תיכף לבואנו הלכנו להתיַצב לפני מורנו החדש הגנן מר קוולן,¹ שאליו שוּלחנו להיות עוזריו. מצאנו לפנינו צרפתי גבוה, רחב כתפים, מגושם קצת אך עינַים מחַיכות לו. נראה לנו שאינו איש רע ואפשר יהיה לחיות גם עִמדו בשלום. הצגנו את עצמנו, והוא קִבל אותנו בסבר פנים יפות, ותיכף גלה לנו את הסוד, שהוא יודע את הסִבה העקרית מפני מה ברחנו מדיגור – מפני שלא נתן לנו די עבודה. “אבל פה מחכה לכם עבודה רבה, מֻבטחני שמחוסר עבודה לא תסבלו ואני מקוה שמפה לא תברחו”.

תיכף נמסרו לנו שני חדרים קטנים שהכינו למעון לנו, וגם דאגו למפרע למִטות עץ עם מזרונים טובים. ולפי שעה הִזמִנו בעדנו ארוחת תמיד אצל בעל הדיליזנס, בבית האוכל של המחצלות המיוחד לבורגנים – שלא נתרועע עם הנוער העובד, שסעדו במסעדת האלמנה. אותו הלילה טעמתי שֵׁנה אזרחית על מִטתי, בד' אמותי, ונזכרתי בליל הנדודים לפני שלש שנים, על מדרגות האבן בצד הרחוב.

את ראשון מצאנו הפעם שהתקדמה. אמנם לא גדלה הרבה במשך שלש השנים האחרונות, אך בכל זאת שִׁנתה פניה. משפחות חשובות עזבו בעטיה של ההפיכה האוסוויצקית,² משפחות חדשות התישבו ותפסו את מקומן, ונוספו בתי מספר.³ אך באדמה התעשרה: קנו אדמה חדשה, אדמת עָיון, ועם קניה זו הוכפלה אדמת ראשון. אוסוויצקי, עם כל חסרונותיו, היה אחד הטובים שבפקידות הברון, ובכל מקום שנמצא הרחיב את גבולנו.

גם הספיקו לנטֹע חלק הגון מאדמת ראשון ואדמת עָיון כרמי גפנים, אף כי רובם מהמינים הערביים המקומיים. במינים שלטה איזו אנדרלמוסיה, עשרות זנים ביחד, ערביים וצרפתים.⁴ גם סדר הנטיעה בנוסח ערבי: שתיים שתיים בגומה אחת, ואי אפשר לחרוש בשני הכִּוונים. מצאנו שנָטעו פה לפי קו שסִמְנו על ידי שוָרים כמו שזורעים אבטיחים. הלבנטיניות בלטה בכל פִנה, ואחרי שקיבלנו את תורת הנטיעה המודרנית מפי מורנו מר דיהֶה בראש פנה, אנו, המלומדים להיות פדנטים בנטיעה ולהקפיד כחוט השערה – הכרמים הראשונים היו די מגוחכים בעיננו.

זמן בואנו לראשון הפעם חל, לפי סדר הכרונולגי, אחרי המהפכה. אוסוויצקי היה מחויב לבסוף לעזוב את ראשון, שחשדו בו שהוא לא די חזק לאחוז את רסן הממשלה, ושולח לראש פנה. במקומו שלחו את הדִקטטור הידוע מר בלוך, לרסן את רוח הרבלוציוני [המהפכני].

מצב הרוח של אכרי ראשון אחרי השקטת המרד היה מדוכא מאד. מר בלוך היה יהודי אלזסי, שרוב ימיו בִּלה בבירת הטורקים קושטה.¹ שם הספיק ללמוד היטב את שפתם, ורכש לו את מנהגיהם ואת אכזריותם, והוא יכל להחשב בלי ספק כתלמיד ותיק של עבדול חמיד העריץ! לא רק תכונתו של האיש הזה היתה אופְיָנית, אלא גם פרצופו: קטן קומה ורחב, ראשו, הגדול שלא לפי מִדת גופו, רובץ ישר על הכתפים מבלי להכיר שיש לו צואר. עינים ענקיות מפיקות זְועה, מבטו כעין מבט הנמר בהתנפלו על טרפו. קולו עב, חזק, ותמיד אתה שומע ממנו רק פקודה, צִווּי או גערה. אף פעם לא קִבל שום איש בפנים שוחקות או בסבר פנים יפות. כאשר אחד האכרים, או אפילו מהפקידים הנמוכים, פנו אליו באיזה שאלה, או בקשה, העמידו רגליהם באופן כזה שמוכנים בשעת הצורך לברוח בנקל אחרי גערתו הידועה: “פורכט! [עוף מפה!]”. ככה הטיל את מוראו על כל הסביבה. אף השכנים שלנו, הפלחים והבדווים, פחדו מפניו.

גם המשטרה הארצישראלית² חרדה נגדו, ובהופיעו בבית הממשלה ביפו הרימו אנשי המשטרה את הנשק לאות כבוד, כמו לפני איזה פשה. כֻּלם ידעו שהם ככלי משחק בידיו: אם קרה פעם שהפשה הירושלמי לא מצא חן בעיניו, לא ארך הזמן ומגבוה קראו אותו בחזרה לקושטה ואחר נשלח במקומו. מי יודע איזה כח טמיר היה באיש הזה? איש לא יכל לחדור למצפונו. בעיניו הגדולות ובמבטו החד היה כוח לא ישוער, ואיש לא יכול לעמוד נגד אִשן.

בכֹחו זה יכול היה באמת לברוא, אך כפי הידוע, הוא שולח הנה כעין מכניע מורדים. השעה שִׂחקה לו למצא חן בעיני ההנהלה הראשית בפריז, בהיותם זקוקים ליד חזקה בהנהלת המושבות המתפרצות. וליד זו נמסרו כח והרשאה בלתי מוגבלים [לעשות] כחפצו, מבלי שיהיה זקוק להסכמה מפריז, הן בדיני נפשות והן בדיני ממונות. נהר די דהב [של זהב] שטף מבין אצבעותיו, ללא ביקורת וללא דין וחשבון על הסכומים הענקיים שהוציא. סכומים גדולים רשמו כ“מתן בסתר”, ולמי זה נתן נשמר עד היום כדבר סתר.

