במעלה ההר, קרוב לבית התפילה, עמד הדלז’נס במקומו הקבוע מול המסעדה הידועה של מר מוגילבסקי.1 הנוסעים תופשים בבהלה את חבילותיהם וממהרים הביתה, ואני עומד לי וחושב: “ואיה ביתי? לאן אפנה ואנה אכנס?”. הלא הדִקטטור מר בלוך שלל ממני את זכותי בדירתי הקודמת, ואני באתי הביתה ובית אין לי! מוחי פשוט מתהפך: מה עלי לעשות עכשיו?
והנה בעל המסעדה מזמזם על אזני שהוא כבר דאג למקום שינה עבורי: מר צבי הכהן־לבונטין2 גמר באלו הימים את הקומה השניה של ביתו, והצריף בחצר, שגר בו קודם, התרוקן. במדור התחתון באותו הבית היתה המסעדה ששמה אכלתי ארוחת תמיד, ובעל המסעדה דאג לי וקִבלתי את מפתח הצריף ורשות ללילה אחד. לילה אחד, גם זו לטובה. הלילה כבר מצאנו מנוחה, ובכן מה חסר לנו? ליום המחרת לא רציתי לדאג.
בית משפחת היסמן ממייסדי המושבה ראשון לציון (1965)
ואמנם למחרת קִבלנו הצעה מאשה צעירה אחת גלמודה שגרה באיזה פינת גג פשוטו כמשמעו,3 והזמינה אותנו להִספח לפִנתה עד שנמצא לנו דירה קבועה. ההצעה נתקבלה בלי פקפוקים, והצעירה שלי – שאך זה יצאה מבית הורים בורגנים אמידים, שגרו בחדרים מרווחים ומרוהטים יפה – הסתפקה בזה שמצאה מיטת ברזל אחת שקניתי לפני נסיעתי, וסִדרה לה את גנה תחת הרעפים של גב' ד‘. גב’ ד' הפקירה את עצמה, את כֻּלה, וממנה למדה אשתי להתמסר לחולים ולסובלים. ופה, תחת כיפת רעפים אדומים, בִּלינו את ירח הדבש בעליצות רבה, ופה קִבלנו את כל האורחים שבאו לברך אותנו בהצעד הנמרץ שמצא הד בלב כלם.
לאחר עשרה ימים נזדמן לנו לשכור חדר אצל האכר צ',4 שבימים אלו גמר לבנות את ביתו. כאן העמידה לי הצעירה שלי שאלה חמורה: במה נרהט את החדר? והדאגה נפתרה: מִטת ברזל הלא הזכרתי, קניתי ממשפחה בסרבית שהספיקה כבר לחזור, שחן באר טוביה לא מצא הד בלבם. דרגש, או ספסל, קִבלתי בירושה, נדוניה מהפקידות. שולחן עץ עגול משומש נזדמן לי לקנות בארבעה פרנקים כסף מזומן, וכל השאר נסדר לנו מארגזי נפט וחסל! יהיה לנו היכל מלכים!
בערב ראש השנה תר"ן [25.9.1889] נכנסנו למזל לדירתנו, שזה היה בכלל חדר אחד בלי רצפה, ודלת ישר החוצה אל השמש ואל הרוח, ותו לא. ופה מתחיל כִּשרון האשה להראות פלאות: הרצפה כוסתה מחצלות של קנים, והחדר נחלק על ידי פרגודי בד לשלשה “חדרים” זעיר אנפינים: חדר מִטות, חדר בִּשולים, וחדר אורחים די הגון, מעין אולם כביכול, ותקופה חדשה מתחילה בחיינו.
