מפני שבשבתנו בראש פנה באה לנו המחשבה שמן הראוי הוא לשרוף את הגשר, ולקצוץ לעולם את החבל המקשר אותנו עם רוסיה, ובהיותנו בצפת קִבלנו נתינות עות’מנית ונעשינו לאזרחים כשרים. לולא זאת מן הנמנע היה לנו, בתור יהודים ונתינים זרים, לרדת בחוף ארצישראלי ולהִכנס שוב לארץ בדרך הים.

בשתים אחרי חצות נשמעה שריקת האניה, שנדמתה לנחרה מתוך השֵׁנה. על פני המלחים והנוסעים מורגשת עצלות ובקשת מנוחה, העוגן הורם כלאחר יד, האניה זזה ויצאה מהמפרץ אל הים הפתוח. באותו לילה נדמה כי מלאך השינה השליך תרדמה גם על הים, והוא כל כך שקט, הוזה ומתנמנם. הדרך מחיפא ליפו באניה כמובן קלה יותר מאשר על אנית היבשה, הפרד. עם בֹּקר הכרנו מרחוק את רוכסי ההרים שעליהם שוכנת זכרון יעקב, וכספר פתוח כתוב שחור על גבי לבן נגלו לפני עֵיננו כל ההרפתקאות שעזו⁴ עלינו על רכס הר זה הנקרא “זכרון”. כן, לא לחינם קראו את המקום “זכרון” בשבילנו הוא מלא זכרונות.

האניה שטה הלאה ועִמדה נִטשטשו זכרונות העבר והורגשו געגועים לעתיד, לחיים קדימה, קדימה. בינתים פוזלות עיניך מנקודה אחת לשניה לכל אורך החוף השמם, המכוסה חולות ים בלתי פּוֹרים, ומחפשות את הנקודה הירוקה היחידה, חוף התקוה – פרדסי יפו. כבר אז באנו לידי מסקנה כי ליצור כאן עתיד אפשר אך ורק בעזרת המים.

ושוב, בפעם השניה, אנו על חוף יפו. הים הפעם שקט, נחמד, וכמו לפני שלוש שנים, הופיע שוב שליח מיוחד מהאדון חיים בקר, מַכָּרנו מאז, עם פתקה ממנו שנרד עמדו. היחס אלינו היה כאל ג’נטלמנים גמורים: פקידי החוף מביטים על הפספורטים שלנו, משתוממים, וממלמלים איש לרעהו: "אִבֵּן עַרַב![²⁵⁸]… גם המוכסים לא בדקו אפילו בכלינו, רק הביטו בנִמוס לבין אצבעותינו – ושליחו של חיים בקר רומז להם בדפקת אצבע על לבו, “על חשבוני”,⁵ והם עונים ביראת הכבוד: “מ־א־סלַמה!” [לכו בשלום].

הסבלים תופשים את חבילותנו והולכים לבדם לאכסניה שלנו, לבית ר' חיים בקר, ואנו חפשים ללכת ברחובות יפו בעצמנו דוקא, הרי נהירין לנו שביליה מאז. והנה טעינו קצת: בשלוש השנים האלה יפו השתנתה בהרבה. סִמני גידול מוכרים בעיר. במרכז, שהיה כֻּלו ריק וחרב, תוקנו כל החרבות ונבנו הרבה בתים וחנויות. גם מחוץ למרכז, ברחוב המוביל ירושלימה, נמצאו כבר בתים, אף כי במספר מצומצם. נמצאו אי אלה בתי מלון של יהודים, וגם שלמה גרוסמן לא יכל להתגאות כי חנוני יהודי יחידי הוא בעיר. נמצאו גם בעלי מלאכה שהתישבו פה, ורחוב הדגים הומה מטפוסים שונים של יהודים הולכי בטל – אלה הבסרבים העתידים להתישב בבאר טוביה.

ראשון לציון כבר היתה קשורה עם יפו על ידי עגלה, מעין “דיליז’נס”, קרי שבבקר היא מובילה הנוסעים העירה ובערב שבה לראשון. אל יטעה הקורא לחשוב חס ושלום כי זה היה מין אוטובוס, רק עגלת משא קטנה עם סוס אחד צנום וחלש כבעליו רַכבו.

העגלון, זָקֵן איש שֵׂבה, היה מפליטי רוסיה, בעל משפחה גדולה. התגלגלו הרבה זמן בירושלים ולא מצא במה לפרנס את ביתו וחיו בצער ובדוחק, עד שנפלו ברשת המיסיון שהיתה פרושה לגרוף בחכתה כל נדכא וכושל. להציל את נפשות ביתו מכליה, נִסה האיש הזה, שהיה לפנים שוחט ובודק בעירו, להתעסק בעגלונות. העביר נוסעים מדי בוקר מראשון לציון העירה,⁶ ובערב השיב אותם עם מקנת כספם – חבילות ושקים, ארגזים, חביות וכל שאר ירקות. כן אינו מסרב, חס ושלום, לקבל עליו להיות שליח להובלה. כל מה שמזדמן לידיו אינו מסרב. גם אינו מקפח פני כל בריה, מי שבא לפניו הוא מקבל בסבר פנים יפות ומזמינו לשבת על המקום היותר מכובד בעגלתו מבלי להתחשב כלל עם דעתו של שותפו – סוסו העלוב, הלבן כזֵקָנו. בעגלונוּת זו מצא פרנסתו, אף כי בצמצום רב, ובראשון לציון הרשה לו אחד האכרים להשעין על קיר אֻרוָתו אהל ממחצלות, ובו גרה כל המשפחה. ושם באהל זה סִדרו גם בית אוכל ליחידי סגולה שחפצו להנות מסעודה הגונה בורגנית.

כאשר באנו אל היהודי הזה לשאול אם יש מקום פנוי להעבירנו לראשון, נתן לנו “שלום עליכם” בקול רם ואחז את ידו בידינו, ותיכף הרגשנו שזוהי יד עדינה שלא מתאימה לבעל עגלה. הוא הציע לפנינו בנעימות רבה את שֵׁרותו להובילנו למחוז חפצנו, וכרגע הלך עם סבלים, הביא את חפצינו וסִדרם איך שהוא בעגלתו הגדושה. עם ערוב היום, כאשר גמרו כל הנוסעים את עניניהם בעיר, יצאה העגלה לדרך. העגלון, זה הזקן הנכבד, נשוא הפנים, הולך על צִדה – ואיך יהינו אנשים צעירים כמונו לטפס ולשבת על העגלה? אף כי ספסל אחד סִדר למעלה למושב כבוד לכל דצריך, אך מי יעיז הראשון לתפוס את המקום? וכך זזה העגלה עם המטען לבד, וה“נוסעים” ברגל צועדים, ומקשיבים לסִפורי הזקן הנמסרים כיד חכמתו עליו. שמו את כל מעיָנם בספוריו ושכחו לגמרי כי הולכים הם ברגל.

בבואנו לראשון בלילה, אחרי טיול מענין כזה של איזה שעות,⁷ כבר חיכו לנו מכירים שנודע להם בואנו, וקִבלו את פנינו באהבה ובשמחה גלויה. חוץ מהם פגשנו על יד “הדילזנס” המון רב שחכה וצִפה לדואר ותו הגעגועים מתוח להם על מצחם. בכלל זה היה מקובל שלילה לילה מחלקים לו לה“דיליז’נס” את הכבוד הזה, תמורת היותו הקשר היחידי עם העולם התרבותי.