זמן בואנו לראשון הפעם חל, לפי סדר הכרונולגי, אחרי המהפכה. אוסוויצקי היה מחויב לבסוף לעזוב את ראשון, שחשדו בו שהוא לא די חזק לאחוז את רסן הממשלה, ושולח לראש פנה. במקומו שלחו את הדִקטטור הידוע מר בלוך, לרסן את רוח הרבלוציוני [המהפכני].
מצב הרוח של אכרי ראשון אחרי השקטת המרד היה מדוכא מאד. מר בלוך היה יהודי אלזסי, שרוב ימיו בִּלה בבירת הטורקים קושטה.1 שם הספיק ללמוד היטב את שפתם, ורכש לו את מנהגיהם ואת אכזריותם, והוא יכל להחשב בלי ספק כתלמיד ותיק של עבדול חמיד העריץ! לא רק תכונתו של האיש הזה היתה אופְיָנית, אלא גם פרצופו: קטן קומה ורחב, ראשו, הגדול שלא לפי מִדת גופו, רובץ ישר על הכתפים מבלי להכיר שיש לו צואר. עינים ענקיות מפיקות זְועה, מבטו כעין מבט הנמר בהתנפלו על טרפו. קולו עב, חזק, ותמיד אתה שומע ממנו רק פקודה, צִווּי או גערה. אף פעם לא קִבל שום איש בפנים שוחקות או בסבר פנים יפות. כאשר אחד האכרים, או אפילו מהפקידים הנמוכים, פנו אליו באיזה שאלה, או בקשה, העמידו רגליהם באופן כזה שמוכנים בשעת הצורך לברוח בנקל אחרי גערתו הידועה: “פורכט! [עוף מפה!]”. ככה הטיל את מוראו על כל הסביבה. אף השכנים שלנו, הפלחים והבדווים, פחדו מפניו.
גם המשטרה הארצישראלית2 חרדה נגדו, ובהופיעו בבית הממשלה ביפו הרימו אנשי המשטרה את הנשק לאות כבוד, כמו לפני איזה פשה. כֻּלם ידעו שהם ככלי משחק בידיו: אם קרה פעם שהפשה הירושלמי לא מצא חן בעיניו, לא ארך הזמן ומגבוה קראו אותו בחזרה לקושטה ואחר נשלח במקומו. מי יודע איזה כח טמיר היה באיש הזה? איש לא יכל לחדור למצפונו. בעיניו הגדולות ובמבטו החד היה כוח לא ישוער, ואיש לא יכול לעמוד נגד אִשן.
בכֹחו זה יכול היה באמת לברוא, אך כפי הידוע, הוא שולח הנה כעין מכניע מורדים. השעה שִׂחקה לו למצא חן בעיני ההנהלה הראשית בפריז, בהיותם זקוקים ליד חזקה בהנהלת המושבות המתפרצות. וליד זו נמסרו כח והרשאה בלתי מוגבלים [לעשות] כחפצו, מבלי שיהיה זקוק להסכמה מפריז, הן בדיני נפשות והן בדיני ממונות. נהר די דהב [של זהב] שטף מבין אצבעותיו, ללא ביקורת וללא דין וחשבון על הסכומים הענקיים שהוציא. סכומים גדולים רשמו כ“מתן בסתר”, ולמי זה נתן נשמר עד היום כדבר סתר.
מר בלוך אחז את המושבה ביד חזקה, ועל מעשה איש ואיש פקח שבע עינים. ביום סָקר מעל הגזוזטרא שבקומה השניה סביב ביתו את כל מה שנעשה במושבה, ובלילה התחפש והסתובב במושבה ולכל חלון ודלת נעץ את עיני הנץ שלו. ואם התאספו שנים שלושה אנשים בבית אחד לשם שיחה בטלה, עמד תחת החלון והתחקה לדעת את מהות השיחה. אורח שסר אל המושבה, ומאן דהוא [מי שהוא] חפץ לזַכותו בלינת לילה, צריך היה לקבל על זה רשיון מבלוך. פועל יהודי אם בא אל המושבה לבקש עבודה, היה מוטל עליו בראשונה להתיצב לפניו, ולקבל ממנו פתק לזכוּת ישיבה. ולא כל אחד זכה לכך. הוא, בחכמת הפרצוף שלו, שקל בפלס את המבקש, ואם נדמה לו על פי הדִבור, התלבושת או התסרוקת, כי המבקש שיך לכת המבקשים חירות, אז לא הועילו כבר שום המלצות או בקשות ותחנונים, והאיש הורחק מהמושבה במשך [בתוך] עשרים וארבע שעות.
עד ראיה [הייתי] כיצד בא לפניו צעיר לבקש פתק לעבודה. על פי פרצופו ניכר היה שהאיש מדוכא ובעל משפחה, ואין פחד [חשש] לספחהו לעבודה, וקִבל ממנו את הפתק. מאושר היה האיש, ובצאתו החוצה מולל בין אצבעותיו את הפתק. חדש היה בארץ, וכשקרני השמש הִכו על ראשו, פתח את שמשיָתו הגדולה למצא מחסה תחתיה. והנה ברגעים אלה עלה מר בלוך למעלה על הגזוסטרה, מגדל הצופים שלו, והכיר את הצעיר עם הפתק ביד מסוכך ראשו עם השמשיה. כרגע נשמע צלצול: מר בלוך קרא לרַכָּבו מחמד סלח, המדבר טורקית, שהיה יד ימינו ועמד תמיד נכון להוציא אל הפועל את משובתו. נתן לו סמנים ושלח אותו אל המושבה למצוא את הצעיר בעל השמשיה ולהבהילהו אליו. מחמד יצא לצוד את צידו ומצא את המבוקש, וכאחד האסירים הובל למר בלוך. בהכנסו התנפל עליו מר בלוך בשאגה – תן הפתק! הלז מסר לו בחלחלת מתנים את הפתק, ופקודה חדשה נִתנה למחמד שילך עִמדו וירחיקהו רחוק רחוק מהמושבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.