מר בלוך, הוא הכובש את כולם ואת הכל, לא יכל לכבוש את יצרו הוא. הטיל עיניו ביפיפיה הצרפתיה, אשת מר קוולן, ופרובלמה לגמרי לא קלה לקח עליו, לצוד נפש תמימה.

הגנן הראשי שלנו מר קוולן, כאשר קִבל משרה הגונה מידי הברון רוטשילד מצא בצרפת צעירה יפיפיה ועדינה, בת פקיד מסילת הברזל, שהתיתמה מאִמה וחִפשה באיזה אופן שהוא לצאת מבית אביה. ואף כי הוא [קוולן] היה איש המוני ואהב מאד את השתִיה שלא כדת [שתייה מופרזת] קִבלה את ידו והתרצתה לנסוע ולשבת בראשון [לציון].

הקטולית האדוקה, שהיה לה תמיד שיג ושיח עם האחים היזואיטים [הישועים] שהיו ממבקרי ביתם, התבטאה פעם לפנינו בתום לב שהיהודים משתמשים בדם הנוצרים לחג הפסח. נוצריה זו הביעה לפנינו את עלבונה וַתִקבול על דת ישראל בנוגע לכשרות: “מה מוזרים אתם היהודים”, אמרה לי פעם, “הנה הכלבלב השקט שלי, אם הוא מסתובב ביקב בין חביות היין אין פסול, ואם אני אגע חס ושלום בעץ החבית אז כל היין אסור לכם לשתיה”.

בתור קתולית וצרפתיה שלא ידעה שום שפה אחרת לא היה לה שום סיפוק בחייה בתוך מושבה עברית. גלמודה ישבה כל היום על המעקה, מול בית הפקיד בלוך.

באותם הימים סִדר לו מר בלוך בקומה העליונה שלו גזוסטרה לאורך כל הבית, מצדי שני הרחובות, בכַונה שמשם יהיה צופה על כל הנעשה במושבה. כל מי שעבר ברחוב סקר בשבע עינים, לחפש אם אין חס ושלום אורחים במושבה אשר לא לסוג דורשי עבודה חלקם¹ – אלה הלא עברו כלם דרך שבטו, הוא היה נותן פתק לכל מבקש עבודה וכבר הכיר אותו. אם אורח בא לראות את המושבה אז שמר צעדיו שלא יִשאר יותר משנים שלשה ימים. ואוי לו לאִכר שעבר דרך ביתו בזמן שעות העבודה הקבועות, כרגע נרשם אצלו בפנקס השחור.

בהסתובבו על הגזוסטרה נפגשו עיני הנמר אגב אורחה עם עיני הקתולית הצנועה, חניכת הישועים. עיני בלוך הגדולות נפגשו בחושניותה של הצרפתיה, וגיצת אש התמלטה ופִלחה את לבו. שיהודי ירכש לב קטולית – כגון דא לאו מלתא זוטרתא [אין זה דבר פעוט].

מר בלוך היה האיש היחידי במושבה שיכלה פעם להתחלף במִלה בצרפתית,² והנסיון הראשון להזמינה לנסוע במרכבת שלו, שאף אחד מכל הפקידים לא זכה לכך, הצליח. הנסיעות ההדדיות נעשו יותר ויותר תכופות, והרבה אנשים הספיקו לשאוף רוח קצת בראותם את המרכבה רתומה ופני הסוסים צפונה. על ידי הנסיעות גס לבה עם היהודי קטן הקומה, וַתשיח לפניו את צרת נפשה הסובלת מגסותו ושכרותו של בעליה, וכי רק ברגעים שאינו בבית לבה שלֵו ושקט. אני בתור עוזרו הראשי אוכל להעיד כמה סבלה האשה מגסותו בעת מסרו לי פקודות מדי יום ביומו, באיזה יחס התנהג עמדי עד שהרבה פעמים קמה מוּרגזה ולִותה אותי, בשדלה בדברים רכים שלא אקח על חשבוני הגסות הזאת: “הלא אתה מכיר אותו ואת שיחתו”.

