יחד עם העבודה המעניֵנת שקמה לפני בראשון לציון, עלתה על לבי המחשבה להתקשר בעבותות עוד יותר חזקים ולבנות כאן את ביתי. סודי זה גִליתי באחד ממכתבי לפני מורשה עירנו מר מרדכי פדובה,¹ שהשתדל עבורי לשַׁלחני ארצה, והתחקה תמיד לארחי ורבעי בארץ אבות. הלז התחיל לחשוב אודות זה בכובד ראש. באותה שעה היה מעונין בחיפוש דרך עבור בת עירי שנשבתה בין הגויים – בת ציון אחת מיני אלף, שכבר יצא לה מוניטין להיות סופרת בישראל, והשתוקקה בכל נפשה לארץ האבות.

המורשה התלבש באצטלא של שדכן והציע לפני להיות גואל נפש אחת מהגולה, ולקשור את חיי עם הנפ"ש.² הדבר כמובן מצא נתיב ללבבי, וכפי שמשפחתה לא היתה מוזרה לי, והכרתיה מימי הנוער טרם לכתי ארצה, לא חשבתי הרבה ושלחתי למורשה שלי כוח והרשאה לקרב את הרחוקים ולסייע לבנות בית בארץ ישראל.

והדבר המופלא הזה יצא אל הפועל. לא ארכו הימים והתחלפנו בתמונות ובמכתבים. הלבבות התקרבו, המרחק ביננו הלך ונאבד, וַתִתן בכל לב את הסכמתה ללכת אחרי ולבנות קן משותף בארץ מולדת האבות. מחוף הוולגה³ עד לבריסק דליטא עפו הטלגרמות ומשם לראשון לציון, ובאחד הימים באביב תרמ"ט קִבלתי טלגרמה: “מזל טוב, כתבנו תנאים. פלונית התארסה לפלוני”.

השמועה עשתה לה כנפים בראשון, והנוער, שהיה צמא מאד למאורעות כעין אלה, התנפל על המציאה לסדר איזה הלולה וחנגא. גיטל לובמן⁴ הטובה קִבלה עליה להיות המחותנת ולסדר חגיגה פומבית ו“תנאים” רשמיים בביתה. תמונות

נחמה פיינשטיין (לימים פוחצ’בסקי) בזמן לימודיה בגימנסיה בצריצין.

מיכל פוחצ’בסקי, תמונה ששלח לארוסתו נחמה פיינשטיין ברוסיה (צולם ביפו, תרמ"ט).

תמונה זו תהי ל—/להנפ“ש המלאה חן ותפארת/חלף תמונתך עדינה/נחמה בן החן/קבלי תמונת עורך ערכך/איש עובד אדמת קדשנו/בתור גנן עברי בהמושבה “ראשון לציון”/מיכל זלמן פאחאטשאווסק/אור ליום ה' כ' לירח אדר ראש' תרמ”ט

החתן והכלה הועמדו בראש השולחן, מעולפות בפרחים מרהיבי עין מתוצרתו של החתן דנן, ולחיי הזוג הזה שתו כלם לחיים! והוָתיקים הראו כיצד מרקדין לפני כלה צנועה ושקטה כזו. עד אור הבקר לא פסק הנוער משירים ורִקודים, וכל הלילה הרעישו את אויר המושבה – על אפו ועל חמתו של צאוס⁵ הזועם מתוך בית הפקידות הגבוהה, שאין לו במקרה כזה רשות להפריע.

לפי חוקי הדיקטטורה של בלוך, כל דבר הנעשה במושבה, מקטן ועד גדול, צריך היה להודיע להמנהל בלוך. אוי ואבוי אם לא סִפרו לו על איזה עובדה, או מקרה שהוא שהתהוָה במושבה. בלאו הכי לא נעלם ממנו דבר, ומה שלא הודיעו לו ידע בעצמו, ואוי ואֲבוי לאיש שלא מִלא את חובתו למסור מכל מה שאירע עמדו. ובכן גם אני מחויב הייתי למסור לו על דבר החגיגה שחגגו ברוב פאר ועליצות בבית מר לובמן לכבודי ולכבוד המאורע החשוב, שהתארסתי באופן מופלא!

הוא קיבל את הודעתי בקרירות רבה, בתור אינפורמציה, כמו שמכר מודיע לו שקנה סוס. אף מִלה אחת חמה או ברכה, מפני הנמוס גרידא, לא יכל האיש להוציא מפיו. אף כי הצטַיַנתי בעבודתי ובמסירותי, והגנן קוולן מסר לו את שביעת רצונו מאתנו וגם העלו לנו את משכורתינו החדשית מבלי שתבוא שום דרישה מצדנו.

