מכל הנוסעים באניה, אני הייתי היחידי השב לארץ ישראל, וכל דרכי העלִיה נהירין לי, לכן כֻּלם הקיפו אותי בשאלות היאך להתנהג. שמעו מספרים שפה הספנים מתנפלים על הנוסעים ממש כשודדי ים, ובחזקת היד כל אחד תופש לו מן הבא ביד, נוסע או חבילה, משליך את הנוסעים לסירתו, ובינתים גונבים חפצים, או נופלים הימה ונאבדים. ועוד כהנה וכהנה מעשיות נוראות אשר לדאבוננו לא רחוקות מן האמת. ואני הֶאֱמצתי את לבם, כי “הפעם, בזכותי, לא יארע לכם שום רע. אני אהיה מגן עליכם, ועם הספן שאני אבחר תסעו כולכם”.

לכאורה פג פחדם, אך באזניהם מצלצלות המִלים ספן, ופקיד הנמל הטורקי ותו לא. בכל כמה שאניתנו קרבה לחוף, מתה בקרב הנוסעים כל האִלוסיה [האשליה, החזון] שהנה באו בשלום למחוז חפצם, מקום מאוַיֵהם וגעגועיהם. שהנה ארצם לפניהם, ארץ אבותיהם, אותה הארץ שגר אברהם אבינו וכל צאצאי צאצאיו עד המלכים והנביאים, ובעוד רגע ורגליהם תדרכנה על אדמת קודש. כל זה גז מפני פחד הירידה, הספנים, המשטרה הנמלית [משטרת הנמל] עם החוקים המעיקים והשוחד במכס, וכל שבעה מדורי גיהנום – הכל בשפת אילמים, ברמיזה בעלמא,¹ והכל בנוי על מִלה אחת: בקשיש. זה באמת יכל להפיג את כל החלומות הנעִמים שהנוסע לארץ ישראל חלם כל ימי חייו. לא לחינם אומרים המושלים [מושלי המשלים] כי כֵּיפי ים יפו עשויים לשבור את כל האילוזיות של השב לארצו.

מלאכי החבלה [מלחי הסירות] עלו על האניה עוד טרם הספיקה להשליך את עוגנה, בטפסם על החבלים ממש כמו חתולים. ועד שמלחי האניה הספיקו להוריד את הדרגה² כבר טרפם בידיהם: רכושֵׁי הנוסעים נסחבים לדרגה – הרכוש, וגם הנוסע שאוחז ברכושו ביתר מאמצי כוחותיו, וככה מושלכים יחד עם רכושם לתוך הסירות. ואוי ואבוֹי לזה שיש לו אי אלה חבילות, אז חבילותיו מתפזרות על שבע סירות, ואין מי שיאמר “השב”. הבכיות, הצעקות והתחנונים קורעים לב ממש, והפרסֹנל [הצוות] מהאניה עומד וצוחק.

קללת אלהים רובצת על אלה שגמרו את חשבונותיהם עם הגלות, וחֵלֶף שנרדפו על צוארם כל ימי חייהם הביאו את עצמותיהם היבשות לארץ אבות אבותיהם למצוא בה מנוחת עולמים. נִשׁבו בין בני ישמעאל, והמה מושלכים ומרוסקים, ובלי אונים, מרוב צעקות בכיות והתמרמרות, שוכבים למעצבה בסירה. והנה הפרק השני של סבל מתחיל: אך הרחיקו הספנים את הסירה שלהם מעל האניה, והמרחק אל החוף עוד די גדול, אז מעמידים את הסירה בלב ים ודורשים מהנוסעים כסף. הנוסע מבין שכסף דורשים ממנו אבל כמה? ועונה לתומו ברמיזה על החוף, שם ישלם בעזרת מתֻרגמן. על זה באה תשובה – מהלומה הגונה ישר אל החזה, שמביאה לידי התעלפות. הנוסעים האחרים, בראותם את מלאך המָוֶת לפני עיניהם, פותחים את ארנקיהם לפני החומסים, והם תופשים את כל הארנק וחסל. וככה מסתובבים החיות הטורפות עם טרפם איזה שעות בים, עד שמריקים את כיסיהם של בני העם העלוב, ורק אז משליכים אותם על החוף ככלי אין חפץ. ולבֹשתנו אנו מחויבים להודות על האמת, שיד אחינו “הסרסורים” היתה מחלקת את הביזה עם הספנים חלק כחלק.