בחדר הזה ההיסטורי קיבלנו את כל האורחים הנכבדים שהתחילו לסַיֵר את ארצנו בזמן ההוא. בהיכלנו בִּקר “אחד העם”, שהביט בחביבות על מחצלותינו הפרושות תחת רגליו, ומי יודע אם לא שם התחיל החפוש אחרי האמת מארץ ישראל.5 אחריו בא הרב יעקב מזא"ה ממוסקבה.6 מר לוין אפשטיין, מייסד “מנוחה ונחלה”, הופיע בצל קורתנו לשם התייעצות ממשית [מעשית].7 וכן רוב הצירים שבאו לקנות בארץ אדמה עבור חברות שונות, וסתם תיירים לעשרות, וחברים מכל אפסי ארץ. כֻּלם התפלאו על החיים המסודרים, ועל ההסתפקות בשכר חדשי שקִבלתי מהברון – אך ששים פרנק, ומהסכום הזה שִׁלמנו גם שכר דירה בעין יפה.
המעון הצר שלנו נהפך לעתים קרובות לטרקלין שבו מצא הנוער האינטליגנטי הראשוני או הכלל ארצישראלי מקום לבלות איזה שעות בעליַת נשמה. מעין קלוב תרבותי המשתמש בחופש יוצא מהכלל. ותמוה הדבר שלא קִבלתי אף נזיפה או רמז קל מ“הרואה ואינו נראה”,8 שסקר הכל ודבר לא נסתר ממנו. מי יכל לרדת לסוף דעתו? אולי סתם דן אותנו בבטול, הלא “שמנדריקים”9 אלה ולא אכרים, ועיקר שליחותו היה לדכא אכרים ולא פקידים נמוכים. או אולי ידו של הד“ר מזי”א היתה בזה, בידעו היטב את חוג המתאספים וטיב האסיפות בחדרנו, ולא נתן למשחית לפגוע בנו כמו שפגע בספריה שיסדו הצעירים.
עלי להזכיר אינצידנט מהימים ההם להשלים את האִלוסטרציה. צעירים אחדים מהמושבה התאספו והחליטו לסדר בית ספרים לקריאה. ה“פפירמייסטר”,10 שנמנה בין האִכרים החפשים, שלא ממקבלי התמיכה, נתן חִנם למוסד הזה חדר קטן בצריף שנמצא בתוך חצרו פנימה, רחוק מהרחוב. הצעירים סִדרו בעמל רב ספריה, וכל אחד מאתנו שחרר את ספריו, שהביא אִתו מארצות מגוּרו מקודם, לבית הקריאה. התחילו לֵהנות קצת תענוג רוחני בהתאסף הנוער אחרי עמל היום, ובִלו איזה זמן בקריאת ספר או עיתון, ועם זה כל באי הבית מתקשרים ואיזה חוש של אחוָה מתהוֶה ביניהם.
מקלט תרבותי זה של הנוער נסגר באחד הימים בעטיו של בלוך. ויבוא כדרכו תמיד לרַגל מה שנעשה במושבה, והנה פתאום מצאו אותו מתחת לחלון בחשכת הלילה. כעבור איזה ימים התחקה למצוא מי הם המיַסדים האשמים הגדולים! ולפי שעה פקד על בעל החדר במפגיע לסגור את בית הספרים. היו אמנם איזה צעירים נלהבים שחפצו להפיח מזה מעשי אוסוויצקי במהדורה שניה, אך המהפכה ההיא השאירה פצעים שלא הגלידו עדין, ולא נמצאו עזי נפש די לצאת למלחמה בעד דבר קל ערך כמו בית ספרים, די להם אם מקבלים שְׂעוֹרים ותבן בעד הסוסים… וביום בהיר אחד שלח מר בלוך “שליח מצוה” ושמו את כל הספרים בשקים, ויאסר אותם עד מות הכהן הגדול.11
כאמור ב“קלוב” הצעיר שלי לא נגעה היד האכזרית, והחיים החברותיים התמשכו והתמתחו כעורו של הצבי.
ירח הדבש שלנו ארך הרבה זמן. נתקיֵם בנו הנס של יהושע שהירח עמד, לא בעמק אילון12 אלא בראשון לציון. בכל מצאנו עניַן ונחת רוח. גם עבודתי בפרדס ובגן התחבבה עלי שבעתיים, בְּידְעי שבאותו הגן גופו, בין העצים שגִדלתי, מטיילת לה הצעירה שלי עם ספר בידה, אחרי שכבר הכינה לנו ארוחת צהרים טובה וגמרה את עבודותיה בבית. ובשעה הקבועה בחצות היום מצאתיה תמיד באיזה פִּנה בגן, קוראת בספר בצל אילן ומחכה לי. ושלובי זרוע שבנו לביתנו.
