מר בלוך, הוא הכובש את כולם ואת הכל, לא יכל לכבוש את יצרו הוא. הטיל עיניו ביפיפיה הצרפתיה, אשת מר קוולן, ופרובלמה לגמרי לא קלה לקח עליו, לצוד נפש תמימה.
הגנן הראשי שלנו מר קוולן, כאשר קִבל משרה הגונה מידי הברון רוטשילד מצא בצרפת צעירה יפיפיה ועדינה, בת פקיד מסילת הברזל, שהתיתמה מאִמה וחִפשה באיזה אופן שהוא לצאת מבית אביה. ואף כי הוא [קוולן] היה איש המוני ואהב מאד את השתִיה שלא כדת [שתייה מופרזת] קִבלה את ידו והתרצתה לנסוע ולשבת בראשון [לציון].
הקטולית האדוקה, שהיה לה תמיד שיג ושיח עם האחים היזואיטים [הישועים] שהיו ממבקרי ביתם, התבטאה פעם לפנינו בתום לב שהיהודים משתמשים בדם הנוצרים לחג הפסח. נוצריה זו הביעה לפנינו את עלבונה וַתִקבול על דת ישראל בנוגע לכשרות: “מה מוזרים אתם היהודים”, אמרה לי פעם, “הנה הכלבלב השקט שלי, אם הוא מסתובב ביקב בין חביות היין אין פסול, ואם אני אגע חס ושלום בעץ החבית אז כל היין אסור לכם לשתיה”.
בתור קתולית וצרפתיה שלא ידעה שום שפה אחרת לא היה לה שום סיפוק בחייה בתוך מושבה עברית. גלמודה ישבה כל היום על המעקה, מול בית הפקיד בלוך.
באותם הימים סִדר לו מר בלוך בקומה העליונה שלו גזוסטרה לאורך כל הבית, מצדי שני הרחובות, בכַונה שמשם יהיה צופה על כל הנעשה במושבה. כל מי שעבר ברחוב סקר בשבע עינים, לחפש אם אין חס ושלום אורחים במושבה אשר לא לסוג דורשי עבודה חלקם1 – אלה הלא עברו כלם דרך שבטו, הוא היה נותן פתק לכל מבקש עבודה וכבר הכיר אותו. אם אורח בא לראות את המושבה אז שמר צעדיו שלא יִשאר יותר משנים שלשה ימים. ואוי לו לאִכר שעבר דרך ביתו בזמן שעות העבודה הקבועות, כרגע נרשם אצלו בפנקס השחור.
בהסתובבו על הגזוסטרה נפגשו עיני הנמר אגב אורחה עם עיני הקתולית הצנועה, חניכת הישועים. עיני בלוך הגדולות נפגשו בחושניותה של הצרפתיה, וגיצת אש התמלטה ופִלחה את לבו. שיהודי ירכש לב קטולית – כגון דא לאו מלתא זוטרתא [אין זה דבר פעוט].
מר בלוך היה האיש היחידי במושבה שיכלה פעם להתחלף במִלה בצרפתית,2 והנסיון הראשון להזמינה לנסוע במרכבת שלו, שאף אחד מכל הפקידים לא זכה לכך, הצליח. הנסיעות ההדדיות נעשו יותר ויותר תכופות, והרבה אנשים הספיקו לשאוף רוח קצת בראותם את המרכבה רתומה ופני הסוסים צפונה. על ידי הנסיעות גס לבה עם היהודי קטן הקומה, וַתשיח לפניו את צרת נפשה הסובלת מגסותו ושכרותו של בעליה, וכי רק ברגעים שאינו בבית לבה שלֵו ושקט. אני בתור עוזרו הראשי אוכל להעיד כמה סבלה האשה מגסותו בעת מסרו לי פקודות מדי יום ביומו, באיזה יחס התנהג עמדי עד שהרבה פעמים קמה מוּרגזה ולִותה אותי, בשדלה בדברים רכים שלא אקח על חשבוני הגסות הזאת: “הלא אתה מכיר אותו ואת שיחתו”.
להקל על צרת נפשה מצא מר בלוך תרופה בדוקה, ומתוך כוָנה ערמומית מסר [לגנן קוולן] הרבה עניָנים מאלה שלא היו שַׁיכים כלל להגנן, דברים אדמיניסטרטיבים נקיִם. אז היה הזמן היותר עשיר בבנִיה, ודרוש היה לסדר הזמנות וקניות מכל מיני חמרי בנין. האם ישנו איש יותר מסוגל לדברים כאלה ממר קוולן?
לא למותר יהיה להזכרי, אגב אורחא, שהיתה ביפו פירמה אחת צרפתית לחמרי בנין, שקמה בתור מתחרה לבית המסחר “הרצנשטין”. למרות שהיה אנטישמי מובהק בכל זאת הזמינו כל דבר אך ורק על ידו, באשר הצרפתי קוולן היה המזמין. מר הרצנשטין, שהיה אז היהודי היחידי שסחר בחומרי בנין ביפו, הגיע לידי כך שפשט את הרגל, ובית המסחר הצרפתי עלה כפורח והתעשר בעזרת הבניה במושבות היהודיות.
וכך היה הסדר. בכל יום ויום מצא מר בלוך איזה אמתלה ושלח את מורנו ורבנו העירה. לדידי לא אכפת היה דבר שִׁבתו של השף שלי ביפו. אדרבא, גם לנו העוזרים הגננים לא היה מפריע וכל החופש בעבודה הומצא לנו. אמצעים לא חסרו, והיה לנו שעת הכושר לנסות כל מיני נִסיונות ביד רחבה. אני הספקתי ללמוד הרבה מנסיוני בכל מיני עבודות בחקלאות ודרכים בכסף ואנשים עובדים. הודות לזמן המאושר הלז התעשרתי בידיעות חשובות פה על המקום יותר מאלה שלמדו בנכר.
ובכן הסתדר הדבר שרגלי קוולן הדירו את ביתו, ורוב ימיו בִּלה ביפו, שם שהה באכילה ובשתיה ושב תמידי כסדרו מבוסם. פעם שב לפנות ערב מהעיר על העגלה הקטנה שלו, בידו מטפחת גדולה מלאה מטבעות זהב שהוביל בשביל קופת הפקידות, ולפניו הרכב הערבי. בדרך נרדם והמטמון צנח מהמרכב בעִדנא דלא ידוע ואבד כל הזהב. אך בבואו הביתה נזכר בזהב, ואיננו. אמנם שב העגלון לחפש,3 אך הזהב נאבד לנצח. אף נזיפה קלה לא קִבל מבלוך. זה עבר בשקט גמור. מר בלוך רשם את הסכום בספרים בתור “מתן בסתר” לממשלה,4 ולמחרת שוב שלח אותו העירה, בכדי שלא יתערב בשמחתו להִשאר עם היפיפיה המלבבת בלי מפריע. הבעל השִׁכור לא הבין כלום מה שמתרקם מאחרי כתפיו.
לכבודה קנה לו מר בלוך עגלת צב כבדה, כאחד הגרפים בפולניה, שלא התאימה כלל לדרכי ציון, והעִקר בה שהיתה סגורה מכל הצדדים ועל השמשות וילונים. ובה נסע תמיד מר בלוך יחידי כארי בסוגר, והנפש היחידה שזכתה ללוות אותו לפרקים בדרכו, זאת היתה היפיפיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.