בימים ההם הופיע כוכב חדש על שמי ארצנו, הלא הוא מר טומקין, “אמיר אל יהוד”, אשר תואר פניו כאחד מבני המלך. ברוב פאר פתח את לשכת ועד הפועל – המשרד הארצישראלי, סניף לועד האודסאי.1 על ידו התרכזו מיטב הכוחות הידועים בארץ בתור עסקנים צִבוריים, כמו מורנו ורבנו מר מיכל פינס, שהיה אב ופטרון לבני ביל"ו והושיב אותם על אדמתם בגדרה ועוד דרומה.2
המשרד הארץ־ישראלי נעשה לתלפיות. ישרותו של טומקין ובעלי צורה הגונים ששִׁמשו בתור סגניו, רכשו מהרה את אמון האוכלוסין. כל הצירים של האגודות בכל תפוצות ישראל פנו בדרישותיהם לרכישת קרקע אך ורק לועד פועל זה. המשרד הארץ־ישראלי קִבל הזמנות טלגרפיות על מאות אלפי רובלים לקנית קרקעות, ודמי קדימה המתקבלים מדי יום בהדואר שולמו על־ידי “אמיר איל יהוד”. בצאתו מלשכתו אשר ב“נוה שלום” עטוף, כדרכו, בשכמיה שחורה רחבת שוליים, מתנפלים הערבים לנשק את כנף בגדו מרוב אהדה לאיש המורם מעם הזה.
המכשיר הנפלא שהתגלה לפני זמן קט, חנקין שלנו, פתח את ארובות ידיו והתחיל לשחות בים של קניות. גמר בדורן3 והתחיל בחדרה,4 גמר בחדרה והתחיל בג’ידרה (עמק עכו).5 עשה חוזה עם סורסוק על כל אדמתו בעמק יזרעאל,6 ועוד ידו נטויה לקנות ולקנות. הודות לו התעשרנו בסכום הגון של מאות אלפי דונמים אדמה בכל תפוצות ארצנו.
בחוש ראינו את צעדי הגואל בשער ארצנו, ולב ה“שמנדריקים” הולם במהלומות פעם בהתאספם מדי לילה לשמוע חדשות, מה הביא לנו יום אתמול. את הימים ההם אי אפשר לסמן בתור עליָה סתם, אלא עליַת נשמת העם.
אך אין מזל לישראל. כאשר הגענו למרום הפסגה התהפך הגלגל, קִבלנו דחיפה לאחור והתגלגלנו במדרון. ימים רעים ומרים באו כחתף על אחינו בדרום רוסיה. משם החל נגף הפרעות, והלך והתפשט עד שהגיע לגירוש מוסקבה וגירושים מכל המקומות הקדושים בעיני צוררנו.7
אלפי משפחות שודדו ונהרסו, וחיצי הרעל נפלו משם והלאה ועד ארצנו הגיעו. הלשכה, עורק החיים, קִבלה שיתוק. הרבה אגודות לקנית קרקע התפזרו, ויותר לא שלחו כספים. רבים דרשו בתקפה את דמי הקדימה בחזרה ולא חפצו לדעת מזה שהכסף נִתן למוכרי האדמות, ועל פי החוזה, אם לא ישלמו להם בזמן את מותר הכסף – הלא דמי הקדימה אבודים וגם האדמה תִשאר בידיהם. הלשכה באה עד משבר ופשטה את הרגל. טומקין חביבנו היה אנוס לעזוב את הארץ במפח נפשו ונפש כל מכריו, ידידיו ומעריציו, מבלי שאיש ילווה אותו בברכת הדרך.8
חרב הפרעות שתי פיפיות לה, ובזמן ההוא חיינו היו שרויים בין פחד ותקוה. ברוסיה נחרבו קהִלות, ופה נתוַספו נקודות: בזמן ההוא גופא נוסדה המושבה רחֹבות, ואחריה חדרה, ופתח תקוה התחילה לגדול.
הפרעות בדרום רוסיה והגֵרוש ממוסקבה [גרמו] להריסת אלפי משפחות, וזרם פליטים הציף את יפו.9 אלפי אנשים עלו בחוף היחידי לקליטה, והתגלגלו ממש בחוצות. המצב נעשב קטסטרופלי, והקמיקם היפואי דרש בתקפה מפקידי הברון, שהם היו הפרזנטציה היחידה בארץ, להקל הסבל הזה מעל יפו.
על חשבון הנדיב נִבנו צריפים בואדי־אל־חנין, ובהם התיַשבו הרבה משפחות מרובי אוכלסין. משם התפשטו לחפש עבודה בראשון וברְחֹבוֹת. המושבה ראשון נהיתה מלאה ככַוֶרת עם מהגרים נודדים מבקשי עבודה.10 בהפקידות נתקבלה טלגרמה ובה פקודה מהנדיב יחיה לא לסרב לשום איש המבקש עבודה. לתת עבודה לכל שואל ודורש. גם חברת “מנוחה ונחלה” התחילה ממש בזמן הזה להכשיר את האדמה לנטיעות.
