במעלה ההר, קרוב לבית התפילה, עמד הדלז’נס במקומו הקבוע מול המסעדה הידועה של מר מוגילבסקי.¹ הנוסעים תופשים בבהלה את חבילותיהם וממהרים הביתה, ואני עומד לי וחושב: “ואיה ביתי? לאן אפנה ואנה אכנס?”. הלא הדִקטטור מר בלוך שלל ממני את זכותי בדירתי הקודמת, ואני באתי הביתה ובית אין לי! מוחי פשוט מתהפך: מה עלי לעשות עכשיו?

והנה בעל המסעדה מזמזם על אזני שהוא כבר דאג למקום שינה עבורי: מר צבי הכהן־לבונטין² גמר באלו הימים את הקומה השניה של ביתו, והצריף בחצר, שגר בו קודם, התרוקן. במדור התחתון באותו הבית היתה המסעדה ששמה אכלתי ארוחת תמיד, ובעל המסעדה דאג לי וקִבלתי את מפתח הצריף ורשות ללילה אחד. לילה אחד, גם זו לטובה. הלילה כבר מצאנו מנוחה, ובכן מה חסר לנו? ליום המחרת לא רציתי לדאג.

בית משפחת היסמן ממייסדי המושבה ראשון לציון (1965)

ואמנם למחרת קִבלנו הצעה מאשה צעירה אחת גלמודה שגרה באיזה פינת גג פשוטו כמשמעו,³ והזמינה אותנו להִספח לפִנתה עד שנמצא לנו דירה קבועה. ההצעה נתקבלה בלי פקפוקים, והצעירה שלי – שאך זה יצאה מבית הורים בורגנים אמידים, שגרו בחדרים מרווחים ומרוהטים יפה – הסתפקה בזה שמצאה מיטת ברזל אחת שקניתי לפני נסיעתי, וסִדרה לה את גנה תחת הרעפים של גב' ד‘. גב’ ד' הפקירה את עצמה, את כֻּלה, וממנה למדה אשתי להתמסר לחולים ולסובלים. ופה, תחת כיפת רעפים אדומים, בִּלינו את ירח הדבש בעליצות רבה, ופה קִבלנו את כל האורחים שבאו לברך אותנו בהצעד הנמרץ שמצא הד בלב כלם.

לאחר עשרה ימים נזדמן לנו לשכור חדר אצל האכר צ',⁴ שבימים אלו גמר לבנות את ביתו. כאן העמידה לי הצעירה שלי שאלה חמורה: במה נרהט את החדר? והדאגה נפתרה: מִטת ברזל הלא הזכרתי, קניתי ממשפחה בסרבית שהספיקה כבר לחזור, שחן באר טוביה לא מצא הד בלבם. דרגש, או ספסל, קִבלתי בירושה, נדוניה מהפקידות. שולחן עץ עגול משומש נזדמן לי לקנות בארבעה פרנקים כסף מזומן, וכל השאר נסדר לנו מארגזי נפט וחסל! יהיה לנו היכל מלכים!

בערב ראש השנה תר"ן [25.9.1889] נכנסנו למזל לדירתנו, שזה היה בכלל חדר אחד בלי רצפה, ודלת ישר החוצה אל השמש ואל הרוח, ותו לא. ופה מתחיל כִּשרון האשה להראות פלאות: הרצפה כוסתה מחצלות של קנים, והחדר נחלק על ידי פרגודי בד לשלשה “חדרים” זעיר אנפינים: חדר מִטות, חדר בִּשולים, וחדר אורחים די הגון, מעין אולם כביכול, ותקופה חדשה מתחילה בחיינו.

בחדר הזה ההיסטורי קיבלנו את כל האורחים הנכבדים שהתחילו לסַיֵר את ארצנו בזמן ההוא. בהיכלנו בִּקר “אחד העם”, שהביט בחביבות על מחצלותינו הפרושות תחת רגליו, ומי יודע אם לא שם התחיל החפוש אחרי האמת מארץ ישראל.⁵ אחריו בא הרב יעקב מזא"ה ממוסקבה.⁶ מר לוין אפשטיין, מייסד “מנוחה ונחלה”, הופיע בצל קורתנו לשם התייעצות ממשית [מעשית].⁷ וכן רוב הצירים שבאו לקנות בארץ אדמה עבור חברות שונות, וסתם תיירים לעשרות, וחברים מכל אפסי ארץ. כֻּלם התפלאו על החיים המסודרים, ועל ההסתפקות בשכר חדשי שקִבלתי מהברון – אך ששים פרנק, ומהסכום הזה שִׁלמנו גם שכר דירה בעין יפה.

המעון הצר שלנו נהפך לעתים קרובות לטרקלין שבו מצא הנוער האינטליגנטי הראשוני או הכלל ארצישראלי מקום לבלות איזה שעות בעליַת נשמה. מעין קלוב תרבותי המשתמש בחופש יוצא מהכלל. ותמוה הדבר שלא קִבלתי אף נזיפה או רמז קל מ“הרואה ואינו נראה”,⁸ שסקר הכל ודבר לא נסתר ממנו. מי יכל לרדת לסוף דעתו? אולי סתם דן אותנו בבטול, הלא “שמנדריקים”⁹ אלה ולא אכרים, ועיקר שליחותו היה לדכא אכרים ולא פקידים נמוכים. או אולי ידו של הד“ר מזי”א היתה בזה, בידעו היטב את חוג המתאספים וטיב האסיפות בחדרנו, ולא נתן למשחית לפגוע בנו כמו שפגע בספריה שיסדו הצעירים.

עלי להזכיר אינצידנט מהימים ההם להשלים את האִלוסטרציה. צעירים אחדים מהמושבה התאספו והחליטו לסדר בית ספרים לקריאה. ה“פפירמייסטר”,¹⁰ שנמנה בין האִכרים החפשים, שלא ממקבלי התמיכה, נתן חִנם למוסד הזה חדר קטן בצריף שנמצא בתוך חצרו פנימה, רחוק מהרחוב. הצעירים סִדרו בעמל רב ספריה, וכל אחד מאתנו שחרר את ספריו, שהביא אִתו מארצות מגוּרו מקודם, לבית הקריאה. התחילו לֵהנות קצת תענוג רוחני בהתאסף הנוער אחרי עמל היום, ובִלו איזה זמן בקריאת ספר או עיתון, ועם זה כל באי הבית מתקשרים ואיזה חוש של אחוָה מתהוֶה ביניהם.

מקלט תרבותי זה של הנוער נסגר באחד הימים בעטיו של בלוך. ויבוא כדרכו תמיד לרַגל מה שנעשה במושבה, והנה פתאום מצאו אותו מתחת לחלון בחשכת הלילה. כעבור איזה ימים התחקה למצוא מי הם המיַסדים האשמים הגדולים! ולפי שעה פקד על בעל החדר במפגיע לסגור את בית הספרים. היו אמנם איזה צעירים נלהבים שחפצו להפיח מזה מעשי אוסוויצקי במהדורה שניה, אך המהפכה ההיא השאירה פצעים שלא הגלידו עדין, ולא נמצאו עזי נפש די לצאת למלחמה בעד דבר קל ערך כמו בית ספרים, די להם אם מקבלים שְׂעוֹרים ותבן בעד הסוסים… וביום בהיר אחד שלח מר בלוך “שליח מצוה” ושמו את כל הספרים בשקים, ויאסר אותם עד מות הכהן הגדול.¹¹

כאמור ב“קלוב” הצעיר שלי לא נגעה היד האכזרית, והחיים החברותיים התמשכו והתמתחו כעורו של הצבי.

ירח הדבש שלנו ארך הרבה זמן. נתקיֵם בנו הנס של יהושע שהירח עמד, לא בעמק אילון¹² אלא בראשון לציון. בכל מצאנו עניַן ונחת רוח. גם עבודתי בפרדס ובגן התחבבה עלי שבעתיים, בְּידְעי שבאותו הגן גופו, בין העצים שגִדלתי, מטיילת לה הצעירה שלי עם ספר בידה, אחרי שכבר הכינה לנו ארוחת צהרים טובה וגמרה את עבודותיה בבית. ובשעה הקבועה בחצות היום מצאתיה תמיד באיזה פִּנה בגן, קוראת בספר בצל אילן ומחכה לי. ושלובי זרוע שבנו לביתנו.

ועיני בלוך הרַוק במיטב שנותיו, נמקות מקנאה.

בימים ההם היינו אני וחברי הורוויץ הגננים הראשיים בגן הברון פה בראשון לציון. כסף לא נחשב לכלום, וחופש גמור היה לנו בעבודתנו. עבודות חשובות ונסיונות מדעיים למכביר, בכל מיני צמחים, נעשו אז על ידינו.¹ ועוזרים היו תחת ידינו חמִשה ילדים מבני האכרים. אחד מהם היה יתום אומלל, בן הנרצח מר ילובסקי הנפח מואדי חנין, אותו המקרה המעציב שהרעיש את הלבבות בזמנו.

בימינו התחילה פתח תקוה החרבה להתנער מעפרה, וכעשרים ושמונה בתי אב מאזרחיה נתקבלו להתמך מידי הנדיב, אבל להנהלה מיוחדת עבורם עוד לא זכו. למען לא לקפח שכר בריה עלובה זו הנקראת פקידות, שלחו להתם את חברי הורוויץ לפתח את העבודה בפתח תקוה. בו כללו את כל משרות הפקידות ביחד, והוא היה בא כח כֻּלם.