מר בלוך אחז את המושבה ביד חזקה, ועל מעשה איש ואיש פקח שבע עינים. ביום סָקר מעל הגזוזטרא שבקומה השניה סביב ביתו את כל מה שנעשה במושבה, ובלילה התחפש והסתובב במושבה ולכל חלון ודלת נעץ את עיני הנץ שלו. ואם התאספו שנים שלושה אנשים בבית אחד לשם שיחה בטלה, עמד תחת החלון והתחקה לדעת את מהות השיחה. אורח שסר אל המושבה, ומאן דהוא [מי שהוא] חפץ לזַכותו בלינת לילה, צריך היה לקבל על זה רשיון מבלוך. פועל יהודי אם בא אל המושבה לבקש עבודה, היה מוטל עליו בראשונה להתיצב לפניו, ולקבל ממנו פתק לזכוּת ישיבה. ולא כל אחד זכה לכך. הוא, בחכמת הפרצוף שלו, שקל בפלס את המבקש, ואם נדמה לו על פי הדִבור, התלבושת או התסרוקת, כי המבקש שיך לכת המבקשים חירות, אז לא הועילו כבר שום המלצות או בקשות ותחנונים, והאיש הורחק מהמושבה במשך [בתוך] עשרים וארבע שעות.

עד ראיה [הייתי] כיצד בא לפניו צעיר לבקש פתק לעבודה. על פי פרצופו ניכר היה שהאיש מדוכא ובעל משפחה, ואין פחד [חשש] לספחהו לעבודה, וקִבל ממנו את הפתק. מאושר היה האיש, ובצאתו החוצה מולל בין אצבעותיו את הפתק. חדש היה בארץ, וכשקרני השמש הִכו על ראשו, פתח את שמשיָתו הגדולה למצא מחסה תחתיה. והנה ברגעים אלה עלה מר בלוך למעלה על הגזוסטרה, מגדל הצופים שלו, והכיר את הצעיר עם הפתק ביד מסוכך ראשו עם השמשיה. כרגע נשמע צלצול: מר בלוך קרא לרַכָּבו מחמד סלח, המדבר טורקית, שהיה יד ימינו ועמד תמיד נכון להוציא אל הפועל את משובתו. נתן לו סמנים ושלח אותו אל המושבה למצוא את הצעיר בעל השמשיה ולהבהילהו אליו. מחמד יצא לצוד את צידו ומצא את המבוקש, וכאחד האסירים הובל למר בלוך. בהכנסו התנפל עליו מר בלוך בשאגה – תן הפתק! הלז מסר לו בחלחלת מתנים את הפתק, ופקודה חדשה נִתנה למחמד שילך עִמדו וירחיקהו רחוק רחוק מהמושבה.

עם בואו של פקיד עריץ זה נפסקה התקופה של קנית אדמות, שבה הצטיין המנהל הקודם אוסיווצקי. אוסוויצקי אמנם חטא נגד חלק אחד של אכרי ראשון, אבל בכלל היה אחד מאתנו ילידי רוסיה, שידע את ארחנו ורבענו, גם הבין היטב את הצֹרך הגדול להרבות בקנית אדמות.¹ בזמן יהושע אוסוויצקי הוגדלה אדמת ראשון בכפלַים ונקנתה בשליש המחיר משקָנו המיַסדים הראשונים. בעת שהקניה הראשונה קנו בשמונה עשר פרנק הדונם, קנה אוסוויצקי בשבעה.²

אך בלוך מצא כי לא זה תפקידו, ועיקר מעשהו להכניע זדים ולענוש מורדים. אלמלי שלילי היה, יכל היה לרכוש הרבה אדמות, שאפשר היה אז לקנות בנקל, וליצור יִשוב חזק. בזמנו של בלוך לא נִתְוַסף אף שעל אדמה אחד לכל מושבות הברון שנמצאו בחוג שלטונו.³

כאשר הציעו לפניו למכירה חלק הגון מאדמת כפר בית דגון הגובל עם המושבה לצד החולות, שלח בלוך בתור מומחים את הגנן שלו קוולן, ואת האינספקטר החקלאי מר בַרְביֵה שבא אז בפעם הראשונה מפריז, להתחקות על טיב האדמה. אני נספחתי אליהם בתור נושא הכלים, והם על פי חפצו ענו, ומצאו שאדמה זו אינה כדאית לקנות אפילו במחיר הנמוך של עשרים פרנק הדונם – אדמה היותר מוכשרה לפרדסים, שכעת חפצים [מוכנים] לשלם עבורה עשרים וחמשה פונט הדונם.

בזמנו של בלוך בִּקש הכפר סרפנד איל חַרב לעזוב את מקומו לגמרי ויותר מעשרת אלפים דונם אדמה הציע למסור לידינו באיזה מחיר פעוט.⁴ אבל בלוך סֵרב: הוא לא מצא לנחוץ להוסיף עוד אדמה, בטענה: למי ובעד מי? להרבות עוד במורדים?

הבסרבים באו להתנחל על אדמת קסטינה שקנו עבורם,⁵ מקום רחוק ושמם מאין שום זכר לישוב, והממשלה עוד הוסיפה מכשולים ולא נתנה רשיון לבנות את המקום. כשנודע הדבר לאנשי סרפנד איל חַרב, באו לפני בלוך בהצעה חדשה: להחליף את אדמתם, כעשרת אלפים דונם, באלפיים הדונמים שבאדמת קסטינה, כי התגעגעו לאדמת חִטה ואדמתם לא היתה מסוגלת לזה. הצעה זו היתה נותנת את האפשרות להשאיר את יהודי בסרביה פה, במקום ישוב יהודי, ולא בדרום הרחוק, מעבר להרי החושך, שזה סוף סוף הביא את באר טוביה לידי חורבן.⁶ כיום רואים איך נס ציונה פורחת – מושבה קטנה זו, שרק חלק קטן מאדמת הכפר רכשה לה – כי אדמת סרפנד ברכה בה. סרובו של בלוך היה שגיאה נוראה. ואולי הבין את פשעו אבל חזקה בידו היתה: “הפרד ומשול” – פחד פן יתארגנו אנשי ישובים קרובים ולא יוכל להם.

ובדבר “סרפנד איל חַרב”, עוד עובדה אחת המראה על מסירותם של הפקידים הגבוהים לעניני הישוב וטובתו: לאחר שנים, בימי שלטון יק"א,⁷ שוב עלתה על שֻׁלחננו שאלת כפר סרפנד איל חַרב. בני הכפר בִּקשו להחליף [את אדמתם] עם אדמת הברון בעבר הירדן, בסאחֶת גולן. האדמה נקנתה שם מלכתחילה בתנאי משונה שלא להושיב עליה יהודים, ואך על ידי ערביים תֵעבד לנצח. עשו בכל זאת נסיונות ליַסד ישוב יהודי, אבל לא הצליח הדבר, ועד היום הזה נשארה האדמה ההיא שממה. אנשי כפר סרפנד בִּקשו גם כאן לעשות אִתם חלופין, אבל הפקיד אטם את אזניו משמוע.

