בזריזות רבה סִדרתי את כל ההכנות לנסיעה למולדת החורגת שלי, וביום בהיר אחד בירח תמוז תרמ"ט ירדתי באניה רוסית בנמל יפו לנסוע לאודיסה.

מהדרך חזרה לרוסיה לא נשאר לי שום רֹשם. לא אדע מדוע זה נִטשטש הכל כנְיָר חלק. רק מאורע זה האחד נשאר בזכרוני: בנמל אודיסה נפגשתי שוב עם הג’נדרמריה הרוסית החביבה. בבקרם את הפספורט שלי, עמדו ותמהו “איך זה? הפספורט שלך אומר שהלכת להתפלל בארץ הקדושה, וכבר עברו ארבע שנים. מאז עד היום התפללת? אנחנו נלמד אותך איך להתפלל!” ורשמו על הפספורט פקודה ולא עלה כלל במוחות של הגוים האלה שאפשר לי במקום מולדתי להִמצא בלי פספורט, ובשובי אסדר לי פספורט חדש ואצפצף עליהם.

באודיסה פגשתי יום מעונן. גשם נִתך ארצה ושלוליות ברחובות, ובין רגע והשמש הציצה מבין העננים והחום מחניק. מה רב ההבדל בין אקלים זה לאקלים ארצנו! מקרון הרכבת אני מביט על הסביבה, עיני מחפשות הרים גבוהים ועמקים צרים. המישור החד גוני נמאס לעיני. היערות הנפגשים [עם המבט] עוד איך שהוא, אך האופל שבהם, באמצע היום, מפיל עלי תוגה בהִזכרי בשמש ארצינו המחדירה את זהרה אל תוך חורשות הכרמל ומבליטה כל ענף עץ לחוד. שם אתה מרגיש איך אור וצללים משמשים בערבוביה, ופה אתה רואה אך גוש אחד אפל. והלילות, הלילות! בהחיל הירח הצח בלי שמץ כתם על שמי ארצנו! ופה צִלתה מרובה מאורה. האם כבר חָפרה הלבנה ובושה החמה בארץ הפרעות?¹

הדרך הולכת ומתקצרת. עוד מעט עיר מולדתי, ערש ילדותי. זכרונות הילדות, הנַערות והבחרות מסתדרים ומתיַצבים לפני עיני. וגל חדש מציף מחשבות על דבר פגישת ההורים החביבים, המשפחה, ידידים, מכירים. הכל עובר בערבוביה במוחי, כמו שהחורשות עוברות במעוף עם מרוצת הרכבת. אך נקודה אחת עקשנית חוככת ומתרכזת במוחי, והיא מטרת נסיעתי, הפגישה הראשונה עם בחירת לבי, אשר חיבת ציון קשרתנו יחד. וכל מה שהתחנות נעשות יותר מוכרות לי, כן גדלים ומתרבים ההִסוסים שבלב.

הנה ממרחק אני מכיר כבר את פרוְרי עירנו. הלב מתחיל לדפוק בחזקה, והעינים ממצמצות ומזילות טִפות גסות לתוך ממחטתי. שריקה איומה מהקטר, ודגל ירוק מופיע בידי שומר הפסים. הקטר מתעצר ממרוצתו [בולם], הגלגלים חורקים ומשמיעים קול אנחות וגניחות. זעזוע חזק, כֻּלם נופלים הצידה והקטר נח מזעפו. אני מביט מתוך אשנב הקרון. לפני עיני עומד בית נתיבות, אחד המפורסמים, המקום לא מוכר לי כלל. עזבתי תחנה ממרדגה הרביעית, וכעת מצאתי בית נתיבות גדול ממדרגה הראשונה, עם כל הקומפורט האירופי. איזה שנוי נתהוָה בעיָרתי!

לא הודעתי את שעת בואי בכונה למעט בפרסום בזמן המשטר הצַרי, שחיק עצמותיו.² וטוב עשיתי, כי במשך ארבע השנים נשתנה מהלך מחשבות בני עירי על דבר ארץ האבות, וכלם התעניֵנו בבא יותר מבהולך.³ לבואי חיכו כאל מלקוש, ולוא ידעו שעת בואי, כי אז עשו לי פגישה פומבית יוצאת מן הכלל. בכל זאת מצאתי ידידים אחדים שחִכו לי על סמך ספקא, אבל את העיקר שחפצתי לפגוש… לא מצאתי.

