עם בואו של פקיד עריץ זה נפסקה התקופה של קנית אדמות, שבה הצטיין המנהל הקודם אוסיווצקי. אוסוויצקי אמנם חטא נגד חלק אחד של אכרי ראשון, אבל בכלל היה אחד מאתנו ילידי רוסיה, שידע את ארחנו ורבענו, גם הבין היטב את הצֹרך הגדול להרבות בקנית אדמות.¹ בזמן יהושע אוסוויצקי הוגדלה אדמת ראשון בכפלַים ונקנתה בשליש המחיר משקָנו המיַסדים הראשונים. בעת שהקניה הראשונה קנו בשמונה עשר פרנק הדונם, קנה אוסוויצקי בשבעה.²

אך בלוך מצא כי לא זה תפקידו, ועיקר מעשהו להכניע זדים ולענוש מורדים. אלמלי שלילי היה, יכל היה לרכוש הרבה אדמות, שאפשר היה אז לקנות בנקל, וליצור יִשוב חזק. בזמנו של בלוך לא נִתְוַסף אף שעל אדמה אחד לכל מושבות הברון שנמצאו בחוג שלטונו.³

כאשר הציעו לפניו למכירה חלק הגון מאדמת כפר בית דגון הגובל עם המושבה לצד החולות, שלח בלוך בתור מומחים את הגנן שלו קוולן, ואת האינספקטר החקלאי מר בַרְביֵה שבא אז בפעם הראשונה מפריז, להתחקות על טיב האדמה. אני נספחתי אליהם בתור נושא הכלים, והם על פי חפצו ענו, ומצאו שאדמה זו אינה כדאית לקנות אפילו במחיר הנמוך של עשרים פרנק הדונם – אדמה היותר מוכשרה לפרדסים, שכעת חפצים [מוכנים] לשלם עבורה עשרים וחמשה פונט הדונם.

בזמנו של בלוך בִּקש הכפר סרפנד איל חַרב לעזוב את מקומו לגמרי ויותר מעשרת אלפים דונם אדמה הציע למסור לידינו באיזה מחיר פעוט.⁴ אבל בלוך סֵרב: הוא לא מצא לנחוץ להוסיף עוד אדמה, בטענה: למי ובעד מי? להרבות עוד במורדים?

הבסרבים באו להתנחל על אדמת קסטינה שקנו עבורם,⁵ מקום רחוק ושמם מאין שום זכר לישוב, והממשלה עוד הוסיפה מכשולים ולא נתנה רשיון לבנות את המקום. כשנודע הדבר לאנשי סרפנד איל חַרב, באו לפני בלוך בהצעה חדשה: להחליף את אדמתם, כעשרת אלפים דונם, באלפיים הדונמים שבאדמת קסטינה, כי התגעגעו לאדמת חִטה ואדמתם לא היתה מסוגלת לזה. הצעה זו היתה נותנת את האפשרות להשאיר את יהודי בסרביה פה, במקום ישוב יהודי, ולא בדרום הרחוק, מעבר להרי החושך, שזה סוף סוף הביא את באר טוביה לידי חורבן.⁶ כיום רואים איך נס ציונה פורחת – מושבה קטנה זו, שרק חלק קטן מאדמת הכפר רכשה לה – כי אדמת סרפנד ברכה בה. סרובו של בלוך היה שגיאה נוראה. ואולי הבין את פשעו אבל חזקה בידו היתה: “הפרד ומשול” – פחד פן יתארגנו אנשי ישובים קרובים ולא יוכל להם.

ובדבר “סרפנד איל חַרב”, עוד עובדה אחת המראה על מסירותם של הפקידים הגבוהים לעניני הישוב וטובתו: לאחר שנים, בימי שלטון יק"א,⁷ שוב עלתה על שֻׁלחננו שאלת כפר סרפנד איל חַרב. בני הכפר בִּקשו להחליף [את אדמתם] עם אדמת הברון בעבר הירדן, בסאחֶת גולן. האדמה נקנתה שם מלכתחילה בתנאי משונה שלא להושיב עליה יהודים, ואך על ידי ערביים תֵעבד לנצח. עשו בכל זאת נסיונות ליַסד ישוב יהודי, אבל לא הצליח הדבר, ועד היום הזה נשארה האדמה ההיא שממה. אנשי כפר סרפנד בִּקשו גם כאן לעשות אִתם חלופין, אבל הפקיד אטם את אזניו משמוע.

והכפר נשאר לנו כספחת בבשר החי עד היום הזה. ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב ורחֹבות יכלו להוות שטח אחד, אלמלי סרפנד באמצע. זה היה כפר עני וחרב, אבל על ידי עבודה במושבותינו, ומכירת חלק מאדמתו במחירים גבוהים,⁸ קם לתחיה. אנשיו נוטעים עכשיו פרדסים, מתחזקים ומשתרשים.⁹