נתתי חופש גמור למחשבותי, נחזור אי אלה שנים לאחור. מבצר הקירות העבים של היקב עמד זמן רב מוגן נגד כל בִּקורת מן החוץ. הצרה התחוללה ובאה דוקא מבפנים.
היקב בראשון לציון
האכרים קִבלו מחירים קבועים בעד תוצרתם. מחירי הענבים היו אף נפוחים קצת.1 לא השוק העמיד את המחיר, אלא “הפמליה של מעלה” הכריזה ואמרה: מין פלוני כך וכך ואלמוני כך וכך, בלי נתינת טעם ואמתלא. ומה לזרים, קרי הכורמים, להתערב במוסד שנוצר אך ורק בשביל פקידים? לפי המחירים הטובים שקִבלנו, ומחיר העבודה הזולה, כדאי היה לעבד היטב את הכרמים. והכְּרמים ענו באמת לבעליהם בעין יפה, בתנובה יוצאת מהכלל, שעכשיו חושבים את זה בין הגֻזמאות של רבה בר בר־חנה.2
[גם] המושבות החפשיות רחֹבות וגדרה וואדי אל חנין נָטעו כרמים, עבדו ושמרו, ושנת הערלה עברה וזכו בכל בציר ענביהם.3 ודאגת הפרי4 נקבה את מוחם, והנדיב יחיה, המצטער בצער של אחרים, נתן פקודה לקבל את ענביהם ביקב ראשון לציון,5 והיקב נעשה לדבר אונִברסלי בארץ.
קול ההד מדורכי בגת ראשון נשמע כל הלילה בדרך העולה ואדי־חנין, רחֹבותה וגדרתה, ודרכי ציון שוב אינן אבלות. ואפילו פתח תקוה מחוברת בשרשרת של עגלות וגמלים נושאי בִּכורים לאליל הזהב – היקב בראשון לציון.
היקבים הולכים ומתמלאים יינות ולאכֹּהולים מכל המינים. היקב מתנהל בידי פקידים מקבלי משכורת גבוהה עם כל הנוחיות שבחיים, וכספי הברון זורמים לתוכו כנהר בלתי פוסק. היין מציף את היקב על כל גדותיו באפס מקום לבצירים חדשים, ועל מכירת היין איש לא דואג ולא נוקף אצבעו, כי לא לכך נוצר: אף פקיד אחד לא היה שנמצא בתוכו קורטוב של סוחר־מוכר, אלא רובם מספסלי בית הספר לוקחו, מסוג המלמדים מורי אליאנס. והיקב נברא בשביל פקידים, ומהנעשה לפני ולפנים אין לאיש זר, זאת אומרת אכר, מה להתערב.
סוף סוף נמלאו היקבים יין, ואנה תִכנס כל התנובה הבאה עלינו לטובה? המעוף העשיר של הייני הראשי בא לו בשעת דחקו, בקראו שבאלג’יר בנו ברֵכות מלט מצופי זכוכית מבפנים, והם מכילים עשרות אלפים הֶקטוֹליטרים יין משומר. קפץ על המצאה זו, וזכינו לראות איך זרים צרפתים באו היכלם, והיין, שעל פי דת תורתנו אסור במגע לשאינו בן ברית, חוּלל ואין לו תקנה אלא לשֶפֶך הדֶשֶן. המצב אמנם הוקל, ומקום נרחב נברא, ופיות ה“אמפורים” תצווחנה: “הב, הב”.6
הברון עייף מהתסבוכת והביט בפנים זעומים בפני הגזברים ששולחים זהב וזהב ליקבים, שנִבאו עליהם המומחים שלו לעושר מופלג, ותמורה אין. בכדי לאחז את עיניו בראו מעין “פטה מורגנה” – סניף ליקב ראשון לציון וזכרון יעקב, מרתף בהמבורג.7 ושוב מעשה מרכבה: פקידים על גבי פקידים, העתקה נכונה [מדויקת] מהיקבים פה.
שלחו את היין הישן להמבורג למכירה. שרשרת בלתי פוסקת של עגלות מובילה יין אל נמל יפו ביום ובלילה, וטרנספורטים מחביות ריקות. סוסי ראשון לציון ורחֹבות צוהלים ושמחים על אבוסם המלא שעורה נקיה. בית חרושת מכנית לתעשית חביות סודר ביקב. יערות של עצי אלון מצטברים בחצר היקב, וכל הידים מלאי עבודה. איש העומד מן הצד ירוֶה נחת לראות כמה חיים מכניסים היקבים בארץ.