בדרכי מהתחנה לבית הורי, שוב נפגשו עיני באותה העיָרה הסואנת, המסורה ראשה ורובה בסחר־מכר. ועִם זה, מביטים בעיני חשד ומפחדים לקול עלה נִדף. והיהודי כפוף, גם פוחז [ממהר], ופוחד ומטיל עיניו לצדדין. בשוותי [בהשוותי] אותם לאחי הנמצאים בציון, שם במושבות עם כל הסבל וההכנעה שלהם המעושה לפקידי הברון, הלא בפנים הלב בכל זאת מתרוצץ דם חפשי, והגב הולך ומתיַשר באופן אוטומטי. הלא סוף סוף רק עול אפוטרופסים עלינו, ולא עול עריצים רשעים הרוצים לכלות אותנו מן העולם.

הפגישה עם הורי היתה מעניֵנת מאד. הם כבר התפיסו עמדי על זה שנסעתי למרות רצונם, והרגישו בי כבן אובד הנמצא מחדש. האֵם לטפה אותי ולא האמינה למראה עיניה, שבארץ פראית אוכלת יושביה התפתחתי ונעשיתי לגבר, שאפשר לשוב עוד מארץ גזרה זו ופני אדם לי. כל הצער שהסיבותי בנסיעתי לארץ ישראל, ואולי חטאתי נגד כִּבוד הורים, הכל נסלח לי, הכל מחול לי, ושוב צדיק תמים אני בעיניהם. גם עם “המורשה” השלימו,⁴ כי הוא הועיל לזה שיזכו להובילני לחופה בעיר מולדתם, בחוג כל הקרובים שלנו.⁵

עם בואי לעיר מולדתי בתור השב מארץ אבות ארץ ישראל, על מנת לשוב במהרה, נעשיתי לעניני דיומי [עניין היום, שיחת היום]. שני אנשים שנפגשים היתה שיחתם ארץ ישראל. כל סוגי יהודים ויהודיות, מכל השכבות שבעם, באו בהמוניהם לשמוע ממני פריסת שלום מארצם החביבה – אשר הם ואבותיהם ואבות אבותיהם לא ראו אותה בעיני בשר. הקיפוני בשאלות, ממש כמו אחד שפגש את חברו מנוער שבא כעת מעיר מולדתו ממקום ערש ילדותו, וכל פרט קטן מענין לו וחשוב בשבילו. כמה מגוחך היה לי לשמוע שאלות תם על הארץ ופריה! וזה הבִנותי: לו שב למשל אחד מאוסטרליה או מאפריקא הדרומית לא היו מקיפים אותו בשאלות כאלה. אבל כיוָן שבאתי מארץ ישראל – הלא כל ישראל יש לו חלק בה, ואיך לא ישאל איזה שאלות על שלום ארצו?

ימים ולילות ישבתי במסִבות, ופי לא פסק מלספר על דבר הארץ ויופיה. על אקלימה, חמתה וצִלתה, על גשמיה ורוחותיה, על נהרותיה וימיה, על הריה ועמקיה, על תוצרת הארץ, על בריאות טבעית ויופי לא מעושה. על העסקנים והעסקניות [הפעילים והפעילות], על בני הארץ בכלל ואפוטרופסיהם. לוא חֳדשים ישבתי עמהם כי אז לא נמאס להם משמוע. חבל רק שקִבלתי חופש רק לששה שבועות וזמני בצמצום היה. לגזול את המעט הזה מהנפ"ש אשר קניתי לי ביִחוסי הגדול שבן ציון הנני, גם כן לא מן היושר היה, ולכן קִפחתי, למרות רצוני, את נפש העם השואף לחדשות מארצו.