כמעט בכל יום היה בלוך בא אל הגן. היה מסתכל מן הצד אל הסדר והקידמה [ההתקדמות, ההתפתחות] במשתלות – בעצי הצִטרוסים [ההדרים] ועצי הנוי, בירקות ובפרחים, ובכל העניָנים המסורים בידנו. חשבתי בלבי כי באחד הימים, לעת רצון, אם ימָצֵא על ידי בגן, אציע לפניו את בקשתי שישתדל להמציא עבורי רשיון מהמרכז הפריזאי לנסוע לחוץ לארץ לאיזה חודשיים, לעירי, לחוג את חג הנִשואין. אך במצאי פעם שעת כושר להביע לפניו את חפצי זה, פקח עלי זוג עינים איומות ובצעקה הדומה לנהם הכפיר ענה ואמר: “מה?? להתחתן!!!”. אני נרתעתי לאחור והמשכתי את עבודתי בלי הבט בפני אדם רשע זה.

עבר עוד איזה זמן, ואני מקבל מכתבים אחרי מכתבים לבוא הביתה ולגמור סוף סוף את העניָן, כי הבת מתגעגעת לציון! התאזרתי בעזות מצח ובאתי לפניו אל משרדו, לדרוש ממנו בתֹקפה את רשיון הנסיעה שלי ויהי מה. בעמדי ככה מתוח לפניו מדד אותי בעיניו, והפעם הרגיש שיש לו עסק עם עקשן שעומד איתן על דעתו. כנראה שזה דוקא מצא חן בעיניו, כידוע שאבירי הלב אינם אוהבים את מוגי הלב. הפעם ענה לי אחרת והסביר לי את הטעם לסֵרובו: כפי שכעת נגשו לבנין בית המשק הגדול “ארוות הברון”. על הבית הזה תהיה דיוטה עליונה ובה יסדרו דירות לפקידים, וגם אני בחשבון זה. לכן אני מחויב לחכות עד גמר הבנין ועד אז אין לי מה לדבר מזה. “וזה דבר הגיוני”, מפני שאין למצוא אף דירה אחת לשכור בראשון". דברים של טעם אלה השתיקוני לזמן מה.

אך האם יש דבר העומד בפני הרצון?

כעבור איזה זמן הופיע בראשון מר שייד, המפקח הראשי למושבות הברון, כדרכו. פניתי למר בלוך שירשה לי לדבר עם מר שייד אודות הרשיון. את בקשתי זאת לא נתנני, אך צִוה עלי לחכות בדיוטה התחתונה והוא בעצמו עלה למעלה למר שייד להביא לי תשובה. אני הייתי בטוח שיביא תשובה שלילית. התשובה היתה כזו: רשיון נִתן לי על ששה שבועות הלוך ושוב, גם להביא את אשתי! אך דירה לא אקבל עד גמר הבית החדש, והחדר שגרתי בו בתור רוַק, אני מחויב לסלק את ידי ממנו בתור קנס עבור זה שאני דוחק את השעה.

את המלים האחרונות כמעט שלא שמעתי מפני גל של שמחה שהציף אותי. טרם הספקתי להודות לו על חסדו הגדול, כבר ברח ועלה על המדרגות ונעלם ואֵינו. במושבה לא האמינו לי כי עלה דבר כזה בידי, לרכך את לב האביר הזה לאחר שקִבל פעם החלטה שלילית! להוציא ממנו במהירות רבה כזו את רשיוני לנסוע להתחתן, ולהביא גם את חברתי הנה. רובם אמרו שעד שלא יראו אותי על האניה לא יאמִנו.

בזריזות רבה סִדרתי את כל ההכנות לנסיעה למולדת החורגת שלי, וביום בהיר אחד בירח תמוז תרמ"ט ירדתי באניה רוסית בנמל יפו לנסוע לאודיסה.

מהדרך חזרה לרוסיה לא נשאר לי שום רֹשם. לא אדע מדוע זה נִטשטש הכל כנְיָר חלק. רק מאורע זה האחד נשאר בזכרוני: בנמל אודיסה נפגשתי שוב עם הג’נדרמריה הרוסית החביבה. בבקרם את הפספורט שלי, עמדו ותמהו “איך זה? הפספורט שלך אומר שהלכת להתפלל בארץ הקדושה, וכבר עברו ארבע שנים. מאז עד היום התפללת? אנחנו נלמד אותך איך להתפלל!” ורשמו על הפספורט פקודה ולא עלה כלל במוחות של הגוים האלה שאפשר לי במקום מולדתי להִמצא בלי פספורט, ובשובי אסדר לי פספורט חדש ואצפצף עליהם.

