לתקופת השנה פורים תרנ"א הייתי מוזמן עם משפחתי להאִכרה הידועה, אשת החיל, היא בת עירי בתיה מקוב, מראשוני המתישבים על אדמת רְחֹבוֹת. אם לעשרה ילדים, חמישה מהם נשואים עזבה בפולניה, וחמישה הביאה עִמדה. בתור בת עירי דרשה ממני לחוג עִמדה את חגה הראשון על אדמת האבות ברְחֹבוֹת, והֻזמנו אני ומשפחתי לצריפה. ברְחֹבוֹת נמצא אז רק בית אחד בנוי אבן, והמותר צריפים גדולים בשביל הפועלים היהודים שכבשו בהתחלה את כל העבודה – בעִדור העמוק והוצאת היבלית, בנטיעת כרמים וכו'. במרץ שאין דוגמתו נִגשה לעבודה, ובנתה לה צריף עץ שהכיל בקִרבו סוסי עבודה, מחסנים, גם שני חדרים קטנים בשבילה עם ילדיה.1
באותם הימים הניח האידלוג [האידאולוג] הידוע מיכל הלפרין את היסוד למושב חדש בקנותו מאיזה אפנדי פרדס עזוב בקרבת ואדי חנין.2 האידאה־פיקס שלו היתה לבנות לו טירה, לאחוז על חשבונו צבא מאורגן ולהיות אביר יהודי ביהודה. לתכלית דון קישוטית זו בנה שם בית קומות, קנה לו סוס לבן כשלג לרכיבה ובגדים לבנים צחורים כלשון הזהורית וסרט אדום רָחב כָּנף את גופו באלכסון.3 ובעל ההזיה הזה אסף סביבו עוד בעלי הזיה למחצה והזמין איזה עשרות רובי עץ, וחילקם בין הפועלים עובדי אדמת רְחֹבוֹת. את המקום כִּנה בשם “נס ציונה”.4
בשבתי בצריף של בתיה מקוב ביום “דלא ידע”,5 שמעו אזני קול תוף, המתופף בטקט [במקצב] צבאי רוסי. נרתעתי ממקומי. היתכן שהצבא הצארי כבש את רְחֹבוֹת? אצתי החוצה והנה הגנרל הלבן על סוסו החִוֵר, הולך לו מעדנות לפני המתופף, והסרט האדום מנצנץ מרחוק, ומחנה של עשרות צעירים חסונים, על כתפיהם רובי עץ, מסודרים בשורות ארבעה ארבעה. ואופיצר ליוטיננט [קצין בדרגת סגן] בחרבו השלופה (מעץ), מר אפרים חרל"פ, משגיח ברצינות לא מעושה על התמרונים…6
שאלתי אחד מידידי שאלה תמימה: וראש השטב [מטה הפיקוד] מר אהרון איזנברג איהו? הביט עלי בתמהון: היכן הייתי בזמן האחרון? הוא יושב לו באהלו, כך נאה וכך יאה לו. נשתנו העתים והתחלפו הזמנים. אגדה מספרת כי המלאך זרעאל בא באיזה לילה למר איזנברג ומסר לו את כל תורת האגרונומיה. ובבקר אחד נמסרה לידו מטעם “מנוחה ונחלה” ההנהלה הראשית של כל מטעי נחלתה שברְחֹבוֹת. במקום שראינו אותו לפנים נסרח אחרי העגלה, והוא הולך ברגל ונעליו בידיו – כרכרה רתומה לזוג סוסים עומדת כל הימים מוכנה לרשותו, ולאידאולוגיה נתן גט פִּטורין.7
-
בתיה מקוב עלתה לארץ עם בניה ובלי בעלה בהיותה בת 49. השתתפה באספה המייסדת של רחובות והייתה מהראשונים שבנו ביתם על אדמת המושבה. נטעה כרם, החזיקה רפת ולול, וגם בנתה את תנור הלחם הראשון במושבה לטובת הציבור, ראו אהרוני, אישים ומעשים. ↩
-
למעשה הקרקע הייתה שייכת לאפנדי, האפנדי מכר אותה לגרמני טמפלרי, וזה מכר אותה לראובן לרר. לרר מכר חלק מאדמתו לאהרון אייזנברג וחלק זה נמכר לבסוף להלפרין. ↩
-
לשון של זהורית היא רצועה של צמר אדום שהיה הכוהן הגדול קושר בין הקרניים של השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. “מניין שקושרים לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו” (ישעיהו א יח). אנו מודים לאנשי האקדמיה ללשון העברית על תשובתם לשאלתנו. ↩
-
מיכאל הלפרין, יליד וילנה (1860), עלה לארץ ב־1885. הוא רכש קרקע בוואדי חנין, הקים אגודת פועלים, עזר למייסדי נס ציונה וחדרה, היה ממייסדי תנועת “פועלי ציון” ו“ההגנה העצמית” והגה רעיון להקמת כוח צבאי לאומי. העבודות שעשה בוואדי חנין – נטיעת גפנים ובנייה לקראת הקמת מושבת פועלים במקום – נפסקו עם פרוץ המשבר הכלכלי בסוף תרנ"א, ראו להלן. כן ראו אהרנסון, שלבים, עמ‘ 52; תלמי, לקסיקון, עמ’ 108. ↩
- יום “דלא ידע” הוא חג הפורים. ↩
-
אפרים צבי חרל"פ, יליד רוסיה (1858), עלה לארץ בשנת 1890. תחילה עבד עם אהרון אייזנברג בסתתות בראשון לציון, אך לאחר זמן קצר עבר לרחובות והיה לפועל חקלאי. הוא היה הרוח החיה בתנועת הפועלים ברחובות, לחם על זכויות הפועלים ועורר גם את האיכרים לדרישה לעצמאות מהאפוטרופסות. ביזמתו הוקם ברחובות צריף גדול למטבח פועלים. מרכז אגודת הפועלים שארגן היה לפעמים ברחובות ולפעמים בנס ציונה. לימים כתב מאמרים בהצפירה והיה חבר בוועד המושבה, ראו שביט, גולדשטיין ובאר, לקסיקון האישים, עמ‘ 232; תדהר, אנציקלופדיה, עמ’ 97–96. ↩
-
אהרון אייזנברג (בזיכרונות: איזנברג) הסתת, “ידיד הנער”, שהיה מנהיג תנועת הפועלים בראשון לציון ומטעמים אידאולוגיים היה נמנע מלנסוע בעגלה, כבר היה בתקופה הזו גנן המושבה רחובות. רוב חברי אגודת מנוחה ונחלה שהקימה את רחובות עדיין לא חיו בה, אלא חיכו להכנת הבסיס החקלאי, ואייזנברג היה אחראי על הנטיעות. לימים עמד בראש ועד המושבה רחובות. שנים אחר כך היה ציר באספת הנבחרים הראשונה וחבר הוועד הלאומי, ראו תדהר, אנציקלופדיה, עמ‘ 982; ליסק, תולדות היישוב, עמ’ 722. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.