עם הכנסת המינים המשובחים של ענבי יין “בורדו” לראשון לציון על ידי מר ארמנס הצרפתי הגדול, אשר בו התפאר הברון שגרף לויָתן בחַכתו לשרתו בתור קברניט מנוסה לספינתו הארצישראלית, התחיל המלומד לנבאות במחנה כי עתיד מזהיר מוכן לפני הכורמים שלנו, וכי בעד כל בקבוק יין יקבל הכורם חמִשה פרנק זהב!

נבואתו זאת מצאה ברגע הד בלב הכורם. בעודנו מחזיק בידו את החבילה הקטנה של זמורות ההרכבה כבר מתיַשר הגב, והוא חושב ומונה כמה גפנים נטועות יש לו, וכמה בקבוקי יין יתנו, ומתחיל ללכת קוממיות ושחוק של הנאה תמימה מרחף על שפתיו. ובבא הראשון לחודש, יום השִׁלוּם, וכלם מתאספים כרגיל לקבל את תמיכתם, מביטים ישר איש בפני רעהו ולא יתבוששו יותר: הלא הלוָאות שזמן פרעונם יבוא בקרוב אנו מקבלים כעת! ומשרד הפקידות נהפך להם לעין “הלואה וחסכון”, ובקומה זקופה נִגש כל אחד אל הגזבר לקבל את חשבונו.

גם הפקידים הפכו קמעה קמעה את עורם, ומזאבים נעשו כבשים, והתחילו להתחנף קצת אל העתידים להתעשר. לאט לאט התגנבו לעשות ביקורים בבתי הכורמים, ובפרט באותם בתים שיש להם בת בפריז, או עתידה להשלח להָתם בעגלא [במהרה] ובזמן קרוב.

מהבִּקורים האלה, והיחסים החדשים, נוכחו האכרים עד כמה מגוחך הוא האיש שאינו יודע לפטפט צרפתית. אז התיעצו [נועצו] והתחילו לדרוש שכבר מן המחלקות הנמוכות בבית הספר ילמדו את השפה הצרפתית הקדושה, במקום לשון הקודש. בית הספר על מוריו, מורותיו ומשרתיו, כֻּלם פקידים של בלוך, והפקידים צריכים לצאת ידי חובתם רק נגדו, ואין לאיש זר להתערב בעניָני החִנוך. [אך] לדרישתם [זו] הטתה הפקידות ברצון אֹזן קשבת, וככה יָרשה השפחה את גבירתה העברית.¹

והקִדמה עד בית הכנסת הגיעה. בזמן שבלוך גמר את בנין בית הכנסת,² סִדר בתוך בית הכנסת פנימה שני מדורים: מדור עִלָאָה [עליון] ומדור תַחְתֵי [תחתון]. על הרצפה המורמה סִדר את ארון הקודש, שעמד כמו בכלוב וסורג, וחלק מקומות כפי חפצו הוא לכבד את משועבדיו. כארבעה שלבים צריך היה לעלות עד החצי העליון המזרחי, מקום קדוש מיוחד אך ורק לפקידים הפטריצים [אצילים]! החזן והשמש היו מעין פקידים המקבלים משכורתם מידו. למטה מהסורג המדור התחתון להמון העם, הפלבים [פשוטי העם]. והאכרים המשועבדים הרגישו גם בבית ד' את שעבודם.

ובתור הזהב, אותם הימים הטובים של תקוות חדשות, הורדה פתאום הרצפה, הקיר המבדיל נפל, וצצה במה בעלת שמונה צלעות באמצע. בזה נִתן האות הראשון לאכרים שיש תקוה לצאת מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. גם בחלוקת המקומות בבית הכנסת הורגשה איזה רוח דמֹקרטיה חדשה: שלא לפי מספר דונמי הכרמים, אלא לפי הגיל. לקַים מה שנאמר: “והדרת פני זקן”.³

אודה ולא אבוש כי כל השפע הזה, והאושר המדומה, לא נתן דוּמָה [מנוחה] לנו, קומץ “השמנדריקים” כמו שקראו לנו אז. עם ערוב השמש שבתי עָיֵף ומזיע מעמל היום בכרמים, אבל מלא תקוה וגאוות היצירה שלנו. ובהִכנסי למושבה דרך הרחוב הראשי הפך רוחי בי. מחמשת החושים שבי סבלו ארבעה נוראות: האזניִם צרמו מקול הקופים המהגים צרפתית, ומחרִקות וגניחות הפסנתרים, אשר אחרי בלותם באה להם עדנה ונשמעו מכל חלון פתוח. העינים סבלו בראותן להקות להקות של טַיְלָנים מלובשים כפי המודה האחרונה הפריזאית, אשר הכניסו נשי הפקידים ובנות שְׁמד השבות מבירת צרפת ומושלות בכל – תמונה חיה מכל התלבֹּשות והעדיים שתֵאר לפננו נביא העם.⁴ אפי השתרבב מתכיפות הריחות החריפים שהתבשמו בהם יעלות החן שלנו. אף חוש המישוש לא נִקה מסבל: בעת שמאן דהוא מהטילָנים דחף לך את ידו לאות שלום, אז בחילה עברה בכל עצביך, בנגוע ידך בחציצה של עור חתול שעשו מזה כפיפות [כפפות], ולא ביד טבעית ממשית סתם.