חברי הורוויץ חסר לי בחורף ההוא מכל חברינו. למלא את מקומו בראשון שלחו את הגנן בכור, ספרדי מבוגרי מקוה ישראל הראשונים, שמִלא את כרסו תורת עבד אל עזיז, פלאח מיעזור² שכִּהן אז בתור מדריך לגידול ירקות בבית הספר החקלאי העברי.³ בתקופת הגנן בכור עִבדו בפרדס חלקה הגונה של ירקות בהשקיה, והפקידות שלנו אכלה לשובע צנון וחזרת ושאר ירקות כל ימות השנה.

ישיבתו של חברי הורוויץ בפתח תקוה לא האריכה ימים. אברהם בריל חזר לארץ, הסנונית הראשונה מהמחזור שדיגור שָׁלח מזכרון יעקב פריזה לשם השתלמות. מיד מינו אותו פקיד מנהל לעניני פתח תקוה.

בינתים התיַשבו המשפחות בבאר טוביה, ואת חברי הורוויץ, אחרי שהביא את אמו ואחותו מרוסיה, העתיקו לבאר טוביה בתור מנהל המשק, אחרי שנמאסה המושבה על הגנן לוסטגרט ועזב את הארץ לחלוטין.

הורוויץ הספיק להיות מנהל המושבה באר טוביה איזה שנים. הוא הכניס בשכלול באר טוביה את כל מרצו, ונִהל את עניָני המושבה ביד נאמנה. השדוך בין הבסרבים ובין פקידי הברון לא עלה יפה, הפקידים חפצו לשעבדם, והם טענו שהכל קנו במיטב כספם ולא חפצו להרכין ראשם בפני האפטרופסות. אחד אחד השתמטו וברחו מהמערכה, עד שהגיע היום ובאר טוביה עברה לגמרי לרשות חובבי ציון והברון שלח ידיו ממנה.⁴

הורוויץ קִבל פקודה שישוב לראשון לציון להיות שוב עוזר גנן לקוולן הסבוי,⁵ כי כן גורלנו ומנת חלקנו. גורלות שנינו הלכו צמודים יחד, ולא חסרו עליות וירידות, תמורות וטלטולים, שנפשו השקטה סבלה מהם הרבה. אבל גם הוא לא התחרט: גם הוא בנה לו בית ויסד לו גן במקום הזה.⁶

בלעדי הפרק הזה אי אפשר לקבל שום מושג נכון בכמה קרבנות עלה להישוב התקדמות כל שהיא בתוך האטמוספרה שמלפני המבול ששררה בארצנו זו, הנרדמת והפרִמטיבית, טרם שעוררוה אחֵינו החלוצים הראשונים לתחיה. כמה טורח וכסף וקרבנות הוקרבו עד שהגיעה מארצות הודו לראשון לציון הרכבה ממינים המשובחים.

שליחי מצוה אינם נזוקין.

שבט תר"ן [ינואר-פברואר 1890]. באחד הימים נקראתי למר קוולן, והוא מסר לי שהוטל עלי לנסוע ליסוד המעלה להביא זמורות גפנים מהמשתלות דְשָׁם, זמורות שהוכנו מהמינים המשובחים כמו קברנֶה, אלבק, סוֹטֶרִין ועוד: כל אותם המינים שמר ארמנס הִבריח¹ מארץ הודו בכמויות קטנות, בחֵרוף נפש ממש, אחרי שהמשטרה הטורקית בחיפה שרפה כבר מטמון של גפנים אמריקאיות.² ביסוד המעלה טִפלו ברבויָן של המינים המשובחים ההם,³ ועכשו הגיעה השעה להביא משם זמורות הרכבה, לחלקן בין אכרי ראשון [לציון], ולהרכיב בהן את כל הכרמים הנטועים מלשעבר במינים מעורבים צרפתים רגילים. והגורל נפל עלי להיות שליח מצוָה זו ובעצם ידי לאספן, לסמנן, לארזן בזהירות רבה כל מין לחוד שלא יתחלפו מין בשאינו מינו, ולשמור על רטיבותם בדרך.

בעצם שמחתי על הכבוד והאמון שנתנו בי. אך מאידך גיסא, לנסוע מראשון עד יסוד המעלה וחזרה, הכל ברכיבה, ומכשולי הדרך ההיא הלא מוכרים לי מזמן… כשתארתי לעצמי את סכנת הדרכים, ביחוד בירח שבט בזמן קלקול הדרכים מרוב הגשמים, וביחוד כעת, שלא את נפשי לבד אני מסכן אלא חיי משפחה צעירה,⁴ חרדה נפשי לקראת נסיעה זו. אך אני חַיָל, וכשקוראים למלחמה מחויבים לציית.

בחרתי לי ממיטב הסוסים במשק הברון, הזדַיַנתי בכל הנחוץ לדרך, וקִבלתי מכתבים לפקידים בכל אתר ואתר שיגישו לי את עזרתם בכל הנחוץ לי בדרך. הלכתי הביתה ונפרדתי באומץ לב רופסת מאת רעיתי תמתי.

הגעתי לתחנה הראשונה פתח תקוה בצהרים. פניתי לפקיד הברון דהתם אברהם בריל, מכרי מאז,⁵ שידאג לי למלווה דרך עד זכרון יעקב, והוא נתן לי, ליתר הבטחון, את משרתו, ערבי יליד סביבת זכרון יעקב. בשעה הרביעית אחר הצהרים יצאנו לדרכנו.

הלילה היה ליל ירח בהיר, ובשעה העשירית הגענו לכפר קלנסוי, מול טול כרם.⁶ שם סִדרנו לנו חניה קצרה על בית הקברות, מקום בטוח מהתנפלויות, ואחרי שעה המשכנו דרכנו הלאה צפונה. לא בלי קושיים: אחרי הכפר הזה, בדרך ל“קקון”,⁷ מתחילה אדמה טיטית שחורה, ואי אפשר לנטות מהדרך אף שעל, והדרך גופה מכוסה מים, כמו מהוה אגם לאורך כמה מאות מטרים. ונפש חיה אין בשעת לילה לשאול אם אפשר בדרך זו לעבור או אַין. מאין מוצא אחר שמנו את נפשנו בכפנו ונכנסנו לתוך האגם הזה. והנה התברר לנו כי מתחת המים יש בוץ המדַבֵּק את רגלי הסוסים, מבלי יכולת להוציא משם רגל. בהתאמצות רבה אִלצנו את הסוסים להמשיך את דרכם, והמים כבר עד האוכף מגיעים. אבל הנה עמדו הסוסים וכל הצליפות על גבם לא הועילו, יותר אין באפשרותם להוציא את רגליהם מטיט היָוֵן, וחסל. חשבתי כי אבדנו, אבל אחרי שהסוסים בעצמם התחילו להרגיש בסכנה הקרובה, גבר בהם האינסטינקט להציל את נפשם, והעיר בהם מרץ יוצא מן הכלל להוציאנו לעבר השני של האגם.

אך הנה אסון חדש: הסוס שלי יצא בעל מום. נָקע רגל אחת ונשאר צולע על ירכו, בשעה שהדרך עד זכרון עוד רחוקה הינה. וסערה נוראה התחוללה מול פנינו ואין מפלט. בדלית ברירה המשכנו את דרכנו הלאה עד הגיענו לכפר הצ’רקסים.⁸

והנה כאן צרה חדשה באתני: המלווה שלי, בן הכפר אם אל עלק,⁹ בודאי היה לו איזה חשבון של דם עם הצ’רקסים. בעברנו את הכפר תקפוֹ מין פחד, עד שצנח מעל סוסו וצמרמורת עזה אחזה בעצמותיו. בקושי העלתיו על סוסו וקשרתיו אליו, וככה רכבתי על סוסי הצולע, מושך את השני עם החולה מאחרי. עכשיו אני מורה הדרך, והלב מהסס: מי יודע לאן נתגלגל ובאיזו בִּיצה נטבע הלילה? והנה מבלי לדעת איך, באיזה אופן פלא, ירט הדרך נגדנו ובאנו בשעה שתים אחר חצות הלילה לזכרון יעקב, והסוסים עמדו לפני שער המלון “גרף”.¹⁰

בבקר פניתי במכתב שבידי לפקידות, ומשם דאגו לי תיכף לנסיעה הלאה. בהזדמנות נמצאה אותה שעה בזכרון שיירה של חַמָרים ההולכת צְפָתָה. יצאתי עמהם לדרך, בהיותי כבר יותר בטוח, כי הלא הם מלאכתם בכך.

הנה הגענו עד ה“קישון”, והוא מלא על כל גדותיו וגשר אין לעבור. החמרים לא פקפקו אף רגע, נכנסו עם הפרדים עמוק לתוך הים עד הגיעם לאזור הנטרלי, ששם זרמות הקישון נבלמים וגלי הים נשטחים. באופן כזה עברנו בלי שום תקלה. משם אחזנו דרכנו לאושה, שפרעם, מג’ד אל כרום,¹¹ רָמיה, פרדיה, מירון, צפת, וראש פנה. פה דאגו להמציא לי את החַמר הידוע חסן בוסתנאי. הזמנתי אצלו כעשרה פרדים, שביום קבוע יבואו ליסוד [המעלה] לקחת את המטען שלי.

הופעתי ביסוד המעלה היתה הפתעה לכֻלם. לא פִללו לראות אותי בגבולם, ביחוד בתקופת הגשמים. המרחק מהגליל העליון עד יהודה נדמה בימים ההם כמו מהודו עד כוש. לא פלא הוא שהרבה אכרים ביהודה, אשר כבר נפטרו מהעולם שבעי ימים, את הגליל טרם ראו עיניהם.