והכפר נשאר לנו כספחת בבשר החי עד היום הזה. ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב ורחֹבות יכלו להוות שטח אחד, אלמלי סרפנד באמצע. זה היה כפר עני וחרב, אבל על ידי עבודה במושבותינו, ומכירת חלק מאדמתו במחירים גבוהים,⁸ קם לתחיה. אנשיו נוטעים עכשיו פרדסים, מתחזקים ומשתרשים.⁹

נשוב קצת לאחור – אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי בדיוק.¹ לרגל בואנו הפקיעה הפקידות הראשונית מהאכרים את החלקות הקטנות הסמוכות לבאר המושבה, שהוקצעו [בשעתו] לאדמת שלחין,² ופה נמסר לנו שדה נרחב של עבודה. מאז מתחיל פה פרק חדש של תרבות: משתלה של עצי פרי מכל המינים, פרדס, עצי נוי ואקליפטוסים בשביל כל המושבות. אגב אורחא גם גן ירקות לפקידים, ופרחים. עבודה מענינת ומלאת אחריות. לעוזרים מתלמדים אצלנו בחרנו אי אלו נערים מבני המושבה שנמסרו לידינו.

כשריד של עבודתנו מהימים ההם נשמר הפרדס עצמו בלב המושבה עם שדרת התמרים, שהיא כמעט היחידה בארץ עד היום, עצי התותים הישישים, הפיקוסים שפרשו את כנפיהם כנשרים ענקיים, הברוש והקזוארינה, שתילי החושחשים המגודלים מזרעונים בפעם הראשונה בארץ, ועצי האקליפטוסים כבדי נוף שהדרת הזקנה חופפת עליהם, בכל קצוֵי המושבה ובמושבות השכנות שנזונו ממשתלתינו. על יד גדר הפרדס מתנוססים בפרחיהם הנהדרים הגָ’קָרָנדָה, הגרֶוִיליה,³ הבנבוק, הפִיטלגה. וחבל על שדי הנסיונות מכמה מאות מינים, שהצליחו אז בידינו, ועכשו אין זכר למו.⁴

בינתים נִהל בלוך את הפוליטיקה שלו בנוגע לבאר טוביה.

בנין באר טוביה היה בשביל בלוך כעין ספורט, ובשביל זה לבד לא כדי היה לו להוציא את באר טוביה מתחת ידיו ולהחליפנה ב“סרפנד חרב”. מפני האמבִציון הנמרץ שלו הוא, בלוך, חפץ להראות בפני כל העולם כי למרות הפקודה הנמרצה שבאה מקושטה – לא לתת ליהודים לבנות מאומה חוץ מאורוות, או רפתות לבעלי חיים משקיים – הם בכל זאת יקימו מושב!

זה דרך הבנין בימים ההם: לכל בית שחפצו לבנות במושבות קִבלו רשיון לרפת. הממשלה נותנת רשיון לרפת, וכגמר הבנין, אחרי שכבר היה מכוסה בגג – הוא נהפך בן לילה לבית. באופן כזה נבנו בזמן הטורקים כל המושבות, בלי פרץ ובלי צְוָחה.

יוצא מן הכלל היה בנין בית הכנסת בראשון לציון בימי אוסוויצקי. כאן הוחלט מהתחלה שלא רפת נִגשים לבנות, ומיד עִכבה הממשלה את הבניה על זמן בלתי מוגבל ולא נתנה בעד כל הון להמשיכה. אך בבוא בלוך לראשון, עמד על דעתו בתקיפות וגמר את בנין בית הכנסת לתפארת למרות כל חוקי טורקיה.¹

גם בהזדמנת זו של בנין באר טוביה הוא חפץ להראות כי למרות כל האיסורים בנֹה תִבָּנה המושבה החדשה, במקום שאין אפילו זכר לאיזה בנין שהוא, גם בלי רשיון מגבוה. ולא רפתות יקימו כי אם בתים. ומי יאמר לו: “מה תעשה”? ואולי היה לו רעיון יפה להגדיל ולהרבות את הפרסטיג' [היוקרה] של הברון גם בדרום הארץ – מי יודע נסתרי לב?

בלוך ביקש תחבולות, ומצא שהקַימקאם מעזה² ברוב טפשותו לא הבין את חפצו הטוב להעשירו… ובעד עוון טפשותו הורד מכהונתו ואחר, חדש, בא במקומו. הלז ידע בזכות מי עלה לגדולה, וכבר תפס את הענין.

בינתים הביאו חמרי בנין לראשון, הוזמנו נגרים, והעבודה סודרה על מגרש אחד בראשון לציון, לפי חשבון המשפחות שנתקבלו בפריז להתישבות בבאר טוביה. בנו בתי עץ, פרקו את החלקים, סִמנו את החֻליות במספרים, והניחו כל בית לבד בגל [בערמה], על מנת להקימו כבנין קבוע בבאר טוביה.

ערמות ערמות של בתים מפורקים הצטברו בראשון וחכו להעברתם למקום תעודתם.

אנו, אני והורוויץ חברי, כבר זַחְנו את דעתנו מבאר טוביה, למרות שמלכתחילה הובאנו מן הגליל כדי לעזֹר ביִסוּד הנקודה הזאת. קוה קוינו ששנינו נשאר בראשון, ומצאנו פה די מקום להתגדר. והנה ביום בהיר אחד קבל בלוך תלונה מאת הקַימקאם היפואי שהבסרבים, ההולכים בטל בעיר ועומדים ברחובות כנופיות כנופיות, מפריעים לו את הסדר, ומיַעץ הנהו להוציא כמה שאפשר משפחות מן העיר טרם יארעו תגרות בחוצות. אז נזכרנו שיש איזה באר טוביה בעולם המחשבה, והתחילה העברה. חלק מן הבסרבים הושיבו לפי שעה בצריפים שהשאירו בלתי מפורקים בראשון [לציון], בשביל חלק אחר נשלח מטען קרשים [לבאר טוביה].

בבקר אחד, ביום שמִני בתשרי תרמ"ט, נקרא חברי לבית הפקידות, ובלוך פנה אליו במלים קצרות: “אסוף את חפציך וסע עם הטרנספורט [משלוח המטען] הראשון לבאר טוביה”. חברי לא ענה אף מִלה, הלך שחוח הביתה, אסף איזה דברים קלי ערך, וטִפס וישב על אחת העגלות הטעונות קרשים, לוחות, טפחות ועוד מיני חוליות מבתים מפורקים, וחֶבר נגרים.

העגלונים היו כֻּלם אכרי ראשון. הדרך עד גדרה היתה מוכרת להם במקצת, אבל משם והלאה אף אחד מהם לא נִסה אף פעם להתרחק. העקספדיציה [משלחת המסע] יצאה אל הדרום הרחוק מבלי שידעו את הדרך ואת האדמה הקנויה, ואך את השם לבד, “קסטינה”, שָׁגרו על פיהם.³ רק פקודת שליט עריץ כבלוך, שאסור לענות לו או ליעץ לו, ומה שיצא פעם מפיו לא ישונה, הכריחה עדה של יהודים לצאת לדרך רחוקה ואי סלולה, שכל מיני הרפתקאות אפשר למצא בה, בעצם הימים הנוראים. טעו כמובן בדרך הרבה זמן, ולמחרת בבקר, ערב יום הכפורים, אחרי תלאות וענוים קשים שסבלו בדרך לא סלולה, באו לכפר הערבי קסטיניה, שזה בערך שעה מזרחה מאדמת באר טוביה.