באודיסה פגשתי יום מעונן. גשם נִתך ארצה ושלוליות ברחובות, ובין רגע והשמש הציצה מבין העננים והחום מחניק. מה רב ההבדל בין אקלים זה לאקלים ארצנו! מקרון הרכבת אני מביט על הסביבה, עיני מחפשות הרים גבוהים ועמקים צרים. המישור החד גוני נמאס לעיני. היערות הנפגשים [עם המבט] עוד איך שהוא, אך האופל שבהם, באמצע היום, מפיל עלי תוגה בהִזכרי בשמש ארצינו המחדירה את זהרה אל תוך חורשות הכרמל ומבליטה כל ענף עץ לחוד. שם אתה מרגיש איך אור וצללים משמשים בערבוביה, ופה אתה רואה אך גוש אחד אפל. והלילות, הלילות! בהחיל הירח הצח בלי שמץ כתם על שמי ארצנו! ופה צִלתה מרובה מאורה. האם כבר חָפרה הלבנה ובושה החמה בארץ הפרעות?¹

הדרך הולכת ומתקצרת. עוד מעט עיר מולדתי, ערש ילדותי. זכרונות הילדות, הנַערות והבחרות מסתדרים ומתיַצבים לפני עיני. וגל חדש מציף מחשבות על דבר פגישת ההורים החביבים, המשפחה, ידידים, מכירים. הכל עובר בערבוביה במוחי, כמו שהחורשות עוברות במעוף עם מרוצת הרכבת. אך נקודה אחת עקשנית חוככת ומתרכזת במוחי, והיא מטרת נסיעתי, הפגישה הראשונה עם בחירת לבי, אשר חיבת ציון קשרתנו יחד. וכל מה שהתחנות נעשות יותר מוכרות לי, כן גדלים ומתרבים ההִסוסים שבלב.

הנה ממרחק אני מכיר כבר את פרוְרי עירנו. הלב מתחיל לדפוק בחזקה, והעינים ממצמצות ומזילות טִפות גסות לתוך ממחטתי. שריקה איומה מהקטר, ודגל ירוק מופיע בידי שומר הפסים. הקטר מתעצר ממרוצתו [בולם], הגלגלים חורקים ומשמיעים קול אנחות וגניחות. זעזוע חזק, כֻּלם נופלים הצידה והקטר נח מזעפו. אני מביט מתוך אשנב הקרון. לפני עיני עומד בית נתיבות, אחד המפורסמים, המקום לא מוכר לי כלל. עזבתי תחנה ממרדגה הרביעית, וכעת מצאתי בית נתיבות גדול ממדרגה הראשונה, עם כל הקומפורט האירופי. איזה שנוי נתהוָה בעיָרתי!

לא הודעתי את שעת בואי בכונה למעט בפרסום בזמן המשטר הצַרי, שחיק עצמותיו.² וטוב עשיתי, כי במשך ארבע השנים נשתנה מהלך מחשבות בני עירי על דבר ארץ האבות, וכלם התעניֵנו בבא יותר מבהולך.³ לבואי חיכו כאל מלקוש, ולוא ידעו שעת בואי, כי אז עשו לי פגישה פומבית יוצאת מן הכלל. בכל זאת מצאתי ידידים אחדים שחִכו לי על סמך ספקא, אבל את העיקר שחפצתי לפגוש… לא מצאתי.

בדרכי מהתחנה לבית הורי, שוב נפגשו עיני באותה העיָרה הסואנת, המסורה ראשה ורובה בסחר־מכר. ועִם זה, מביטים בעיני חשד ומפחדים לקול עלה נִדף. והיהודי כפוף, גם פוחז [ממהר], ופוחד ומטיל עיניו לצדדין. בשוותי [בהשוותי] אותם לאחי הנמצאים בציון, שם במושבות עם כל הסבל וההכנעה שלהם המעושה לפקידי הברון, הלא בפנים הלב בכל זאת מתרוצץ דם חפשי, והגב הולך ומתיַשר באופן אוטומטי. הלא סוף סוף רק עול אפוטרופסים עלינו, ולא עול עריצים רשעים הרוצים לכלות אותנו מן העולם.

הפגישה עם הורי היתה מעניֵנת מאד. הם כבר התפיסו עמדי על זה שנסעתי למרות רצונם, והרגישו בי כבן אובד הנמצא מחדש. האֵם לטפה אותי ולא האמינה למראה עיניה, שבארץ פראית אוכלת יושביה התפתחתי ונעשיתי לגבר, שאפשר לשוב עוד מארץ גזרה זו ופני אדם לי. כל הצער שהסיבותי בנסיעתי לארץ ישראל, ואולי חטאתי נגד כִּבוד הורים, הכל נסלח לי, הכל מחול לי, ושוב צדיק תמים אני בעיניהם. גם עם “המורשה” השלימו,⁴ כי הוא הועיל לזה שיזכו להובילני לחופה בעיר מולדתם, בחוג כל הקרובים שלנו.⁵

עם בואי לעיר מולדתי בתור השב מארץ אבות ארץ ישראל, על מנת לשוב במהרה, נעשיתי לעניני דיומי [עניין היום, שיחת היום]. שני אנשים שנפגשים היתה שיחתם ארץ ישראל. כל סוגי יהודים ויהודיות, מכל השכבות שבעם, באו בהמוניהם לשמוע ממני פריסת שלום מארצם החביבה – אשר הם ואבותיהם ואבות אבותיהם לא ראו אותה בעיני בשר. הקיפוני בשאלות, ממש כמו אחד שפגש את חברו מנוער שבא כעת מעיר מולדתו ממקום ערש ילדותו, וכל פרט קטן מענין לו וחשוב בשבילו. כמה מגוחך היה לי לשמוע שאלות תם על הארץ ופריה! וזה הבִנותי: לו שב למשל אחד מאוסטרליה או מאפריקא הדרומית לא היו מקיפים אותו בשאלות כאלה. אבל כיוָן שבאתי מארץ ישראל – הלא כל ישראל יש לו חלק בה, ואיך לא ישאל איזה שאלות על שלום ארצו?