מרוב חדוַת רעים ביסוד שכחתי את כל תלאות הדרך. תקף אותי חשק נמרץ לבלות איזה ימים על החוף השקט של ים סומכוס בחברת חברי הטוב אמיתי. אבל הרעיון שבראשון מלאים דאגה לנפשי לא נתן לי מנוחה, ומִהרתי לסדר את מטען הגפנים ולהתכונן שוב לדרך.

בחזרתי עברתי עם הפרדים את ראש פנה, שם שהינו קצת, ולפנות ערב היה עלינו לעלות לצפת ללון, ומשם להמשיך את דרכנו. בצאתנו מראש פנה פנינו לדרך החדשה שהיִתי אחד מסולליה. רק יצאנו מן המושבה, והנה ערפל עב כסה את כל היקום וגשם התחיל לרסס. החַמָרים, ילידי ההרים, לא נפחדו מתופעה זו והמשיכו את דרכם הלאה, בהיותם בטוחים באינסטינקט הפרד השומר את נפשו מכשלון. הפרדים הולכים להם חפשי, מגששים ומחפשים את הדרך, והמצלתים [מצילות, פעמונים] שעל צואריהם מבשרים על התקדמות השיירה.

ופתאם דרדור אבנים מעורב בהד מצלתים. הה! סִמן מובהק הוא שאחד הפרדים מעדו רגליו, ומתגלגל במדרון עם משאו המרותק אליו כשעיר המשתלח מצוק ההר.¹² על פי הקשב גלשו החמרים למקום. כרגע נפסק הרשרוש והדרדור. בגישוש, בעלטה שאין לתאר, ובמקום מסוכן כזה, פשטו כל החמרים בזחילה לחפש אחרי הנכשל, עד שאחד מהם נתקל ברגלי הפרד השוכב על גבו ורגליו מתנועעות באויר. לאשרי, עצרוהו חבילות הגפנים, שנתקעו בינות לאבנים מלהתגלגל תהומה.

התאספנו כולנו ובעמל רב הקימונו את הפרד. עד שמשכנוהו אל הדרך עבר זמן לא מעט, והגשם מתגבר. וכששבנו אל הדרך ועשינו מפקד הבהמות, נוכחנו שהחמור אשר רכבתי עליו עם כל כֵּלַי נפקד. החמורים לא זכו לפעמונים וכל החפושים והגישושים לא הועילו. מחויבים היינו להמשיך את הדרך צפתה, ובדלית ברירה התיאשנו ממנו.

החמרים רִחמו עלי ומסרו לי לרכיבה איזה סְיָח עלוב וחלש. השיירה נוהרת והגשם עושה את שלו וממשיך זִלופו, ומה שאנו מתקרבים יותר לצפת נהפכת הקרקע, בעזרת הגשם הטרדן, לטיט לבן שמתרכך ומתמסמס, ונעשה כמין בִּיצה של שמנת. אני מתעטף במעיל הגשם שלי כאחד מחנוטי מצרים, ומקשיב כיצד רגלי הפרדים בוססות בטיט במי מדמנה.

פתאם נתקל סיָחי ונפל, ואני צנחתי מעל ראשו ישר לתוך תמיסת הטיט. בקושי התנערתי עד שמצאתי את ידי ורגלי. התאמצתי והסתדרתי שוב על גב הסיח. חשבתי כי רק במקרה נכשל הסיח, והנה טרם עבור רגעים אחדים ואני מרגיש את ישותי שוב בתוך התמיסה. בשכבי בתמיסה בא לי רעיון להתחיל בסטטיסטיקה, כמה פעמים אפשר לנפול בלילה אחד… המספר הגיע קרוב לשתי עשרות! אך תמוה היה כי יצאתי בשלום בגופי באותו ליל הזעף.

בבקר השכם, בעצם הגשם, התפזרו החמרים לחפש אחר החמור האבוד. רק לפנות ערב נודע להם שערבי אחד מג’עוני מצא אותו תועה. את החמור השיב לבעליו – אחרי קבלו בקשיש כנהוג – אך את חפצַי השאיר לו לזכרון.

במשך חמִשה ימים נִסינו את מזלנו לצאת מצפת. חבשנו את הפרדים, יצאנו, ובבושת פנים שבנו אל החאן, כי ארובות השמים נפתחו וימי המבול שבו על הארץ. רק ביום הששי הִטהרו השמים ויצאנו לדרכנו, אף כי ידענו עד כמה מסתכנים אנו בעת שהשלוליות והנחלים עוברים על גדותיהם.

בקושי רב הגענו אחרי איזה ימים לחיפה.

בהִכנסי העירה שמעתי כי אניה מפליגה הלילה ליפו. רגשי לבי היו לאלה הדואגים לשלומי וסופרים את רגעי בואי – ואיזה אושר שלא אצטרך לעבור שוב ברכיבה את השומרון והשרון עם בִּצותיהם! שלחתי את כל המטען דרך היבשה, ואני בלי שהות רצתי אל החוף, קניתי כרטיס, קפצתי לתוך סירה וכעבור איזה רגעים והנני כבר על מכסה האניה, ומחר בבקר עם האניה ביפו! אבל מזלי הרע רדף אחרי, עוד לא הוגדשה הסאה די צרכה.

האניה היתה מלאה צאן אדם, ואין אף מקום פנוי אחד. בכל זאת אמרתי: גם זה לטובה, אעמוד לי לילה על מכסה האניה, אבל מחר אני בראשון! רק זזה האניה ויצאה לים החֹפשי והנה רוח זועף עם גשם זלעפות, ואין מפלט. חִפשתי, ומצאתי איזה כנף מפרש תלויה על יד המעקה ושם אמרתי להסתתר. לדאבוני הגדול קדמוני אחרים, בכל זאת נדחקתי אליהם בלי רשות. ככה עמדתי כל הלילה, ליל סער, מטרה לרוח הפרצים שמצא דרכו מתחת למפרש המפולש. הים סוער, האניה יורדת תהומה ועולה שחקים, אבל המחשבה שעם בוקר הנני ביפו עודדתני, וקִבלתי את יסורי באהבה.

הבוקר אור, וחופי יפו כבר מתבלטים. לכאורה קץ התלאות מתקרב ובא. והנה אכזבה אכזרִיָה: הקברניט מכריז ומודיע כי המצב דורש ממנו להמשיך את דרכו לפורט סעיד, כי הים כמרקחה ולסכן את אניתו בעמדו אצל יפו אינו מחויב. כרוזו [הכרזתו] פילח את לבי. הרגשתי את עצמי על סף השגעון. מה זאת אומרת להיות איזה מאות מטרים מיפו ולא לרדת? חרקתי שִׁנים וקִללתי את שר הים הזועף.

פתאום הציצה השמש מתוך חשרת העננים, וזיק של תקוה הבריק לפננו: אניה אחרת, שהקדימה לבוא משהו, השליכה את עוגנה, והנה כבר מסתובבות סביבה סירות שבאו מן החוף לקבל נוסעים. אז השליך גם הקברניט שלנו, בעל כרחו, את עֹגנו ובדעתו לשהות רק איזה רגעי מספר. אי אלו סירות נִגשו גם אל אניתנו, ונוסעי המחלקות תפסו את המקומות בהן. אמרתי לקפוץ לתוך סירה אבל הוחזרתי ממחשבה נועזה זו במכת משוט על ידִי, כי בים סוער כזה אסור לספנים לקחת יותר משלשה נוסעים בסירה אחת.

הסירות האחרונות עזבו כבר את האניה וברור כי בעוד רגעי מספר אניתנו עוזבת את חוף יפו וכל תקוָתי אבדה. והנה האיר לי המזל ברגע הקשה: סירה אחת נשארה פנויה מן האניה הקודמת, והיא מתאמצת בכל כֹּחותיה לחתור אלינו. בעת שמהחוף כבר נותנים סִמנים לסערה קרובה לבוא, עוד חותרת הסירה הנודדת ובקושי רב מגיעה עד אניתנו. התפרצתי כמתיאש וקפצתי לתוכה. יִשאוני הגלים ויהי מה!

המלחמה באיתנים החלה. גשם סוחף ניתך עלינו, והסערה אשר נִבאו לה באה. מן החוף עומדים ומביטים על סירתנו המטורפת [מיטרפת, נטרפת] בים זועף, וחושבים אותה לאבודה. הספנים פקדו עלי לשבת בתחתית הסירה, ובלי הפוגה קוראים את “אללה” לעזרה. הפחד הולך וגדל. הגענו ממש במסירות נפש הספנים אל מול הכֵּפים, ומן החוף נותנים לנו סימנים לסוב הצדה וללכת סחור סחור. ונחשול אדיר בא מאחורינו והשליך את הסירה, ובכוח איתנים קפצה אל תוך האזור הניטרלי הבטוח. בעוד רגעי מספר ואני על החוף, ורגלי מרגישות אדמה מוצקה תחתיהן אחרי שכמעט התיאשתי מזה לנצח.¹³

לאחר אי אלו ימים הגיע לראשון [לציון] מטען הזמורות מיסוד המעלה, ועם מיני הגפנים האלה התחילה תקופה חדשה בראשון. הכּוֹרת עלה על ראשי הגפנים הרגילות, והרכבנו בראשם מגפני היחוס. תורת ההרכבה, שעד היום ההוא היתה כעין סתרי תורה בארץ ישראל ושלטו בה רק יחידי סגולה, התפשטה במהירות בין הנוער. ויתאמנו בעבודה זו עד כדי כך שבבוא מר ארמנד מפריז לבקר את משק הברון התפעל מאד מהעבודה הזריזה של הצעירים, ועוד באותו היום נסע ליפו, קנה שעוני כסף ובעצמו חִלק לכל אחד את פרָסו במקום המעשה בכרם. ואת בעלי הסמיכה¹⁴ האלה שלחו להרכיב את הגפנים גם בזכרון יעקב ובראש פנה ולהרביץ תורתם ברבים.¹⁵