חג כלולתנו הוחג כיוצא מגדר הרגיל ברוב פאר והדר,⁶ לא לכבודנו אלא לכבוד ארצינו. בעונג לקחו כֻּלם חלק בשמחתנו, הקשורה בזכר ארצינו האהובה. הנִים המקשר את היהודי לארצו התעורר לשמע כי צעיר שב מארץ העברים על מנת להתקשר פה עם עלמה צעירה בקשר אמיץ, על ידי חופה וקדושין, ולשוב תיכף לארצנו הקדושה, לעבדה ולשמרה ולבנות שם את ביתם העברי.⁷ כמה מן היופי והפיוט יש בזה לנשמת היהודי, הקשור במולדתו מקטנותו על ידי ספר הספרים, וגעגועים בלתי פוסקים טורדים אותו כל ימי חייו עד זקנה ושֵׂבה, ואשרי מי שזוכה בסוף ימיו לנסוע ארצה ישראל ולמצֹא מנוחתו על הר הזיתים. האם יש בזה פלא ששמחתנו נעשתה לשמחת העם?

בואי לעירנו היה ממש מעין תעמולה לארץ ישראל. בלתי ישִרה, כאילו בעקיפין, וזוהי אולי התעמולה היותר פוריה ותועלתית. פתחתי הדרך להרבה משפחות מעירנו שנסעו אחר כך לארצנו והתאזרחו בה. עודני זוכר מִלה במלה מה שאמר לי הרב הגאון ר' יוסף בר בלכתי ארצה ישראל: “בני מה תעשה בארץ ישראל? אני שמעתי שחפצך ללמוד עבודת אדמה, ואני אומר לך שתלמד להיות רכב על דרך יפו ירושלים ולנסוע בשבת…”. זוהי ברכת רב גאון בישראל לחלוץ הראשון מעירו ההולך ארצה ישראל בשנת תרמ“ה, לחונן עפרה, לחיות ולהחיות, ולא על מנת להוסיף קבר על קבר. ובשובי לעירי בשנת תרמ”ט, נשתנה לגמרי הפרזטיז' של ארץ־ישראל. לבם ונפשם נהו לארץ מולדת, והרבה יהודים דתיים התאגדו לאגֻדות ושלחו צירים לקנות אדמה ולסַדר התישבות רחבה בארץ ישראל. לא ארכו הימים ואנשי עֲירתינו התחברו לחברה “מנוחה ונחלה” שנוסדה בורשה,⁸ ואחדים, מאין סבלנות לחכות, אספו את רכושם ובני משפחתם ונסעו תיכף ארצה ישראל.

אך בעיני – להפך, כי במשך הזמן הקט ששהיתי בארצנו, אִבדה את חִנה לגמרי ארץ החורגת שלי. מיום דרכו רגלי על אדמתה ספרתי את השעות והימים, מתי כבר אראה שוב את עפר ארצנו ואתענג באוירה הצח אשר במלא רֵאָתי אוכל לשאוף, אחרי שאויר עירתנו שָׂם מחנק לצוָארי ושאפתי רוח אך בכבדות.

בימים האחרונים לירח מנחם אב תרמ"ט עזבנו את עירנו, הורינו, קרובינו, ידידינו ומכרינו, ונסענו לאודיסה על מנת לסדר שם את הפספורטים ולנסוע באניה הראשונה שתפליג ליפו. אך לדאבוננו נתקלנו באיזה קשיים טכניים בעניני התעודות, והיינו נאלצים לשבת כעשרה ימים באודיסה.

אז נודע לר' זלמן שלמה האלקיש אפשטיין⁹ כי חבר אחיו, עם אשתו הצעירה, הידועה בעולם הספרות העברית בתור מתחילה, נמצאים באודיסה בדרכם לארץ ישראל. וַיפרסם את זה ברבים, ובאחד הימים סִדרו לנו קבלת פנים על כוס תה במעון הקיץ של אשר גינסבורג – “אחד העם”.¹⁰ שם התאספו משמנה וסֹלתה האודסאית, כמו הלוברסקים, ז' אפשטיין, יהושע ברזילי, פרדפלד, ועוד הרבה מ“בני משה”.¹¹

