לירח הדבש שלנו בא סופו, ואחרי שקָמלו הפרחים התחיל להתבשל הפרי. הצעירה שלי התחילה להתרגש מזה שהיא עוד צעירה יותר מדי ולא מוכנה כלל מלהיות כבר לאם, ואין לה שום נסיון בזה, והתחילה להרגיש גלמודות [בדידות] וגעגועים לאם, שבזמנים כאלה מוצאים נוחם בחיקה.

כפי שהזכרתי, בהִגמר הבנין הענקי, בנין המשק, קִבלתי דירה. את המעון בנו באופן אדמניסטרטיבי בלי שום נוחיות. פה יש לציין “נדיבות לבו” של בלוך בדאגו לאחרים: היות שהוא בחור רוָק, סִדר לו בית גדול של שתי קומות עם כל הנוחיות שאין הפה יכול לבטא. הדירות שחִלק לפקידים הכילו שני חדרים קטנים ופרוזדור צר. אין זכר למטבח או ליתר הנוחיות שבני אדם חיים זקוקים לה, ובפרט בעלי משפחה. בכל רגע היו נאלצים לרדת ולעלות במדריגות הרבות. המצב פעל לרוע על בריאותה של חברתי, ושלשלת ארוכה של נגעים ופגעים העיבו את שמי חַיֵנו.

גם הקדחת התקוננה [קיננה] בביתנו. אני איך שהוא יכלתי ללחום עם הקדחת ע“י חינין, אבל להצעירה שלי לא הִרשה הרופא לתת חינין, והקדחת נשתרשה בקרבה באופן מבהיל. ביום אחד, זכורני, כאשר היתה כבר במצב קרוב לחשבון, בא לה התקפה כזו שהרופא מזי”א אמר נואש לחייה. בינתים, בעמדו על המשמר, קראו לו על ידי רץ מהיר לבאר טוביה. כאשר היה נאלץ ללון שם, התבטא: “חבל, ברי לי שבבואי כבר לא אמצא את הצעירה הנחמדה שהופיעה ככוכב מזהיר על שמי ארצנו לזמן כה קט”.

אך מן השמים רִחמו עלינו והרופא התבדה, ואחר זמן קצר בערך קִבלנו תארים חדשים: אם ואב לבן זכר! אך הרבה נחת לא הביא עמדו הבן. בבטן אמו סבל מהקדחת, ובהיותו ילד חלש לא האריך ימים. בחודש התשיעי לחייו שבק אותנו לאנחות.¹