להקל על צרת נפשה מצא מר בלוך תרופה בדוקה, ומתוך כוָנה ערמומית מסר [לגנן קוולן] הרבה עניָנים מאלה שלא היו שַׁיכים כלל להגנן, דברים אדמיניסטרטיבים נקיִם. אז היה הזמן היותר עשיר בבנִיה, ודרוש היה לסדר הזמנות וקניות מכל מיני חמרי בנין. האם ישנו איש יותר מסוגל לדברים כאלה ממר קוולן?

לא למותר יהיה להזכרי, אגב אורחא, שהיתה ביפו פירמה אחת צרפתית לחמרי בנין, שקמה בתור מתחרה לבית המסחר “הרצנשטין”. למרות שהיה אנטישמי מובהק בכל זאת הזמינו כל דבר אך ורק על ידו, באשר הצרפתי קוולן היה המזמין. מר הרצנשטין, שהיה אז היהודי היחידי שסחר בחומרי בנין ביפו, הגיע לידי כך שפשט את הרגל, ובית המסחר הצרפתי עלה כפורח והתעשר בעזרת הבניה במושבות היהודיות.

וכך היה הסדר. בכל יום ויום מצא מר בלוך איזה אמתלה ושלח את מורנו ורבנו העירה. לדידי לא אכפת היה דבר שִׁבתו של השף שלי ביפו. אדרבא, גם לנו העוזרים הגננים לא היה מפריע וכל החופש בעבודה הומצא לנו. אמצעים לא חסרו, והיה לנו שעת הכושר לנסות כל מיני נִסיונות ביד רחבה. אני הספקתי ללמוד הרבה מנסיוני בכל מיני עבודות בחקלאות ודרכים בכסף ואנשים עובדים. הודות לזמן המאושר הלז התעשרתי בידיעות חשובות פה על המקום יותר מאלה שלמדו בנכר.

ובכן הסתדר הדבר שרגלי קוולן הדירו את ביתו, ורוב ימיו בִּלה ביפו, שם שהה באכילה ובשתיה ושב תמידי כסדרו מבוסם. פעם שב לפנות ערב מהעיר על העגלה הקטנה שלו, בידו מטפחת גדולה מלאה מטבעות זהב שהוביל בשביל קופת הפקידות, ולפניו הרכב הערבי. בדרך נרדם והמטמון צנח מהמרכב בעִדנא דלא ידוע ואבד כל הזהב. אך בבואו הביתה נזכר בזהב, ואיננו. אמנם שב העגלון לחפש,³ אך הזהב נאבד לנצח. אף נזיפה קלה לא קִבל מבלוך. זה עבר בשקט גמור. מר בלוך רשם את הסכום בספרים בתור “מתן בסתר” לממשלה,⁴ ולמחרת שוב שלח אותו העירה, בכדי שלא יתערב בשמחתו להִשאר עם היפיפיה המלבבת בלי מפריע. הבעל השִׁכור לא הבין כלום מה שמתרקם מאחרי כתפיו.

לכבודה קנה לו מר בלוך עגלת צב כבדה, כאחד הגרפים בפולניה, שלא התאימה כלל לדרכי ציון, והעִקר בה שהיתה סגורה מכל הצדדים ועל השמשות וילונים. ובה נסע תמיד מר בלוך יחידי כארי בסוגר, והנפש היחידה שזכתה ללוות אותו לפרקים בדרכו, זאת היתה היפיפיה.

עם הכנסת המינים המשובחים של ענבי יין “בורדו” לראשון לציון על ידי מר ארמנס הצרפתי הגדול, אשר בו התפאר הברון שגרף לויָתן בחַכתו לשרתו בתור קברניט מנוסה לספינתו הארצישראלית, התחיל המלומד לנבאות במחנה כי עתיד מזהיר מוכן לפני הכורמים שלנו, וכי בעד כל בקבוק יין יקבל הכורם חמִשה פרנק זהב!

