בזמן אבלי ויגוני זה נהפך עלי הגלגל. זרע רוש ולענה שזרע האגגי מר דיגור, בשלחו את ילדי זכרון לצרפת ללמוד חקלאות, הבשיל ועשה פרי. התחילו לשוב, ואברהם בריל מצא מקומו בפתח תקוה, ופסקל – בזכרון. אהרונסון בגד ומצא משרה טובה באזמיר.1 ואת א' שלחו לראשון לציון לחכות לשעת הכושר.
לקפח אותי באופן ישר ולהוציא מידי את רסן הממשלה קשה היה, קוולן עמד לי כתריס לפני הפרענויות. כי הלא באופן רשמי הכל מה שנעשה בראשון על שמו נקרא, ואת קוולן שמר מר בלוך מכל משמר, ובזכותו לא אונה לי כל רע. אך לא לעולם חוסן.
תחילה הלך עמדי א' בתור חבר מתלמד לכאורה, והבטיח לי כי מגמתו פה אך להשתלם בענף הכרמים עד שיִתנו לו מקום מיוחד. ירחים עברו, והפקיד הזה קִבל משכורתו בשלמות, וגם סוס מיוחד לרכיבה נִתן לו. אבל כל זה לא שוֶה לו, בעת שבאופן רשמי הכל בידים אחרות. הוא הרגיש את עצמו כאופַן החמישי בעגלה. בינתים הסתכל ולמד ממני את עבודת הכרמים ולכאורה הלך עמדי כרע וכידיד. לאט לאט, בדרכים אי־לגליות [חתרניות] התחיל לכבוש את מקומי, ולבסוף העליל עלי עלילת שקר: שידי היתה עם הפועלים ושבעת חלותם רשמתי להם את ימי עבודתם. ובעד עלילת שקר זו שללו ממני את עבודתי ומסרוה לידי פרזיט.
חברי הורוויץ שב בינתים מבאר טוביה לראשון לציון, והעבודה נחלקה בין שנינו: הוא קִבל עליו לנהל את עבודת הגן־הפרדס, ואני על הכרמים והמשק. נקודת המגע ביננו היה רק זה שפועליו עברו יום יום בבֹקר תחת המִפקד הכללי על ידִי, ביחד עם כל המון הפועלים שעבדו בכרמים ובמשק. מר קוולן היה בא בבקר השכם ומזרז אותי, ועומד על גבי לגמור את המפקד במהירות הכי גדולה. לתכלית זו התרגלתי כך להקריא שמות ולרשום קו או אפס על פי המענה שקלטו אזני. והיו מקרים שהפועל אך נכנס בשער ואחרים ענו עבורו “הן”, ועל כגון דא לא שמעתי שום מחאה ממר קוולן, לכן מנהג זה מוחזק ככשר.
בימים ההם אִנה לי המקרה עבודת התנדבות. [על] חברת “מנוחה ונחלה” עברו כבר איזה שנים, ועל רוב החלקים [החלקות] של החברים ניטעו כרמי גפנים, שקדים וזיתים.2 והנה תסיסה חדשה. הרבה חברים התחילו לדרֹש הפרדת החלקות,3 חפצים לטעום טעם בעלות על הקרקע שלהם בארץ האבות. לתכלית ההפרדה דרוש הערכה ממומחים על כל חלק וחלק. המנהל מר לוין אפשטיין4 קבל דירקטיוָה [הוראה, הרשאה] מוורשא שבחרו בו לאחד המעריכים, ופנה בבקשה למר בלוך שיואיל להטיל עלי את התפקיד הזה. בלוך לא התנגד והתיַעץ עם מר קוולן, שאף הוא התרצה, במצאו סִפוקו בזה שהתפאר שאחד מתלמידיו רכש אמון בקהל. וכך יצא גזר דיני לסדר בֹּקר בֹּקר את כל עבודת משקנו, ואחרי כן לרכב לרחֹבות, ובערב לשוב לראשון ולהתיעץ עם המפקדים העומדים תחת פקודתי על עבודת המחר.