חביות היין במרתף היקב
אך גם להמִרַאג' [תעתוע, אשליה] הזה בא סופו: אחרי איזה זמן נתקבל הסך הכל ממכירת היין בהמבורג וטפח על פנינו. קִבלו תמורתו הון עצום, אבל זה היה רק חלק מהסכום שעלה המשלוח. ואמרו ליצני הדור כי לולא המשלוח הפזיז, לוא פשוט שפכו את היין לתוך באר בולעת [או] לתוך תעלת השופכין בראשון, כי אז התעשר הברון בסכום עצום.
עיני המרכז הפריסאי נפקחו. כנראה עַיְפו לשלוח זהב מבלי לקבל תמורה. במקום לחפש שוָקים למכירת התוצרת, מצאו במהרה התרופה: שהשעיר צריך להיות בעל התוצרת![495] וגזרו גזרות על מחירי הענבים, להוריד את המחירים עד לידי מינימום, וממילא יוקטן התוצרת. גם זה אמנם גאוניות, אך לא הואיל בהרבה, בזה עוד לא נפתרה שאלת המקום והכלים לבציר החדש.8
-
את המחירים שקיבלו הכורמים סבסד הברון. יחידת המשקל הייתה קנטר – מעט יותר מרבע טון. בשנת 1900 קיבלו כורמי ראשון לציון 40 פרנק לקנטר יין בשעה שהמחיר הראלי היה 25–20 פרנק לקנטר. בבציר תרנ"ג (1893) נקבעו המחירים הבאים: 70 פרנק לקנטר קברנה, 50 פרנק לקנטר מלבק, ולמינים הפשוטים: 25 פרנק לקנטר, ראו בן־ארצי, שינויים, עמ‘ 146; יודילוביץ, ראשון לציון, עמ’ 241. ↩
-
רבה בר בר־חנה היה אמורא מן המאה השלישית. מגוזמאותיו המיסטיות הידועות: “אני ראיתי צפרדע שהייתה כמגדל הגרוניא. בא תנין ובלעה. בא עורב ובלע את התנין ועלה וישב בראש האילן. בוא וראה כמה גדול כוחו של אותו אילן” (תרגום מארמית, בבלי, בבא בתרא עג ע"ב). ↩
-
שנות הערלה הן שלוש השנים הראשונות לצמיחת הגפן, לפי ההלכה אסור ליהנות מהפֵרות בשנים אלה. בשנה הרביעית נקרא הפרי “נטע רבעי”, יש לאכול את הפרות בירושלים או לפדותם (לחללם) בכסף וממנו לאכול בירושלים. בשנה החמישית מותרים הפרות לאכילה. ↩
- “דאגת הפרי” היא הדאגה לשיווקו של הפרי. ↩
-
לוין אפשטיין וזאב גלוסקין מרחובות נסעו לפריז בפברואר 1894 ובעקבות פגישתם שם עם שייד קיבל הברון את ענבי רחובות ליקב, ראו יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 271. ↩
-
ייתכן שמשפטים אלה קשים להבנה, והנה תכנם: מנהל היקב (“הייני הראשי”) החליט לבנות, לפי הפטנט האלג'ירי, ברכות מלט מצופות זכוכית, בעלות נפח של אלפי קוב (“עשרות אלפים הֶקטוֹליטרים”). בתהליך הבנייה והעברת היין השתתפו גויים (“זרים צרפתים”) ולכן הפך היין פסול ליהודים, יין נֶסֶך, והם נאלצו לשפוך אותו לערמת הקומפוסט (“לְשֶפֶך הדֶשֶן”). נברא מקום נרחב ליין חדש, והמכלים הריקים (“אמפורים” הם כדי יין) “זעקו” למילוי (“תצווחנה: ‘הב, הב’”). ↩
-
לפי עדותו של זאב גלוסקין, בשנים 1900–1896 הקימו אנשי אגודת מנוחה ונחלה מרחובות, בהסכמה ובשותפות עם הברון, חברות (מניות) לשיווק יינות יקבי הברון. השותפות הראשונה והגדולה נקראה “כרמל”. היו לה סניפים בוורשה, באודסה, בברלין, בווינה, בלונדון ולבסוף גם באמריקה. בהמבורג הוקמו מחסני מלאי גדולים כדי לרכז את ההזמנות לחברות השיווק, ראו יודילוביץ, ראשון לציון, עמ‘ 277–272; מרגלית, מפעלו של הברון, עמ’ 468. ↩
- פסקה זו נוגעת כבר לתחילת המאה העשרים ולניהול המושבות בידי יק"א, ראו להלן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.