בינתים נִהל בלוך את הפוליטיקה שלו בנוגע לבאר טוביה.

בנין באר טוביה היה בשביל בלוך כעין ספורט, ובשביל זה לבד לא כדי היה לו להוציא את באר טוביה מתחת ידיו ולהחליפנה ב“סרפנד חרב”. מפני האמבִציון הנמרץ שלו הוא, בלוך, חפץ להראות בפני כל העולם כי למרות הפקודה הנמרצה שבאה מקושטה – לא לתת ליהודים לבנות מאומה חוץ מאורוות, או רפתות לבעלי חיים משקיים – הם בכל זאת יקימו מושב!

זה דרך הבנין בימים ההם: לכל בית שחפצו לבנות במושבות קִבלו רשיון לרפת. הממשלה נותנת רשיון לרפת, וכגמר הבנין, אחרי שכבר היה מכוסה בגג – הוא נהפך בן לילה לבית. באופן כזה נבנו בזמן הטורקים כל המושבות, בלי פרץ ובלי צְוָחה.

יוצא מן הכלל היה בנין בית הכנסת בראשון לציון בימי אוסוויצקי. כאן הוחלט מהתחלה שלא רפת נִגשים לבנות, ומיד עִכבה הממשלה את הבניה על זמן בלתי מוגבל ולא נתנה בעד כל הון להמשיכה. אך בבוא בלוך לראשון, עמד על דעתו בתקיפות וגמר את בנין בית הכנסת לתפארת למרות כל חוקי טורקיה.¹

גם בהזדמנת זו של בנין באר טוביה הוא חפץ להראות כי למרות כל האיסורים בנֹה תִבָּנה המושבה החדשה, במקום שאין אפילו זכר לאיזה בנין שהוא, גם בלי רשיון מגבוה. ולא רפתות יקימו כי אם בתים. ומי יאמר לו: “מה תעשה”? ואולי היה לו רעיון יפה להגדיל ולהרבות את הפרסטיג' [היוקרה] של הברון גם בדרום הארץ – מי יודע נסתרי לב?

בלוך ביקש תחבולות, ומצא שהקַימקאם מעזה² ברוב טפשותו לא הבין את חפצו הטוב להעשירו… ובעד עוון טפשותו הורד מכהונתו ואחר, חדש, בא במקומו. הלז ידע בזכות מי עלה לגדולה, וכבר תפס את הענין.

בינתים הביאו חמרי בנין לראשון, הוזמנו נגרים, והעבודה סודרה על מגרש אחד בראשון לציון, לפי חשבון המשפחות שנתקבלו בפריז להתישבות בבאר טוביה. בנו בתי עץ, פרקו את החלקים, סִמנו את החֻליות במספרים, והניחו כל בית לבד בגל [בערמה], על מנת להקימו כבנין קבוע בבאר טוביה.

ערמות ערמות של בתים מפורקים הצטברו בראשון וחכו להעברתם למקום תעודתם.

אנו, אני והורוויץ חברי, כבר זַחְנו את דעתנו מבאר טוביה, למרות שמלכתחילה הובאנו מן הגליל כדי לעזֹר ביִסוּד הנקודה הזאת. קוה קוינו ששנינו נשאר בראשון, ומצאנו פה די מקום להתגדר. והנה ביום בהיר אחד קבל בלוך תלונה מאת הקַימקאם היפואי שהבסרבים, ההולכים בטל בעיר ועומדים ברחובות כנופיות כנופיות, מפריעים לו את הסדר, ומיַעץ הנהו להוציא כמה שאפשר משפחות מן העיר טרם יארעו תגרות בחוצות. אז נזכרנו שיש איזה באר טוביה בעולם המחשבה, והתחילה העברה. חלק מן הבסרבים הושיבו לפי שעה בצריפים שהשאירו בלתי מפורקים בראשון [לציון], בשביל חלק אחר נשלח מטען קרשים [לבאר טוביה].

בבקר אחד, ביום שמִני בתשרי תרמ"ט, נקרא חברי לבית הפקידות, ובלוך פנה אליו במלים קצרות: “אסוף את חפציך וסע עם הטרנספורט [משלוח המטען] הראשון לבאר טוביה”. חברי לא ענה אף מִלה, הלך שחוח הביתה, אסף איזה דברים קלי ערך, וטִפס וישב על אחת העגלות הטעונות קרשים, לוחות, טפחות ועוד מיני חוליות מבתים מפורקים, וחֶבר נגרים.

