עדיין אנו יושבים בגליל, עובדים ומחכים ליום ההגירה ליהודה.

טרם נתפרדה חבילתנו, החלטנו לחוג ארבעתנו ביחד את החג המסורתי ל"ג בעומר במירון, ולהיות נוכחים בהדלקה דרבי שמעון בר יוחאי. ההדלקה חלה בשנה ההיא במוצאי שבת. שָׁבתנו יחד בראש פנה, ובשבת אחרי הצהרים התלבשנו בבגדי בד לבן, שתפרנו לנו בפעם הראשונה על חשבוננו! ועלינו לצפת. היום היה נהדר, יום אביב ארצישראלי.

בצפת התאספנו עם כל הנוער מהסביבה אצל ידידים, ועם צאת הכוכבים יצאנו במחנה כבד של הולכי רגל ורוכבי סוסים, פרדות וחמורים. זקנות בלות וזקנים מופלגים נסחבים על מקלותיהם, גונחים בשאפם רוח בכבדות, וממשיכים את דרכם המלאה אבני נגף וצוּרי מכשול. רק רוח הקודש דהילולא דרבי שמעון מעודדת נפשות נדכאים להִסחב בלילה בשארית כחותיהם מהלך רב כזה, עד מירון.

בין רוכבי הסוסים היו עלמות ילידות צפת, הבישניות והצנועות, הנמצאות כל השנה תחת פִּקוח הוריהן האדוקים. ומי יכל להאמין שבין אלה נמצאות אמזונות נפלאות! ביום זה, יום ההלולא דרבי שמעון, הותרה הרצועה, ממש כביום שיצאו בתולות ישראל לחולל בכרמי שילוֹ באמרן: “בחור שא עיניך”![²⁴⁷] הכל מותר, ובנות צפת משתמשות בהילולא זו להתראות בפני בחורים, בדהרן בין המון ההולכים ברגל, בעזבן את רסן הסוס חפשי, ובשטפן תחצנה את גוש הנוער הגברי, שהיה ברגע זה למשחק בידיהן ולכל אשר תחפוצנה יִטו. וקול צחוקן, כקול צלצול פעמון זהב, יִשנה וישוּלש בהד ההרים הלוקחים גם הם חלק בהלולא דרשב"י, ידידם זה אשר לא עזבם ביום גלות עָמנו מהם.

במצב רוח מרומם כזה המצוי רק אצל בני עם חי החוגג את חגיו בעליצות שלמה, הגענו למירון. שם מצאנו כבר המון רב, מהזריזין שנחפזו ובאו לשבות את השבת על יד קברי הצדיקים. היו שם יהודים שבאו מבגדד, מחלֶבּ, מאורפה,¹ מפרס, ממרוקא, מטוניס, מאלג’יר, מתימן וממצרים. נפגשנו עם משפחות שהלכו ברגל חצי שנה עד הגיעם למירון. חוץ מהספרדים הארץ ישראלים, באו גם אשכנזים מ“ארבע הארצות”:² ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ויהודים מדמשק, בירוט, צידון, חיפה, יפו, ומכל המושבות.

ערבוביה של לשונות שונות, דיאלקטים משונים ותלבושות משונות, וכֻלם רוקדים יחד, במעגל אחד, בהתלהבות ומסירות נפשית “דרוִישית” מול האש הקדושה שהודלקה בדחילא ורחימה לזכר נשמות הצדיקים שמצאו מנוחתם עולם בחצר זו בכפר מירון. אל קערת שמן זית בוער מושלכות גלימות משי יקרות וצעיפי משי מרוקמים זהב שמתקבלים על ידי הדואר מהודו, מסין, מעדן ועוד. האש הקדושה אוכלת הכל כהרף עין, וההתלהבות מתלקחת. נדמה שעירין קדושים³ התערבבו בין ההמון ולוקחים חלק בהלולא וחנגא דרשב"י.

בין החוגגים נמצאות הרבה משפחות שהביאו את בניהם הקטנים שהגיעו לשנתם השלִשית ושערם מגודל פרא, כי עוד לא עלה תער על ראש הנזירים הקטנים, וביום הילולא זה דרבי שמעון הם חוגגים ראשית הגֵז – “חלקין”! לכבוד מאורע חשוב זה מכינות האִמאות מאפיות מכל המינים כמו לחג בר מצוה, והאבות – כל מיני משקה מן המשובח. חביות מלאות כל טוב ניצבות כחצי גורן על יד כל משפחה מאושרת שזכתה לקיים מצוַת ראשית הגז, וההתחרות גדולה ביניהן ברכישת יותר נהנין מטובן. יין נשפך כמים, ובתוך הבִּצה של המשקאות מתחרים גברים בעלי עצמה אחד בשני, לחטוף את הילד “המחולק”, להרכיבו על שכמו ולרקוד עמדו עד אפיסת הכֹּחות.

המחול הכללי לאור ההדלקה, והמחולות המשפחתיים, כל אחת בחוגה לקול הזמרה והמצלתַיִם, לא פוסקים כל הלילה. באותה שעה הזקנים מתכנסים לתוך בית התפילה הבנוי על הקבר הקדוש גופו, מתפללים ומתמסרים לאמירת “הזוהר” בהתלהבות נפשית עד נשמתם בם. והזקנות מלטפות ומנשקות את המצבות של הצדיקים ופיהן ולא פוסק מאמירת תחינות ושפיכת דמעות חמות על השיש הקר. ובתוך כל הערבוביה הזאת מתעסקים בחורים ובחורות בפלירט, רחמנא ליצלן, שעל פי המסורת מותר בליל החג הקדוש.