ובהִכנסי לתוך חצר המשק למסור את סוסי שרכבתי עליו תמיד, רץ נגדי אחד הסייסים המרובים לקבל ממני את סוסי. אז בא רעיון של השוָאה בקרבי, ומסופקני אם לא עלתה אורוַת הברון ברוב סוסיה וסייסיה על אורוַת שלמה. הבה אספר לכם את גדולת האֻרוָה, שזה יתן מושג מה על הפזרנות שבימים ההם. מחוץ לארבעים ראש פרדים לעבודה ועגלוניהם, היו סוסים למרכבות וסוסים לרכיבה, וסוסים סתם שאוכלים ואינם עושים כלום. אלך ואמנה אותם כיכֹלתי.

זוג סוסים אבירים, אדומים כהים ועל מצחם כתם לבן, עליהם מנצח מחמד סלח, עמדו הכן תמיד בשביל בלוך לבדו. זוג סוסים ממדרגה שניה, עם עגלון מיוחד, למרכבתו של הד“ר מזי”א שנתן עזרה רפואית בכל מושבות הנדיב ביהודה. זוג עם כרכרה עבור הגנן מר קוולן. איזה זוגות סוסים עמדו הכן, למקרה אם יחלה איזה סוס מהנ“ל. סוס אחד מיוחד עם עגלת רכיבה קלה שימש בשביל האחשדרפן שנוסע ליפו בכל ימות השנה להמציא את כל מאוָיי הפקידים, נשותיהם ושפחותיהם. סוס עם חבית להספיק [לספק] מים לכל הפקידים, סוס מיוחד לרכיבה עבור קוולן, סוס מיוחד בשבילי וסוס בשביל הפקיד ה”בלש" הרושם את פועלי הכורמים העובדים מדי יום ביומו. פאר האורוָה היה זוג סוסים אפורים אמוצים שהביא בלוך מסוריה לתת אתנן [שוחד] להפֶשה בירושלים. כאשר שמע הפֶשה שמרננים במחנה על מוצא הזוג הזה ממקום לא טהור, נפחד והשיב את המתנה לראשון, והיחסנים האלה נמסרו לידי סייס מיוחד, להאכילם ולהשקותם ולתת להם את תמרוקיהם מבלי שאיש יהין לנגוע בהם.

והיה גם מלך הסוסים באורוַת שלמה זו: סוס אביר, רץ כצבי וחזק כארי, וסדר היוחסין שלו הגיע עד סוסתו של הנביא מחמד. מלכנו זה היה מתנת אפנדי אחד משכֵני זכרון יעקב, שנתן להברון בעת בִּקורו פעם בזכרון. והסטוריה שלמה יש לספר על כל שקרה עִמדו בעת המלחמה בין המצוקים והאראלים, בין פקידי הברון הגבוהים לבין המשטרה הטורקית, ששמרה על החוק הקדמון האוסר להוציא סוס אציל חוצה לארץ. כל הבקשישים והערמומיות לא הועילו להוציא את הסוס מן הארץ, והמתנה הזאת לא הוצאה אל הפועל. גם הוא עמד, מלך הסוסים שלנו, מרותק בשלשלאות ככפיר בסוגרו, וכמה סייסים קִבלו פיצויים על שיצאו ממנו בלי שן או בלי עין.

בכדי שהתמונה תהיה שלמה, עלי למנות את יתר בעלי החיים של אֻרוַת הברון: בבנין מיוחד בתוך החצר נמצאו כתריסר גמלים, שהביאו על דבשתם כל חמרי הבנין בשביל היקב. כתריסר פרות חולבות עמדו ברפת מיוחדת, ורפתן מיוחד דאג להמציא חלב טרי ותוצרת חלב לכל הפקידים.

ובכדי שהמשק יהיה שלם הביאו מצרפת להקה של תרנגולים ותרנגולות, תרנגולי הודו, אֲוזים ובַרוַזים משונים. ביחוד הצליח תִרבות השפנים, שמצאו קִברם בבטנו הרחבה של מורנו מר קוולן.