כבר החילותי לשלם את חובי להברון, והנה קפץ עלי רגזו של השטן בצורת מחלת אשתי וצריכה היתה לנסוע לאירופא להתרפא, וגם את הילד לקחה עִמדה.¹ וסכום הכסף שבחפצי הטוב היה לשלם בעד נחלתי רץ לאירופא.

כשנה וחצי עָרַך הגלמוּדות שלי.

בזמן הזה נולדה למזל המושבה הכי צפונית “מתולה”.² ובא לי רעיון: כפי שאני לבדי צריך להשתמש בהזדמנות זו. מבלי להוציא כספים מאחרים, לקחתי את חמורי וחבשתיו עם מעט בגדים וצרכי נסיעה ארוכה כזו, ונסעתי עד מתולה. אלי התלווה עוד צעיר יליד המושבה שלא ראה עוד את הארץ, ועל סמך זה שאני בקי בדרכים נספח לחברה עמדי.

לתור את הארץ אין דבר טוב מרכיבה על חמור לא שָׂכוּר. אתה חפשי לנסוע ולנוח כאוַת נפשך, ולהסתכל היטב היטב לכל מראה עינך. וכמה מין היופי בטיול כזה לכל רוחב ארצנו! מה רואים ומה יודעים בנסיעת חפזון דהאידנה שבמשך יום אחד אתה מגיע לבֵירות.

בדרך בִּקרתי את כל מקומות הישוב הקיים אז, ובכל מקום היו לי מכרים טובים. לאט לאט הגעתי עד צפת, שם מצאתי את חברי אפשטיין כבר בתור מנהל ומורה מכובד ובעל השפעה. את ראש פנה כמעט לא הכרתי: כבר עזבו את הגטו הידוע ויושבים להם בבתים הגונים כבני חורין, וכל רוכסי ההרים מסביב מכוסים גפנים מהמין המשובח מוסקט מלגה. האכרים מלאי תקוָה. אדמה רבה נקנתה, ופולמוס של נטיעת עצי פרי שונים על ידי פקידי הברון ועוזרים על עוזרים. רוכבי סוסים מבני המושבה נפגשו על כל שעל. גם בית חרושת לטוִיַת משי מסודר ועובד בעזרת ילדי המושבה. בקִצור, אחרי גלגולים שונים בא תור הזהב לראש פנה.

אחרי ראש פנה בִּקרתי את יסוד המעלה. את חברי מנוער אמיתי מצאתי שם הפעם בתור מתנחל בעל אחוזה ואב לבנים, וחפצי הנמרץ לבלות בטוב איזה ימים באותה יסוד שחיינו בה בחוסר כל ולטעום טעם הנוחיות. אך חוק היה שכל בני יהודה המבקרים את הגליל מחויבים לקבל קדחת. לַנתי לילה ביסוד ובבֹקר כבר הקדחת פקדתני, וברחתי תיכף למתולה, עם אש הקדחת הצורבת בעצמותי.

את מתולה מצאתי עוד בצביונה הקודם, כפר דרוזי. תִקנו קצת את בתי הדרוזים והושיבו יהודים בקרבם. ובכל זאת מורגש היה עד כמה המקום בריא. המתיַשבים, שאספום מסוג הפועלים מכל המושבות, הרגישו את עצמם נבראים מחדש. הילדים – תכלית הבריאות. טענות בפי התושבים כי כמה שלא יאכלו נדמה להם שהם עוד רעבים. עשינו חשבון שמתולה תשלם לנו בעד יסוד [המעלה], משמר הירדן, חדרה ועוד. זמן בִּקורי חל עוד טרם שהדרוזים התחילו לאיים על המושבה בכֹחם העשוי לבלי חת, ובפרט בחשבם שהצדק עמהם.³ זה היה בעצם פריחתה, ותקוות רבות תלו בה. וטרם שהספקתי לתהות על קנקנה היטב, שבה לי התקפה חזקה קדחתנית [של קדחת] ואִלצתני לברוח הביתה ליהודה.

למתולה באתי בדרך חיפא, עכו, מגדל כרמים,⁴ רמיה,⁵ פרדיה, מירון, עין זיתן, צפת. חזרה ממתולה עד ראשון, בחרתי לי דרך שבעתיד נבנו כל מושבות הגליל התחתון והעמק, אשר אז זה הכל היה פחות מחלום. הלכתי יחידי, ובכל הדרך אין איש שיפריע לי לחלום חלום העתיד: שעוד אזכה לעבור פעם אותו הדרך, זרוע מושבות יהודים.

נבואתי התקיימה, וכעת, אחרי הפסקה של יותר משלושים שנה,⁶ עברתי שוב כל אותם המקומות, ועוד מכיר כל שעל אדמה שעברתי אז עם חמורי: מנצרת נסעתי דרך העמק לבת שלמה.⁷ הכרתי את המשעול בנקיק הסלע שדרכו ירדתי מנצרת בכוָנה לחצות את העמק, ואז אמרו לי שפה מקום מושב של שודדים מפורסמים. כעת יושבים אחינו החלוצים תחת התאנים העתיקות, וסִדרו באותו מקום גופו קן של שלום ותקוה טובה. מה נעים היה לי להסתובב בכרמם, הנטוע על יד שביל זה שעברתי במסירות נפש מפני פחד תושבי המקום הידועים באכזריותם.

עלי להודות כמה מתוקה הנקמה, שזה האיש שפקידי הברון גֵרשוהו מראשון אחרי מהפכת אוסוויצקי, נקם מהם את נקמת העם ועל ידו נקנו כל האדמות הגליליות האלה⁸ – חלק בכסף הברון ותשעה חלקים בכספי העם על ידי הקק"ל.⁹ ככמהין ופטריות צצו מושבות, קרובות אחת על יד חברתה, ועוד השנה יתוַספו הרבה נקודות בעמק הזה אשר היה שָׁמֵם מאין יושב. אך שיירות גדולות לבד העזו לעבור דרך העמק הזה, מפני פחד השוד והרצח, שהיה דבר שכיח מאד בעמק יזרעאל. וכעת עלמות מתהלות יחידות בלילה ממושב למושב.

אמת שדם רב מאחינו “השומר” נשפך בהתחלת רכישת העמק, אבל שכנינו ראו ונוכחו סוף סוף שיש להם עסק עִם עם קשי עורף, אז הם פנו עורף לנו ושמו אל המדבר פניהם.