יחד עם העבודה המעניֵנת שקמה לפני בראשון לציון, עלתה על לבי המחשבה להתקשר בעבותות עוד יותר חזקים ולבנות כאן את ביתי. סודי זה גִליתי באחד ממכתבי לפני מורשה עירנו מר מרדכי פדובה,¹ שהשתדל עבורי לשַׁלחני ארצה, והתחקה תמיד לארחי ורבעי בארץ אבות. הלז התחיל לחשוב אודות זה בכובד ראש. באותה שעה היה מעונין בחיפוש דרך עבור בת עירי שנשבתה בין הגויים – בת ציון אחת מיני אלף, שכבר יצא לה מוניטין להיות סופרת בישראל, והשתוקקה בכל נפשה לארץ האבות.

המורשה התלבש באצטלא של שדכן והציע לפני להיות גואל נפש אחת מהגולה, ולקשור את חיי עם הנפ"ש.² הדבר כמובן מצא נתיב ללבבי, וכפי שמשפחתה לא היתה מוזרה לי, והכרתיה מימי הנוער טרם לכתי ארצה, לא חשבתי הרבה ושלחתי למורשה שלי כוח והרשאה לקרב את הרחוקים ולסייע לבנות בית בארץ ישראל.

והדבר המופלא הזה יצא אל הפועל. לא ארכו הימים והתחלפנו בתמונות ובמכתבים. הלבבות התקרבו, המרחק ביננו הלך ונאבד, וַתִתן בכל לב את הסכמתה ללכת אחרי ולבנות קן משותף בארץ מולדת האבות. מחוף הוולגה³ עד לבריסק דליטא עפו הטלגרמות ומשם לראשון לציון, ובאחד הימים באביב תרמ"ט קִבלתי טלגרמה: “מזל טוב, כתבנו תנאים. פלונית התארסה לפלוני”.

השמועה עשתה לה כנפים בראשון, והנוער, שהיה צמא מאד למאורעות כעין אלה, התנפל על המציאה לסדר איזה הלולה וחנגא. גיטל לובמן⁴ הטובה קִבלה עליה להיות המחותנת ולסדר חגיגה פומבית ו“תנאים” רשמיים בביתה. תמונות

נחמה פיינשטיין (לימים פוחצ’בסקי) בזמן לימודיה בגימנסיה בצריצין.

מיכל פוחצ’בסקי, תמונה ששלח לארוסתו נחמה פיינשטיין ברוסיה (צולם ביפו, תרמ"ט).

תמונה זו תהי ל—/להנפ“ש המלאה חן ותפארת/חלף תמונתך עדינה/נחמה בן החן/קבלי תמונת עורך ערכך/איש עובד אדמת קדשנו/בתור גנן עברי בהמושבה “ראשון לציון”/מיכל זלמן פאחאטשאווסק/אור ליום ה' כ' לירח אדר ראש' תרמ”ט

החתן והכלה הועמדו בראש השולחן, מעולפות בפרחים מרהיבי עין מתוצרתו של החתן דנן, ולחיי הזוג הזה שתו כלם לחיים! והוָתיקים הראו כיצד מרקדין לפני כלה צנועה ושקטה כזו. עד אור הבקר לא פסק הנוער משירים ורִקודים, וכל הלילה הרעישו את אויר המושבה – על אפו ועל חמתו של צאוס⁵ הזועם מתוך בית הפקידות הגבוהה, שאין לו במקרה כזה רשות להפריע.

לפי חוקי הדיקטטורה של בלוך, כל דבר הנעשה במושבה, מקטן ועד גדול, צריך היה להודיע להמנהל בלוך. אוי ואבוי אם לא סִפרו לו על איזה עובדה, או מקרה שהוא שהתהוָה במושבה. בלאו הכי לא נעלם ממנו דבר, ומה שלא הודיעו לו ידע בעצמו, ואוי ואֲבוי לאיש שלא מִלא את חובתו למסור מכל מה שאירע עמדו. ובכן גם אני מחויב הייתי למסור לו על דבר החגיגה שחגגו ברוב פאר ועליצות בבית מר לובמן לכבודי ולכבוד המאורע החשוב, שהתארסתי באופן מופלא!