ימים ולילות ישבתי במסִבות, ופי לא פסק מלספר על דבר הארץ ויופיה. על אקלימה, חמתה וצִלתה, על גשמיה ורוחותיה, על נהרותיה וימיה, על הריה ועמקיה, על תוצרת הארץ, על בריאות טבעית ויופי לא מעושה. על העסקנים והעסקניות [הפעילים והפעילות], על בני הארץ בכלל ואפוטרופסיהם. לוא חֳדשים ישבתי עמהם כי אז לא נמאס להם משמוע. חבל רק שקִבלתי חופש רק לששה שבועות וזמני בצמצום היה. לגזול את המעט הזה מהנפ"ש אשר קניתי לי ביִחוסי הגדול שבן ציון הנני, גם כן לא מן היושר היה, ולכן קִפחתי, למרות רצוני, את נפש העם השואף לחדשות מארצו.

חג כלולתנו הוחג כיוצא מגדר הרגיל ברוב פאר והדר,⁶ לא לכבודנו אלא לכבוד ארצינו. בעונג לקחו כֻּלם חלק בשמחתנו, הקשורה בזכר ארצינו האהובה. הנִים המקשר את היהודי לארצו התעורר לשמע כי צעיר שב מארץ העברים על מנת להתקשר פה עם עלמה צעירה בקשר אמיץ, על ידי חופה וקדושין, ולשוב תיכף לארצנו הקדושה, לעבדה ולשמרה ולבנות שם את ביתם העברי.⁷ כמה מן היופי והפיוט יש בזה לנשמת היהודי, הקשור במולדתו מקטנותו על ידי ספר הספרים, וגעגועים בלתי פוסקים טורדים אותו כל ימי חייו עד זקנה ושֵׂבה, ואשרי מי שזוכה בסוף ימיו לנסוע ארצה ישראל ולמצֹא מנוחתו על הר הזיתים. האם יש בזה פלא ששמחתנו נעשתה לשמחת העם?

בואי לעירנו היה ממש מעין תעמולה לארץ ישראל. בלתי ישִרה, כאילו בעקיפין, וזוהי אולי התעמולה היותר פוריה ותועלתית. פתחתי הדרך להרבה משפחות מעירנו שנסעו אחר כך לארצנו והתאזרחו בה. עודני זוכר מִלה במלה מה שאמר לי הרב הגאון ר' יוסף בר בלכתי ארצה ישראל: “בני מה תעשה בארץ ישראל? אני שמעתי שחפצך ללמוד עבודת אדמה, ואני אומר לך שתלמד להיות רכב על דרך יפו ירושלים ולנסוע בשבת…”. זוהי ברכת רב גאון בישראל לחלוץ הראשון מעירו ההולך ארצה ישראל בשנת תרמ“ה, לחונן עפרה, לחיות ולהחיות, ולא על מנת להוסיף קבר על קבר. ובשובי לעירי בשנת תרמ”ט, נשתנה לגמרי הפרזטיז' של ארץ־ישראל. לבם ונפשם נהו לארץ מולדת, והרבה יהודים דתיים התאגדו לאגֻדות ושלחו צירים לקנות אדמה ולסַדר התישבות רחבה בארץ ישראל. לא ארכו הימים ואנשי עֲירתינו התחברו לחברה “מנוחה ונחלה” שנוסדה בורשה,⁸ ואחדים, מאין סבלנות לחכות, אספו את רכושם ובני משפחתם ונסעו תיכף ארצה ישראל.

אך בעיני – להפך, כי במשך הזמן הקט ששהיתי בארצנו, אִבדה את חִנה לגמרי ארץ החורגת שלי. מיום דרכו רגלי על אדמתה ספרתי את השעות והימים, מתי כבר אראה שוב את עפר ארצנו ואתענג באוירה הצח אשר במלא רֵאָתי אוכל לשאוף, אחרי שאויר עירתנו שָׂם מחנק לצוָארי ושאפתי רוח אך בכבדות.

בימים האחרונים לירח מנחם אב תרמ"ט עזבנו את עירנו, הורינו, קרובינו, ידידינו ומכרינו, ונסענו לאודיסה על מנת לסדר שם את הפספורטים ולנסוע באניה הראשונה שתפליג ליפו. אך לדאבוננו נתקלנו באיזה קשיים טכניים בעניני התעודות, והיינו נאלצים לשבת כעשרה ימים באודיסה.