נבואתו זאת מצאה ברגע הד בלב הכורם. בעודנו מחזיק בידו את החבילה הקטנה של זמורות ההרכבה כבר מתיַשר הגב, והוא חושב ומונה כמה גפנים נטועות יש לו, וכמה בקבוקי יין יתנו, ומתחיל ללכת קוממיות ושחוק של הנאה תמימה מרחף על שפתיו. ובבא הראשון לחודש, יום השִׁלוּם, וכלם מתאספים כרגיל לקבל את תמיכתם, מביטים ישר איש בפני רעהו ולא יתבוששו יותר: הלא הלוָאות שזמן פרעונם יבוא בקרוב אנו מקבלים כעת! ומשרד הפקידות נהפך להם לעין “הלואה וחסכון”, ובקומה זקופה נִגש כל אחד אל הגזבר לקבל את חשבונו.

גם הפקידים הפכו קמעה קמעה את עורם, ומזאבים נעשו כבשים, והתחילו להתחנף קצת אל העתידים להתעשר. לאט לאט התגנבו לעשות ביקורים בבתי הכורמים, ובפרט באותם בתים שיש להם בת בפריז, או עתידה להשלח להָתם בעגלא [במהרה] ובזמן קרוב.

מהבִּקורים האלה, והיחסים החדשים, נוכחו האכרים עד כמה מגוחך הוא האיש שאינו יודע לפטפט צרפתית. אז התיעצו [נועצו] והתחילו לדרוש שכבר מן המחלקות הנמוכות בבית הספר ילמדו את השפה הצרפתית הקדושה, במקום לשון הקודש. בית הספר על מוריו, מורותיו ומשרתיו, כֻּלם פקידים של בלוך, והפקידים צריכים לצאת ידי חובתם רק נגדו, ואין לאיש זר להתערב בעניָני החִנוך. [אך] לדרישתם [זו] הטתה הפקידות ברצון אֹזן קשבת, וככה יָרשה השפחה את גבירתה העברית.¹

והקִדמה עד בית הכנסת הגיעה. בזמן שבלוך גמר את בנין בית הכנסת,² סִדר בתוך בית הכנסת פנימה שני מדורים: מדור עִלָאָה [עליון] ומדור תַחְתֵי [תחתון]. על הרצפה המורמה סִדר את ארון הקודש, שעמד כמו בכלוב וסורג, וחלק מקומות כפי חפצו הוא לכבד את משועבדיו. כארבעה שלבים צריך היה לעלות עד החצי העליון המזרחי, מקום קדוש מיוחד אך ורק לפקידים הפטריצים [אצילים]! החזן והשמש היו מעין פקידים המקבלים משכורתם מידו. למטה מהסורג המדור התחתון להמון העם, הפלבים [פשוטי העם]. והאכרים המשועבדים הרגישו גם בבית ד' את שעבודם.

ובתור הזהב, אותם הימים הטובים של תקוות חדשות, הורדה פתאום הרצפה, הקיר המבדיל נפל, וצצה במה בעלת שמונה צלעות באמצע. בזה נִתן האות הראשון לאכרים שיש תקוה לצאת מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. גם בחלוקת המקומות בבית הכנסת הורגשה איזה רוח דמֹקרטיה חדשה: שלא לפי מספר דונמי הכרמים, אלא לפי הגיל. לקַים מה שנאמר: “והדרת פני זקן”.³