פנו מערבה לחפש את “באר טוביה”, ומצאו איזו גבעה קטנה שסִמני חורבות מישוב עתיק נראו עליה, וַיחליטו שזה בודאי המקום המיועד. מבלי להיות כלל בטוחים בזה פרקו את משא העגלות, השליכו את מטענם וברחו הביתה, כי העגלונים בעצמם הלא אכרי ראשון ומחויבים להגיע הביתה ליום כפור. אבל חברי הורוויץ וקִבוץ קטן של נגרים נשארו באופן מגוחך כזה בדרום הרחוק מישוב עברי, בלי מזון ובלי מים, עם ערמות עצים, תחת כיפת שמי הדרום, מבלי להיות בטוחים אם לא יבואו תיכף לגרש אותם מן המקום הזה, שלא היו בטוחים אם הוא שייך לבאר טוביה.

בחפזון סִדרו מאי־אלה קרשים מלונה כמו במִקשה.⁴ במקרה נמצאו עמהם איזה מחצלות, וכבר נעשה מעון. רק אז שמו עיניהם לסליהם ומצאו שהסלים ריקים – בלי שום מזון, ואף טיפת מים לרוות את צמאונם. כפי שיום כפור יום צום, לא היתה נחיצות מרובה לדאוג למזון, אבל אחדים מהנגרים היו יהודים חרדים לדת, והם רטנו שאכילה בערב יום כפור מצוה כיום כיפור גופו, ועל מא דה [זה] היו שרויים בצער ודאגה.

כאשר השמש סובבה את מהלכה לדרום השליכה את קרניה על ערמת העצים הגדולה, ואנשי הכפר בית דִרַאס⁵ הכירו מרחוק בשִׁנוי המוזר שנתהוה על גבעה ריקה זו הגובלת עם אדמתם. מרוב סקרנות באו לסַיֵר את המקום ומצאו הפתעה משונה שלא פִּללו: קומץ קטן של יהודים, וערמה גדולה של עצים, שאגב אורחה מצאה חן בעיניהם וכדאי יהיה לבקר גם בלילה, לתועלתם… אך לפי שעה החוש של סַחַר מֶכֶר הבינם שפֹּה גם מקום למכור מים ומִנֵי מזונות בכסף, והציעו את שרותם. והיהודים הכשרים שלנו הספיקו לקים את המצוה של אכילה בערב יום כפור ויִשְׂבעו ביצים ופת ערבית.

זוהי הִסטורית היום הראשון של באר טוביה,⁶ וככה התענה הקומץ הקטן הזה של המתישבים הראשונים, יהודים כשרים, ביום הנורא, יום כפור.

אמנם השכנים הטובים דאגו מאז לאורחים החדשים, ומהיום ההוא והלאה לא פסק המקח וממכר, והודות להם לא סבל הקומץ שלנו מחוסר מים או מזון. אך המים של כפרי הדרום נשאבים מהבאר על ידי אנטיליה,⁷ והחבל עשוי משרשי רותֶם הנותנים למים טעם וריח לפגם שאיש אירופא אי אפשר לו לסבול. אך ההכרח לא יגונה ולכל מתרגלים, עד אשר חפרו באר וסדרו משאבה בבאר טוביה גופה.

ממחרת יום כפור זה נקשרה באר טוביה [לראשון לציון] על ידי עגלות בקשר תמידי, מדי יום ביומו, וערמות ערמות עצים ורעפים כִּסו את פני הגבעה. כעבור שבועַים להתיַשבות החדשה הופיע בראשון חברי הורוויץ, שבא למסור בעל פה דין וחשבון לפקידות מכל הנעשה שם, ולקבל פקודות חדשות. בעמדו מדבר עם הגנן מר קוולן לא גרעתי עין ממנו. האמת נִתנה להאמר שקשה היה להכיר את האיש – עד כמה נשתנה במשך השבועיים האלה! מראיהו כחצי פראי. ומר קוולן בפנותו ממנו אמר אלי: “הלא חברים אתם, ואיך אפשר שכל הסבל יפול על שכמו לבד?”, והשאר כבר מובן מאליו, בלי אומר ודברים. באותו יום התכוננתי לדרך כמו לאי סָחַלין,⁸ לקחתי עמדי מכל דבר שיכול להביא לקצת נוחיות, והוגלתי מראשון לבאר טוביה.

באתי לבאר טוביה, אבל דוקא באר לא מצאתי, ואך חצי צריף שהספיקו כבר להעמיד על מקומו המיועד, וממנו פִנה ויתד⁹ לבנות את כל המושבה. אני, המאושר, נכנסתי כבר ישר תחת פנת גג של רעפים אדומים, הראשונים בכל הדרום, מעין דיזגרמוניה גמורה עם כל הסביבה, מובלטים באדמומתם הצעקנית על קילומטרים רבים מסביב.

עם בואי השתדלתי להכניס מרץ חדש, וסדרי המקום נשתנו קצת. הרגש הרגישו שיד סדרנית נחתה פה. את כל הנגרים שהיו אז בארץ אספו למקום, ושני הנגרים הקבלנים, ר' שמחה ומאיר, חִלקו ביניהם את העבודה: לקחו כל אחד צד אחד מהרחוב, לבנות בהתחרות בטֶמפו חזק. והד הפטישים המכים על ראשי המסמרים נשמע למרחוק בסביבה השקטה כהדרום אז.

ואני, ביום ידַי מלאות לְנַצח על העבודה, ובלילה על מטתי לא זזה ידי מהרובה. כל רשרוש קל בחוץ העמידני על רגלַי, וסבבתי עם הרובה את כל ערמות העצים ובתוך כל הצריפים הגמורים למחצה, שמא מתחבאים שם מי מן השכנים הטובים שניסו את מזלם לקחת מעשר מהערמות. ובלכתי כה וכה אני משנן לי את הפסוק “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ואליך לא יגש”.¹⁰

בינתים מוסיפים להגיע כסדרם משלוחים של חמרי בנין ועמהם גם צרכי בני אדם, והחיים בבאר טוביה הנבנית התחילו ללכת במסלול. השכנים כְּאִלו מעריצים את מפעלנו ואת מרצנו ולא מציקים לנו, למראית עין, בהתחשבות עם הרגישם טובת הנאה מאתנו. אך בסתר הלכו והלשינו בפני הממשלה בעָזָה שהיהודים באו ובונים “קומפניה” [כפר] חדשה על גבול אדמתם. להממשלה היה אוֹי לה מיוצרה ואֲבוי לה מיִצרה.¹¹ המושל העזתי, שעלה לגדולה על פי רמז של מר בלוך – המלשינות הזאת היתה למורת רוחו.