זרם של צירים מכל קצוי רוסיה הציף את הארץ כשמִלה אחת בפיהם: אדמה. אדמה! נחוץ לנו קרקע בשביל התיַשבות צפופה דוקא! נמצא מיד האדם המתאים למטרה זו. בעל השערות המגודלות, מלא תלתלים בהירים, הצעיר הנלהב מר יהושע חנקין. התעורר מסבכו כארי ויתפשט על פני הארץ.¹ ראשית קנייתו היתה אדמת דורן בשביל חברת “מנוחה ונחלה” הוַרשאית, ומאז לא פסק מרצו הרב, והלך מחיל אל חיל.²

בדפדפי בזכרוני בתולדות קנית אדמת דורן, מתיַצב נגד עיני כמו חי מה שראיתי אז מחַלון מְעוני הנשקף על פני דרך יפו־דורן. לא פעם ולא שתים נסעו הקונים להביט ולהסתכל בטיב האדמה, בגבולותיה ועוד, טרם גמרו את הקניה. בימים ההם לא ידעו עוד בארץ ישראל מלוקסוס. אם נסיעה סתם, ממילא מובן שבעגלה פשוטה עם שני לוחות באוכף ולוחות קטנים על גבם כשתי על גבי ערב, רתומה לסוס אחד. ואם בעניני צבור, כמו קנית אדמה, אז רתמו זוג סוסים!

הנה עברה דרך המושבה עגלה אחת ההולכת דורנה. ישבו בה על לוח אחד מר לוין אפשטיין ויהושע חנקין, ולפניהם, על הלוח הקדמי, איזה עגלון. על ידם נסרח הסתת הידוע מר איזנברג – שבטל באותו יום מעבודתו לשם מצוַת רכישת קרקע בארץ ישראל – הולך ברגל, יד אחת נשענת על העגלה, והשניה אוחזת את זוג נעליו. ומר לוין אפשטיין בעל כרחו התרגל לפרנציפ משונה זה של מר איזנברג שאין לשנות.³

פורים תר"ן הוכרז על חגיגה נוספת למסורתית: זה היום שנולדה מושבה חדשה, חפשית, בלי תמיכות, על האדמה שנקנתה על ידי חנקין בדורן, וצרכים לקרוא לה שם בישראל. מהבקר התחילו לנהור אנשים, נשים וטף, מי ברכב ומי ברגל, לכִּנוס על יד הבאר בדורן. [חוץ] מבאר עתיקה וסביבה קוצים גבוהים כסוסים, לא נמצא שמה שום דבר, ומעקרון עד ואדי־איל־חנין היה מדבר שָׁמֵם ריק מישוב. לכִּנוס נתנה הזכות לתת שם עברי מתאים למושבה החדשה העתידה להבנות פה.

התרוממות רוח של אותו היום אין ביכולתי לתאר. התאסף המון עם לפי מושג הימים ההם, הצפון והנגב נפגשו גם נשקו. פה לא אמר אדם צר לי המקום קום ואשבה. סביב סביב התפזרו על התלים הנשאים, לשאוף אויר צח שאין בו ריח של אפוטרופסות ושל תמיכה. חופש ודרור בכל עבר ופנה – המקום הראשון שאך ורק יוזמה פרטית עומדת ליצור!

עד חצות היום חִכִּינו לאורחים, עד התאסף גם הרחוקים והמפגרים. אז תקעו בשופר וכולם התלקטו לגוש אחד ורמסו ברגלים את הקוצים המכסים את כל הככר מסביב לבאר. התישבנו כולנו על הקרקע כעין גורן עגול, והאספה נפתחה. אספה מעורבת! אולי זו היא הפעם הראשונה בארץ ישראל שנִתנה זכות שוויון זו לאשה.⁴

אחרי איזה נאומים חמים, מלאי התלהבות ותקוָה, ניתנה הרשות להציע שם למושבה. יושבים ומטכסים עצה איזה שם יותר נאה ומתאים למקום נפלא כזה. הרבה שמות הוצעו, שונים ומשונים, על כֻּלם דנו בכובד ראש בעד וכנגד, ועל פי רוב דעות פסלו את השם. לבסוף הציע מר ישראל בלקינד את השם “רְחֹבוֹת” וקִבל את “פרס נובל”: אחרי משא ומתן הצביעו, והשם נתקבל כמעט פה אחד. בִּין רגע נהפכה “דורן” ל“רְחֹבוֹת”, והד הגבעות מסביב ענה: רְחֹבוֹת רְחֹבוֹת!!![³⁸⁷] כְּרגע הופיעו הבקבוקים וכל מני תרגימא, ובפינו הרגשנו בזה הרגע ממש את הטעם כאלו חִלקו לנו את המנות של הלויתן והשור הבר.⁵

וככח איתנים הזדקר ההמון פתאום כאיש אחד, ויד ביד השתלבה, וה“הורה” החלה, ורִקוד משכר נסוב על פני כל. העִגול גדל וגדל, והקוצים נרמסים, נופלים ללא קום, והשממה עוזבת את מקומה יחד עם מתי מעט מפראי המדבר שגרו בסירוגין במקום הזה. זכורני כמה וכמה פעמים שעברתי מראשון לעקרון בדרך החוֹצה את אדמת רְחֹבוֹת, ולא פגשתי אף פעם נפש חיה. רק אַיָה או דַיָה עמדה לה נוגה על הגבעה ליד הדרך, מעל למגרשי התֵמנים “שערים”.⁶

כאשר עָיְפו מהרִקודים ההתלהבותיים, הציעו שאלה: במה אנו בטוחים שמרגע זה והלאה ישכחו את השם הקודם דורן וישתמשו בהשם החדש רְחֹבוֹת? הרבה מושבות החליפו את השם – כמו מעקרון למזכרת בתיה, מזמרין לזכרון יעקב, אל מרח לגבעת עדה – ולא הצליח הדבר לעקור מהשורש את השם הקודם, ואחרי יוֹבֵל שנים עוד נסרח השם הקודם אחרי השם העברי, ושני השמות מתרוצצים יחד.

ואמצאה גאונית עמדה לנו באותו יום לבסס בפעם אחת את השם העברי רְחֹבוֹת ולגרש כָּלָה את השם הקודם, שפעולתה ניכרת לדורי דורות: הוחלט כי מהרגע הזה והלאה, מי שיבטא את השם “דורן” במקום “רְחֹבוֹת” צָבוט וצבט אחרי רגעי מספר הזכירו איזה צעירות באופן מכני את השם דורן, ועוד השם על דלתי שפתותיהן וכבר שולחו צביטות מכל העברים. הדבר מצא חן בעיני הנוער, והשתמשו בגזרה הלזו כעין משחק פילוסין [תחפושות] לרמות את הצעירות בכל מיני ערְמות, שתִפולנה בפח ותבענה את המלה דורן – למצוא שעת הכושר לתת צביטה כשרה. והיו אמנם ביניהן כאלה שבכוָנה ביטאו, למען קבל צביטות ולטעום טעם של פצעי אוהב. והמצב רוח היה כל כך טוב ומרומם שדי היה לשמוע מרחוק צעקת ענות מאחרי הצביטה, וכולם התגלגלו מצחוק.

אחרי כן התפזרו זוגות זוגות או משפחות משפחות על כל הגבעות מסביב, לנוח ולסעוד. כל אחד דאג להביא עמדו מזון סעודה אחת לכל הפחות. זו היתה תמונה, רבותי, שאין אפשרות לעטי הדלה לתאר את הפנֹרמה ופעולתה על הלב הנרגש המתפרץ בחזי. מספיק היה יום אחד כעין זה לתת לנו עצמה לסבול כל מיני נגעים ופגעים רעים ולחזק איש את רעהו לחכות לימים יותר טובים.

פסח שנת תר"ן הוחלט לחדש את המנהג הקדום לעלות לרגל ירושלימה. לתכלית זו שכרנו שתי עגלות גדולות המיוחדות בבנינן להובלת המתפללים הרוסים מיפו לירושלים. שלשה זוגות צעירים: דב לובמן,¹ דוד יודילוביץ ומשפחתי וכתריסר בחורים [רווקים]. ביום ראשון דחול המועד, טרם שחר, יצאנו לדרכנו בהתרוממות רוח חגיגית. כל זמן הנסיעה לא פסקה השירה מפיות הנוסעים, ושתי העגלות מתחרות בעליזות ובבדיחות הדעת.

ככה עברה עלינו חצי הדרך, עד בואנו לשער העמק.² והנה הפתעה: לפנֵנו איזה צעיר יהודי עולה ירושלימה לבדו, ברגל ממש. כשהדביקו אותו העגלות ראינו לתמהוננו שזה הוא מכרנו הסתת הידוע מר אהרון איזנברג, שיצא בתחילת הלילה מואדי אל חנין, והוא כבר עייף ויגע מן ההליכה. העמדנו את העגלות והרעשנו את האויר שבין ההרים בקריאות הידד לגבורת מר איזנברג, ועם זה הצענו לפניו מקום באחת העגלות. אך איזנברג מסרב בהחלט לקבל את הזמנתנו, מטעם זה שאין ביכלתו לשלם, ולמתנת חינם אינו מסכים. כל הפצרותנו נשארו מַעל. לבסוף חשבנו ואמרנו: “הלא תבין מר איזנברג, שאנו לא נוכל לעזבך יחידי בין ההרים ונבוא בלעדיך ירושלימה”. ובכן הִתְרָצַה לנסֹע עִמנו על תנאי מפורש: בעלית ההר, בעת שהסוסים מתנהלים לאִטם, ילך אחרי העגלה – הלא אז סתם צער בעלי חיים. ובמורד, שעה שהעגלה נדחפת מכח עצמה ויורדת במרוצה, יֵשב לו על גבי הכלונס הבולט מאחורי העגלה.