אודה ולא אבוש כי כל השפע הזה, והאושר המדומה, לא נתן דוּמָה [מנוחה] לנו, קומץ “השמנדריקים” כמו שקראו לנו אז. עם ערוב השמש שבתי עָיֵף ומזיע מעמל היום בכרמים, אבל מלא תקוה וגאוות היצירה שלנו. ובהִכנסי למושבה דרך הרחוב הראשי הפך רוחי בי. מחמשת החושים שבי סבלו ארבעה נוראות: האזניִם צרמו מקול הקופים המהגים צרפתית, ומחרִקות וגניחות הפסנתרים, אשר אחרי בלותם באה להם עדנה ונשמעו מכל חלון פתוח. העינים סבלו בראותן להקות להקות של טַיְלָנים מלובשים כפי המודה האחרונה הפריזאית, אשר הכניסו נשי הפקידים ובנות שְׁמד השבות מבירת צרפת ומושלות בכל – תמונה חיה מכל התלבֹּשות והעדיים שתֵאר לפננו נביא העם.⁴ אפי השתרבב מתכיפות הריחות החריפים שהתבשמו בהם יעלות החן שלנו. אף חוש המישוש לא נִקה מסבל: בעת שמאן דהוא מהטילָנים דחף לך את ידו לאות שלום, אז בחילה עברה בכל עצביך, בנגוע ידך בחציצה של עור חתול שעשו מזה כפיפות [כפפות], ולא ביד טבעית ממשית סתם.

ובהִכנסי לתוך חצר המשק למסור את סוסי שרכבתי עליו תמיד, רץ נגדי אחד הסייסים המרובים לקבל ממני את סוסי. אז בא רעיון של השוָאה בקרבי, ומסופקני אם לא עלתה אורוַת הברון ברוב סוסיה וסייסיה על אורוַת שלמה. הבה אספר לכם את גדולת האֻרוָה, שזה יתן מושג מה על הפזרנות שבימים ההם. מחוץ לארבעים ראש פרדים לעבודה ועגלוניהם, היו סוסים למרכבות וסוסים לרכיבה, וסוסים סתם שאוכלים ואינם עושים כלום. אלך ואמנה אותם כיכֹלתי.

זוג סוסים אבירים, אדומים כהים ועל מצחם כתם לבן, עליהם מנצח מחמד סלח, עמדו הכן תמיד בשביל בלוך לבדו. זוג סוסים ממדרגה שניה, עם עגלון מיוחד, למרכבתו של הד“ר מזי”א שנתן עזרה רפואית בכל מושבות הנדיב ביהודה. זוג עם כרכרה עבור הגנן מר קוולן. איזה זוגות סוסים עמדו הכן, למקרה אם יחלה איזה סוס מהנ“ל. סוס אחד מיוחד עם עגלת רכיבה קלה שימש בשביל האחשדרפן שנוסע ליפו בכל ימות השנה להמציא את כל מאוָיי הפקידים, נשותיהם ושפחותיהם. סוס עם חבית להספיק [לספק] מים לכל הפקידים, סוס מיוחד לרכיבה עבור קוולן, סוס מיוחד בשבילי וסוס בשביל הפקיד ה”בלש" הרושם את פועלי הכורמים העובדים מדי יום ביומו. פאר האורוָה היה זוג סוסים אפורים אמוצים שהביא בלוך מסוריה לתת אתנן [שוחד] להפֶשה בירושלים. כאשר שמע הפֶשה שמרננים במחנה על מוצא הזוג הזה ממקום לא טהור, נפחד והשיב את המתנה לראשון, והיחסנים האלה נמסרו לידי סייס מיוחד, להאכילם ולהשקותם ולתת להם את תמרוקיהם מבלי שאיש יהין לנגוע בהם.