למען כסות עינים בפני תושבי המקום, שלחו איזה חיָל שוטר עם פקודה בכתב מהקַמיקאם על אִסור הבניה. כפי הנראה החיל הטורקי לא היה טפש כלל וידע מה לפניו, ובעיניו קראתי אחרת לגמרי מאשר בכתב. בכדי שלא יִשנו השכנים להלשין, צִוּו על החיל להִשאר על המקום לזמן בלתי מוגבל ושכל השכנים ירגישו בהַוַותו, ואז ממילא נופלת האחריות ממוכתרי הכפרים להודיע מכל מה שנעשה בסביבתם.

אני קִבלתי אותו בסבר פנים יפות, מסרתי לו ולסוסו צריף מיוחד, וגם הקצבתי לו מספוא עבור סוסו ביד רחבה, ולחיל גופו איזה סכום כסף יומי שכר בטלה. והג’נדרם לא ידע במה להודות לי בעד רוב טובה ואמר: “תַחְת אומרַק” – עבדך אני כל אשר תצוני אעשה. מאז כמובן לא היתה דרושה שמירתי בלילות. כאשר רק הריחו השכנים את הג’נדרם, פחדו לגשת בלילה לשם גנבה מאימתא דמלכותא. מנוחת הלילה שבה אלי ונתתי שבח לבורא.

בכדי שלא להיות חס ושלום כפוי טובה ולקבל כסף חנם, עמד החיל שלי עם שוטו בידו כל הימים וזֵרז את הנגרים למהר מלאכתם, שיגמרו את הבנין טרם שיחליפו אותו באחר. וככה צצו גגות אדומים בין לילה כפטריות וככמֵהין לאחר גשם, והישוב התחיל להתפתח.

הראשונים שהתישבו היו השוחט ומשפחתו, וכשלושים פועלים יהודים רוָקים. ואיך אפשר ישוב כזה לעזוב בלי מנהל, היתכן? הנה הופיע פקיד מנהל, יהודי אלזסי, מר אטינגר. הלה שכב כל היום פרקדן על מִטתו וסָפר את הרעפים, וידו מסלסלת בשפמיו מרוב שִעמום. אני גרתי עמדו בצריף אחד, רק קיר מבדיל בינינו. והנה נשמעה יריה בתוך החדר וכולו התמלא עשן של אבק שרפה. נדהמתי בעלות על לבי מחשבה שמרוב שעמום אִבד האדם את עצמו לדעת. אבל בהתפרצי לחדרו ראיתי שהוא יושב על מיטתו וצחוק תם על שפתיו, בהראותו באצבעו על קרבנו. זה היה עכבר גדול, שנפל שדוד בידו החרוצה של מי שהיה חיל בצבא הצרפתי.

בינתים התקדמה העבודה במושבה. הפועלים הקיפו את כל הנחלה בתעלה עמוקה, נָטעו עצים ברחוב וחִפשו את הבאר במקומות שרמזו עליהם השכנים במרמה – להאריך את זמן קנית המים אצלם. ועל ידי הערביים השכנים במרמה – להאריך את זמן קנית המים אצלם. ועל ידי הערבים השכנים עם בהמותיהם,¹² בתור שכירי יום, חרשנו וזרענו את השדות בתבואות חורף, והמקום קִבל צורה.

הנגרים עושים את שלהם, בהמשיכם את עבודת הבנין. פתאום מתיצב לפני הג’נדרם, ומספר כי לאשדוד באה איזה משלחת ממשלתית. משם רואים היטב את הבנינים החדשים, לכן כדאי ורצוי הדבר לסמא את עיניהם. מה עשיתי? מסרתי על ידו שלש לירות צרפתיות, והוא בעצמו היה שליח מצוה זו. כעבור איזה שעות בא והודיע בשמחה רבה כי נפטרנו מהנגע הזה, וכי לא שכחו לֵהָנות גם אותו בחלק מן הבקשיש.

משהגיע החורף נתכו ארצה גשמים בלתי שכיחים, והנחלים עוברים על גדותיהם ממי ההרים הנִגרים אל הים. באר טוביה נקרעה לגמרי מן הסביבה, באין שום אפשרות להגיע לאיזה מקום ישוב.

עברו כעשרה ימים ב“אין יוצא ואין בא”.¹³ כל המזון כבר אָפַס אצלינו ונאלצנו לבשל מן החִטה שהיתה מוכנה לזריעה. ופתאום היתה לנו הפתעה: ערבי מאשדוד, משכמו ומעלה גבוה מכל בני הכפר, הופיע בגבולנו עם חמור טעון שק קמח בשבילנו. אין באפשרותי לתאר את השמחה והתרועה בפגוש אנשי המושב את המלאך המושיע הזה, אותו ואת חמורו. באשדוד היה טוחן ערבי נוצרי שאצלו היינו קונים קמח מדי שבוע. כאשר נגרענו מן הישוב [נעדרנו מאשדוד] הרגיש הלז שהרעב בא אלינו, והוא לא נח ולא שקט בחפשו כל מיני תחבולות להעניק לנו שק קמח, אך כל הזמן ללא הועיל. אבל ביום העשירי, כאשר הוטהרו קצת השמים, בחר בענק זה וישלחהו סחור סחור עם החמור הטעון שק קמח. בבוא הערבי לשלולית לקח את השק על כתפיו הגבֹהות והעבירו אל היבשת, ואז שב ולקח את החמור על גבו והעבירו, וטען עליו שוב את משאו. והמרחק מאשדוד עד באר טוביה, שהוא בימים כתקונם כשלושה רבעי שעה הליכה,¹⁴ סבב יותר מחמש שעות. באותם הימים נטבעו [טבעו] כמה וכמה ערביים עם חמוריהם בסביבת יבנה, בלכתם מיפו אל הדרום.

אחרי רוב עמל ועינוים של חבלי לידה קשים, לברוא יש מאין במקום שמם ורחוק מישוב תרבותי, קִבלה סוף סוף המושבה צורה קבועה [צורת יישוב קבע]. חן המקום חדר ללבי עד שהתקשרתי בחבלי חִבה להיצירה החדשה שחוללה בעזרתי. חשבתי בתומתי כי הנה אנוכי אשאר בלי ספק להמשיך את העבודה, כי מי יהין להזיז את היוצר מיצירתו? והנה לתמהוני הופיע איזה צעיר, ומציג את עצמו בתור אגרונום לוסטגסטין אותו שלחו לבאר טוביה ישר מפריז. הצעיר הזה, יליד ירושלים, למד חקלאות בצרפת, ובשביל ששלט בשפה הצרפתית מצאוהו ראוי לקבל משרת מנהל עבודה בבאר טוביה – שעשוהָ מקלט לאוסף פקידים עוד בטרם דרכה [שם] רגל אכר מהבסרבים אשר עבורם נקנתה האדמה.

