בלעדי הפרק הזה, שאולי משעמם קצת, אי אפשר לקבל מושג נכון בכמה קרבנות עלה לְהַישוב התקדמות כל שהיא. מחלונות חדרי הפונים לחצר אני משקיף ורואה דבר והפוכו. מצד אחד הבזבוז הענקי, ובאותו זמן גופו… אוסף אנשים נכבדים, בעלי צורה, שחיו קודם ברוסיה חיים ישרים והתפרנסו ברוָחה. פה קנו אדמה ובתים בנו, וצרכים לנטוע את האדמה. ועד שהאדמה תִתן את פריה, הקציבו להם שקל לגֻלגולת – כמה נפשות שהיה לבית אב, קִבל כמתכונתם מדי חודש בחדשו איזה שקלים לכל נפש. ומאושר היה האיש שנוסף לו עוד נפש. למי שנכנסה הברכה בנפשותיו, ממילא נכנסה הברכה בשקליו. ועשו מהם פושטי יד ממש.

בתוך חצר המשק סִדרו מחסנים לתבן ולשעורים, ואם יש לאחד סוס אז צריך לבוא פעם בכל שבוע עם שקים ריקים ויקבל כלכלת הסוס. כמה מכאיב היה לראות ביום קבוע בשבוע, יום המקובל לחלוקה, מתכנסים זקני המושבה ומיַסדיה, עומדים בראש מורד, שקיהם בידיהם, ומחכים לחסדי הרכב מחמד סלח, יד ימינו של בלוך, שיתפנה מכל עסקיו המרובים וילך לָמוֹד להם את קצבתם: שקי תבן אחדים ואיזה איפות שעורה, מזון לשבוע עבור סוסם, העוזר העיקרי במשקם.

אותו הסדר נשנה בכל חודש. שוב המתנה. מסביב לבית הפקידות מסתובבים כנזופים כל אזרחי המושבה לרבות גם ה“כלי קודש”, ואחד מסתיר את עיניו מלהביט בפני חברו, שלא לראותו בקלקלתו. לכאורה אפשר לחשוב שאיזה דבר אירע – לא מִנֵיה ולא מקצתה, שום דבר לא קרה. הראשון לחודש האזרחי היום, וכל אב המשפחה צריך לקבל את תמיכתו לפי מכסת נפשות ביתו. את הפרוצדורה הזאת לא מסר מר בלוך לשום פקיד מפקידיו. הנאה מיוחדת היתה לו לשלשל דוקא בידו ממש לתוך ידו של האכר את המטבעות, שהיו מוכנים לפניו במעטפות הרשומות על שם המקבל. וכל זה למה? שהמקבל ידע וירגיש בחסדו של מי הוא יחַיה את נפשות ביתו החודש.

כמה מן העלבון ודכאת הרוח היה באפטרופסות זו השפלה.

מה שנוגע לכרמים הקציב קוולן, היודע הכל, תקציבים שנתִיים, לכל כורם וכורם סך מסוים הנחוץ לו לעבודת כרמו במשך השנה. אבל כסף לא נָתן על ידי הכורם, אלא בכל יום ששי המְתנה על יד בית קוולן לקבל מכסת הכסף מול רשימת הפועלים שעבדו בכרמיו במשך השבוע.

המחירים של כל סוג פועל היו קבועים. בשביל שאף אחד מהאכרים לא יִשנה חס ושלום מצדקה לצדקה – עם הכסף שלו, התקציב שנרשם לו בחשבונו, שסוף סוף יצטרך לשלם¹ – מִנתה הפקידות ממונה נאמן לסבב בכל יום ויום בכל כרמי המושבה: רוכב על סוס מכרם לכרם ורושם כמה פועלים עבדו אצל כל כורם. פעם עד הצהרים ופעם אחר הצהרים, שמא יעבוד פועל רק חצי יום והכסף ישלשל הכורם לתוך כיסו. בסוף השבוע הגיש הפקיד את רשימתו ועל פיה נתן מר קוולן פתקה לקופה לשלם לאכר על חשבון תקציבו.

כפי שהממונה הרגיש בביקורו עלבון לאכרים, השתמט לפעמים מלהכנס פנימה, והסתפק במבט מרחוק. באדיבות זו השתמשו נבלים אחדים והעמידו מפלצות [בובות, דחלילים] בבגדי פועלים, וזה נכנס לחשבון הפועלים וקִבלו תמורתם כסף מזומן.

ובכן בכל יום ששי המתנה רשמית לפני ביתו של קוולן עד שיבוא, או עד שיתכונן מיינו [יתפכח משכרותו]. על כגון דא נאמר: “המצפה לשולחנם של אחרים, נהפך פניו כשולי קדרה”. בפרט לשולחנו של הגנן מר קוולן.

הרבה יש לי לספר ממה שראיתי מחלונות ביתי או ממרפסתי אשר בקומה העליונה, ממש מול דירותיהם של בלוך וקוולן, והודות למשְׂרתי, בהיותי למעשה מפקח ומפקד על כל עבודת המשק – אף כי תחת שלט שם המושאל “הגנן מר קוולן” – היתה לי הזדמנות לחדור לפעמים מאחורי הקלעים.

קנִית סוס לעבודה למשל, גם כן לא עבר חס ושלום בלי אפוטרופסות. פלוני האכר נחוץ לו סוס לעבודה. נוסע לו אל השוק ומצא את מבוקשו, אבל כסף – על הנגיד לשלם. מביא האכר את הסוס עם מוכרו לחצר המשק. עומדים ומחכים עד שיופיע מר קוולן, הבקיא בכל שבע החכמות וגם מבינות בסוסים לא נעדר.

מופיע קוולן, מביט ומסתכל מן הצד על הסוס, ומקציב את מחירו מבלי לשאול את פי הקונה או המוכר. לא פעם קרה שהקציב יותר מה שהשתוו הקונה והמוכר מקודם. הקניה נגמרת בכי טוב, האכר מקבל תיכף פתקא לקופה לשלם, ומותר הכסף, שהיה יותר ממה שדרש המוכר, התחלקו שני הצדדים.

ועֵד הייתי פעם למין המתנה מסוג אחר לגמרי. על יד בית בלוך התאסף המון בדוּיִם [בדווים], רובם זקנים מופלגים. עומדים ומחכים, ושאלתי את נפשי האם גם הבדויים מקבלים כבר תמיכה… מתוך סקרנות ניגשתי, וראיתי שהם מסובבים בשוטרים־חיילים טורקים. על הגזוזטרא למעלה עומד בלוך, על ידו זבט [נציג המשטרה] כורדי שנופל מרגליו מרוב שכרות, ומדברים ביניהם טורקית. כעבור איזה רגעים פקד הזבט לחייליו להלקות את הזקנים האלה אחד אחד, ואחרי המלקות לגבות מהם כסף עונשין סכום מסויָם.

אני, בשמעי את הפקודה ברחתי מהמקום, שלא לראות בקלונם. אך קולות המעונים רצו אחרי וידביקוני. את המלקות ספגו ואת כסף ענשם שִׁלמו, ובפניהם חִלקו את הכסף בין החיילים אשר לא מעלו בשליחותם. אמנם עוד פעם לא העיזו לשלוח את בעירם [צאנם] על אדמת ראשון, אבל לחולל בלב המושבה אכזריות אי אנושית כזו, רק בלוך, חניך טורקיה, היה מסוגל.