ידי יעקב תפשו במעדר, וידי הנפח ר' נתן ובניו מלאו עבודה. עבדו ביום ובלילה ויצרו מעדרים, וכמה מעדרים שהספיקו למסור למשק הברון עם השכמת הבקר התחלקו ליהודים במשך היום. ופִסקה אחת: “הב, הב”, לא פסקה מפינו. תחזקנה ידיך, ר' נתן, לבל תבוש זקנתך! הכן מעדר לכל אומלל הדורש עבודה.
קוולן, מנהל המשק שהכל צריך היה להעשות על ידו, מסר המושכות בידי, ואני הייתי הממונה לחפש ולהמציא עבודה. השתמשתי בעצתו של יתרו חותן משה, ומִניתי שרי עשרות, והם היו המפקחים והמוציאים לפועל כל תכניותי.11 כשלוש מאות וחמישים פועלים גדולים [בוגרים] יהודים, וחלק גם ערבים, וכמאה ילדים [נערים] היו עובדים מדי יום תחת פקודתי, וכארבעים פרדים וסוסים, עגלות, מחרשות גדולות ומחרשות קִטור, פרות לחליבה ואיזה עשרות גמלים למשא. כל הממשלה היתה עמוסה עלי תחת השם המושאל קוולן, כי חברי הורוביץ שולָח לבאר טוביה להיות מנהל המשק. עבודתי והתמסרותי היו לא לפי כח אנוש, אך הסיפוק הרוחני עודדני בהרגישי כמה מהתועלת אני מביא מדי יום ביומו לאחי הנרדפים.
אבל לא על המעדר לבד יחיה האדם.12 בני ישראל צריכים גם מקום להניח את הראש, ואין. ברְחֹבוֹת בנו צריפים גדולים, כעין קסרקטינים, ומטבח כללי.13 פקידות הברון ידעו רק תורה שבכתב: הטלגרמה אמרה “עבודה” – את זה נתנו, אבל נוחיות מאן דִבר שמיה. כל בתי האכרים בראשון כבר מלאו עד אפס מקום, ואנשים התגלגלו בלילות בלי מחסה, ממש בחוצות. תחת כל עץ תות סִדרו להם מנין אנשים מקלט לילה, וליד כל גדר, ומדרגות בית הכנסת נהפכו ל“גרנד הוטל”.
חרפת רעב לא סבלו מפני שתקפה עלינו פקודת הנדיב, לברוא עבודה ולתת. אך במקום הרעב באה פתאם, כחתף, הקדחת הממארת לראשון, מקום בריא מאד לפי ערך [יחסית] ליתר חלקי ארצנו. מצב חיים בלתי נורמלי זה הביא לידי התפרצות המגפה בכל נוראותיה. החפירות העמוקות והעידורים התקופתיים פתחו את מקום מגורם של המלריה ויצאו לחוג חַגם מול פני השמש, ואלה שהתגלגלו בחוצות פשוט בלעו אותם ישר עם אויר הנשימה.14 הקדחת קצרה את קצירה, ומבין שורות העובדים רבים נפלו, אחד אחר השני, ונחוץ היה בכח משבֵּר, כמו שמרגישים אלה הלוקחים חלק בשדי קטל, בראותם על ימין ועל שמאל חבריהם נופלים חללים, והם מתקדמים בתקות הניצחון.
כקטב [כּלָיה, מגפה] עבר במחנה ועשה שמות, ועמו הלכו שלובי זרוע כל מיני מחלות משונות. אין לך יום שלא הובילו איזה חולים מסכנים ליפו, ששם פתחו אז את בית החולים הראשון על ידי גיבורי הישוב העתיק שמעון רקח ובצלאל לפין.15 באותם הימים נגמר האגף הראשון מיקבי ראשון [לציון],16 ואחד האולמים הגדולים בקומה השניה נהפך לקסרקטין, או יותר נכון לבית חולים, ובמלים יותר ברורות לתחנת המעבר: מי לד' אמות קרקע בארץ ישראל,17 ומי לאמריקה, אפריקה הדרומית, אוסטרליה ועוד חלקי יבשת. זו היתה אולי העילה הראשונה לבריחה ההמונית שלִותה את העליה הפזיזית.
מה לכם אתם בעלי העליה הרביעית? מוגי לב אתם! רק הריחותם ריח משבר וכבר רגליכם בפולניה![441] אל תחשבו כי רק אתם יודעים לברוח מהמערכה. גם אז היו הרבה חכמים כמוכם שקִבלו סיוע לנסוע לאמריקא, לאפריקה ולאוסטרליה, והיו ימים שנדמה לנו שהארץ מתרוקנת.