באין ברירה הסכמנו לו, ובשיָרה חדשה זזו העגלות קדימה והכל אתא שפיר. יורדים ועולים ושוב יורדים, ופתאום צוָחה קורעת לב נשמעת מאחורי העגלה. בקושי רב עצרו בסוסים במורד, והנה, אויה! רגל אחת של מר איזנברג תחובה לתוך הגלגל, והוא עצמו כמו מתעלף. בקושי הוצאנו את רגלו, מִשַשנוהָ היטב ומצאנו אותה שלמה, וגם יכל לעמוד הכן עליה. כל החבריה מחאה כף מרוב שמחה, ובקול תרועה הרימו הרבה ידים את איזנברג והושיבוהו במקום מכֻבד בעגלה. אבל כאן עלה בגורלנו להשתתף בצערו: המכנסים החדשות, שנרכשו לכבוד החג לא בלי קושי בתקציב הזעום, נקרעו תוך סחיבה בגלגל ותַקָנה בדרך כבר לא היתה אלא בירושלים.

הגענו לתחנה האחרונה טרם בואנו ירושלימה. זו היא תחנת קולוניה, מוצא דהאידנא,³ מקום חניַת הסוסים ומקום שתית מים לא במשורה [בלי הגבלה]. בירדנו מן העגלות על יד העין, והנה על מרפסת ביתו נצב לפננו הדוּר בלבושו המזרחי ידידנו ומכרנו מכבר מר יהושע ילין. זהו יהודי הראשון שהתישב כאן, יחידי, על חלקת אדמה. הוא קִבל אותנו בזרועות פתוחות והוביל אותנו בשמחה להראות את נחלתו עם כל המטעים הנחמדים, השתולים על יד פלגי מים. “הנה”, אמר, “לפני שנה וחצי⁴ קנֹא קנאתי בכם בהריחי מכם ריח האדמה. ועכשיו, כמוכם כמוני סמוכים בקרנות המולדת.⁵ הבה ילָדי, נשתה לחיי התפכחות עַמנו!” “הידד”! קראנו אחריו וקולותינו התגלגלו לעמק.⁶

בית יהושע ילין במוצא (לפני השיחזור)

אנו שוב בירושלים, במלון פינקלשטין. משם התפזרנו, מי לסַיֵר במקומות הקדושים, עתיקות מימי קדם, ומי שהתחקה על נִצני התחיה המתהוָה בעיר בירתנו. הצעירה שלי נזכרה שיש לה חוב לשלם למר אליעזר בן יהודה. לפני איזה זמן ביקר ברוסיה, וכשבא לעיר מולדתה התענין להכירה, וזכתה לבִקור פרטי ממנו.⁷

את בן יהודה מצאנו בביתו, מדוכא ונרגז. ידו היתה בכל ויד כל בו.⁸ יחסיו עם הקהל הירושלמי התחדדו, והיה כמעט מנודה ומוחרם מכל קהל אוכלי מַן ה“חלוקה”, אותה שם למטרה להכחידה מן העולם, שגלות בה. הוא שמח מאד לקראת בואנו, כי כאן אִנה לו המקרה הזדמנות לתנות את מר נפשו בפני ידידים, שהיה בטוח בהם כי הם לוקחים חלק בצערו.

נחמתו היחידה בחיי הבדידות והצער מצא בן יהודה בתעודה שקבע לו בחיים: להחיות את השפה העברית המאובנת, לקרב עצם אל עצם ולקרום עליהם עור, ולהפיח בה נשמת חיים. התחיל מעצמו ובשרו, וכדוגמה חיה הציג לפננו את בנו היחיד בן ציון הקטן, המתקרא בן אבי אתמר, שלא הבין ולא ידע לבטא אף מִלה בשפה אחרת חוץ מעברית, ובההברה הספרדית. הילד שאל מי אנחנו, ואביו ענה לו: “יהודים טובים”. “ולמה הם מדברים בשפה המובנת לי, ולא כמו כל היהודים?”

בזמן הבִּקור ישבה לה דבורה אשתו וחִבקה בזרועותיה את בתה היונקת, ולא לקחה שום חלק בשיחתנו.⁹ מזה באנו לידי מסקנה שאינה שולטת בשפה. כאשר הסתלק מר בן יהודה לאיזה רגעים לחדר השני לענות לאיזה איש, נכנסה אתנו בשיחה בשפה הרוסית – על זה היה לה הכשר להשתמש בשעת הדחק, אבל יהודית [יידיש] לית מאן דִבר שמה.

בהמשך דברה התלוננה על מר גורלה ברגש של טינה על קִצוניותו של בעלה: הוא דורש ממנה להוציא אל הפועל את האִדאולוגיה שלו, והיא נדונה לבדידות מדכאה. גם את בן ציון שלה, בנה מחמל נפשה, הוא מענה: לא נותן לו לצאת לרחוב לשחק עם ילדים, שזהו דרישה טבעית של ילד, שמא יפגש עם בני גילו המדברים יהודית. והילד מביט דרך החלון, מתגעגע לילדים ומקנא.

בהנמיכה את קולה סיפרה שגם בנוגע לתנוקת הקטנה שלהם עומד בן יהודה על המשמר: יש ששרה לבתה הפעוטה שיר ערש, כמובן לא בעברית, כי עוד לא דאגו משוררינו לסוג שירים זה – כדבר הזה היה עוד בעולם המתהוה. לפני איזה ימים, ביַשנה את הילדה שרה לה מבלי משים בשפה זרה. פתאם הופיע בעלה מהחדר השני כועס ומתמרמר וקצף יז מפיו. ויתנפל עליה בְּאַימו באגרופיו, ותובע רק עברית בכל חומר הדין, ולא נחה עליו דעתו עד שצבט את בשרה, ולזכרון נשמר לה כתם כחול כהה. אבל אנחנו נִחמנו אותה שזה לא אות קין: זה אות ברית נצח בינֵנו ובין שפתנו. ככה חלם ולחם בן יהודה בתור חייל בודד השומר על הדגל.¹⁰

ועוד פנינה יקרת ערך מצאנו בירושלים, שמשכה את לבנו להכירה מקרוב. הלא הוא החכם א' מ' לונץ.¹¹ דרך החלון, אשר לא גבוה ביותר מקרקע הרחוב, הצצנו לחדרו, והנה עומד לפננו איש צעיר מלובש בגדים אורטודוקסים, אבל נקיים ללא רבב, וצוארון לבן מגוהץ מחשק את צוארו. לכאורה עומד ומסתכל החוצה, עיניו פקוחות ומבטו כאילו ישר נגדנו, ואז נוכחנו שזה העומד נגדנו הוא מן הנראים ואינם רואים.

בית א"מ לונץ בשכונת אבן ישראל (הרישום משנת 1980)

נכנסנו הביתה ואשתו הציגה אותנו בפניו. באיזה הארה וחיבה קִבל אותנו קשה לתאר, אך אולי הבִּטוי הזה יתאים: יצק נפשו לתוך נפשנו. ואחרי רגעי מספר התקשר בנו כל כך עד שמצא לנחוץ לספר לנו איך איבד זה לא כבר את מאור עיניו, כי זה לא מכבר שב מאירופה ששם כבה הזיק האחרון. אבל הוא מתנחם בזה כי חזון רוחו לא הועם, וכל עוד דמו יִזל בשריריו את המערכה לא יעזוב ויעדור בשדי המדע על שדמות ישראל עד נשימתו האחרונה.¹²

באביב זה [תר"ן, 1890) חגגנו חג חנוכת ביתנו. פחות משנה ישבנו בדירה שכורה, ובהִגמר הבנין הענקי, בנין המשק, עמד בלוך בדִבורו וחִלק ארבע דירות לארבעה פקידים נמוכים. קִבלתי דירה נאה בדיוטה העליונה, מעל ארוות הסוסים.

עם גמר הבנין התחילה תקופה חדשה בראשון לחקלאות ולנטיעות. אז היה עצם הפולמוס הידוע של נטיעת כרמי גפנים על כל אדמות ראשון.¹ כל אכר ואכר קבל תקציב לנטוע את כל אדמתו גפנים.² חוץ מזה נשארו עוד הרבה חלקות אדמה בראשון אשר בעליהם הקודמים הורחקו מהמושבה בחזקת היד אחרי מהפכת אוסביצקי, ואת כל האדמות האלה קִבלה עליה הפקידות בעצמה לשכלל ולנטוע.

לתכלית זו נקנו כעשרים זוגות פרדים ועגלות משא, הביאו מצרפת מחרשות עם מנז’ים לחריש עמוק,³ ומחרשה גדולה העובדת בכח לוקומוביל,⁴ ואדמות ראשון מתהפכות. כל העבודה הרבה הזאת נעשית לפי פקודות של מר ארמנס, צרפתי מלומד, אגרונום, מהמפורסמים בצרפת במקצוע משקי הגפן.