יש מאמינים שמי שישן תחת כִּפת הגג בו נמצא הקבר דרבי שמעון בזה הלילה דוקא, מובטח הוא שימצא רפואה שלמה לכל תחלואי הגוף והנפש. החדר אמנם די גדול, אך בכל אופן לא יכל להכיל אפילו אחוז קטן מכל המאמינים הרבים. לכן כובשים את המקום באגרוף ומאן דאלים גבר – כובש לו מספר סנטמטרים, יושב על הארץ ומתנמנם. המון עָם זה, מין במין מתערב ואיש לא מכיר את שכנתו. החושך מכסה על פני כֻּלם, ונרדמים יחד, אלה מרוב עייפות ההילולא, אחרים משכרות, ויש שמהופנטים על ידי האמונה התמה. כגוש אחד יתלכדו, וכמו לב אחד דופק בעֲרמה חיה זו. ואֵדי רעל⁴ מתֻבלים בריחות של זיעה מתפשטים מסביב עד מחנק. והמאמין יאמין!

חברַי, עם ידידים מן המושבות והנוער הצפתי, לא נדחקנו כמובן תחת כפת הגג הנעכר לתוך הגוש המכווץ והמלוכד עצם אל עצם, ולא בין העוסקים באמירת “זוהר” כל הלילה. גם בממתקים ורִקודים כבר בחלה נפשנו. השתטחנו באהל בד שסדרנו בתוך החצר, ובִלינו יפה עם הצעירות בנות צפת, התמימות והצנועות.

עד שתים בלילה הכל אתא שפיר [היה טוב]. פתאום התקדרו השמים וזילוף דק מן הדק התחיל להרטיב את היקום. משעה לשעה הטיפות התעבו והרטיבות התגברה. ומפלט מהמטר הטורד, בשביל אלפי איש שהתאספו במקום הזה, אין למצוא! מה לעשות? כל השמחה הופרעה לפתע פתאם. כל אחד מבקש להציל את נפשו ואפשרות אַיִן! עוד תוספת לצרה היה שכֻּלם באו הנה במלבושים קלים, קיציים, וכבר נרטבנו עד עצמותינו. ברחנו לכפר הערבי הסמוך לבקש מחסה מגשם, ואלה בני דודינו רִחמו עלינו והשכירו לנו אוּרוָה, במיטב כספנו ששִׁלמנו למפרע – לפני הכניסה. זרם חי של בני אדם התפרץ פנימה, והנה אכזבה: הגג רעוע, מקולקל כֻּלו, והדילוף של המעזיבה העשויה טיט וחמר⁵ עוד יותר גרוע מהמטר הטבעי.

החלה התחרות לשכור בהמות לנסיעת בריחה, והן כמובן התיַקרו פי שבע. ואין למצוא בהמה כלל, בכל הון, אלא צריך לחכות לאלה שהלכו עם נוסעים, וישובו. אבל בשובן מתנפלים עליהם, מתחרים איש ברעהו ומעלים את המחיר, מריבות וקטטות, ומכות לא תחסרנה אף הן.

הזקנים והזקנות, שבלאו הכי אינם מסוגלים לרכיבה, שבים ברגל. הגשם מתגבר, הרוח מנשב בחזקה, וקור חֹרף בא בכל תקפו. אין מנוס ואין מפלט מהצרה. לנו רק אחר הצהרים נזדמן לתפוש פרדים – שעשו את הדרך הלוך ושוב כמה וכמה פעמים, ואין להם כבר כוח להרים רגל. וככה, בבגדי בד לבן שנשחר, התכַּוַצנו על הפרדים המתנהלים אט אט מרוב לאות. והגשם עדין אינו פוסק אף רגע. בדרך פגשנו זקנים מופלגים ההולכים ונסחבים במי בוץ עד מעל לברכיהם. הדרך המלאה אבני נגף התכסתה במי מדמנה מרוב דריסת הסוסים והפרדים, והולכי הרגל המסכנים נתקלים על כל צעד ושעל, נופלים וצוללים בטיט מרופש. הלב דאב לראות את סבלתם.

עם שקיעה הגענו לצפת. הורידו אותנו מעל הפרדות באין רוח חיים והכניסו אותנו בבית מכיר אחד. שם הסירו מעלינו בקושי את הבגדים הלחים שצפדו לעורנו, שפשפו את גופותינו בכֹהל חריף, והשקו אותנו בתה חם מהול ביין מבושל. פרשו על רצפת החדר מרבדים וכרים, וכִסו אותנו בכסתות עבות להחם את בשרנו. טִפלו בנו כמו בילדים קטנים, כי לא יכולנו לזוז ולנקוף אצבע.

הלילה עבר עלינו בשינה לטרגית [כבדה, ללא תנועה] מבלי לראות אפילו בחלום את ההמון החוגג או הצעירות התמימות, שבמאור עיניהן ראינו את הרפלקס מהדלקה [ההשתקפות מהמדורה] של רבי שמעון בר יוחאי.

הגשם של ל“ג בעומר ההוא ירד בלי הפסק במשך ארבעים וארבע שעות. התוצאה היתה דלקת הריאות: מספר זקנים וחלשים מהחוגגים את חג ההילולא דרשב”י בשנה ההיא, ראו את השמחה ואת התפארת בפעם האחרונה בחייהם.