ולבסוף מה אנו רואים? ביום דרכה רגלי בפעם הראשונה על מדרכת החוף ביפו, לא היה מנין שלם יהודים ביפו, וכעת מונים יותר מארבעים אלף נפש. אך כי תמיד אתה שומע על דבר משבר ובריחה מהארץ, למרות זה יד הברכה “פרו ורבו ומלאו את הארץ”18 על העליונה.
עם קשי עורף אנחנו וזה סוד קיומנו.
כמה קשיות עורף הראו אנשי פתח תקוה בהאבקם עם הקדחת הממארת ששררה שמה, ולמרות כל זה גדלה והתרחבה עד שנהיתה אם כל המושבות.
אחרי החרו החדרתים: באו משפחות בעלי הון, מרובי אוכלסים וקנו את ביצות חדרה בשומרון. ערביי יהודה, בעת הביאם משם את צמחי הביצות, הסמר, המשמשים לקליעה, פחדו ללון שמה. אך איזה בדווים חצי פראים נפוחי בטן ומגודלי טחול19 נמצאו שמה לפרקים בתור נודדים, ולא ישבו קבע. והיהודים תיכף נִגשו לבניַת בתים היכלים והתישבו שמה, וההתחרות עם מלאך המָות החלה. וכאשר קפד פתיל חיי רוב בני המשפחה, גם אז לא אמרו הנותרים נואש. ככה התרגלו להביט ישר בפני מלאך המות עד השריד האחרון במשפחה. כמה בתים נָשַׁמו מבלי יושב ואפילו שריד אחד לא נשאר. ואיזו היא המשפחה אשר לא הקרִבה קרבן, מהיותר חביב והיותר יקר לה. ולמרות כל זה חדרה קַיֶמת וכעת היא אחת המושבות היותר עשירות, וגם אין כעת להתלונן ביותר על הבריאות.
אמת שיש הרבה מאד להודות להנדיב שעזר הרבה על הבראת המקום.20 אך איפה הם הצ’רקסים השכנים שהתישבו לפני כחמישים שנה, כחמישים משפחה, בעזרת הממשלה הטורקית?21 ואיה הבוסנגים שהושיבו בקסריה והממשלה תמכה בהם ככל האפשר?22 הנמצא כיום עוד שריד מהם?
-
זאב טיומקין, יליד רוסיה (1860), ממייסדי ביל“ו ומראשי התנועה הציונית ברוסיה, נשלח מאודסה לארץ בכסלו תרנ”א (סוף 1890), כדי לעמוד בראש לשכת הוועד הפועל של חובבי ציון שנפתחה ביפו, ראו אהרנסון, שלבים, עמ‘ 55–57; תלמי, לקסיקון, עמ’ 173. ↩
-
יחיאל מיכל פינס, יליד רוסיה (1843), סופר, הוגה דעות, מחנך ועסקן, עלה לארץ ב־1878 מטעם קרן משה מונטפיורי, אך נכשל בהקמת בית מלאכה לבני היישוב הישן, הסתכסך אתם, ועבר לצדו של בן יהודה. פינס רכש את אדמות גדרה בשביל הביל"ויים והיה ממקימי יהוד, פתח תקוה וגם שכונות בירושלים, ראו תלמי, שם, עמ‘ 296; ליסק, תולדות היישוב, עמ’ 763. ↩
- הקנייה בדורן הסתיימה בפברואר 1890. ↩
-
בדצמבר 1890 רכש חנקין 30,000 דונם מאדמת חודרה עבור חברות ואגודות להתיישבות מרוסיה ומאוקראינה. כעבור זמן קצר עלו מתיישבי חדרה על הקרקע, ראה אהרנסון, שלבים, עמ' 59. ↩
-
חנקין ניסה לרכוש את אדמות עמק זבולון ב־1890, ואף שילם דמי קדימה, אך הרכישה לא יצאה אל הפועל. רק ב־1925 רכשה קק"ל חלק מאדמות ג‘ידרה, ראו אהרנסון, שלבים, עמ’ 57; אורן־נורדהיים, רכישת אדמות. ↩
-
בשנת 1890 חנקין, בתור סוכן של טיומקין ולשכתו, הגיע להסכמה עם משפחת סורסוק מביירות על רכישת 120,000 דונם בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. רכישה זו התבטלה, ותהליך הקנייה של העמק נמשך שנים רבות ועבר גלגולים שונים. רובו נרכש בתקופת המנדט הבריטי, ראו אהרנסון, שם, עמ' 57; אורן־נורדהיים, שם. ↩
-
במרץ 1891, בפקודת הצאר אלכסנדר השלישי, גורשו ממוסקבה ומערים אחרות ברוסיה כ־30,000 יהודים, ובהם 86% מיהודי מוסקבה. הגירושים לוו במעשי רצח, אונס, שרפה וביזה, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 307; פינקוס, יהודי רוסיה, עמ’ 115–114. ↩