העגלונים היו כֻּלם אכרי ראשון. הדרך עד גדרה היתה מוכרת להם במקצת, אבל משם והלאה אף אחד מהם לא נִסה אף פעם להתרחק. העקספדיציה [משלחת המסע] יצאה אל הדרום הרחוק מבלי שידעו את הדרך ואת האדמה הקנויה, ואך את השם לבד, “קסטינה”, שָׁגרו על פיהם.³ רק פקודת שליט עריץ כבלוך, שאסור לענות לו או ליעץ לו, ומה שיצא פעם מפיו לא ישונה, הכריחה עדה של יהודים לצאת לדרך רחוקה ואי סלולה, שכל מיני הרפתקאות אפשר למצא בה, בעצם הימים הנוראים. טעו כמובן בדרך הרבה זמן, ולמחרת בבקר, ערב יום הכפורים, אחרי תלאות וענוים קשים שסבלו בדרך לא סלולה, באו לכפר הערבי קסטיניה, שזה בערך שעה מזרחה מאדמת באר טוביה.

פנו מערבה לחפש את “באר טוביה”, ומצאו איזו גבעה קטנה שסִמני חורבות מישוב עתיק נראו עליה, וַיחליטו שזה בודאי המקום המיועד. מבלי להיות כלל בטוחים בזה פרקו את משא העגלות, השליכו את מטענם וברחו הביתה, כי העגלונים בעצמם הלא אכרי ראשון ומחויבים להגיע הביתה ליום כפור. אבל חברי הורוויץ וקִבוץ קטן של נגרים נשארו באופן מגוחך כזה בדרום הרחוק מישוב עברי, בלי מזון ובלי מים, עם ערמות עצים, תחת כיפת שמי הדרום, מבלי להיות בטוחים אם לא יבואו תיכף לגרש אותם מן המקום הזה, שלא היו בטוחים אם הוא שייך לבאר טוביה.

בחפזון סִדרו מאי־אלה קרשים מלונה כמו במִקשה.⁴ במקרה נמצאו עמהם איזה מחצלות, וכבר נעשה מעון. רק אז שמו עיניהם לסליהם ומצאו שהסלים ריקים – בלי שום מזון, ואף טיפת מים לרוות את צמאונם. כפי שיום כפור יום צום, לא היתה נחיצות מרובה לדאוג למזון, אבל אחדים מהנגרים היו יהודים חרדים לדת, והם רטנו שאכילה בערב יום כפור מצוה כיום כיפור גופו, ועל מא דה [זה] היו שרויים בצער ודאגה.

כאשר השמש סובבה את מהלכה לדרום השליכה את קרניה על ערמת העצים הגדולה, ואנשי הכפר בית דִרַאס⁵ הכירו מרחוק בשִׁנוי המוזר שנתהוה על גבעה ריקה זו הגובלת עם אדמתם. מרוב סקרנות באו לסַיֵר את המקום ומצאו הפתעה משונה שלא פִּללו: קומץ קטן של יהודים, וערמה גדולה של עצים, שאגב אורחה מצאה חן בעיניהם וכדאי יהיה לבקר גם בלילה, לתועלתם… אך לפי שעה החוש של סַחַר מֶכֶר הבינם שפֹּה גם מקום למכור מים ומִנֵי מזונות בכסף, והציעו את שרותם. והיהודים הכשרים שלנו הספיקו לקים את המצוה של אכילה בערב יום כפור ויִשְׂבעו ביצים ופת ערבית.

זוהי הִסטורית היום הראשון של באר טוביה,⁶ וככה התענה הקומץ הקטן הזה של המתישבים הראשונים, יהודים כשרים, ביום הנורא, יום כפור.

אמנם השכנים הטובים דאגו מאז לאורחים החדשים, ומהיום ההוא והלאה לא פסק המקח וממכר, והודות להם לא סבל הקומץ שלנו מחוסר מים או מזון. אך המים של כפרי הדרום נשאבים מהבאר על ידי אנטיליה,⁷ והחבל עשוי משרשי רותֶם הנותנים למים טעם וריח לפגם שאיש אירופא אי אפשר לו לסבול. אך ההכרח לא יגונה ולכל מתרגלים, עד אשר חפרו באר וסדרו משאבה בבאר טוביה גופה.