לוסטגסטין זה התנהג דוקא באדיבות ולא נכנס לד' אמותיהם של אחרים, להצר את צעדיהן בעבודה, והסתפק גם הוא בספירת הרעפים שמעל למטתו, ואנחנו ישבנו לנו בחדר אחד כשבת אחים גם יחד. אך ממילא מובן שבמקום קטן כזה בתחילת התהַוּתו, פקיד מנהל ואגרנום מדופלם, לא נשאר שם מקום בשבילי.

ביום בהיר אחד, משנכנס אדר, קבלתי הזמנה מהאדון קוולן לבוא לראשון לציון לאיזה ימים, כביכול הוא חפץ בעזרתי לסמן כרם גפנים שהפקידות ניגשת לנטוע על חשבונה, ממינים שצריכים לבוא באניה מאירופה. כרם ראשון ממינים משובחים ומבוררים, שישמש התחלה להכנסת גפנים מיוחסות לארץ ישראל, ומכירים במומחיותי לסימון. את כל חפצי אוכל להשאיר בבאר טוביה, אך בכל אופן מהראוי למסור את הנהלתי במשק לפי שעה לידיו של מר לוסטגרטין.

כדאי לציין פה את האכזריות של פקידי הברון. לכאורה הדבר בגדר הנמוס, אך אני לא נקראתי לזמן קט, אלא נקרעתי ביד אכזרית מאת יצירתי, ובזה חסל סדר עבודתי בבאר טוביה. ששה חדשים בִּליתי שם, בימים היותר קשים ומסוכנים, ואיזה חורף נורא ומלא תלאות וסבל אי אנושי שעבר עלינו, המיַסדים, שאפשר לכתוב על זה לבד ספר שלם. וכאשר רָוַח לנו קצת, וכמעט שהתקשרתי אל המקום לאהבה אותו, אז רימוני באופן מגוחך שאשוב לראשון על איזה ימים. התגלגלתי כמה זמן בראשון מבלי לדעת באיזה עולם אני נמצא. סִדרתי לי משכב על קתות של מגובים במקום מזרן – כל חפצַי בבאר טוביה ועצמותי בראשון – ולשאול ממר בלוך פתרון הדבר, הלא מסכן אתה את נפשך. רק אחרי שבועות מספר קִבלתי כלאחר יד רשיון ללכת ולהביא משם את רכושי, ולהגיד לבאר טוביה שלום לנצח.

אבל מהעז הזה יצא מתוק. עובדה זו הביאה עמדה החלטה גמורה וחלוטה, שכל זמן שאהיה רוָק יטלטלוני ככדור משחק ממקום למקום מבלי להתחשב כלל באישיותי. לאן שיחפצו: זכרון יעקב לראש פינה וליסוד המעלה, ומשם לראשון לציון, ומראשון לבאר טוביה, ושוב לראשון, ומי יודע את כף הקלע שעוד נועד לפני בעתיד. בכדי לעשות קץ לנדודי החלטתי להכביד ויהי מה את נטל משאי, והרעיון לחיי משפחה ולהתקשר למקום אחד נעשה לאידאל נשגב בחיי.

עקבתי מרחוק בשימת לב את מצב באר טוביה. שם לא היה הכל כשורה. עם התישבות האכרים הבסרבים התחילה תיכף פרשת פגעים ואכזבות. באר טוביה נהפכה לבאר מריבה. הם טרם התאזרחו בבתיהם, והנה החל כבר בלוך לסדר גרושים ודמעות העשוקים הרטיבו את אדמת באר טוביה.¹⁵ ואמנם בדיעבד לא היה לי כלל מה להתחרט על שעזבתי מושבה זו, כי בראשון לציון נפתח לפני מעיָן של עבודה מענינת במשתלות ובנטיעות.

איזו דמות היתה בימים ההם לחיי החברה בראשון לציון?

אַחוָה ורעות מצוינים שררו בין כל המתישבים, ולא הבדילו כלל מאיזה ארץ מוצאו, אם עולה פולין הוא או אוּקרַינה או ליטא, הבדלים כאלה לא היו מובנים כלל. והיה אז נוער מעניֵן במושבה, שהכניס חיים ועליצות. הליצן שבינינו היה ר' יהודה גרוזובסקי.¹ צעיר עליז, בהִכנסו לאיזו מסיבה לא היה אומר שלום מעולם ולא תוקע יד לחברו, אלא נוגח במצחו המפורזל בפדחת חברו עד זעזוע המוח.

הנוער הזה היה מאוחד בשמחות ויגונים של חבריו בכל תפוצות ארצנו.² הנה יחזקאל סוחובולסקי³ הולך להתחתן בירושלים. כלום אנחנו נסתפק בברכה טלגרפית גרידא, כמנהג הגולה? לא מיניהו ולא מקצתו! בערב חג הסוכות שנת תרמ“ט, באמצע הלילה, רתמו עגלות, וכאיש אחד כל הנוער הראשוני עזבו את ראשון בקול המון חוגג ועלו ירושלימה לחתונת יחזקאל סוחובולסקי (דנין), שנכנס לחופה בעיר הקדושה עם בת יהושע ילין.⁴ סרנו כלנו למרכז הפרולטרי של הימים ההם, הוא המלון של פינקלשטין החלבן, המלון היחידי מחוץ לחומת העיר. הוא נמצא באמצע השדה בין ירושלים המוקפת חומה ובין הישוב הפעוט, אי אלה בתים של השכונות החדשות “משכנות” ו”מחנה יהודה" בתחילת הִבנותם.⁵ מסביב היה שדה ריק זרוי אבנים וסלעי מגור.

היו בינינו כאלה שבִּקרו בפעם הראשונה בירושלים, וביום חג הסוכות בבוקר קמנו כאיש אחד ללכת אל הכותל. בדרך התלוצצנו על חשבון הירושלמים הצעירים, חבושי שטריימלין, שפאותיהם מגיעות להם עד לחגורתם, ועוד מיני בריות משונות שפגשנו בדרך והם זרים לנו, בני המערב. במצב רוח מרומם הגענו עד הכותל. פה מצאנו המון יהודים ויהודיות בכל מיני תלבושות, עומדים ומתפללים בלחש, מזמזמים פסוקי תהלים בנעימה מונוטונית. הזקנות לוחצות את מצחן אל אבני הקיר ומרטיבות אותן בדמעותיהן. חבילתנו התפרדה וכל אחד נדחק לפִנה אחרת, ונתן חלקו לקודשת ימי קדם.