ככה מתרוקן מכסה האניה מצאן אדם אשר בשם ישראל יכונה. והנה באותה אניה גופא נמצאו איזה מאות מתפללים [צליינים] רוסים. איזה שקט ומנוחה שררו על פניהם, ממש כמו מרים באה מבית לחם לקדם את פניהם במבֹא הארץ. פה אתה מרגיש סדר. לעיננו הופיעו סירות עם דגלי רוסיה, ושליחי הקונסוליה עלו על האניה ובידיהם רשימה מפורטת כמה אנשים וכמה חבילות, לקבל מידי הקברניט את הרכוש החי לפי מכסת הנפשות. בלי פזיזות הורידו את המתפללים עם רכושם בסירות, אין פרץ ואין צווחה, הכל מתנהל בהשגחה מעולה ואף פרוטה אחת לא משתלמת בידי המתפללים, אך על ידי המשרד המפקח.³ ויאנחו בני ישראל בקנאם במְגדלי חזירים אלה ובמזלם הטוב.

אי אלה המשפחות ההגונות שהתידדנו עמהם באניה במשך זמן נסיעתנו, השליכו את יהבם עלי, וסִלקו את ידיהם מכל רכושם. כאשר באו השדים החמסנים והסרסורים היהודים כביכול, אמרתי שכל חבורתנו נוסעים הלאה לחיפא, וכרגע נפטרנו מהם. בינתים לחשתי על אוזן אחד הספנים שהכרתיו מכבר שיחכה עד יעבור הרעש ואז יבוא לקחת אותנו, כל חבורתינו תרד עמדו. אך תנאי התניתי, שאני אשלם בעד כלם בהִמצְאֵנו בבית המלון של מ' כהן, ועוד תנאי אחד: אם לא תחסר לנו שום חבילה. “עַלי רַאסי” [על ראשי, באחריותי] ענה.

כעבור הרעש, מסרתי לו ולאנשיו בשקט גמור את כל עזבונינו, חבילות במספר, והם נסעו להם אל החוף. אנשי חבורתי עומדים משתאים ורועדים מפחד פנימי [חרדה] בהביטם איך מסרתי בידי ערבים, אשר פניהם כזאבי טרף, את כל רכושם. והיה באמת רכוש הגון כי בינֵהם היו משפחות אמידות. אבל אחת אמרתי: “מידי תבקשו”. אחרי כן הגישו לנו סירה מיוחדת עם ספסלים מרופדים לישיבה, כמו שנוסעים לטיול, וכשבעה מלחים נהגו במהירות רבה ובניגון מתאים את סירתנו אל החוף. בדרך עברנו את הסירות שעוד לא גמרו את חשבונותיהם עם החמסנים.

שוטרי החוף, בראותם איך הספנים עזרו בנימוס לכל הנוסעים לצאת מהסירה המתנועעת כמטולטלת, גם כן התנהגו בנו בכבוד, דרשו מאתנו את הפספורטים בנִמוס, כמו שמתנהגים עם נוסעי מחלקה הראשונה.

אנו כבר נמצאים בבית המכס. בפתח בית המכס עמד פקיד הממונה על חִפושים מתוך המלתחות והחבילות הקטנות, כי חבילות גדולות שהיו בבגאז' [במחסן האנייה] נשארים איזה זמן בבית המכס. הפקיד, בעברי על ידו נתתי לו צביטה קלה, והוא פקח עלי את עיניו ואמר “הא! מה שלומך!”, והספן הראשי קרץ לו בעין, והכל אתא שפיר [והכול טוב]. כל החבילות של כל החבורה עברו כבני מרון, ורק לשם כסות עינים, מפני עיני בישא,⁴ נגע נגיעה קלה בכל חבילה, ומכה ודחיפה לסבל בגבו שימהר דרכו ולא יתעכב חִנם. ובעוד רבע שעה היינו כבר בבית המלון מ' כהן.⁵

אחרי איזה שעות, שכבר נחנו היטב, אכלנו ושתינו והרגשנו את עצמנו כאזרחים גמורים, שבנו אל החוף לקבל בחזרה את הפספורטים ולהוציא את הבגאז'. בתוך הארגזים שלנו נמצאו הרבה דברי חפץ, כיאות לזוג צעיר, והיו דברים שיכֹלים בעצם על פי החוק לדרוש מכס. בימים ההם היה נהוג שבעת החפושים בבית המכס פקידי המכס, אפילו הגבוהים, משלשלים לתוך כיסיהם כל דבר חפץ שרק מצא חן בעיניהם, ולית דין ולית דיין [ואין דין ואין דיין]. לכן בעת החִפושים בארגזים או בסלים דרוש שמירה מעולה – עיני הבעלים צריכות להיות פקוחות על אצבעות המחפשים.