ממחרת יום כפור זה נקשרה באר טוביה [לראשון לציון] על ידי עגלות בקשר תמידי, מדי יום ביומו, וערמות ערמות עצים ורעפים כִּסו את פני הגבעה. כעבור שבועַים להתיַשבות החדשה הופיע בראשון חברי הורוויץ, שבא למסור בעל פה דין וחשבון לפקידות מכל הנעשה שם, ולקבל פקודות חדשות. בעמדו מדבר עם הגנן מר קוולן לא גרעתי עין ממנו. האמת נִתנה להאמר שקשה היה להכיר את האיש – עד כמה נשתנה במשך השבועיים האלה! מראיהו כחצי פראי. ומר קוולן בפנותו ממנו אמר אלי: “הלא חברים אתם, ואיך אפשר שכל הסבל יפול על שכמו לבד?”, והשאר כבר מובן מאליו, בלי אומר ודברים. באותו יום התכוננתי לדרך כמו לאי סָחַלין,⁸ לקחתי עמדי מכל דבר שיכול להביא לקצת נוחיות, והוגלתי מראשון לבאר טוביה.

באתי לבאר טוביה, אבל דוקא באר לא מצאתי, ואך חצי צריף שהספיקו כבר להעמיד על מקומו המיועד, וממנו פִנה ויתד⁹ לבנות את כל המושבה. אני, המאושר, נכנסתי כבר ישר תחת פנת גג של רעפים אדומים, הראשונים בכל הדרום, מעין דיזגרמוניה גמורה עם כל הסביבה, מובלטים באדמומתם הצעקנית על קילומטרים רבים מסביב.

עם בואי השתדלתי להכניס מרץ חדש, וסדרי המקום נשתנו קצת. הרגש הרגישו שיד סדרנית נחתה פה. את כל הנגרים שהיו אז בארץ אספו למקום, ושני הנגרים הקבלנים, ר' שמחה ומאיר, חִלקו ביניהם את העבודה: לקחו כל אחד צד אחד מהרחוב, לבנות בהתחרות בטֶמפו חזק. והד הפטישים המכים על ראשי המסמרים נשמע למרחוק בסביבה השקטה כהדרום אז.

ואני, ביום ידַי מלאות לְנַצח על העבודה, ובלילה על מטתי לא זזה ידי מהרובה. כל רשרוש קל בחוץ העמידני על רגלַי, וסבבתי עם הרובה את כל ערמות העצים ובתוך כל הצריפים הגמורים למחצה, שמא מתחבאים שם מי מן השכנים הטובים שניסו את מזלם לקחת מעשר מהערמות. ובלכתי כה וכה אני משנן לי את הפסוק “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ואליך לא יגש”.¹⁰

בינתים מוסיפים להגיע כסדרם משלוחים של חמרי בנין ועמהם גם צרכי בני אדם, והחיים בבאר טוביה הנבנית התחילו ללכת במסלול. השכנים כְּאִלו מעריצים את מפעלנו ואת מרצנו ולא מציקים לנו, למראית עין, בהתחשבות עם הרגישם טובת הנאה מאתנו. אך בסתר הלכו והלשינו בפני הממשלה בעָזָה שהיהודים באו ובונים “קומפניה” [כפר] חדשה על גבול אדמתם. להממשלה היה אוֹי לה מיוצרה ואֲבוי לה מיִצרה.¹¹ המושל העזתי, שעלה לגדולה על פי רמז של מר בלוך – המלשינות הזאת היתה למורת רוחו.

למען כסות עינים בפני תושבי המקום, שלחו איזה חיָל שוטר עם פקודה בכתב מהקַמיקאם על אִסור הבניה. כפי הנראה החיל הטורקי לא היה טפש כלל וידע מה לפניו, ובעיניו קראתי אחרת לגמרי מאשר בכתב. בכדי שלא יִשנו השכנים להלשין, צִוּו על החיל להִשאר על המקום לזמן בלתי מוגבל ושכל השכנים ירגישו בהַוַותו, ואז ממילא נופלת האחריות ממוכתרי הכפרים להודיע מכל מה שנעשה בסביבתם.

אני קִבלתי אותו בסבר פנים יפות, מסרתי לו ולסוסו צריף מיוחד, וגם הקצבתי לו מספוא עבור סוסו ביד רחבה, ולחיל גופו איזה סכום כסף יומי שכר בטלה. והג’נדרם לא ידע במה להודות לי בעד רוב טובה ואמר: “תַחְת אומרַק” – עבדך אני כל אשר תצוני אעשה. מאז כמובן לא היתה דרושה שמירתי בלילות. כאשר רק הריחו השכנים את הג’נדרם, פחדו לגשת בלילה לשם גנבה מאימתא דמלכותא. מנוחת הלילה שבה אלי ונתתי שבח לבורא.