ועיני בלוך הרַוק במיטב שנותיו, נמקות מקנאה.
-
מרדכי מוגילבסקי, יליד יקטרינוסלב (1863), הגיע לראשון לציון ב־1887. אחר כך היה לו שם בית מלון, ראו “אלבום משפחות”, אתר מוזיאון ראשון לציון ↩
-
צבי הכהן־לבונטין היה ממייסדי ראשון לציון. בשנת 1882 קנה חלק גדול מהקרקע שעליה עמדה המושבה לקום ומכר אותה לאנשי ועד יסוד המעלה ללא רווח. הוא מכר 360 דונם מאדמתו ל־6 משפחות דלות אמצעים בהסדר תשלומים נוח ואת החזר ההלוואה תרם להקמת בית הכנסת במושבה, ראו יודילוביץ, ראשון לציון, עמ‘ 41; שביט, גולדשטיין ובאר, לקסיקון האישים, עמ’ 278. ↩
-
כפי הנראה הכוונה לאישה שגרה לבדה בעליית גג. ↩
- ייתכן שהכוונה ליצחק צ'רנוב שעלה ב־1882 עם הבילויים והתיישב בראשון ב־1884, ↩
-
“אמת מארץ ישראל” הוא מאמר שכתב אחד העם בעקבות אותו הביקור. ↩
-
הרב יעקב מזא“ה, יליד מוגילוב, היה רב ומשפטן. בשנת 1890 הגיע לארץ בתור בא כוח ”האגודה לעזרה ליהודים חקלאים בסוריה ופלסטינה", וניהל משא ומתן על רכישת קרקע בגליל (כפי הנראה זה היה הרקע לביקורו בבית פוחצ'בסקי). משנת 1893 היה הרב הראשי של מוסקבה, ראו שביט, גולדשטיין ובאר, לקסיקון האישים, עמ‘ 312; נדל ופרת, האנציקלופדיה היהודית, 5, עמ’ 28–27 (אנו מודים ללילי על התרגום מרוסית). ↩
-
אליהו זאב לוין־אפשטיין, יליד פולין (1863), איש חובבי ציון ובני משה, ייסד בוורשה ב־1889, יחד עם זאב גלוסקין, את חברת מנוחה ונחלה כדי להקים בארץ־ישראל מושבה שלא תהיה תלויה בתמיכת הברון, היא המושבה רחובות, ראו שביט, גולדשטיין ובאר, שם, עמ‘ 280; תדהר, אנציקלופדיה, עמ’ 78. ↩
-
“הרואה ואינו נראה” הוא כמובן מנהל המושבה בלוך. ↩
-
“שמנדריקים” הוא כינוי שניתן למיכל פוחצ'בסקי וחבורתו. ↩
-
ה“פפירמייסטר” הוא כנראה האדריכל ברוך פפירמיסטר, יליד לטביה (1840), שהגיע לראשון לציון ב־1886, נטע כרם, גידל תרנגולות בשיטות מודרניות וגם תכנן את בית הכנסת הגדול בראשון לציון ואת בית הסראיה ביפו, לימים הקים אגודה ספרותית בראשון לציון, ראו תדהר, אנציקלופדיה, עמ‘ 910–909; יודילוביץ, ראשון לציון, עמ’ 161, 169 –.170 לתיאור מפורט של האגודה הספרותית, ראו מיכל פוחצ‘בסקי בראשון לציון לנחמה פוחצ’בסקי ברוסיה, י“ד בתמוז תרנ”ו (25.6.1896), נספח המכתבים. ↩
-
על פי הפסוק “ויְשָב בעיר הַהיא עד עמְדוֹ לפני העדה למשפט, עד מות הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם, אז ישוב הרוצח ובא אל עירו ואל ביתו ואל העיר אשר נס משם” (יהושע כ ו). ↩
- על הירח שעמד בעמק אילון ראו יהושע י יב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.