בכדי להכפיל את השמירה הבאתי את הצעירה שלי להיות לי לעזר בהשגחה. והנה את אשר לא פִללתי מצאתני: הארגז היותר גדול והיותר כבד מצאו לנחוץ לפתוח בראשונה. שם דוקא היו חפצים עתיקים מכל המינים וסִפרִיה הגונה. כאשר התנפלו בבת אחת כל הפקידים המחפשים וכפפו את ראשיהם לתוכו, מכסה הארגז נפתח לרוָחה ומתחת למכסה התהווה חלל ריק. וכאשר הפקידים היו עסוקים בחיפוש מה שנמצא בתוך תוכו של הארגז, אז רַעְיתי הצעירה הרימה אי אלה חפצים בכוָנה באופן כזה שפגעה בחזקה בפני הפקידים. הענין המוזר מצא חן בעיני הטורקים ועניֵן אותם, והתבלבלו, ובינתים העברתי מן הצד, מתחת ל“דלת”, את הסלים המלאים כל טוב, אשר הספקתי קודם לפתוח אותם שלא יפילו חשד שעברו בלי בקורת.⁶ ככה נִצל כל רכושינו מבלי שיגע בזה יד אכזרי, והעברתי הכל בלי פרוטה מכס, ואפילו בלי בקשיש.

ושוב דאג ראש הספנים שהכל יבוא בשלום לבית המלון. רק אחרי איזה שעות הופיע הספן, כג’נטלמן גמור, ועשה עמדי חשבון בעד כולם. ובלי שום מריבות, סכסוכים וגיבובי דברים, קִבל סכום הגון בבת אחת והוא כבר חלק מזה בעצמו לכל ה“כלי קודש”.⁷ ומדי פעם בפעם, כשנזדמן לי להיות בבית המכס, נפגשתי בנִמוס יוצא מהכלל מכל הספנים, כאחד מהחַוַדג’את [האדונים] הגדולים, והציעו לפני תמיד את שרותם.

הארכתי קצת בסִפורי זה בכָונה להראות עד כמה היו היהודים עצמם אשמים בסבל אחיהם הנדכאים, יורדי נמלי ארץ ישראל, שעל פי רוב לא האריכו ימים אחרי בואם ארצה מרוב התלאות שנפגשו בזמן הירידה. אני נגעתי בזה רק אגב אורחא, אך לו חפָץ סופר לתאר את כל הדברים כהוָיָתם אז יכול לכתוב ספר עב הכרס מרוב החומר שימצא מהמוכן לפניו. זה מראה לנו בעליל כי כל הסבל שסבלו אחינו על חופי ארצינו אך פרי אי הארגון, “שה פזורה ישראל”.⁸

באותו היום, לפנות ערב, סִדרתי את כל רכושי בעגלה ושלחתי לראשון לציון. ואנו, הננו נוסעים בדרך לראשון בדיליז’אנס מיוחד במינו, רתום כבר לזוג סוסים! אותו בעל העגלה השָׂב, שהיה פעם גם בעל המסעדה, וישב באהל המחצלות, כעת יש לו כבר בעזרת השם צריף עץ משלו וזוג סוסים, וסִדר לו לפי דרישת הזמן דילז’אנס, כעין ה“לינייקע” האודיסאית.

עלי מוטל להציג מצבת זכרון להדילז’אנס הזה. חבל שלא נשאר באיזה מוזיאום טִפוס הדילז’נס הראשוני לרָאוה לדור אחרון, למען יזכרו בני ראשון כיום הנוסעים באוטו.⁹ בעגלה זו היו מדורים שונים, למשא לחוד ולנוסעים לחוד. ולנוסעים גופו היה מדור עליון ומדור תחתון. מי שזכה לקבל שביתה בתוכו, היה מצטיד בכל מיני תרגימא [דברי מאכל] לסעוד בדרך בהרחבת הדעת. כי לפני ארבע שעות נסיעה מעולם לא באו לראשון, אפילו אם ירט הדרך לפניהם, ולא אִינָה שום הרפתקאות מיוחדות עם הסוסים, עם הגלגלים או עם העגלה גופא, שזה היה כמעט מעשים שבכל יום.

בכל שבוע קרה לא פעם ולא שתים שאחרי צִפִּיה עצבנית של המונים באמצע המושבה לפגוש את בוא “רכבת הפוסטא” ועִמָדָה החדשות שנתהוו בעולם הגדול שלנו יפו, והנה במקום הדיליז’נס מתקרבים ובאים ברגל איזה מניָן וחצי אנשים, נשים וטף, מסובלים בכל מיני חבילות בידיהם, וקללות מאלפות בפיהם על הדיליז’נס ובעליו וסוסיו יחד, שנשארו איזה תחומי שבת רחוק מהמושבה. וכמו להכעיס, קרו מקרים כאלו דוקא בימות הגשמים, בעת שהדרך מבית דגון לראשון היתה בִּצה אחת שהגלגלים נטבעו [בה] עד טבורם. גם הכביש, כביכול, מיפו עד ירושלים לא נִקה מכעין אלה, שטבעו עגלות על ה“כביש”, ואך אחרי איזה ימים הוציאו אותן בקושי.

אך כפי שיום בואנו חל בשבעה עשר באלול תרמ"ט, לא קרה שום מקרה יוצא מהכלל, ובלילה לאור הירח המלא נכנסנו לבירת היִשוב, ראשון לציון.