אז נודע לר' זלמן שלמה האלקיש אפשטיין⁹ כי חבר אחיו, עם אשתו הצעירה, הידועה בעולם הספרות העברית בתור מתחילה, נמצאים באודיסה בדרכם לארץ ישראל. וַיפרסם את זה ברבים, ובאחד הימים סִדרו לנו קבלת פנים על כוס תה במעון הקיץ של אשר גינסבורג – “אחד העם”.¹⁰ שם התאספו משמנה וסֹלתה האודסאית, כמו הלוברסקים, ז' אפשטיין, יהושע ברזילי, פרדפלד, ועוד הרבה מ“בני משה”.¹¹

בימים ההם היה זמן תסיסת הרעיון של אגודת ב“ם, והתפלפלו שם על דבר ארץ ישראל הצריכה להיות על פי קנה המִדה שלהם. “אחד העם”, צעיר עם עינים חולמות ומצח גבוה שהתפשט עד חצי ראשו, מתלהב והולך מעדנות בחדר הנה והנה, וטוען: “הישוב העברי בארץ ישראל מחויָב לחיות על פי המסורה. שמירת השבת, הנחת תפילין, הם העיקרים שישוב יהודי צריך להתבצר בהם”. כנראה זו היתה הסיסמה של הב”ם… ישבו להם בשקט ובשלווה בעיר הגדולה השוכנת על שפת הים השחור וחולמים חלום באספמיה, ובעליַת ר' אשר גנסבורג חפֵצים לתקן עולמות. היו כאלה שענו לעומתם: “נעים וקל מאוד לתת דירקטיבות [הנחיות] לאלה שיושבים על שפת הים התיכון, לחוק חוקים איך יתנהגו חלוצי העם בארצנו. באופן כזה, בבקשה לשלוח ארצה ישראל עם החלוצים הראשונים גם את הגוי של שבת וישמור את השדות פן יבואו גנבים לגנוב דוקא מעבר השני של תחום שבת”, ועוד כהנה מלי מעליותא [מילים מעולות, דברים נאים ומשובחים]. ור' אשר מרחיב צעדיו, כועס ומתקצף כביכול על הַאי חוצפה ורוטן: “כן, הבלוי”ם מקלקלים לנו את כל הפרסטיז’ה בהתנהגֻתם החפשית. היו לא תהיה כדבר הזה“, וה”ב“ם” מבמבמים אחריו, היו לא תהיה…

לתקופת השנה בא אחד העם בכבודו ובעצמו לסייר את ארצינו ולחפש בה את ה“אמת מארץ ישראל”.¹²

אחרי אשר בִּלינו כעשרה ימים באודיסה עלה בידינו, אחרי הרבה עמל, לקבל את הפספורטים לחוץ לארץ מידי הגרדֶא נציולניק [איש המשמר הלאומי] ז’ילוני, שנדמה לי כבן תאומים [כאח תאום], להבדיל, עם בלוך שלנו. הגיע היום המאושר שנפרדנו מכל המכרים והידידים שרכשנו לנו בזמן שהותינו באודיסה. הפעם היו לנו הרבה מלַוִים, ומורגש היה שלא נדים לנו חס ושלום, אך מקנאים בנו, המאושרים שזכו לפנות עורף לאמם חורגתם העלובה. הננו כבר באניה, ומחכים בקוצר רוח שהאניה כבר תזוז מיבשת רוסיה העקובה מדם אחינו, ושלא לראות אותה לעידן ועדנים.

אניתנו התרחקה מנמל אודיסה, ומהרגע הלז התחיל אצלנו ירח הדבש, והנסיעה שלנו קִבלה צורה של “נסִעת נשואין” [מסע כלולות]. הדרך עברה באופן חגיגי ונדמה שגם הים לוקח חלק בשמחתנו.

בכל נמל ונמל ירדנו לסַיֵר את ערי המזרח. בנסיעתי הראשונה באנו לאלכסנדריה של מצרים בימים שעוד עִשְׁנו האודים מהשרפה שחוללו התותחים האנגלים, בכבשם את מצרים בשנת תרמ"ב. וכעת, אך ארבע שנים מנו, וכבר מצאנו עיר בנויה על תִלה בסגנון אירופה, וחיים סואנים ורועשים. קשה היה לתאר שבאנו לעיר אפריקאית.

פה בילינו יפה איזה מעת לעת [יממה], עד שבאה אניה רוסית אחרת לקחת אותנו ליפו. בדרך סִיַרנו גם את פורט סעיד. העֲירה הקטנה החדשה עשתה קִדמה רבה. אוכלוסִן היה בה מעט, אבל היה כבר נִכר סִמנים של עיר יפה בעתיד. זה עורר שמחה בלבנו, ותקוה כי גם ארצנו אשר שממה בשעריה תתנער מאפרה, ועוד נזכה לראותה בהִבָּנותה.