הילינים סִדרו סוכה ענקית בטעם מזרחי, מקֻשטת בעשרות פרוכות שקִבצו מבתי הכנסת, כולן מרוקמות כסף וזהב, אנדרלמוסיה של צבעים ואֶרֶג יקר: משי, קטיפה, צמר ועוד. כֻּלה דמתה לאפריון שעשו למלך שלמה בשעתו. בשלשת הימים ששהינו בירושלים לא הורשה אף לאחד מן השושבינים שבאו מהמושבות לטעום איזה מאכל מחוץ לסוכתם. בקר, צהרים וערב ערכו לנו שולחן מלא כל טוב, ור' יהודה גרוזובסקי, הליצן של החבורה, מלא אמצאות כיצד לשמח חתן וכלה וכל המסובין.

באותה השנה [תרמ“ט] בא גם תורו של יעקב שלמה חזנוב הגְדרתי להִכנס לחופה ולמעשים טובים.⁶ אף צעיר אחד לא נשאר בראשון. כל העגלות רותמו, וכרוז יצא שכל דצריך יתי ויסע – ומי לא יקח חלק בשמחת הביל”ויי שלנו עם החלוצה הגוצה שחורת העינים![³⁰²] גדרה הפעוטה נהפכה בין לילה למטרפולין.

ויהי היום, בא אלינו רץ והודיע כי גדרה במצור: שתו עליהם סביב אנשי הכפרים השכנים, וכל הלילה לא פסקו יריות על הנצורים. מִהרו ורתמו שוב את העגלות, וכחתף נהרו לגדרה. התקרבותנו הפילה פחד על התוקפים, והתפזרו.

כדאי הדבר להזכיר עד כמה היה בין המתישבים הראשונים קשר האחים, שכל דבר נגע בלב כֻּלם. כעין משפחה אחת חיינו. היכן הם הימים ההם? אם נפגשים לפרקים כעת עם השרידים היחִדים מהזמן ההוא, פשוט געגועים תֹקְפים אותנו לימים הראשונים. אם להשוות הימים ההם להאידנה, כמו ימי האביב החמים מלאי פרחים ורֵחות עדינים לימי החורף מכוסי שלג קר, ואפילו אור השמש כאִלו דועכה.

בנוער הראשוני התקיים דבר מוזר שלא חזה הנביא מראש. כאן החזיקו יותר משבעה גברים בצעירה אחת. עלמה אחת כמעט יחידה היתה בכל המושבה, והבחורים הסתובבו סביבה כמו הדבורים העמלנים סביב המלכה, וחזון של נשואין רחק מראשון [לציון]. והנה קרה מקרה שגם ראשון נפקדה. לפונדקאית [לבעלת הפונדק] האלמנה נזדמן איזה בחור משונה, עוית עִותה את פניו, שהתרצה לשאת את בתה העלובה שלקתה בחטוטרת. ראשון צהלה ושמחה. כֻּלם מתכוננים ללילה – ליל הכנסת הזוג המאושר תחת החופה. באו אורחים מכל הסביבה, גם מיפו, ואף גדרה השיבה חובה להשתתף בשמחתנו. והנה הופיעו בהסח הדעת גם בנות הבסרבים היפיפיות, והנוער הראשוני המלא געגועים למין היפה הֻקסם באחת מיֹפיָן, ויצאו במחול שגעוני עד דלא ידעו. מרוב התלהבות שלח כל אחד בפני עצמו לקנות יין על חשבונו, והדִצָה והחדוה הגיעו למרום.

השעה כבר מאוחרת, והנה נכנס הסתת הידוע, ידיד הנוער, מר אהרון איזנברג שגר עם משפחתו בודי אל־חנין.⁷ לנגדו התפרצו כרגע מכל העברים עם בקבוקי יין וכוסות להעניקו מדם הענבים, ונרתעו לאחור בראותם על פניו עקבות של דמעות מהולות בדם לבו.

מה קרה! מה קרה?

נחוצה עזרה!

ונשתתקו פתאום ההלולא והחנגא, ואחד אחד התחמק בלי אומר ודברים. עברו אך רגעי מספר וברחוב הראשי כבר התאסף הנוער, מזוין בְּקתות של מעדרים ואלות והקיף את הסתת החביב עליו, שעמד בראש מורד, שותק ודמעות חונקות לו בגרונו. דממה כלפני הסער. והנה ניתן אות, והגדוד זז בבהלה לעבר ואדי איל חנין.

בכדי לתת תמונה בהירה, עלי לספר על דבר התהוות הישוב הפעוט הלז מראשית יצירתו. בשנת תרמ"ג בערך בא מאודיסה יהודי בעל נפש, בעל משפחה, מר ראובן לרר, על מנת להתישב.¹ נפל באיזה אופן בידי סרסורים, וקנו עבורו פרדס מיד איזה אפנדי, על יד דרך המלך הגדולה המובילה חברונה, מהלך שלשה רבעי שעה דרומה מראשון לציון.² בתוך הפרדס נמצאה חצר מלאה בניָנים עתיקים, באר ובריכות. עשה קפיצה נחשונית ויתישב בתוך פרדסו, עם משפחתו שכֻּלה מטפלי טליה,³ ואך באו מאודיסה.

אחרי ישבו שמה איזה זמן הכיר את טעותו, עד כמה זה מגוחך שמשפחה עברית אחת תשב גלמודה בין שכנים פראים, והתחיל ללקט אליו כל אומלל ומר נפש שברח בעור שיניו מארץ הפרעות.⁴ נתן להם דירות בחצרו חנם, והבטיח לדאוג להם ולמצא עבורם עבודה בראשון לציון הקרובה.⁵

הסתת איזנברג, מנהיג הנוער, לא יכל לגור בראשון לציון, במקום עבודתו, מפני השמירה המעולה של בלוך שלא אִפשר להנוער התוסס להתאסף סביב מנהיגם ה“תַסס”! בזה היה מסכן את לחמו ולחם העובדים האחרים⁶… לכן הוכרח איזנברג למצא לו דירה במקום אחר. מצא אצל לרר בואדי אל חנין חדר אפל, נשען לקיר ברֵכה סדוקה שלא משתמשים בה מכבר, ושם גר עם משפחתו. ותנאי הותנה מקודם שהברכה תשאר תמיד ריקה.

חצר זו של לרר בואדי אל חנין היתה איזה ישוב עלוב. גרו שם אי אלו משפחות שחייהם תלויים להם מנגד, גם אחדים מקרובי ר' לרר המשועבדים לו. העוני והמצוקה ששררו בחצר מקלט זו אין לתאר, ומבלי צדיה פגעו גרי החצר מרי הנפש איש ברעהו, או אשה ברעותה. ובפרט הילדים שלא חטאו נגעו לרעה אחד בשני. ואם קרה המקרה שאחד ממקורבי בעל החצר נפגע, אז קמו בעלי החצר לעזרת המשועבדים שלהם, ויענשו את הדרים בכל חומר הדין.