האפטרופסות הולכת ומתחזקת ומקבלת צורה קבועה. האורוָה הגדולה נבנתה עם הדירות לפקידים, שגם אני מצאתי שם את מדורי. בנין ענקי זה הכיל מחסנים למספוא מכל המינים. קנו כמה סוסי רכיבה בשביל מנהלי המשק, וסוסים אבירים למרכבת האלוף בלוך ולמרכבתו של הד“ר מזי”א, שנתן עזרה רפואית בכל מושבות הנדיב ביהודה, וסוסֵי חִלוּף על כל צרה שלא תבוא. מי שראה את ארוות הברון בימים ההם יכול לקבל מושג מארוות שלמה המלך בשעתו. כמה עגלונים, רכבים, וסַיסים! והנה גם גַמֶלֶת שלמה להוביל את חמרי הבנין של היקבים הגדולים. בכל הורגשה יד רחבה “על חשבון הברון”.

האחשדרפן [סוכן משק הבית] סֹבב לילה לילה בין בתי הפקידים ואוסף רשימות מכל הנחוץ ליום המחרת וכל מה שיעלה על דעתם. ומדי יום ביומו נסע ליפו על רכב מיוחד מהיר להמציא משם את כל מאוָיי לבם של הפקידים ונשותיהם, לרבות גם שפחותיהם. ובכל שעות היום, אם נזכרה הטַבחה ששכחה איזה פרפראות או קינוח סעודה אז יצא ליפו דחוף סַיָס רכוב על סוס להזכיר נשכחות להאחשדרפן.

בלעדי הפרק הזה, שאולי משעמם קצת, אי אפשר לקבל מושג נכון בכמה קרבנות עלה לְהַישוב התקדמות כל שהיא. מחלונות חדרי הפונים לחצר אני משקיף ורואה דבר והפוכו. מצד אחד הבזבוז הענקי, ובאותו זמן גופו… אוסף אנשים נכבדים, בעלי צורה, שחיו קודם ברוסיה חיים ישרים והתפרנסו ברוָחה. פה קנו אדמה ובתים בנו, וצרכים לנטוע את האדמה. ועד שהאדמה תִתן את פריה, הקציבו להם שקל לגֻלגולת – כמה נפשות שהיה לבית אב, קִבל כמתכונתם מדי חודש בחדשו איזה שקלים לכל נפש. ומאושר היה האיש שנוסף לו עוד נפש. למי שנכנסה הברכה בנפשותיו, ממילא נכנסה הברכה בשקליו. ועשו מהם פושטי יד ממש.

בתוך חצר המשק סִדרו מחסנים לתבן ולשעורים, ואם יש לאחד סוס אז צריך לבוא פעם בכל שבוע עם שקים ריקים ויקבל כלכלת הסוס. כמה מכאיב היה לראות ביום קבוע בשבוע, יום המקובל לחלוקה, מתכנסים זקני המושבה ומיַסדיה, עומדים בראש מורד, שקיהם בידיהם, ומחכים לחסדי הרכב מחמד סלח, יד ימינו של בלוך, שיתפנה מכל עסקיו המרובים וילך לָמוֹד להם את קצבתם: שקי תבן אחדים ואיזה איפות שעורה, מזון לשבוע עבור סוסם, העוזר העיקרי במשקם.

אותו הסדר נשנה בכל חודש. שוב המתנה. מסביב לבית הפקידות מסתובבים כנזופים כל אזרחי המושבה לרבות גם ה“כלי קודש”, ואחד מסתיר את עיניו מלהביט בפני חברו, שלא לראותו בקלקלתו. לכאורה אפשר לחשוב שאיזה דבר אירע – לא מִנֵיה ולא מקצתה, שום דבר לא קרה. הראשון לחודש האזרחי היום, וכל אב המשפחה צריך לקבל את תמיכתו לפי מכסת נפשות ביתו. את הפרוצדורה הזאת לא מסר מר בלוך לשום פקיד מפקידיו. הנאה מיוחדת היתה לו לשלשל דוקא בידו ממש לתוך ידו של האכר את המטבעות, שהיו מוכנים לפניו במעטפות הרשומות על שם המקבל. וכל זה למה? שהמקבל ידע וירגיש בחסדו של מי הוא יחַיה את נפשות ביתו החודש.

כמה מן העלבון ודכאת הרוח היה באפטרופסות זו השפלה.

מה שנוגע לכרמים הקציב קוולן, היודע הכל, תקציבים שנתִיים, לכל כורם וכורם סך מסוים הנחוץ לו לעבודת כרמו במשך השנה. אבל כסף לא נָתן על ידי הכורם, אלא בכל יום ששי המְתנה על יד בית קוולן לקבל מכסת הכסף מול רשימת הפועלים שעבדו בכרמיו במשך השבוע.

המחירים של כל סוג פועל היו קבועים. בשביל שאף אחד מהאכרים לא יִשנה חס ושלום מצדקה לצדקה – עם הכסף שלו, התקציב שנרשם לו בחשבונו, שסוף סוף יצטרך לשלם¹ – מִנתה הפקידות ממונה נאמן לסבב בכל יום ויום בכל כרמי המושבה: רוכב על סוס מכרם לכרם ורושם כמה פועלים עבדו אצל כל כורם. פעם עד הצהרים ופעם אחר הצהרים, שמא יעבוד פועל רק חצי יום והכסף ישלשל הכורם לתוך כיסו. בסוף השבוע הגיש הפקיד את רשימתו ועל פיה נתן מר קוולן פתקה לקופה לשלם לאכר על חשבון תקציבו.

כפי שהממונה הרגיש בביקורו עלבון לאכרים, השתמט לפעמים מלהכנס פנימה, והסתפק במבט מרחוק. באדיבות זו השתמשו נבלים אחדים והעמידו מפלצות [בובות, דחלילים] בבגדי פועלים, וזה נכנס לחשבון הפועלים וקִבלו תמורתם כסף מזומן.

ובכן בכל יום ששי המתנה רשמית לפני ביתו של קוולן עד שיבוא, או עד שיתכונן מיינו [יתפכח משכרותו]. על כגון דא נאמר: “המצפה לשולחנם של אחרים, נהפך פניו כשולי קדרה”. בפרט לשולחנו של הגנן מר קוולן.

הרבה יש לי לספר ממה שראיתי מחלונות ביתי או ממרפסתי אשר בקומה העליונה, ממש מול דירותיהם של בלוך וקוולן, והודות למשְׂרתי, בהיותי למעשה מפקח ומפקד על כל עבודת המשק – אף כי תחת שלט שם המושאל “הגנן מר קוולן” – היתה לי הזדמנות לחדור לפעמים מאחורי הקלעים.

קנִית סוס לעבודה למשל, גם כן לא עבר חס ושלום בלי אפוטרופסות. פלוני האכר נחוץ לו סוס לעבודה. נוסע לו אל השוק ומצא את מבוקשו, אבל כסף – על הנגיד לשלם. מביא האכר את הסוס עם מוכרו לחצר המשק. עומדים ומחכים עד שיופיע מר קוולן, הבקיא בכל שבע החכמות וגם מבינות בסוסים לא נעדר.

מופיע קוולן, מביט ומסתכל מן הצד על הסוס, ומקציב את מחירו מבלי לשאול את פי הקונה או המוכר. לא פעם קרה שהקציב יותר מה שהשתוו הקונה והמוכר מקודם. הקניה נגמרת בכי טוב, האכר מקבל תיכף פתקא לקופה לשלם, ומותר הכסף, שהיה יותר ממה שדרש המוכר, התחלקו שני הצדדים.

ועֵד הייתי פעם למין המתנה מסוג אחר לגמרי. על יד בית בלוך התאסף המון בדוּיִם [בדווים], רובם זקנים מופלגים. עומדים ומחכים, ושאלתי את נפשי האם גם הבדויים מקבלים כבר תמיכה… מתוך סקרנות ניגשתי, וראיתי שהם מסובבים בשוטרים־חיילים טורקים. על הגזוזטרא למעלה עומד בלוך, על ידו זבט [נציג המשטרה] כורדי שנופל מרגליו מרוב שכרות, ומדברים ביניהם טורקית. כעבור איזה רגעים פקד הזבט לחייליו להלקות את הזקנים האלה אחד אחד, ואחרי המלקות לגבות מהם כסף עונשין סכום מסויָם.

אני, בשמעי את הפקודה ברחתי מהמקום, שלא לראות בקלונם. אך קולות המעונים רצו אחרי וידביקוני. את המלקות ספגו ואת כסף ענשם שִׁלמו, ובפניהם חִלקו את הכסף בין החיילים אשר לא מעלו בשליחותם. אמנם עוד פעם לא העיזו לשלוח את בעירם [צאנם] על אדמת ראשון, אבל לחולל בלב המושבה אכזריות אי אנושית כזו, רק בלוך, חניך טורקיה, היה מסוגל.

לירח הדבש שלנו בא סופו, ואחרי שקָמלו הפרחים התחיל להתבשל הפרי. הצעירה שלי התחילה להתרגש מזה שהיא עוד צעירה יותר מדי ולא מוכנה כלל מלהיות כבר לאם, ואין לה שום נסיון בזה, והתחילה להרגיש גלמודות [בדידות] וגעגועים לאם, שבזמנים כאלה מוצאים נוחם בחיקה.

כפי שהזכרתי, בהִגמר הבנין הענקי, בנין המשק, קִבלתי דירה. את המעון בנו באופן אדמניסטרטיבי בלי שום נוחיות. פה יש לציין “נדיבות לבו” של בלוך בדאגו לאחרים: היות שהוא בחור רוָק, סִדר לו בית גדול של שתי קומות עם כל הנוחיות שאין הפה יכול לבטא. הדירות שחִלק לפקידים הכילו שני חדרים קטנים ופרוזדור צר. אין זכר למטבח או ליתר הנוחיות שבני אדם חיים זקוקים לה, ובפרט בעלי משפחה. בכל רגע היו נאלצים לרדת ולעלות במדריגות הרבות. המצב פעל לרוע על בריאותה של חברתי, ושלשלת ארוכה של נגעים ופגעים העיבו את שמי חַיֵנו.