עוד יום, ומחוז חפצינו מתקרב. בבקר השכם, בטרם אור, קמנו לסַדר את חפצינו, שהיו פזורים, ובכל רגע תופשים מבט אל החוף הארץ ישראלי. וכמו בערפל נדמה שנראית כבר יפו, והלב מתחיל לדפוק בחזקה.

מכל הנוסעים באניה, אני הייתי היחידי השב לארץ ישראל, וכל דרכי העלִיה נהירין לי, לכן כֻּלם הקיפו אותי בשאלות היאך להתנהג. שמעו מספרים שפה הספנים מתנפלים על הנוסעים ממש כשודדי ים, ובחזקת היד כל אחד תופש לו מן הבא ביד, נוסע או חבילה, משליך את הנוסעים לסירתו, ובינתים גונבים חפצים, או נופלים הימה ונאבדים. ועוד כהנה וכהנה מעשיות נוראות אשר לדאבוננו לא רחוקות מן האמת. ואני הֶאֱמצתי את לבם, כי “הפעם, בזכותי, לא יארע לכם שום רע. אני אהיה מגן עליכם, ועם הספן שאני אבחר תסעו כולכם”.

לכאורה פג פחדם, אך באזניהם מצלצלות המִלים ספן, ופקיד הנמל הטורקי ותו לא. בכל כמה שאניתנו קרבה לחוף, מתה בקרב הנוסעים כל האִלוסיה [האשליה, החזון] שהנה באו בשלום למחוז חפצם, מקום מאוַיֵהם וגעגועיהם. שהנה ארצם לפניהם, ארץ אבותיהם, אותה הארץ שגר אברהם אבינו וכל צאצאי צאצאיו עד המלכים והנביאים, ובעוד רגע ורגליהם תדרכנה על אדמת קודש. כל זה גז מפני פחד הירידה, הספנים, המשטרה הנמלית [משטרת הנמל] עם החוקים המעיקים והשוחד במכס, וכל שבעה מדורי גיהנום – הכל בשפת אילמים, ברמיזה בעלמא,¹ והכל בנוי על מִלה אחת: בקשיש. זה באמת יכל להפיג את כל החלומות הנעִמים שהנוסע לארץ ישראל חלם כל ימי חייו. לא לחינם אומרים המושלים [מושלי המשלים] כי כֵּיפי ים יפו עשויים לשבור את כל האילוזיות של השב לארצו.

מלאכי החבלה [מלחי הסירות] עלו על האניה עוד טרם הספיקה להשליך את עוגנה, בטפסם על החבלים ממש כמו חתולים. ועד שמלחי האניה הספיקו להוריד את הדרגה² כבר טרפם בידיהם: רכושֵׁי הנוסעים נסחבים לדרגה – הרכוש, וגם הנוסע שאוחז ברכושו ביתר מאמצי כוחותיו, וככה מושלכים יחד עם רכושם לתוך הסירות. ואוי ואבוֹי לזה שיש לו אי אלה חבילות, אז חבילותיו מתפזרות על שבע סירות, ואין מי שיאמר “השב”. הבכיות, הצעקות והתחנונים קורעים לב ממש, והפרסֹנל [הצוות] מהאניה עומד וצוחק.

קללת אלהים רובצת על אלה שגמרו את חשבונותיהם עם הגלות, וחֵלֶף שנרדפו על צוארם כל ימי חייהם הביאו את עצמותיהם היבשות לארץ אבות אבותיהם למצוא בה מנוחת עולמים. נִשׁבו בין בני ישמעאל, והמה מושלכים ומרוסקים, ובלי אונים, מרוב צעקות בכיות והתמרמרות, שוכבים למעצבה בסירה. והנה הפרק השני של סבל מתחיל: אך הרחיקו הספנים את הסירה שלהם מעל האניה, והמרחק אל החוף עוד די גדול, אז מעמידים את הסירה בלב ים ודורשים מהנוסעים כסף. הנוסע מבין שכסף דורשים ממנו אבל כמה? ועונה לתומו ברמיזה על החוף, שם ישלם בעזרת מתֻרגמן. על זה באה תשובה – מהלומה הגונה ישר אל החזה, שמביאה לידי התעלפות. הנוסעים האחרים, בראותם את מלאך המָוֶת לפני עיניהם, פותחים את ארנקיהם לפני החומסים, והם תופשים את כל הארנק וחסל. וככה מסתובבים החיות הטורפות עם טרפם איזה שעות בים, עד שמריקים את כיסיהם של בני העם העלוב, ורק אז משליכים אותם על החוף ככלי אין חפץ. ולבֹשתנו אנו מחויבים להודות על האמת, שיד אחינו “הסרסורים” היתה מחלקת את הביזה עם הספנים חלק כחלק.