והיה גם מלך הסוסים באורוַת שלמה זו: סוס אביר, רץ כצבי וחזק כארי, וסדר היוחסין שלו הגיע עד סוסתו של הנביא מחמד. מלכנו זה היה מתנת אפנדי אחד משכֵני זכרון יעקב, שנתן להברון בעת בִּקורו פעם בזכרון. והסטוריה שלמה יש לספר על כל שקרה עִמדו בעת המלחמה בין המצוקים והאראלים, בין פקידי הברון הגבוהים לבין המשטרה הטורקית, ששמרה על החוק הקדמון האוסר להוציא סוס אציל חוצה לארץ. כל הבקשישים והערמומיות לא הועילו להוציא את הסוס מן הארץ, והמתנה הזאת לא הוצאה אל הפועל. גם הוא עמד, מלך הסוסים שלנו, מרותק בשלשלאות ככפיר בסוגרו, וכמה סייסים קִבלו פיצויים על שיצאו ממנו בלי שן או בלי עין.

בכדי שהתמונה תהיה שלמה, עלי למנות את יתר בעלי החיים של אֻרוַת הברון: בבנין מיוחד בתוך החצר נמצאו כתריסר גמלים, שהביאו על דבשתם כל חמרי הבנין בשביל היקב. כתריסר פרות חולבות עמדו ברפת מיוחדת, ורפתן מיוחד דאג להמציא חלב טרי ותוצרת חלב לכל הפקידים.

ובכדי שהמשק יהיה שלם הביאו מצרפת להקה של תרנגולים ותרנגולות, תרנגולי הודו, אֲוזים ובַרוַזים משונים. ביחוד הצליח תִרבות השפנים, שמצאו קִברם בבטנו הרחבה של מורנו מר קוולן.

גם במשפחתי הקטנה חלו שינוים וכדאי לא להעלים עין ממנה. חברתי שבחרתי לי בחיים היתה צעירה שקִבלה חנוך בגימנסיה, ולזה [ונוסף על זה] למדה על בוריה את השפה העברית. הייה לה פְּרטֶנזיה [ציפיה, שאיפה] להיות סופרת בחסד עליון, ובהיותה ברוסיה כבר נודע שמה בתור מתחילה. אך הברק של ההזדמנות לנסוע ולהתיַשב בארץ ישראל שבה את לבה והחליטה להחליף עט באת. המציאות היא תמיד אחרת מאשר המחשבה, וכמו אותה שבת קודש, באו ימי חול והעיבו את האילוזיה של חיי חופש וחיי עבודה פרודוקטיבית בארצינו. משכורתי הקטנה לא הרשתה לנו לחיות חיי רְוָחים [רווחה], ועליה נפל העול לטפל אך ורק בענינים פעוטים ביתיים.

מצב כזה של חיים לא השביע אותה לחלוטין, והחליטה לשחד מכֹּחה להוראה. היה אז דוקא כר נרחב בשדה ההוראה שהיה לקוי בכל המובנים. כאשר הופיע המפקח הראשי מר שייד, בִּקשתי ממר בלוך כי יֹעיד לי ולחברתי ראיון עם שייד. ביום אחד קִבלתי הזמנה על ידי הרכב שלו הידוע בהיסטוריַת הישוב מחמד סלח, שבשעה קבועה נוכל לבוא לראותו.

כאשר נכנסנו אל מר שייד מצאנו אותו יושב על כורסא ורגליו מתוחות על כִּסא באיזה מין חופש וגנדרנות צינית. חברתי הצעירה התבישה אפילו לגשת אליו. בפוזה כזו אתה מרגיש את עצמך כמבוטל לגמרי. שיחתנו אמנם ארכה איזה זמן, אך מבוקשה לספחה להיות מורה בבית ספרינו לא מצא אֹזן קשבת: מקומות כאלה שמר בשביל הצעירות המחונכות על ברכיו…¹ מאז חִפשה חברתי את עוגן ההצלה בספרות, ונדמה לה שהמלאך עומד על גבה ומזרזה: “כתבי”.²

בינתים נולד לנו הבן השני,³ ילד בריא, ואחרי שהילד הראשון מת, חפצה להתמסר להשני ולמצוא בזה נוחם. לכתוב לא נָתן לה הילד, שדרש טפול רב בעת שאין לה שום עזר בבית, ואני הייתי כל כך טרוד בעניָני המשק, שבהִמצאי בבית הייתי עיֵף ויגע, ולא היה לה אפילו האפשרות לבלות אתי איזה שעה קלה בשיחה. חיים כאלה דִכאו את נפשה.