גם הקדחת התקוננה [קיננה] בביתנו. אני איך שהוא יכלתי ללחום עם הקדחת ע“י חינין, אבל להצעירה שלי לא הִרשה הרופא לתת חינין, והקדחת נשתרשה בקרבה באופן מבהיל. ביום אחד, זכורני, כאשר היתה כבר במצב קרוב לחשבון, בא לה התקפה כזו שהרופא מזי”א אמר נואש לחייה. בינתים, בעמדו על המשמר, קראו לו על ידי רץ מהיר לבאר טוביה. כאשר היה נאלץ ללון שם, התבטא: “חבל, ברי לי שבבואי כבר לא אמצא את הצעירה הנחמדה שהופיעה ככוכב מזהיר על שמי ארצנו לזמן כה קט”.

אך מן השמים רִחמו עלינו והרופא התבדה, ואחר זמן קצר בערך קִבלנו תארים חדשים: אם ואב לבן זכר! אך הרבה נחת לא הביא עמדו הבן. בבטן אמו סבל מהקדחת, ובהיותו ילד חלש לא האריך ימים. בחודש התשיעי לחייו שבק אותנו לאנחות.¹

לתקופת השנה פורים תרנ"א הייתי מוזמן עם משפחתי להאִכרה הידועה, אשת החיל, היא בת עירי בתיה מקוב, מראשוני המתישבים על אדמת רְחֹבוֹת. אם לעשרה ילדים, חמישה מהם נשואים עזבה בפולניה, וחמישה הביאה עִמדה. בתור בת עירי דרשה ממני לחוג עִמדה את חגה הראשון על אדמת האבות ברְחֹבוֹת, והֻזמנו אני ומשפחתי לצריפה. ברְחֹבוֹת נמצא אז רק בית אחד בנוי אבן, והמותר צריפים גדולים בשביל הפועלים היהודים שכבשו בהתחלה את כל העבודה – בעִדור העמוק והוצאת היבלית, בנטיעת כרמים וכו'. במרץ שאין דוגמתו נִגשה לעבודה, ובנתה לה צריף עץ שהכיל בקִרבו סוסי עבודה, מחסנים, גם שני חדרים קטנים בשבילה עם ילדיה.¹

באותם הימים הניח האידלוג [האידאולוג] הידוע מיכל הלפרין את היסוד למושב חדש בקנותו מאיזה אפנדי פרדס עזוב בקרבת ואדי חנין.² האידאה־פיקס שלו היתה לבנות לו טירה, לאחוז על חשבונו צבא מאורגן ולהיות אביר יהודי ביהודה. לתכלית דון קישוטית זו בנה שם בית קומות, קנה לו סוס לבן כשלג לרכיבה ובגדים לבנים צחורים כלשון הזהורית וסרט אדום רָחב כָּנף את גופו באלכסון.³ ובעל ההזיה הזה אסף סביבו עוד בעלי הזיה למחצה והזמין איזה עשרות רובי עץ, וחילקם בין הפועלים עובדי אדמת רְחֹבוֹת. את המקום כִּנה בשם “נס ציונה”.⁴

בשבתי בצריף של בתיה מקוב ביום “דלא ידע”,⁵ שמעו אזני קול תוף, המתופף בטקט [במקצב] צבאי רוסי. נרתעתי ממקומי. היתכן שהצבא הצארי כבש את רְחֹבוֹת? אצתי החוצה והנה הגנרל הלבן על סוסו החִוֵר, הולך לו מעדנות לפני המתופף, והסרט האדום מנצנץ מרחוק, ומחנה של עשרות צעירים חסונים, על כתפיהם רובי עץ, מסודרים בשורות ארבעה ארבעה. ואופיצר ליוטיננט [קצין בדרגת סגן] בחרבו השלופה (מעץ), מר אפרים חרל"פ, משגיח ברצינות לא מעושה על התמרונים…⁶

שאלתי אחד מידידי שאלה תמימה: וראש השטב [מטה הפיקוד] מר אהרון איזנברג איהו? הביט עלי בתמהון: היכן הייתי בזמן האחרון? הוא יושב לו באהלו, כך נאה וכך יאה לו. נשתנו העתים והתחלפו הזמנים. אגדה מספרת כי המלאך זרעאל בא באיזה לילה למר איזנברג ומסר לו את כל תורת האגרונומיה. ובבקר אחד נמסרה לידו מטעם “מנוחה ונחלה” ההנהלה הראשית של כל מטעי נחלתה שברְחֹבוֹת. במקום שראינו אותו לפנים נסרח אחרי העגלה, והוא הולך ברגל ונעליו בידיו – כרכרה רתומה לזוג סוסים עומדת כל הימים מוכנה לרשותו, ולאידאולוגיה נתן גט פִּטורין.⁷

גם הישוב היהודי ביפו גדל מיום ליום, וצר נעשה להם להסתופף בחצרות הערבים. ויבנו להם שכונה חדשה “נוה צדק”,¹ שהיא כולה יהודית טהורה, ואחריה “נוה שלום”² המעורבת עם הערביים. הקהילה העברית ביפו הלכה וגדלה, אך לדבר אחד אין דואג: לבית אולפנה, והילדים גדלו פרא. והנה גם כאן קם גואל מבית חנקין־בלקינד.³ ישראל בלקינד הידוע, מכרנו מכבר, ואביו, הישיש היקר מר מאיר בלקינד, שִׁינסו מתניהם, ובידים ריקות, רק בלב פתוח, פתחו בית ספר עברי ראשון ב“נוה שלום”.⁴ המורים היו ישראל בעצמו, אביו ר' מאיר בלקינד, איש תרומות ויקר רוח שזה גם היה מקצועו ברוסיה, ובשביל למשוך גם את ילדי הספרדים סִפחו להם איזה חכם ספרדי למורה.

בלי תשלום שכר למוד, ואין תומך בידם, באיזה קושי החזיקו מעמד. וכאשר כשל כבר כח סבל,⁵ בא מר “אחד העם” לעזרתם, ובהשתדלותו תמכו “חובבי ציון” באודיסה במוסד.⁶ יחד עמהם נתנו גם “כל ישראל חברים” את עזרתם. לא ארכו הימים ובית הספר כבר התחלק לשנים – בית ספר קטן לבנים ובית ספר גדול לבנות.⁷ יהודי עשיר מסבריאן, מר יצחק פיינברג, בשמעו שנמצא בית ספר לבנות ביפו נדב לבנין מפואר – הבנין הצבורי היותר יפה בכל יפו בזמנו, טרם שחלמו על דבר תל אביב.⁸ מהגרעין הצנום השתגשג ונעשה ברבות הימים האילן הענפי [מסועף] של רשת בתי ספר ביפו ובתל אביב, אשר תקציבם השנתי דהאידנא⁹ עולה פי שנים מאשר שכרו של כל הישוב בכל ארץ ישראל אז.

בימים ההם הופיע כוכב חדש על שמי ארצנו, הלא הוא מר טומקין, “אמיר אל יהוד”, אשר תואר פניו כאחד מבני המלך. ברוב פאר פתח את לשכת ועד הפועל – המשרד הארצישראלי, סניף לועד האודסאי.¹ על ידו התרכזו מיטב הכוחות הידועים בארץ בתור עסקנים צִבוריים, כמו מורנו ורבנו מר מיכל פינס, שהיה אב ופטרון לבני ביל"ו והושיב אותם על אדמתם בגדרה ועוד דרומה.²

המשרד הארץ־ישראלי נעשה לתלפיות. ישרותו של טומקין ובעלי צורה הגונים ששִׁמשו בתור סגניו, רכשו מהרה את אמון האוכלוסין. כל הצירים של האגודות בכל תפוצות ישראל פנו בדרישותיהם לרכישת קרקע אך ורק לועד פועל זה. המשרד הארץ־ישראלי קִבל הזמנות טלגרפיות על מאות אלפי רובלים לקנית קרקעות, ודמי קדימה המתקבלים מדי יום בהדואר שולמו על־ידי “אמיר איל יהוד”. בצאתו מלשכתו אשר ב“נוה שלום” עטוף, כדרכו, בשכמיה שחורה רחבת שוליים, מתנפלים הערבים לנשק את כנף בגדו מרוב אהדה לאיש המורם מעם הזה.

המכשיר הנפלא שהתגלה לפני זמן קט, חנקין שלנו, פתח את ארובות ידיו והתחיל לשחות בים של קניות. גמר בדורן³ והתחיל בחדרה,⁴ גמר בחדרה והתחיל בג’ידרה (עמק עכו).⁵ עשה חוזה עם סורסוק על כל אדמתו בעמק יזרעאל,⁶ ועוד ידו נטויה לקנות ולקנות. הודות לו התעשרנו בסכום הגון של מאות אלפי דונמים אדמה בכל תפוצות ארצנו.

בחוש ראינו את צעדי הגואל בשער ארצנו, ולב ה“שמנדריקים” הולם במהלומות פעם בהתאספם מדי לילה לשמוע חדשות, מה הביא לנו יום אתמול. את הימים ההם אי אפשר לסמן בתור עליָה סתם, אלא עליַת נשמת העם.