במשך איזה שבועות שהָיִתי נע ונד, הספיק תלמידו של דיגור לנעוץ את צפרניו בטרפו והתחיל יותר ויותר להתבלט ולקחת חלק אקטיבי בעבודה. וגם התחיל להיות נוכח בבֹּקר בשעת המפקד של רשימת הפועלים. בבקר אחד, ברגע שגמרתי לרשום בפנקסי את שמות הפועלים בנוכחות מר קוולן, הלבלר שלו, והברנש ההוא, נִגש אלי הלבלר החביב ובקש ממני את פנקסי שלא בעדנא [בזמן, בשעה] הקבועה. תמוה הדבר במקצת, אך לא שמתי לב לזה ביותר בחשבי אולי נפלה איזה טעות ברשימת התשלומים, וצריך איזה בִּקורת. עשיתי לי את תפקידי כמו בכל הימים ונסעתי לרחֹבות בלי הִסוס כלשהו.
אבל בערב יצא לקראתי חברי הורוויץ, להכין אותי נגד שואת פתאום. והנה מה שמספר לי, שנלכדתי בפח טמנו לי, והענין היה ככה: נודע הדבר ללבלר שאחד משני פועלים אחים, שעובדים תמיד תחת רשותו [של הורוויץ] בפרדס, ונמצאים במפקד אצלי בפנקסי, שוכב חולה זה כמה ימים, והאח השני עונה עבורו את ה“הן”, ואני רושם לו יום עבודה. אף כי זה לא כלום – הלא הוא, הורוויץ, כמו כל מפקדי העבודה, מחויב לתת רשימה משנית מכל השִׁנויִם שמתהוים במשך היום – אבל אין בכך כלום: אם מחפשים תואנה גם זה מספיק להכריע לחיוב [לחובה].
וכאן אמר חברי: “ובכן עליך תיכף להופיע לפני קוולן, שכבר אפס כח הסבל לחכות כל היום. כי מאז הבקר נגלה בפני העדים השלושה שרשמת את שם החולה”. ברִדתי מהסוס הרגשתי שרגלי כושלות. התאמצתי ונכנסתי למר קוולן, והנה גל של מבטאים [ביטויים] גסים, שלא פִּללתי לשמוע אף פעם, נִתכו על ראשי, והתנהג עמדי כמו עם גנב שנמצא במחתרת. יצאתי משם בפיק ברכים, ולא נשאר לפני רק לחכות לגזר דיני שיצא מפי השליט.
למחרת בבקר נמסר פנקסי להלז תלמיד של דיגור, ואני עומד מן הצד אִלם ונעלב. וכגמור המִפקד נִגש אלי מחמד סלח והודיעני בהכנעה ובלב נשבר שהוטל עליו לאסור את סוסי באֻרוָה עד פקודה חדשה. אחרי כל שנות החלוציות המסורה והנאמנה שלי הוצגתי ככלי אין חפץ.
כעת נמלאה הסאה. אמרתי, אם חפץ הברון להכין מאתנו, הששה, מנהלי ומדריכי המשקים בישוב, מוטב שמחמד יתקע בשופר. ובבוא הפעם מר שייד לראשון, החלטתי לעשות צעד נועז ולגמור עם משרתי לחלוטין. בִּקשתי ממר שייד שיתן לי חלקת כרם לבד. איני דורש שום תקציבים, ובהמשך הזמן אשלם בעד הכרם שוויו, לאט לאט, בתשלומים. לפי שעה אשאר במעוני, ובהמשך הזמן אסדר לי משק ואבנה בית בעצמי. יותר מזה אינני דורש כלום, רק אפשרות לחיות בתור אדם חפשי בארץ.
הדבר מצא חן בעיני שייד מטעם אחר לגמרי: במשך איזה שנים נִטעו כל האדמות שהיו שייכות להברון והוזנחו מבעליהם אשר יצאו מהמושבה אחרי מהפכת אוסוויצקי.5 אדמות אלה עמדו להפקידים כעצם בגרון, היה זה למורת רוחם לטפל בכרמים, וחפצו להפטר מהם. בַּקשתי באה בזמנה, ופקחה את עיניו לראות דרך סלולה לפניו. אחרי התיַעצות לא מרובה יצא מִנשר, שאני וחברי הורוויץ וכל הנערים העוזרים על ידינו שהיו כלם בני אכרים, כל אחד יקבל שִׁשים דונם כרמים נטועים.