פינת “אורוות הברון” בראשון לציון, בקומה השנייה הייתה דירתם של נחמה ומיכל פוחצ’בסקי

הילד גדל באמת להפליא והביא קצת סִפוק בחיי המשפחה, וכאשר נמלאו לו שנה וחצי נולד לנו השלִשי.⁴ כמובן שהוא דרש טיפול הרבה, והקודם לו בהכרח היה כבר עומד ברשות עצמו. ילד גיבור, תמיד היה משתעשע בחצר המלך וכולם אהבוהו. ופתאום אסון קָרנוּ: הילד עלה על המדרגות ואמר “בטני, בטני”, שכב ונרדם וגופו התהפך לשחור. ואחרי יום מת ילדי השני, כבן שנתים, גִבור חיל, במיתה חטופה.⁵

בזמן אבלי ויגוני זה נהפך עלי הגלגל. זרע רוש ולענה שזרע האגגי מר דיגור, בשלחו את ילדי זכרון לצרפת ללמוד חקלאות, הבשיל ועשה פרי. התחילו לשוב, ואברהם בריל מצא מקומו בפתח תקוה, ופסקל – בזכרון. אהרונסון בגד ומצא משרה טובה באזמיר.¹ ואת א' שלחו לראשון לציון לחכות לשעת הכושר.

לקפח אותי באופן ישר ולהוציא מידי את רסן הממשלה קשה היה, קוולן עמד לי כתריס לפני הפרענויות. כי הלא באופן רשמי הכל מה שנעשה בראשון על שמו נקרא, ואת קוולן שמר מר בלוך מכל משמר, ובזכותו לא אונה לי כל רע. אך לא לעולם חוסן.

תחילה הלך עמדי א' בתור חבר מתלמד לכאורה, והבטיח לי כי מגמתו פה אך להשתלם בענף הכרמים עד שיִתנו לו מקום מיוחד. ירחים עברו, והפקיד הזה קִבל משכורתו בשלמות, וגם סוס מיוחד לרכיבה נִתן לו. אבל כל זה לא שוֶה לו, בעת שבאופן רשמי הכל בידים אחרות. הוא הרגיש את עצמו כאופַן החמישי בעגלה. בינתים הסתכל ולמד ממני את עבודת הכרמים ולכאורה הלך עמדי כרע וכידיד. לאט לאט, בדרכים אי־לגליות [חתרניות] התחיל לכבוש את מקומי, ולבסוף העליל עלי עלילת שקר: שידי היתה עם הפועלים ושבעת חלותם רשמתי להם את ימי עבודתם. ובעד עלילת שקר זו שללו ממני את עבודתי ומסרוה לידי פרזיט.

חברי הורוויץ שב בינתים מבאר טוביה לראשון לציון, והעבודה נחלקה בין שנינו: הוא קִבל עליו לנהל את עבודת הגן־הפרדס, ואני על הכרמים והמשק. נקודת המגע ביננו היה רק זה שפועליו עברו יום יום בבֹקר תחת המִפקד הכללי על ידִי, ביחד עם כל המון הפועלים שעבדו בכרמים ובמשק. מר קוולן היה בא בבקר השכם ומזרז אותי, ועומד על גבי לגמור את המפקד במהירות הכי גדולה. לתכלית זו התרגלתי כך להקריא שמות ולרשום קו או אפס על פי המענה שקלטו אזני. והיו מקרים שהפועל אך נכנס בשער ואחרים ענו עבורו “הן”, ועל כגון דא לא שמעתי שום מחאה ממר קוולן, לכן מנהג זה מוחזק ככשר.