אך אין מזל לישראל. כאשר הגענו למרום הפסגה התהפך הגלגל, קִבלנו דחיפה לאחור והתגלגלנו במדרון. ימים רעים ומרים באו כחתף על אחינו בדרום רוסיה. משם החל נגף הפרעות, והלך והתפשט עד שהגיע לגירוש מוסקבה וגירושים מכל המקומות הקדושים בעיני צוררנו.⁷

אלפי משפחות שודדו ונהרסו, וחיצי הרעל נפלו משם והלאה ועד ארצנו הגיעו. הלשכה, עורק החיים, קִבלה שיתוק. הרבה אגודות לקנית קרקע התפזרו, ויותר לא שלחו כספים. רבים דרשו בתקפה את דמי הקדימה בחזרה ולא חפצו לדעת מזה שהכסף נִתן למוכרי האדמות, ועל פי החוזה, אם לא ישלמו להם בזמן את מותר הכסף – הלא דמי הקדימה אבודים וגם האדמה תִשאר בידיהם. הלשכה באה עד משבר ופשטה את הרגל. טומקין חביבנו היה אנוס לעזוב את הארץ במפח נפשו ונפש כל מכריו, ידידיו ומעריציו, מבלי שאיש ילווה אותו בברכת הדרך.⁸

חרב הפרעות שתי פיפיות לה, ובזמן ההוא חיינו היו שרויים בין פחד ותקוה. ברוסיה נחרבו קהִלות, ופה נתוַספו נקודות: בזמן ההוא גופא נוסדה המושבה רחֹבות, ואחריה חדרה, ופתח תקוה התחילה לגדול.

הפרעות בדרום רוסיה והגֵרוש ממוסקבה [גרמו] להריסת אלפי משפחות, וזרם פליטים הציף את יפו.⁹ אלפי אנשים עלו בחוף היחידי לקליטה, והתגלגלו ממש בחוצות. המצב נעשב קטסטרופלי, והקמיקם היפואי דרש בתקפה מפקידי הברון, שהם היו הפרזנטציה היחידה בארץ, להקל הסבל הזה מעל יפו.

על חשבון הנדיב נִבנו צריפים בואדי־אל־חנין, ובהם התיַשבו הרבה משפחות מרובי אוכלסין. משם התפשטו לחפש עבודה בראשון וברְחֹבוֹת. המושבה ראשון נהיתה מלאה ככַוֶרת עם מהגרים נודדים מבקשי עבודה.¹⁰ בהפקידות נתקבלה טלגרמה ובה פקודה מהנדיב יחיה לא לסרב לשום איש המבקש עבודה. לתת עבודה לכל שואל ודורש. גם חברת “מנוחה ונחלה” התחילה ממש בזמן הזה להכשיר את האדמה לנטיעות.

ידי יעקב תפשו במעדר, וידי הנפח ר' נתן ובניו מלאו עבודה. עבדו ביום ובלילה ויצרו מעדרים, וכמה מעדרים שהספיקו למסור למשק הברון עם השכמת הבקר התחלקו ליהודים במשך היום. ופִסקה אחת: “הב, הב”, לא פסקה מפינו. תחזקנה ידיך, ר' נתן, לבל תבוש זקנתך! הכן מעדר לכל אומלל הדורש עבודה.

קוולן, מנהל המשק שהכל צריך היה להעשות על ידו, מסר המושכות בידי, ואני הייתי הממונה לחפש ולהמציא עבודה. השתמשתי בעצתו של יתרו חותן משה, ומִניתי שרי עשרות, והם היו המפקחים והמוציאים לפועל כל תכניותי.¹¹ כשלוש מאות וחמישים פועלים גדולים [בוגרים] יהודים, וחלק גם ערבים, וכמאה ילדים [נערים] היו עובדים מדי יום תחת פקודתי, וכארבעים פרדים וסוסים, עגלות, מחרשות גדולות ומחרשות קִטור, פרות לחליבה ואיזה עשרות גמלים למשא. כל הממשלה היתה עמוסה עלי תחת השם המושאל קוולן, כי חברי הורוביץ שולָח לבאר טוביה להיות מנהל המשק. עבודתי והתמסרותי היו לא לפי כח אנוש, אך הסיפוק הרוחני עודדני בהרגישי כמה מהתועלת אני מביא מדי יום ביומו לאחי הנרדפים.

אבל לא על המעדר לבד יחיה האדם.¹² בני ישראל צריכים גם מקום להניח את הראש, ואין. ברְחֹבוֹת בנו צריפים גדולים, כעין קסרקטינים, ומטבח כללי.¹³ פקידות הברון ידעו רק תורה שבכתב: הטלגרמה אמרה “עבודה” – את זה נתנו, אבל נוחיות מאן דִבר שמיה. כל בתי האכרים בראשון כבר מלאו עד אפס מקום, ואנשים התגלגלו בלילות בלי מחסה, ממש בחוצות. תחת כל עץ תות סִדרו להם מנין אנשים מקלט לילה, וליד כל גדר, ומדרגות בית הכנסת נהפכו ל“גרנד הוטל”.

חרפת רעב לא סבלו מפני שתקפה עלינו פקודת הנדיב, לברוא עבודה ולתת. אך במקום הרעב באה פתאם, כחתף, הקדחת הממארת לראשון, מקום בריא מאד לפי ערך [יחסית] ליתר חלקי ארצנו. מצב חיים בלתי נורמלי זה הביא לידי התפרצות המגפה בכל נוראותיה. החפירות העמוקות והעידורים התקופתיים פתחו את מקום מגורם של המלריה ויצאו לחוג חַגם מול פני השמש, ואלה שהתגלגלו בחוצות פשוט בלעו אותם ישר עם אויר הנשימה.¹⁴ הקדחת קצרה את קצירה, ומבין שורות העובדים רבים נפלו, אחד אחר השני, ונחוץ היה בכח משבֵּר, כמו שמרגישים אלה הלוקחים חלק בשדי קטל, בראותם על ימין ועל שמאל חבריהם נופלים חללים, והם מתקדמים בתקות הניצחון.

כקטב [כּלָיה, מגפה] עבר במחנה ועשה שמות, ועמו הלכו שלובי זרוע כל מיני מחלות משונות. אין לך יום שלא הובילו איזה חולים מסכנים ליפו, ששם פתחו אז את בית החולים הראשון על ידי גיבורי הישוב העתיק שמעון רקח ובצלאל לפין.¹⁵ באותם הימים נגמר האגף הראשון מיקבי ראשון [לציון],¹⁶ ואחד האולמים הגדולים בקומה השניה נהפך לקסרקטין, או יותר נכון לבית חולים, ובמלים יותר ברורות לתחנת המעבר: מי לד' אמות קרקע בארץ ישראל,¹⁷ ומי לאמריקה, אפריקה הדרומית, אוסטרליה ועוד חלקי יבשת. זו היתה אולי העילה הראשונה לבריחה ההמונית שלִותה את העליה הפזיזית.

מה לכם אתם בעלי העליה הרביעית? מוגי לב אתם! רק הריחותם ריח משבר וכבר רגליכם בפולניה![⁴⁴¹] אל תחשבו כי רק אתם יודעים לברוח מהמערכה. גם אז היו הרבה חכמים כמוכם שקִבלו סיוע לנסוע לאמריקא, לאפריקה ולאוסטרליה, והיו ימים שנדמה לנו שהארץ מתרוקנת.

ולבסוף מה אנו רואים? ביום דרכה רגלי בפעם הראשונה על מדרכת החוף ביפו, לא היה מנין שלם יהודים ביפו, וכעת מונים יותר מארבעים אלף נפש. אך כי תמיד אתה שומע על דבר משבר ובריחה מהארץ, למרות זה יד הברכה “פרו ורבו ומלאו את הארץ”¹⁸ על העליונה.

עם קשי עורף אנחנו וזה סוד קיומנו.

כמה קשיות עורף הראו אנשי פתח תקוה בהאבקם עם הקדחת הממארת ששררה שמה, ולמרות כל זה גדלה והתרחבה עד שנהיתה אם כל המושבות.

אחרי החרו החדרתים: באו משפחות בעלי הון, מרובי אוכלסים וקנו את ביצות חדרה בשומרון. ערביי יהודה, בעת הביאם משם את צמחי הביצות, הסמר, המשמשים לקליעה, פחדו ללון שמה. אך איזה בדווים חצי פראים נפוחי בטן ומגודלי טחול¹⁹ נמצאו שמה לפרקים בתור נודדים, ולא ישבו קבע. והיהודים תיכף נִגשו לבניַת בתים היכלים והתישבו שמה, וההתחרות עם מלאך המָות החלה. וכאשר קפד פתיל חיי רוב בני המשפחה, גם אז לא אמרו הנותרים נואש. ככה התרגלו להביט ישר בפני מלאך המות עד השריד האחרון במשפחה. כמה בתים נָשַׁמו מבלי יושב ואפילו שריד אחד לא נשאר. ואיזו היא המשפחה אשר לא הקרִבה קרבן, מהיותר חביב והיותר יקר לה. ולמרות כל זה חדרה קַיֶמת וכעת היא אחת המושבות היותר עשירות, וגם אין כעת להתלונן ביותר על הבריאות.

אמת שיש הרבה מאד להודות להנדיב שעזר הרבה על הבראת המקום.²⁰ אך איפה הם הצ’רקסים השכנים שהתישבו לפני כחמישים שנה, כחמישים משפחה, בעזרת הממשלה הטורקית?²¹ ואיה הבוסנגים שהושיבו בקסריה והממשלה תמכה בהם ככל האפשר?²² הנמצא כיום עוד שריד מהם?