המנשר הזה, שאני היִתי מחוללו, בא עליהם בחתף, בהסח הדעת. היו כאלה שהצטערו שהוטל עליהם לנפול פתאום מאגרא רמה לבירא עמיקתא, ללכת לאכרות היתה “ירידה” ולמורת רוח לנשותיהם, והתחילו למחות נגד זה בתקפה, אך היוצא מפי שייד אין להשיב. מאידך גיסא, השמועה שהפקידות מחלקת כרמים עשתה רושם כביר. הרבה פקידים זעירים, אף מורים ובני אכרים, שאפו להסיר מעליהם את אותות הכבוד ולאחוז באת. בשעת כושר זו תקפו את מר שייד בבקשותיהם, וכֻּלם נענו בחיוב. [כי] אחרי החלוקה הזעומה נשאר עוד כרמים, ואותה המנה שנָתנו לי ולחברִי, היחסנים כביכול, שעָבדו עשר שנים עבודת פרך, נָתנו אז לכל ארחי ופרחי שרק ידע להתחנף אל הפקידות. וככה נולד אלמנט חדש: אכרים זעירים.
מראשון לציון התפשטה השאיפה להתמורות בכל מושבות הנדיב, ואותו הגורל עבר אחרי שנה או שנתים על המוהיקני האחרון,6 חברי אמיתי ביסוד המעלה, שקִבל שם שלש מאות דונם אדמה ורפת, ונעשה לאכר פלאחי עד היום הזה.
בזה נגמר החלום הטוב והיפה של האיש הדגול מר מיכאל ארלינגר, וחפצו הנמרץ של הנדיב, שרכושנו הרוחני לא יִשאר רכוש פרטי, אלא ישתמש בזה הישוב העתידי. מחשבת החַמָר־דיגור גברה על היצר הטוב שבלב תמימים. שנאתו של דיגור אלינו, הצעירים הרוסים, והזריעה שזרע בשלחו את ילדי זכרון לצרפת, שגשגו ועשו פרי בהאטמוספרה הנאותה שברא סביבו מר שייד, אבי אבות השדים. וממילא בא השינוי בתעודתנו.7
-
אהרון אהרנסון שב לארץ ב־1900, ראו ליבנה, אהרן אהרנסון, עמ' 45–18. ↩
-
כזכור את אדמת רחובות קנתה אגודת מנוחה ונחלה. על פי תכנית ההתיישבות של האגודה תחילה עובדו האדמות במשותף בעזרת פועלים ובניהול מתישבים בודדים, ורק כשהחלו האדמות להניב באו לשם שאר המתיישבים. ↩
-
בכתב היד היה “דרשו התבדלות פרטיות”, המילים נמחקו ונרשם: “התחילו לדרש הפרדת החלקות”. הכוונה להפרטה של האדמה שנקנתה במשותף על ידי האגודה. ↩
- לוין אפשטיין היה כזכור מראשי מנוחה ונחלה. ↩
-
כשהברון קיבל על עצמו את התמיכה במושבות הוא דרש שהבעלות הרשמית על אדמות האיכרים תעבור אליו, מתוך כוונה שכאשר החקלאות תהפוך רווחית יחזירו האיכרים את חובם והבעלות על אדמתם תשוב אליהם. הברון רצה למנוע מהמתיישבים להרוויח ממכירת קרקע שערכה הושבח על חשבונו, לכן קרקעותיהם של מתיישבים שעזבו את המושבה עברו לרשות פקידות הברון, ראו אהרנסון, הברון, עמ‘ 36; מרגלית, מפעלו של הברון, עמ’ 423, 481; שאמה, בית רוטשילד, עמ' 64. ↩
-
“המוהיקני האחרון” מהשישה. הכינוי על פי ספרו של ג'ימס פנימור קופר, כינוי לשריד עבר. ↩
-
נציין כאן שמיכל פוחצ‘בסקי המשיך בייעודו והדריך כל ימיו, אלא שעשה זאת בהתנדבות, ראו מכתבים מקרית ענבים, שבט תרפ“ד, נספח מכתבים; מכתב מבית אלפא, תרפ”ו, שם. פוחצ’בסקי גם פרסם מאמרי הדרכה בעיתונות החקלאית בשנים 1924–1913, ראו נספח המאמרים ורשימת הפרסומים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.