בימים ההם אִנה לי המקרה עבודת התנדבות. [על] חברת “מנוחה ונחלה” עברו כבר איזה שנים, ועל רוב החלקים [החלקות] של החברים ניטעו כרמי גפנים, שקדים וזיתים.² והנה תסיסה חדשה. הרבה חברים התחילו לדרֹש הפרדת החלקות,³ חפצים לטעום טעם בעלות על הקרקע שלהם בארץ האבות. לתכלית ההפרדה דרוש הערכה ממומחים על כל חלק וחלק. המנהל מר לוין אפשטיין⁴ קבל דירקטיוָה [הוראה, הרשאה] מוורשא שבחרו בו לאחד המעריכים, ופנה בבקשה למר בלוך שיואיל להטיל עלי את התפקיד הזה. בלוך לא התנגד והתיַעץ עם מר קוולן, שאף הוא התרצה, במצאו סִפוקו בזה שהתפאר שאחד מתלמידיו רכש אמון בקהל. וכך יצא גזר דיני לסדר בֹּקר בֹּקר את כל עבודת משקנו, ואחרי כן לרכב לרחֹבות, ובערב לשוב לראשון ולהתיעץ עם המפקדים העומדים תחת פקודתי על עבודת המחר.

במשך איזה שבועות שהָיִתי נע ונד, הספיק תלמידו של דיגור לנעוץ את צפרניו בטרפו והתחיל יותר ויותר להתבלט ולקחת חלק אקטיבי בעבודה. וגם התחיל להיות נוכח בבֹּקר בשעת המפקד של רשימת הפועלים. בבקר אחד, ברגע שגמרתי לרשום בפנקסי את שמות הפועלים בנוכחות מר קוולן, הלבלר שלו, והברנש ההוא, נִגש אלי הלבלר החביב ובקש ממני את פנקסי שלא בעדנא [בזמן, בשעה] הקבועה. תמוה הדבר במקצת, אך לא שמתי לב לזה ביותר בחשבי אולי נפלה איזה טעות ברשימת התשלומים, וצריך איזה בִּקורת. עשיתי לי את תפקידי כמו בכל הימים ונסעתי לרחֹבות בלי הִסוס כלשהו.

אבל בערב יצא לקראתי חברי הורוויץ, להכין אותי נגד שואת פתאום. והנה מה שמספר לי, שנלכדתי בפח טמנו לי, והענין היה ככה: נודע הדבר ללבלר שאחד משני פועלים אחים, שעובדים תמיד תחת רשותו [של הורוויץ] בפרדס, ונמצאים במפקד אצלי בפנקסי, שוכב חולה זה כמה ימים, והאח השני עונה עבורו את ה“הן”, ואני רושם לו יום עבודה. אף כי זה לא כלום – הלא הוא, הורוויץ, כמו כל מפקדי העבודה, מחויב לתת רשימה משנית מכל השִׁנויִם שמתהוים במשך היום – אבל אין בכך כלום: אם מחפשים תואנה גם זה מספיק להכריע לחיוב [לחובה].

וכאן אמר חברי: “ובכן עליך תיכף להופיע לפני קוולן, שכבר אפס כח הסבל לחכות כל היום. כי מאז הבקר נגלה בפני העדים השלושה שרשמת את שם החולה”. ברִדתי מהסוס הרגשתי שרגלי כושלות. התאמצתי ונכנסתי למר קוולן, והנה גל של מבטאים [ביטויים] גסים, שלא פִּללתי לשמוע אף פעם, נִתכו על ראשי, והתנהג עמדי כמו עם גנב שנמצא במחתרת. יצאתי משם בפיק ברכים, ולא נשאר לפני רק לחכות לגזר דיני שיצא מפי השליט.