ככה מתרוקן מכסה האניה מצאן אדם אשר בשם ישראל יכונה. והנה באותה אניה גופא נמצאו איזה מאות מתפללים [צליינים] רוסים. איזה שקט ומנוחה שררו על פניהם, ממש כמו מרים באה מבית לחם לקדם את פניהם במבֹא הארץ. פה אתה מרגיש סדר. לעיננו הופיעו סירות עם דגלי רוסיה, ושליחי הקונסוליה עלו על האניה ובידיהם רשימה מפורטת כמה אנשים וכמה חבילות, לקבל מידי הקברניט את הרכוש החי לפי מכסת הנפשות. בלי פזיזות הורידו את המתפללים עם רכושם בסירות, אין פרץ ואין צווחה, הכל מתנהל בהשגחה מעולה ואף פרוטה אחת לא משתלמת בידי המתפללים, אך על ידי המשרד המפקח.³ ויאנחו בני ישראל בקנאם במְגדלי חזירים אלה ובמזלם הטוב.

אי אלה המשפחות ההגונות שהתידדנו עמהם באניה במשך זמן נסיעתנו, השליכו את יהבם עלי, וסִלקו את ידיהם מכל רכושם. כאשר באו השדים החמסנים והסרסורים היהודים כביכול, אמרתי שכל חבורתנו נוסעים הלאה לחיפא, וכרגע נפטרנו מהם. בינתים לחשתי על אוזן אחד הספנים שהכרתיו מכבר שיחכה עד יעבור הרעש ואז יבוא לקחת אותנו, כל חבורתינו תרד עמדו. אך תנאי התניתי, שאני אשלם בעד כלם בהִמצְאֵנו בבית המלון של מ' כהן, ועוד תנאי אחד: אם לא תחסר לנו שום חבילה. “עַלי רַאסי” [על ראשי, באחריותי] ענה.

כעבור הרעש, מסרתי לו ולאנשיו בשקט גמור את כל עזבונינו, חבילות במספר, והם נסעו להם אל החוף. אנשי חבורתי עומדים משתאים ורועדים מפחד פנימי [חרדה] בהביטם איך מסרתי בידי ערבים, אשר פניהם כזאבי טרף, את כל רכושם. והיה באמת רכוש הגון כי בינֵהם היו משפחות אמידות. אבל אחת אמרתי: “מידי תבקשו”. אחרי כן הגישו לנו סירה מיוחדת עם ספסלים מרופדים לישיבה, כמו שנוסעים לטיול, וכשבעה מלחים נהגו במהירות רבה ובניגון מתאים את סירתנו אל החוף. בדרך עברנו את הסירות שעוד לא גמרו את חשבונותיהם עם החמסנים.

שוטרי החוף, בראותם איך הספנים עזרו בנימוס לכל הנוסעים לצאת מהסירה המתנועעת כמטולטלת, גם כן התנהגו בנו בכבוד, דרשו מאתנו את הפספורטים בנִמוס, כמו שמתנהגים עם נוסעי מחלקה הראשונה.

אנו כבר נמצאים בבית המכס. בפתח בית המכס עמד פקיד הממונה על חִפושים מתוך המלתחות והחבילות הקטנות, כי חבילות גדולות שהיו בבגאז' [במחסן האנייה] נשארים איזה זמן בבית המכס. הפקיד, בעברי על ידו נתתי לו צביטה קלה, והוא פקח עלי את עיניו ואמר “הא! מה שלומך!”, והספן הראשי קרץ לו בעין, והכל אתא שפיר [והכול טוב]. כל החבילות של כל החבורה עברו כבני מרון, ורק לשם כסות עינים, מפני עיני בישא,⁴ נגע נגיעה קלה בכל חבילה, ומכה ודחיפה לסבל בגבו שימהר דרכו ולא יתעכב חִנם. ובעוד רבע שעה היינו כבר בבית המלון מ' כהן.⁵

אחרי איזה שעות, שכבר נחנו היטב, אכלנו ושתינו והרגשנו את עצמנו כאזרחים גמורים, שבנו אל החוף לקבל בחזרה את הפספורטים ולהוציא את הבגאז'. בתוך הארגזים שלנו נמצאו הרבה דברי חפץ, כיאות לזוג צעיר, והיו דברים שיכֹלים בעצם על פי החוק לדרוש מכס. בימים ההם היה נהוג שבעת החפושים בבית המכס פקידי המכס, אפילו הגבוהים, משלשלים לתוך כיסיהם כל דבר חפץ שרק מצא חן בעיניהם, ולית דין ולית דיין [ואין דין ואין דיין]. לכן בעת החִפושים בארגזים או בסלים דרוש שמירה מעולה – עיני הבעלים צריכות להיות פקוחות על אצבעות המחפשים.