בכדי שלא להיות חס ושלום כפוי טובה ולקבל כסף חנם, עמד החיל שלי עם שוטו בידו כל הימים וזֵרז את הנגרים למהר מלאכתם, שיגמרו את הבנין טרם שיחליפו אותו באחר. וככה צצו גגות אדומים בין לילה כפטריות וככמֵהין לאחר גשם, והישוב התחיל להתפתח.

הראשונים שהתישבו היו השוחט ומשפחתו, וכשלושים פועלים יהודים רוָקים. ואיך אפשר ישוב כזה לעזוב בלי מנהל, היתכן? הנה הופיע פקיד מנהל, יהודי אלזסי, מר אטינגר. הלה שכב כל היום פרקדן על מִטתו וסָפר את הרעפים, וידו מסלסלת בשפמיו מרוב שִעמום. אני גרתי עמדו בצריף אחד, רק קיר מבדיל בינינו. והנה נשמעה יריה בתוך החדר וכולו התמלא עשן של אבק שרפה. נדהמתי בעלות על לבי מחשבה שמרוב שעמום אִבד האדם את עצמו לדעת. אבל בהתפרצי לחדרו ראיתי שהוא יושב על מיטתו וצחוק תם על שפתיו, בהראותו באצבעו על קרבנו. זה היה עכבר גדול, שנפל שדוד בידו החרוצה של מי שהיה חיל בצבא הצרפתי.

בינתים התקדמה העבודה במושבה. הפועלים הקיפו את כל הנחלה בתעלה עמוקה, נָטעו עצים ברחוב וחִפשו את הבאר במקומות שרמזו עליהם השכנים במרמה – להאריך את זמן קנית המים אצלם. ועל ידי הערביים השכנים במרמה – להאריך את זמן קנית המים אצלם. ועל ידי הערבים השכנים עם בהמותיהם,¹² בתור שכירי יום, חרשנו וזרענו את השדות בתבואות חורף, והמקום קִבל צורה.

הנגרים עושים את שלהם, בהמשיכם את עבודת הבנין. פתאום מתיצב לפני הג’נדרם, ומספר כי לאשדוד באה איזה משלחת ממשלתית. משם רואים היטב את הבנינים החדשים, לכן כדאי ורצוי הדבר לסמא את עיניהם. מה עשיתי? מסרתי על ידו שלש לירות צרפתיות, והוא בעצמו היה שליח מצוה זו. כעבור איזה שעות בא והודיע בשמחה רבה כי נפטרנו מהנגע הזה, וכי לא שכחו לֵהָנות גם אותו בחלק מן הבקשיש.

משהגיע החורף נתכו ארצה גשמים בלתי שכיחים, והנחלים עוברים על גדותיהם ממי ההרים הנִגרים אל הים. באר טוביה נקרעה לגמרי מן הסביבה, באין שום אפשרות להגיע לאיזה מקום ישוב.

עברו כעשרה ימים ב“אין יוצא ואין בא”.¹³ כל המזון כבר אָפַס אצלינו ונאלצנו לבשל מן החִטה שהיתה מוכנה לזריעה. ופתאום היתה לנו הפתעה: ערבי מאשדוד, משכמו ומעלה גבוה מכל בני הכפר, הופיע בגבולנו עם חמור טעון שק קמח בשבילנו. אין באפשרותי לתאר את השמחה והתרועה בפגוש אנשי המושב את המלאך המושיע הזה, אותו ואת חמורו. באשדוד היה טוחן ערבי נוצרי שאצלו היינו קונים קמח מדי שבוע. כאשר נגרענו מן הישוב [נעדרנו מאשדוד] הרגיש הלז שהרעב בא אלינו, והוא לא נח ולא שקט בחפשו כל מיני תחבולות להעניק לנו שק קמח, אך כל הזמן ללא הועיל. אבל ביום העשירי, כאשר הוטהרו קצת השמים, בחר בענק זה וישלחהו סחור סחור עם החמור הטעון שק קמח. בבוא הערבי לשלולית לקח את השק על כתפיו הגבֹהות והעבירו אל היבשת, ואז שב ולקח את החמור על גבו והעבירו, וטען עליו שוב את משאו. והמרחק מאשדוד עד באר טוביה, שהוא בימים כתקונם כשלושה רבעי שעה הליכה,¹⁴ סבב יותר מחמש שעות. באותם הימים נטבעו [טבעו] כמה וכמה ערביים עם חמוריהם בסביבת יבנה, בלכתם מיפו אל הדרום.