הוא קיבל את הודעתי בקרירות רבה, בתור אינפורמציה, כמו שמכר מודיע לו שקנה סוס. אף מִלה אחת חמה או ברכה, מפני הנמוס גרידא, לא יכל האיש להוציא מפיו. אף כי הצטַיַנתי בעבודתי ובמסירותי, והגנן קוולן מסר לו את שביעת רצונו מאתנו וגם העלו לנו את משכורתינו החדשית מבלי שתבוא שום דרישה מצדנו.

כמעט בכל יום היה בלוך בא אל הגן. היה מסתכל מן הצד אל הסדר והקידמה [ההתקדמות, ההתפתחות] במשתלות – בעצי הצִטרוסים [ההדרים] ועצי הנוי, בירקות ובפרחים, ובכל העניָנים המסורים בידנו. חשבתי בלבי כי באחד הימים, לעת רצון, אם ימָצֵא על ידי בגן, אציע לפניו את בקשתי שישתדל להמציא עבורי רשיון מהמרכז הפריזאי לנסוע לחוץ לארץ לאיזה חודשיים, לעירי, לחוג את חג הנִשואין. אך במצאי פעם שעת כושר להביע לפניו את חפצי זה, פקח עלי זוג עינים איומות ובצעקה הדומה לנהם הכפיר ענה ואמר: “מה?? להתחתן!!!”. אני נרתעתי לאחור והמשכתי את עבודתי בלי הבט בפני אדם רשע זה.

עבר עוד איזה זמן, ואני מקבל מכתבים אחרי מכתבים לבוא הביתה ולגמור סוף סוף את העניָן, כי הבת מתגעגעת לציון! התאזרתי בעזות מצח ובאתי לפניו אל משרדו, לדרוש ממנו בתֹקפה את רשיון הנסיעה שלי ויהי מה. בעמדי ככה מתוח לפניו מדד אותי בעיניו, והפעם הרגיש שיש לו עסק עם עקשן שעומד איתן על דעתו. כנראה שזה דוקא מצא חן בעיניו, כידוע שאבירי הלב אינם אוהבים את מוגי הלב. הפעם ענה לי אחרת והסביר לי את הטעם לסֵרובו: כפי שכעת נגשו לבנין בית המשק הגדול “ארוות הברון”. על הבית הזה תהיה דיוטה עליונה ובה יסדרו דירות לפקידים, וגם אני בחשבון זה. לכן אני מחויב לחכות עד גמר הבנין ועד אז אין לי מה לדבר מזה. “וזה דבר הגיוני”, מפני שאין למצוא אף דירה אחת לשכור בראשון". דברים של טעם אלה השתיקוני לזמן מה.

אך האם יש דבר העומד בפני הרצון?

כעבור איזה זמן הופיע בראשון מר שייד, המפקח הראשי למושבות הברון, כדרכו. פניתי למר בלוך שירשה לי לדבר עם מר שייד אודות הרשיון. את בקשתי זאת לא נתנני, אך צִוה עלי לחכות בדיוטה התחתונה והוא בעצמו עלה למעלה למר שייד להביא לי תשובה. אני הייתי בטוח שיביא תשובה שלילית. התשובה היתה כזו: רשיון נִתן לי על ששה שבועות הלוך ושוב, גם להביא את אשתי! אך דירה לא אקבל עד גמר הבית החדש, והחדר שגרתי בו בתור רוַק, אני מחויב לסלק את ידי ממנו בתור קנס עבור זה שאני דוחק את השעה.

את המלים האחרונות כמעט שלא שמעתי מפני גל של שמחה שהציף אותי. טרם הספקתי להודות לו על חסדו הגדול, כבר ברח ועלה על המדרגות ונעלם ואֵינו. במושבה לא האמינו לי כי עלה דבר כזה בידי, לרכך את לב האביר הזה לאחר שקִבל פעם החלטה שלילית! להוציא ממנו במהירות רבה כזו את רשיוני לנסוע להתחתן, ולהביא גם את חברתי הנה. רובם אמרו שעד שלא יראו אותי על האניה לא יאמִנו.