בכדי להכפיל את השמירה הבאתי את הצעירה שלי להיות לי לעזר בהשגחה. והנה את אשר לא פִללתי מצאתני: הארגז היותר גדול והיותר כבד מצאו לנחוץ לפתוח בראשונה. שם דוקא היו חפצים עתיקים מכל המינים וסִפרִיה הגונה. כאשר התנפלו בבת אחת כל הפקידים המחפשים וכפפו את ראשיהם לתוכו, מכסה הארגז נפתח לרוָחה ומתחת למכסה התהווה חלל ריק. וכאשר הפקידים היו עסוקים בחיפוש מה שנמצא בתוך תוכו של הארגז, אז רַעְיתי הצעירה הרימה אי אלה חפצים בכוָנה באופן כזה שפגעה בחזקה בפני הפקידים. הענין המוזר מצא חן בעיני הטורקים ועניֵן אותם, והתבלבלו, ובינתים העברתי מן הצד, מתחת ל“דלת”, את הסלים המלאים כל טוב, אשר הספקתי קודם לפתוח אותם שלא יפילו חשד שעברו בלי בקורת.⁶ ככה נִצל כל רכושינו מבלי שיגע בזה יד אכזרי, והעברתי הכל בלי פרוטה מכס, ואפילו בלי בקשיש.

ושוב דאג ראש הספנים שהכל יבוא בשלום לבית המלון. רק אחרי איזה שעות הופיע הספן, כג’נטלמן גמור, ועשה עמדי חשבון בעד כולם. ובלי שום מריבות, סכסוכים וגיבובי דברים, קִבל סכום הגון בבת אחת והוא כבר חלק מזה בעצמו לכל ה“כלי קודש”.⁷ ומדי פעם בפעם, כשנזדמן לי להיות בבית המכס, נפגשתי בנִמוס יוצא מהכלל מכל הספנים, כאחד מהחַוַדג’את [האדונים] הגדולים, והציעו לפני תמיד את שרותם.

הארכתי קצת בסִפורי זה בכָונה להראות עד כמה היו היהודים עצמם אשמים בסבל אחיהם הנדכאים, יורדי נמלי ארץ ישראל, שעל פי רוב לא האריכו ימים אחרי בואם ארצה מרוב התלאות שנפגשו בזמן הירידה. אני נגעתי בזה רק אגב אורחא, אך לו חפָץ סופר לתאר את כל הדברים כהוָיָתם אז יכול לכתוב ספר עב הכרס מרוב החומר שימצא מהמוכן לפניו. זה מראה לנו בעליל כי כל הסבל שסבלו אחינו על חופי ארצינו אך פרי אי הארגון, “שה פזורה ישראל”.⁸

באותו היום, לפנות ערב, סִדרתי את כל רכושי בעגלה ושלחתי לראשון לציון. ואנו, הננו נוסעים בדרך לראשון בדיליז’אנס מיוחד במינו, רתום כבר לזוג סוסים! אותו בעל העגלה השָׂב, שהיה פעם גם בעל המסעדה, וישב באהל המחצלות, כעת יש לו כבר בעזרת השם צריף עץ משלו וזוג סוסים, וסִדר לו לפי דרישת הזמן דילז’אנס, כעין ה“לינייקע” האודיסאית.

עלי מוטל להציג מצבת זכרון להדילז’אנס הזה. חבל שלא נשאר באיזה מוזיאום טִפוס הדילז’נס הראשוני לרָאוה לדור אחרון, למען יזכרו בני ראשון כיום הנוסעים באוטו.⁹ בעגלה זו היו מדורים שונים, למשא לחוד ולנוסעים לחוד. ולנוסעים גופו היה מדור עליון ומדור תחתון. מי שזכה לקבל שביתה בתוכו, היה מצטיד בכל מיני תרגימא [דברי מאכל] לסעוד בדרך בהרחבת הדעת. כי לפני ארבע שעות נסיעה מעולם לא באו לראשון, אפילו אם ירט הדרך לפניהם, ולא אִינָה שום הרפתקאות מיוחדות עם הסוסים, עם הגלגלים או עם העגלה גופא, שזה היה כמעט מעשים שבכל יום.

בכל שבוע קרה לא פעם ולא שתים שאחרי צִפִּיה עצבנית של המונים באמצע המושבה לפגוש את בוא “רכבת הפוסטא” ועִמָדָה החדשות שנתהוו בעולם הגדול שלנו יפו, והנה במקום הדיליז’נס מתקרבים ובאים ברגל איזה מניָן וחצי אנשים, נשים וטף, מסובלים בכל מיני חבילות בידיהם, וקללות מאלפות בפיהם על הדיליז’נס ובעליו וסוסיו יחד, שנשארו איזה תחומי שבת רחוק מהמושבה. וכמו להכעיס, קרו מקרים כאלו דוקא בימות הגשמים, בעת שהדרך מבית דגון לראשון היתה בִּצה אחת שהגלגלים נטבעו [בה] עד טבורם. גם הכביש, כביכול, מיפו עד ירושלים לא נִקה מכעין אלה, שטבעו עגלות על ה“כביש”, ואך אחרי איזה ימים הוציאו אותן בקושי.

אך כפי שיום בואנו חל בשבעה עשר באלול תרמ"ט, לא קרה שום מקרה יוצא מהכלל, ובלילה לאור הירח המלא נכנסנו לבירת היִשוב, ראשון לציון.