בימים ההם היה זמן תסיסת הרעיון של אגודת ב“ם, והתפלפלו שם על דבר ארץ ישראל הצריכה להיות על פי קנה המִדה שלהם. “אחד העם”, צעיר עם עינים חולמות ומצח גבוה שהתפשט עד חצי ראשו, מתלהב והולך מעדנות בחדר הנה והנה, וטוען: “הישוב העברי בארץ ישראל מחויָב לחיות על פי המסורה. שמירת השבת, הנחת תפילין, הם העיקרים שישוב יהודי צריך להתבצר בהם”. כנראה זו היתה הסיסמה של הב”ם… ישבו להם בשקט ובשלווה בעיר הגדולה השוכנת על שפת הים השחור וחולמים חלום באספמיה, ובעליַת ר' אשר גנסבורג חפֵצים לתקן עולמות. היו כאלה שענו לעומתם: “נעים וקל מאוד לתת דירקטיבות [הנחיות] לאלה שיושבים על שפת הים התיכון, לחוק חוקים איך יתנהגו חלוצי העם בארצנו. באופן כזה, בבקשה לשלוח ארצה ישראל עם החלוצים הראשונים גם את הגוי של שבת וישמור את השדות פן יבואו גנבים לגנוב דוקא מעבר השני של תחום שבת”, ועוד כהנה מלי מעליותא [מילים מעולות, דברים נאים ומשובחים]. ור' אשר מרחיב צעדיו, כועס ומתקצף כביכול על הַאי חוצפה ורוטן: “כן, הבלוי”ם מקלקלים לנו את כל הפרסטיז’ה בהתנהגֻתם החפשית. היו לא תהיה כדבר הזה“, וה”ב“ם” מבמבמים אחריו, היו לא תהיה…

לתקופת השנה בא אחד העם בכבודו ובעצמו לסייר את ארצינו ולחפש בה את ה“אמת מארץ ישראל”.¹²

אחרי אשר בִּלינו כעשרה ימים באודיסה עלה בידינו, אחרי הרבה עמל, לקבל את הפספורטים לחוץ לארץ מידי הגרדֶא נציולניק [איש המשמר הלאומי] ז’ילוני, שנדמה לי כבן תאומים [כאח תאום], להבדיל, עם בלוך שלנו. הגיע היום המאושר שנפרדנו מכל המכרים והידידים שרכשנו לנו בזמן שהותינו באודיסה. הפעם היו לנו הרבה מלַוִים, ומורגש היה שלא נדים לנו חס ושלום, אך מקנאים בנו, המאושרים שזכו לפנות עורף לאמם חורגתם העלובה. הננו כבר באניה, ומחכים בקוצר רוח שהאניה כבר תזוז מיבשת רוסיה העקובה מדם אחינו, ושלא לראות אותה לעידן ועדנים.

אניתנו התרחקה מנמל אודיסה, ומהרגע הלז התחיל אצלנו ירח הדבש, והנסיעה שלנו קִבלה צורה של “נסִעת נשואין” [מסע כלולות]. הדרך עברה באופן חגיגי ונדמה שגם הים לוקח חלק בשמחתנו.

בכל נמל ונמל ירדנו לסַיֵר את ערי המזרח. בנסיעתי הראשונה באנו לאלכסנדריה של מצרים בימים שעוד עִשְׁנו האודים מהשרפה שחוללו התותחים האנגלים, בכבשם את מצרים בשנת תרמ"ב. וכעת, אך ארבע שנים מנו, וכבר מצאנו עיר בנויה על תִלה בסגנון אירופה, וחיים סואנים ורועשים. קשה היה לתאר שבאנו לעיר אפריקאית.

פה בילינו יפה איזה מעת לעת [יממה], עד שבאה אניה רוסית אחרת לקחת אותנו ליפו. בדרך סִיַרנו גם את פורט סעיד. העֲירה הקטנה החדשה עשתה קִדמה רבה. אוכלוסִן היה בה מעט, אבל היה כבר נִכר סִמנים של עיר יפה בעתיד. זה עורר שמחה בלבנו, ותקוה כי גם ארצנו אשר שממה בשעריה תתנער מאפרה, ועוד נזכה לראותה בהִבָּנותה.

עוד יום, ומחוז חפצינו מתקרב. בבקר השכם, בטרם אור, קמנו לסַדר את חפצינו, שהיו פזורים, ובכל רגע תופשים מבט אל החוף הארץ ישראלי. וכמו בערפל נדמה שנראית כבר יפו, והלב מתחיל לדפוק בחזקה.