-
לפי אהרנסון נגרם המשבר בגלל איסור רכישת קרקעות על ידי יהודים, איסור שהטילו השלטונות העות‘מאניים בעקבות גל העלייה, ראו אהרנסון, שלבים, עמ’ 57–55. ↩
-
בעקבות הגירוש היגרו יהודים רבים מרוסיה. רק חלק קטן פנה לארץ, ובכל זאת הגיעו לפה כ־8,000 איש, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 307; פינקוס, יהודי רוסיה, עמ’ 115–114. ↩
-
יש לזכור שהאוכלוסייה של ראשון לציון עצמה הייתה קטנה למדי. בשנת 1890 חיו בראשון לציון 359 נפשות, ראו אהרנסון, הברון, עמ' 259. ↩
- על עצתו של יתרו ראו שמות יח יג–כד. ↩
-
פרפרזה על הפסוק: “ויְענך וירעִבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם” (דברים ח ג). ↩
-
כזכור המושבה רחובות לא הייתה קשורה לפקידות הברון אלא לאגודת מנוחה ונחלה. ↩
-
על פי הניסוח כאן, ייתכן שבאותו זמן כבר ידעו שמקור המלריה ביתושים, ולא בשתיית המים, כפי שנראה מהסיפור לעיל על המלריה בעמק החולה. ↩
-
בית החולים “שער ציון” ביפו הוקם בעקבות המגפה המתוארת כאן, שפגעה גם בעיר עצמה. בשנותיו הראשונות פעל בית החולים במבנה שכור, והחזיקו אותו מספר לא מבוטל של חברות, אגודות, ועָדים, תורמים פרטיים וכן מס ששילמו סוחרי האתרוגים בעיר. את בית החולים ניהלו רוקח ופינס, ראו אליאב, ארץ־ישראל, עמ‘ 314–313; רם, היישוב, עמ’ 112–110. ↩
-
בניית השלב הראשון של היקב בראשון לציון הסתיימה בסוף 1890. את היקב בנה המהנדס שומאכר מחיפה, ראו מרגלית, מפעלו של הברון, עמ' 462, 467. ↩
-
“ד' אמות קרקע בארץ ישראל” רומזות כנראה לחלקת קבר. ↩
- “פרו ורבו ומלאו את הארץ” (בראשית א כח). ↩
-
בטן נפוחה היא תוצאה מוכרת של תת־תזונה. טחול מוגדל הוא תוצאה מוכרת של מלריה. ↩
-
מתיישבי חדרה חפרו תעלות ניקוז ושתלו איקליפטוסים, אך פתרון הבעיה לא היה לפי כוחם. בשנת 1894 העניק להם הברון מענק לנטיעת איקליפטוסים. המתיישבים הציעו לברון שעבור ייבוש הביצות יקבל לידיו את השטחים שיְיוּבשו. הוכנה מפה של הביצות והצעת תקציב לניקוזן. בשנת 1896 שלח הברון 140,000 פרנק לייבוש הביצה הצפונית (כאלף דונם) באמצעות חפירת תעלת ניקוז. בסך הכול נחפרו 4 ק“מ של תעלות וניטעו 4,000 דונם. פעולות הייבוש נמשכו גם אחרי מעבר ניהול המושבות לידי יק”א בסוף המאה, ראו אהרנסון, הברון רוטשילד. ↩
-
את הצ‘רקסים הביאו הטורקים לארץ בסוף שנות השבעים של המאה התשע עשרה. הם התפרנסו מרעיית עדרי התאו בביצות והתנגדות לייבוש הביצה בשטחם. הטורקים מינו מושל אזורי צ’רקסי עלי בק, שישב בקיסריה. צ‘רקסי אחר אחמד בק מונה ב־1910 למודיר (מושל מחוז) וגובה מסים עבור השלטון, ראו אילן, טורקמנים, צ’רקסים ובוסנים, עמ' 283–280. ↩
-
הבוסנגים הם הבוסנים שהיגרו לארץ־ישראל בחסות השלטון הטורקי בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה. הם קיבלו קרקעות מדרום לכרמל, אך הביצות והקדחת הבריחו אותם. בשנת 1884 התיישבו חלק מהם בחורבות קיסריה הצלבנית ובנו במקום בתים. השלטון הטורקי קיווה שהדבר ישפר את הביטחון באזור וסידר במקום חלוקת קרקע, דרכים, שוק ועוד, ראו שם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.