אחרי רוב עמל ועינוים של חבלי לידה קשים, לברוא יש מאין במקום שמם ורחוק מישוב תרבותי, קִבלה סוף סוף המושבה צורה קבועה [צורת יישוב קבע]. חן המקום חדר ללבי עד שהתקשרתי בחבלי חִבה להיצירה החדשה שחוללה בעזרתי. חשבתי בתומתי כי הנה אנוכי אשאר בלי ספק להמשיך את העבודה, כי מי יהין להזיז את היוצר מיצירתו? והנה לתמהוני הופיע איזה צעיר, ומציג את עצמו בתור אגרונום לוסטגסטין אותו שלחו לבאר טוביה ישר מפריז. הצעיר הזה, יליד ירושלים, למד חקלאות בצרפת, ובשביל ששלט בשפה הצרפתית מצאוהו ראוי לקבל משרת מנהל עבודה בבאר טוביה – שעשוהָ מקלט לאוסף פקידים עוד בטרם דרכה [שם] רגל אכר מהבסרבים אשר עבורם נקנתה האדמה.

לוסטגסטין זה התנהג דוקא באדיבות ולא נכנס לד' אמותיהם של אחרים, להצר את צעדיהן בעבודה, והסתפק גם הוא בספירת הרעפים שמעל למטתו, ואנחנו ישבנו לנו בחדר אחד כשבת אחים גם יחד. אך ממילא מובן שבמקום קטן כזה בתחילת התהַוּתו, פקיד מנהל ואגרנום מדופלם, לא נשאר שם מקום בשבילי.

ביום בהיר אחד, משנכנס אדר, קבלתי הזמנה מהאדון קוולן לבוא לראשון לציון לאיזה ימים, כביכול הוא חפץ בעזרתי לסמן כרם גפנים שהפקידות ניגשת לנטוע על חשבונה, ממינים שצריכים לבוא באניה מאירופה. כרם ראשון ממינים משובחים ומבוררים, שישמש התחלה להכנסת גפנים מיוחסות לארץ ישראל, ומכירים במומחיותי לסימון. את כל חפצי אוכל להשאיר בבאר טוביה, אך בכל אופן מהראוי למסור את הנהלתי במשק לפי שעה לידיו של מר לוסטגרטין.

כדאי לציין פה את האכזריות של פקידי הברון. לכאורה הדבר בגדר הנמוס, אך אני לא נקראתי לזמן קט, אלא נקרעתי ביד אכזרית מאת יצירתי, ובזה חסל סדר עבודתי בבאר טוביה. ששה חדשים בִּליתי שם, בימים היותר קשים ומסוכנים, ואיזה חורף נורא ומלא תלאות וסבל אי אנושי שעבר עלינו, המיַסדים, שאפשר לכתוב על זה לבד ספר שלם. וכאשר רָוַח לנו קצת, וכמעט שהתקשרתי אל המקום לאהבה אותו, אז רימוני באופן מגוחך שאשוב לראשון על איזה ימים. התגלגלתי כמה זמן בראשון מבלי לדעת באיזה עולם אני נמצא. סִדרתי לי משכב על קתות של מגובים במקום מזרן – כל חפצַי בבאר טוביה ועצמותי בראשון – ולשאול ממר בלוך פתרון הדבר, הלא מסכן אתה את נפשך. רק אחרי שבועות מספר קִבלתי כלאחר יד רשיון ללכת ולהביא משם את רכושי, ולהגיד לבאר טוביה שלום לנצח.

אבל מהעז הזה יצא מתוק. עובדה זו הביאה עמדה החלטה גמורה וחלוטה, שכל זמן שאהיה רוָק יטלטלוני ככדור משחק ממקום למקום מבלי להתחשב כלל באישיותי. לאן שיחפצו: זכרון יעקב לראש פינה וליסוד המעלה, ומשם לראשון לציון, ומראשון לבאר טוביה, ושוב לראשון, ומי יודע את כף הקלע שעוד נועד לפני בעתיד. בכדי לעשות קץ לנדודי החלטתי להכביד ויהי מה את נטל משאי, והרעיון לחיי משפחה ולהתקשר למקום אחד נעשה לאידאל נשגב בחיי.

עקבתי מרחוק בשימת לב את מצב באר טוביה. שם לא היה הכל כשורה. עם התישבות האכרים הבסרבים התחילה תיכף פרשת פגעים ואכזבות. באר טוביה נהפכה לבאר מריבה. הם טרם התאזרחו בבתיהם, והנה החל כבר בלוך לסדר גרושים ודמעות העשוקים הרטיבו את אדמת באר טוביה.¹⁵ ואמנם בדיעבד לא היה לי כלל מה להתחרט על שעזבתי מושבה זו, כי בראשון לציון נפתח לפני מעיָן של עבודה מענינת במשתלות ובנטיעות.