על פי מקרה נפל הגורל הפעם על אשת הסתת, החולה במחלת לב ומטופלת בילדים שלשה. הסתת – העמל קשה כל היום ולבסוף צריך עוד לכתת את רגליו איזה קילומטרים לבוא הביתה לאשתו ושלשת פעוטיו – אחרי אכלו ארוחת ערב גסה, נפל בזרועות מתיקת השֵׁנה של העובד. בלילה, אחרי חצות, התעורר אחד התינוקות והאם חפצה לגשת אליו. בהציגה את רגליה על הרצפה והנה אויה! המים בחדר מגיעים עד הברכים: נבִעה בקיר של הברכה, ומים מתפרצים בחזקה. מקול ענות חלושה: הצילו! הצילו! התעוררו בני הבית וכל השכנים סביב, והמהומה גדלה למעלה ראש. ובהעירם את בעלי החצר להעיר את אזנם על דבר המאורע – שחקו על מִשבתם. הסתת, נפעם וחדל עצות, עזב את משפחתו במצב טרגי כזה ורץ כמטורף באמצע הלילה לתנות על צרת נפשו ולבקש עזר מעיר. ובבואו מצא את כל ידידיו הרבים שהסתובבו בגיל ההורא בהאי שעתא [בזו השעה].

אמנם “מעז יצא מתוק”. עובדה זו לִמדה אותנו כי האיגוד והאירגון עומדים ברומו של ישוב, וכי בלעדיהם יכשל כל אחד [יחיד] ויפול ללא קום. בלילה הלז נולד הארגון הראשון של הנוער המושבתי העובד, המלא תסיסה, ומאז נועדו כל האספות דוקא בואדי חנין – על אדמת ר' לרר, שפחד הלילה ההוא שבר את גאונו ולא חרץ יותר את לשונו.⁷

יש הרבה מאד לספר על דבר הגיטו הזה בואדי איל חנין. לדוגמא אזכיר פה את נשמת אחד הגיבורים שנפל חלל ונשפך דמו על מזבח העקשנות של עם ישראל. בין המתלקטים בחצרו של לרר היה החלוץ מר ילובסקי.⁸ צעיר כבן שלושים, אב לשלשה ילדים פעוטים, נפח מקצועו. קנה ממר לרר איזה ד' אמות בקצה הפרדס מחוצה לו, על יד הדרך הגדולה המובילה לעקרון ולגדרה, בנה צריף לעבודה ופתח מפחיה, כנהוג ברוסיה מולדתו שהנפח עובד במפחיה הנמצאת על אם הדרך. צריף זה נמצא איזה מאות מטרים רחוק מהגיטו, ולילה לילה היה סוגר את בית מלאכתו ומבלה את הערב בקרב בני משפחתו.⁹

ביום חרפי אחד מימות הגשמים העזים שבאו בזעף וברעש, הביאו לו שק קמח מיפו, ונשאר השק בבית מלאכתו כי אי אפשר היה להעבירו אל הגיטו פנימה מפני הבִּצה הנוראה שהתהַוְתה סביבו. השק קמח הלז היה כל רכושו, ואיך ישאירהו הפקר וילך לִשון בגיטו?

הלילה היה ליל זְועה. סערה נוראה התחוללה וגשם שטף בלי הפסק. באמצע הלילה התנפלו עליו השכנים בחפצם לקחת ממנו את שק הקמח. כנמר קם נגדם עם פטישו הגדול בידו, אך הוא הלא היה יחידי, והם כנראה רבים, ויתגברו עליו, ובחרב חדה בקעו את קדקדו. נשמתו יצאה בטהרה והפטיש בידו.¹⁰ בבֹקר, כאשר הביאו לו [את] ארוחת הבקר מצאוהו מוטל על הסדן, פטישו בידו והבעה של כעס עצום על שפתיו. וככה נאלם לנצח. לפני הצהרים הביאו את גופתו לראשון בעגלה קטנה, בלִוְית אשתו האלמנה ושלושת פעוטיו. היום ההוא נחקק עמוק עמוק במוח, והלב דרש נקמה!

האלמנה החלשה והמדוכאה לא איבדה את עקשנותה, והמשפחה דוקא נשארה על המקום. ברבות הימים קנתה מאת לרר אחוזת קרקע זו שבלעה את דמי בעלה, ועל מקום זה בנתה לה בית חמר נחמד. ובאיזה אופן פלא גידלה באותו בית את שלשת יתומיה, ויהיו לאנשים. וכעת נמצאים בנס ציונה פרדסנים אמידים, הם בניה ובני בניה שירשו את אדמת השכנים רוצחי אביהם.

בירת הישוב בזמן ההוא [היתה] ראשון לציון, שהלא “החולש על גויים”¹ אִוה למושב לו דוקא בראשון. פתח תקוה, הבכירה, כידוע ליודע הסטורית הישוב, נחרבה לגמרי מפני הקדחת שתקפה את המתישבים הראשונים,² ועמדה בחורבנה כמה שנים. וכאשר נוסדה המושבה ראשון,³ אז התעורר שוב החשק בין מיסדי פתח תקוה. אחרי שנִתוַסף עליהם אלמנט חדש מיוצאי ביאליסטוק⁴ קנו חלקת אדמה מהכפר יהודיה, הידוע באקלימו הבריא, ובנו שם את יהודיה החדשה המֻבדלת מאדמת פתח תקוה כשעה הליכה.⁵ אחרי איזה שנים נמצאו אמיצי לב ששבו ובנו את חורבות פתח תקוה.⁶ ובין כה וכה שמה ראשון את עטרת הבירה על ראשה.

בהשתדלות רבה לפני הברון, לקח תחת חסותו עשרים ושמונה בתי האב בפתח תקוה, ובקצה אברותיו סכך כנף הנשר הגדול גם עליהם. הם נחשבו אז כעין סניף לראשון: הפקיד בלוך היה שליט גם עליהם. הגנן מר קוולן היה גם גננם, והרופא ד“ר מזי”א נסע פעמיים בשבוע לפתח תקוה לרפאות חוליהם.⁷ המותר היו חפשים מאפטרופסות.

גם מושבות בנות היו לה לראשון: מזכרת בתיה⁸ ובאר טוביה. גם בת חורגת אחת: גדרה⁹ שהיתה כולה ברשות “חובבי ציון”, אך ברופא ורפואות נִתנה גם להם רשות להשתמש בשעת הדחק. ואף אסופית עלובה אחת, ואדי אל חנין, התלבטה בין הרגלים ולפעמים השליכו גם לה עצם.

רחובות, נס ציונה ובאר יעקב טרם נולדו אז.