למחרת בבקר נמסר פנקסי להלז תלמיד של דיגור, ואני עומד מן הצד אִלם ונעלב. וכגמור המִפקד נִגש אלי מחמד סלח והודיעני בהכנעה ובלב נשבר שהוטל עליו לאסור את סוסי באֻרוָה עד פקודה חדשה. אחרי כל שנות החלוציות המסורה והנאמנה שלי הוצגתי ככלי אין חפץ.

כעת נמלאה הסאה. אמרתי, אם חפץ הברון להכין מאתנו, הששה, מנהלי ומדריכי המשקים בישוב, מוטב שמחמד יתקע בשופר. ובבוא הפעם מר שייד לראשון, החלטתי לעשות צעד נועז ולגמור עם משרתי לחלוטין. בִּקשתי ממר שייד שיתן לי חלקת כרם לבד. איני דורש שום תקציבים, ובהמשך הזמן אשלם בעד הכרם שוויו, לאט לאט, בתשלומים. לפי שעה אשאר במעוני, ובהמשך הזמן אסדר לי משק ואבנה בית בעצמי. יותר מזה אינני דורש כלום, רק אפשרות לחיות בתור אדם חפשי בארץ.

הדבר מצא חן בעיני שייד מטעם אחר לגמרי: במשך איזה שנים נִטעו כל האדמות שהיו שייכות להברון והוזנחו מבעליהם אשר יצאו מהמושבה אחרי מהפכת אוסוויצקי.⁵ אדמות אלה עמדו להפקידים כעצם בגרון, היה זה למורת רוחם לטפל בכרמים, וחפצו להפטר מהם. בַּקשתי באה בזמנה, ופקחה את עיניו לראות דרך סלולה לפניו. אחרי התיַעצות לא מרובה יצא מִנשר, שאני וחברי הורוויץ וכל הנערים העוזרים על ידינו שהיו כלם בני אכרים, כל אחד יקבל שִׁשים דונם כרמים נטועים.

המנשר הזה, שאני היִתי מחוללו, בא עליהם בחתף, בהסח הדעת. היו כאלה שהצטערו שהוטל עליהם לנפול פתאום מאגרא רמה לבירא עמיקתא, ללכת לאכרות היתה “ירידה” ולמורת רוח לנשותיהם, והתחילו למחות נגד זה בתקפה, אך היוצא מפי שייד אין להשיב. מאידך גיסא, השמועה שהפקידות מחלקת כרמים עשתה רושם כביר. הרבה פקידים זעירים, אף מורים ובני אכרים, שאפו להסיר מעליהם את אותות הכבוד ולאחוז באת. בשעת כושר זו תקפו את מר שייד בבקשותיהם, וכֻּלם נענו בחיוב. [כי] אחרי החלוקה הזעומה נשאר עוד כרמים, ואותה המנה שנָתנו לי ולחברִי, היחסנים כביכול, שעָבדו עשר שנים עבודת פרך, נָתנו אז לכל ארחי ופרחי שרק ידע להתחנף אל הפקידות. וככה נולד אלמנט חדש: אכרים זעירים.

מראשון לציון התפשטה השאיפה להתמורות בכל מושבות הנדיב, ואותו הגורל עבר אחרי שנה או שנתים על המוהיקני האחרון,⁶ חברי אמיתי ביסוד המעלה, שקִבל שם שלש מאות דונם אדמה ורפת, ונעשה לאכר פלאחי עד היום הזה.

בזה נגמר החלום הטוב והיפה של האיש הדגול מר מיכאל ארלינגר, וחפצו הנמרץ של הנדיב, שרכושנו הרוחני לא יִשאר רכוש פרטי, אלא ישתמש בזה הישוב העתידי. מחשבת החַמָר־דיגור גברה על היצר הטוב שבלב תמימים. שנאתו של דיגור אלינו, הצעירים הרוסים, והזריעה שזרע בשלחו את ילדי זכרון לצרפת, שגשגו ועשו פרי בהאטמוספרה הנאותה שברא סביבו מר שייד, אבי אבות השדים. וממילא בא השינוי בתעודתנו.⁷