גם במשפחתי הקטנה חלו שינוים וכדאי לא להעלים עין ממנה. חברתי שבחרתי לי בחיים היתה צעירה שקִבלה חנוך בגימנסיה, ולזה [ונוסף על זה] למדה על בוריה את השפה העברית. הייה לה פְּרטֶנזיה [ציפיה, שאיפה] להיות סופרת בחסד עליון, ובהיותה ברוסיה כבר נודע שמה בתור מתחילה. אך הברק של ההזדמנות לנסוע ולהתיַשב בארץ ישראל שבה את לבה והחליטה להחליף עט באת. המציאות היא תמיד אחרת מאשר המחשבה, וכמו אותה שבת קודש, באו ימי חול והעיבו את האילוזיה של חיי חופש וחיי עבודה פרודוקטיבית בארצינו. משכורתי הקטנה לא הרשתה לנו לחיות חיי רְוָחים [רווחה], ועליה נפל העול לטפל אך ורק בענינים פעוטים ביתיים.

מצב כזה של חיים לא השביע אותה לחלוטין, והחליטה לשחד מכֹּחה להוראה. היה אז דוקא כר נרחב בשדה ההוראה שהיה לקוי בכל המובנים. כאשר הופיע המפקח הראשי מר שייד, בִּקשתי ממר בלוך כי יֹעיד לי ולחברתי ראיון עם שייד. ביום אחד קִבלתי הזמנה על ידי הרכב שלו הידוע בהיסטוריַת הישוב מחמד סלח, שבשעה קבועה נוכל לבוא לראותו.

כאשר נכנסנו אל מר שייד מצאנו אותו יושב על כורסא ורגליו מתוחות על כִּסא באיזה מין חופש וגנדרנות צינית. חברתי הצעירה התבישה אפילו לגשת אליו. בפוזה כזו אתה מרגיש את עצמך כמבוטל לגמרי. שיחתנו אמנם ארכה איזה זמן, אך מבוקשה לספחה להיות מורה בבית ספרינו לא מצא אֹזן קשבת: מקומות כאלה שמר בשביל הצעירות המחונכות על ברכיו…¹ מאז חִפשה חברתי את עוגן ההצלה בספרות, ונדמה לה שהמלאך עומד על גבה ומזרזה: “כתבי”.²

בינתים נולד לנו הבן השני,³ ילד בריא, ואחרי שהילד הראשון מת, חפצה להתמסר להשני ולמצוא בזה נוחם. לכתוב לא נָתן לה הילד, שדרש טפול רב בעת שאין לה שום עזר בבית, ואני הייתי כל כך טרוד בעניָני המשק, שבהִמצאי בבית הייתי עיֵף ויגע, ולא היה לה אפילו האפשרות לבלות אתי איזה שעה קלה בשיחה. חיים כאלה דִכאו את נפשה.

פינת “אורוות הברון” בראשון לציון, בקומה השנייה הייתה דירתם של נחמה ומיכל פוחצ’בסקי

הילד גדל באמת להפליא והביא קצת סִפוק בחיי המשפחה, וכאשר נמלאו לו שנה וחצי נולד לנו השלִשי.⁴ כמובן שהוא דרש טיפול הרבה, והקודם לו בהכרח היה כבר עומד ברשות עצמו. ילד גיבור, תמיד היה משתעשע בחצר המלך וכולם אהבוהו. ופתאום אסון קָרנוּ: הילד עלה על המדרגות ואמר “בטני, בטני”, שכב ונרדם וגופו התהפך לשחור. ואחרי יום מת ילדי השני, כבן שנתים, גִבור חיל, במיתה חטופה.⁵